המניעים של נתניהו פוליטיים, אבל המתווה בשוק הטלוויזיה חיוני

יותר מ–15 שנה של דואפול HOT ו–yes בטלוויזיה הרב־ערוצית, ושליטה שאין כדוגמתה בעולם של ערוץ 2 בנתח הצפייה ובשוק הפרסום ■ העובדה שנתניהו מחזיק בידיו את הסמכויות בתחום התקשורת עשויה להיות דווקא הזדמנות

נתי טוקר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נתניהוצילום: אוליבייה פיטוסי
נתי טוקר

למנסחי חוקי התקשורת בשנות ה–90 של המאה הקודמת היו כוונות טובות. טלוויזיה מסחרית היתה אז בעיני רבים איום משמעותי על הערכים, המגיע ישירות לבתי האזרחים, ולפיכך הם רצו שהשידור המסחרי יהיה שעתוק של השידור הציבורי, עם חינוך לאזרחות טובה, תוכן איכותי ויצירה מקורית.

כיום ערוצי הטלוויזיה בישראל הם גופי תוכן הפועלים בסביבה תחרותית שוקקת מאוד, הדומה לזו שבה פועלים העיתונים המודפסים ואתרי האינטרנט. למרות זאת, אין הם חופשיים, והרגולציה נותרה תקועה. שחקנים חדשים לא נכנסו לשוק עקב חסמי הכניסה הגבוהים.

ההיגיון שעומד כיום מאחורי הרגולציה על ערוצי הטלוויזיה לא נגזר ממחסור בערוצי הפצה. הרגולטורים, והפוליטיקאים הממנים אותם, לא היו מוכנים עד כה להשאיר את המשימה הזאת לכוחות השוק. למעשה, הטלוויזיה המסחרית מעולם לא הופרטה. גם במשטר הרישיונות החדש נשמר כוחם של הרגולטורים - כוח שאין דומה לו בשום מקום אחר בעולם המערבי.

התוצאה קשה: יותר מ–15 שנה של דואפול HOT ו–yes בטלוויזיה הרב־ערוצית, ושליטה שאין כדוגמתה בעולם של ערוץ 2 בנתח הצפייה ובשוק הפרסום. חברת החדשות של ערוץ 2 צברה כוח אדיר ומונופול על התודעה הלאומית, ויותר מ–60% מצופי הטלוויזיה צופים בה מדי ערב. הצעדים שיוזמים כעת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ומנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר, לשחרור השוק מהחסמים המונעים תחרות היו צריכים להיעשות מזמן.

מאוהבי נתניהו, שלדון אדלסוןצילום: רויטרס
ארנון (נוני) מוזס, בעלי ידיעות אחרונותצילום: ניר קידר

שוק הטלוויזיה בישראל נמצא כבר שנים בנקודת מפנה, ורק מחכה להתערבות חיצונית שתוציא אותו מנקודת שיווי המשקל הנוכחית. עד כה ביזבזו הרגולטורים את משאביהם על עימותים קטנים ונקודתיים. שרים וחברי כנסת חששו להיכנס לקרב האימים בין גופי השידור הגדולים, ולכן כל תיקון נעשה בטלאי על טלאי, שהותירו את הטלוויזיה המסחרית ללא רפורמה מקיפה וללא גוף אחראי בעל הסתכלות כוללת על השוק.

העובדה שנתניהו מחזיק בידיו את הסמכויות בתחום התקשורת עשויה להיות דווקא הזדמנות. ועם זאת אין לטעות: אלה אותם נתניהו ופילבר, שבתחום הטלקום לא נתפשים דווקא כחסידי התחרות החופשית - שם הם פועלים בעיקר לטובת החברות הגדולות והמונופולים, למשל באמצעות רגולציה מקלה על בזק, ביטול ההפרדה המבנית בבזק וויתור ל–HOT על פרישת תשתיות לפריפריה.

אבל שוק השידורים הוא שונה, בעיקר כי נתניהו טעון, טעון מאוד. לא רק על נוני מוזס ו"ידיעות אחרונות", אלא גם על אנשי חדשות 2 וחדשות 10, שאותם הוא מכנה בשיחות סגורות "שליחיו של נוני". בקדנציה הנוכחית הוא הציב לעצמו מטרה אחת: למוטט את המעוז האחרון שעדיין נותר, לשיטתו, בידי האליטות שמתעבות אותו כל כך - התקשורת. לכן הוא נטל לידיו את סמכויות משרד התקשורת, מינה את איש אמונו פילבר למנכ"ל והחתים את כל סיעות הקואליציה על סעיף המחייבן לציית לו בכל רפורמה בשוק.

נתניהו יילחם בעור שיניו על הרפורמה הזאת. נכון, שלדון אדלסון לא יוכל להקים ערוץ טלוויזיה, אבל בסביבתו של נתניהו לא מכחישים את השאיפה שיבוא יהודי שמרן מאי־שם ויקים ערוץ טלוויזיה תואם "ישראל היום". זה יכול להיות ערוץ 20, אבל לא בהכרח. המניעים של נתניהו פוליטיים לחלוטין, אבל חייבים להודות - מתווה הפעולה לשחרור הריכוזיות הנוכחית בשוק התקשורת הוא הנכון, והוא גם זה שהמליצו עליו כל גורמי המקצוע שבחנו את שוק התקשורת. כלכלת השוק היא שצריכה לקבוע כיצד ייראה שוק התקשורת, ולא רגולטורים ופוליטיקאים.

הצעד הזה כולל איומים רבים. קשה מאוד לצפות כיצד ייראה שוק התקשורת כמה שנים לאחר הרפורמה. החשש שאיכות השידורים תיפגע ותהיה לנו טלוויזיה איטלקית, כפי שמאיימים היוצרים, אכן קיים. ההמלצות של פילבר מתבססות על ההנחה שתאגיד השידור הציבורי יספק 260 מיליון שקל לתוכן מקורי איכותי, וזו הנחה אופטימית, אולי אופטימית מדי.

אבל הסיכון הגדול הוא שהרפורמה הזאת תיהפך בעצם למערכה המי יודע כמה במלחמה בין בעלי גופי התקשורת לפוליטיקאים. היישום של המלצות ועדת פילבר והליכי החקיקה ייהפכו בקרוב למערכת לחצים אדירה של כל קבוצות האינטרס בתחום, ולחלק מהן יש השפעה אדירה על התודעה הציבורית. הם מפחדים, אבל גם נתניהו מפחד מאוד, וברגע האמת הוא עלול לדרוס שוב את התחרות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker