שריין לי עיתונאי. לא משנה מאיזה ערוץ

בניגוד למערכות בחירות קודמות, רוב אנשי התקשורת שנכנסו כעת לפוליטיקה באים מערוצי נישה, ולא מכלי תקשורת גדולים ■ זהו תהליך שמראה שגם לשחקנים הקטנים בשוק יש כוח והשפעה, אך גם מעלה חשש שמישהו יסכל את התחרות המתגברת בתחום

נתי טוקר
נתי טוקר

בעשור האחרון, מאז בחירות 2005, הצטרפו לא מעט עיתונאים פעילים לפוליטיקה. שישה מהם עשו זאת רק אחרי שהשתזפו היטב באור הזרקורים של ערוצי הטלוויזיה המרכזיים, ערוצים 2 ו–10 - שלי יחימוביץ', יאיר לפיד, מיקי רוזנטל, עפר שלח, ניצן הורוביץ ומרב מיכאלי.

רק מעטים מהעיתונאים שהצטרפו לפוליטיקה, כמו דניאל בן סימון ואנסטסיה מיכאלי, לא באו מכלי התקשורת הגדולים בישראל. בן סימון כתב ב"הארץ" והגיש תוכניות בערוץ הכנסת; מיכאלי הגישה תוכניות בערוץ 9 הנישתי ברוסית; ואורי אורבך היה עיתונאי פרינט ותיק, אך נכנס למיינסטרים בעיקר בזכות התוכנית "המלה האחרונה" בגלי צה"ל הממלכתית.

ואולם במערכת בבחירות הנוכחית משהו חדש קורה בכל הנוגע למרוץ של העיתונאים לפוליטיקה, תופעה שאולי מבטאת שינוי עמוק יותר במידת ההשפעה של כלי התקשורת המרכזיים על הציבור. הנתון המפתיע הוא שעד כה לא הצטרף למרוץ הנוכחי אף עיתונאי שהגיע ישירות מגופי התקשורת המרכזיים בישראל - ערוצי הברודקאסט הגדולים או חברות החדשות של ערוצים 2 ו–10.

שרון גלצילום: אוליבייה פיטוסי

שרון גל, למשל, שהצטרף לישראל ביתנו, אמנם התפרסם בערוץ 10 בתוכנית "לילה כלכלי", אבל המיתוג הנוכחי שלו כאיש ימין שאינו חוסך במלים בוטות הגיע דווקא מהערוץ הנישתי החדש שהוקם השנה, ערוץ 20. הערוץ הוקם כדי לשדר שידורים הקשורים למורשת ישראל, אך נוקט אסטרטגיה של שידורים אקטואליים ששוברים חזק ימינה. מאותו ערוץ, אגב, עלו עוד כמה שמות כמועמדים לרוץ לכנסת, כמו אראל סג"ל, שמגיש גם תוכניות ברדיו המתנחלים גלי ישראל, שסירב להצעה מהליכוד; והמגישה עדן הראל, שסירבה להצעה מהבית היהודי.

מערוצי הנישה הגיעה גם קסניה סבטלובה, ששוריינה באחרונה במחנה הציוני לאחר שהיתה עיתונאית מוערכת לענייני ערבים בערוץ 9; והעיתונאית צגה מלקו, עורכת ומגישה תוכניות ברשת רק"ע (רשת לקליטת עלייה), ששובצה במקום השלישי של מפלגת כולנו. ואולם מועמדותה נפסלה בטענה כי בתור עובדת רשות השידור היא לא עמדה בתנאי ההתמודדות המחייבים עובדי מדינה לפרוש מתפקידם לפחות 100 ימים לפני מועד הבחירות.

ינון מגל, השם החם של הבית היהודי, היה בעבר כתב בערוץ 10 ומגיש מהדורת "מבט", אבל בשנתיים האחרונות הוא כלל לא הופיע על מסכי הטלוויזיה, אלא שימש שחקן מרכזי בזירה הדיגיטלית כעורך הראשי ומגיש באתר וואלה. מהמדיה החדשה עלתה גם קרוליין גליק, עיתונאית שייסדה את אתר לאטמה, שקיבלה הצעה מהליכוד אך סירבה.

אל אלה אפשר לצרף גם את זוהיר בהלול, אחד משדרי הספורט הידועים בישראל, שמשדר כיום בערוצי נישה, וגם את העיתונאי החרדי דודי שוומפלד, "נתן זהבי החרדי", שהגיע מתחנת הרדיו קול ברמה ישירות למפלגה של אלי ישי.

ינון מגלצילום: גולי כהן

התחזקות כלי התקשורת הנישתיים - טכנולוגית, מגזרית או אידיאולוגית - היא אולי עוד ביטוי להתממשות תיאוריית הזנב הארוך בתחום התקשורת ובתחום השיווק. כוחם של כלי התקשורת המרכזיים פוחת, ומנגד קמים אינספור ערוצי מידע שפונים לקבוצות קטנות יותר ומספקים להם מידע ייעודי ורלוונטי. ההתפתחות הנוכחית בבחירות אלה היא שכלי התקשורת הנישתיים צוברים די עוצמה כדי לבנות בעצמם מותגים אנושיים עם פוטנציאל לא מבוטל לכוח אלקטורלי.

התהליך הזה הוא מבורך, ומבזר את הריכוזיות הקיימת כיום בתחום התקשורת המשודרת. אבל החשש הוא שדווקא ההגמוניה הפוליטית הקיימת כיום תנסה לעצור את התהליכים האלה כדי למנוע התעצמות של מוקדי כוח תחרותיים. כך, למשל, הקמה של ערוץ טלוויזיה מסחרי היא כמעט בלתי אפשרית כיום מבחינה רגולטורית, ותלויה בהחלטות של הדרג הפוליטי. כדי לבזר את הכוח, הפוליטיקאים צריכים לשחרר את אחיזתם בתקשורת, ולאפשר לזנב הארוך להמשיך לגדול.

קסניה סבטלובה צילום: מוטי מילרוד

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ