שנה מטורפת לקולנוע הישראלי: כך הביסה דאנה איבגי את אנג'לינה ג'ולי - מדיה ושיווק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שנה מטורפת לקולנוע הישראלי: כך הביסה דאנה איבגי את אנג'לינה ג'ולי

שבעה סרטים ישראליים כבר חצו ב-2014 רף מכירות של 100 אלף כרטיסים ■ ההכנסות של שובר הקופות "אפס ביחסי אנוש" בלבד מוערכות ב-20 מיליון שקל ■ "זו שנה מטורפת", טוענים בענף - אך מודים שאין בתחום רווחים משמעותיים

5תגובות

 

שתי חיילות עם מורכבויות רגשיות לא פשוטות ומפקדת חסרת שליטה אחת, שמככבות בתפקידים הראשיים בסרט "אפס ביחסי אנוש", עשויות להיות אבן דרך בקולנוע הישראלי. סרטה המצליח של טליה לביא הוא בין הגורמים לכך ש-2014 נהפכה להיות שנת שיא במספר מכירות כרטיסי הקולנוע לסרטים ישראליים. ענף הקולנוע של 2014, אומרים בתעשייה, עדיין אינו כלכלי ונסמך על תקציבים ציבוריים - אבל עם פופולריות כזו, הוא כבר לא מה שהכרנו.

"אפס ביחס אנוש", סרט הביכורים של לביא, הוא שובר הקופות הגדול ביותר של 2014. הסרט כבר מגרד את 600 אלף הצופים ומאחר שהוא עדיין מוקרן, הוא בדרך להיות הסרט הישראלי הכי נצפה ב–25 השנים האחרונות — יותר מ"זוהי סדום" שיצא ב–2010. "זה בהחלט גורם לנו לחייך. הסרט מדורג במקום הראשון גם בהכללת הסרטים ההוליוודיים שהוקרנו פה השנה", אומר יוסי עוזרד, בעלי חברת ההפקה יולי אוגוסט, שהפיקה את הסרט.

המגמה של השנים האחרונות היא עלייה עקבית במכירת כרטיסי קולנוע בישראל - בעיקר לסרטים זרים. הסיבות לכך מגוונות, ונובעות בעיקר מהתרחבות הקומפלקסים הגדולים לקולנוע וחזרה של הצופה הישראלי לצפייה המשותפת במסך הגדול, שגם התקדם טכנולוגית. על אף מחירי הסרטים הגבוהים יחסים לעולם, וגם מחירי הפופקורן המופקעים, ההערכות הן כי השנה יימכרו בסופו של דבר יותר מ–15 מיליון כרטיסי קולנוע, אולי אפילו 16 מיליון כרטיסים.

ערן כהן

הנתון החריג השנה הוא שככל הנראה נגיע למכירות של יותר מ–1.5 מיליון כרטיסים -10% מכלל מכירות הכרטיסים - של סרטים תוצרת כחול־לבן. "זה נתון שהוא חריג בכל קנה מידה", אומר דני כפרי, מנכ"ל התאחדות בתי הקולנוע. "זה נתון שלא היה עשרות שנים".

משה אדרי, הבעלים של סרטי יונייטד קינג ורשת סינמה סיטי, ואחד המשקיעים בולטים בקולנוע הישראלי, סבור כי הנתונים יהיו גבוהים יותר. "נגיע ל–2 מיליון כרטיסים לקולנוע ישראלי השנה", הוא מצהיר. העלייה העקבית בהיקף הצפייה בסרטים ישראליים לא נובעת דווקא ממספר הסרטים הישראלים שיצאו לאקרנים השנה. ב–2014 יצאו עד כה 22 סרטים ישראלים שזכו ל–1.5 צפיות (ואמורים לצאת עד סוף השנה עוד כמה סרטים), בעוד שב–2013 יצאו 28 סרטים - אך אלה הצליחו למכור פחות מחצי מכמות הכרטיסים הנוכחית.

עמית ברלוביץ

2010 היתה שנת השיא האחרונה בקולנוע הישראלי. על אף שיצאו בה רק 17 סרטים, נמכרו בה 1.1 מיליון כרטיסים. הנתון הגבוה הזה נובע בעיקר משובר הקופות "זוהי סדום", שמבוסס על כוכבי "ארץ נהדרת" והצליח למכור 570 אלף כרטיסים. "עד 'אפס ביחסי אנוש', 'זוהי סדום' היה הסרט הנצפה ב–25 השנים האחרונות. הסרט הישראלי הכי נצפה הוא כנראה עדיין 'סלח שבתי'", אומר יואב אברמוביץ', סמנכ"ל קרן רבינוביץ' לאמנויות, אחת הקרנות שמנתבת את התקציבים הממשלתיים לסרטים בישראל.

"סרט אחד מכל ארבעה זכה השנה להצלחה"

לא מעט מאנשי תעשיית הקולנוע המקומית מנסים להבין מה קרה לטעם של הישראלים, שהחלו למצוא עניין מוגבר בקולנוע המקומי. עד כה, שבעה סרטים ישראלים הצליחו למכור יותר מ–100 אלף כרטיסים - הרף שמוסכם על כולם כקובע אם הסרט הצליח או לא. מלבד "אפס ביחסי אנוש", הצליחו "גאליס", "שושנה חלוץ מרכזי", (שמכרו לפי הערכות יותר מ–200 אלף כרטיסים), "זינוק בעלייה", "מפריח היונים" ו"גט" (שמכרו 200–150 אלף כרטיסים), ו"מיתה טובה" עם כ–100 אלף כרטיסים.

"השוק הישראלי הציג השנה נתון מוצלח יותר מהשוק בהוליווד", אומר מארק רוזנבאום, אחד ממפיקי הקולנוע הבולטים בישראל. בהוליווד, הוא מסביר, ממוצע ההצלחה לסרט הוא אחד לשישה־שמונה סרטים. "בישראל אנחנו עומדים השנה על אחד מארבעה. זו הצלחה בקנה מידה עולמי".

ההצלחה הזו נרשמה על אף חודשיים של שיתוק כמעט במשק הישראלי בכלל, ובמיוחד במרכזי הבילוי, בתקופת מבצע צוק איתן. מנגד, כ-120 אלף כרטיסים נמכרו ביום הקולנוע הישראלי השנה, שבו כרטיס נמכר ב–10 שקלים - מה שהעלה את הביקושים לסרטים הישראליים.

"זו היתה שנה כזו שבה הקרנות הצליחו לבחור פרויקטים יותר מצליחים", אומר רוזנבאום. יותר מכך - רוזנבאום סבור כי זו השנה שבה הצליחה תעשיית הקולנוע לבנות יחסי אמון עם הצופה הישראלי. "בעקבות הסרט הראשון, 'אפס ביחסי אנוש', שהיה כל כך חזק, נבנתה מערכת יחסים עם הצופה הישראלי וזה עזר לסרטים האחרים. הלוואי ויהיו עוד שנים כאלה של מכירות גבוהות, אבל זה לא יקרה כל שנה".

ובכל זאת, זו לא רק המקריות. גם בקרב המפיקים והיוצרים חל שינוי תודעתי. יותר ויותר יוצרים בתעשייה אינם מביטים רק על ההיבט האמנותי, אלא גם מכוונים להצלחה בקופות. זה עשוי להיעשות באמצעות ליהוק של כוכב טלוויזיה לסרט, אבל גם בסרטים שכל מהותם היא לשם הצלחה מסחרית, כמו למשל בז'אנרים פופולריים יותר, כמו קומדיות וסרטי נוער.

"בסופו של דבר זה תלוי באיכות הסרטים, והשנה היו סרטים יותר קופתיים", אומר אדרי. "מצד שני, השנה ראינו הרבה קומדיות. זה דברים שלא היו פעם בקולנוע הישראלי, שהתמקד בדרמות. זה מה שהציל את התעשייה".

"זו באמת שנה מטורפת", אומר המפיק אסף אמיר, שחתום על סרטים כמו "עפולה אקספרס" ו"כנפיים שבורות". לדבריו, "תמיד רצינו את הקהל הישראלי, ושסרט ישראלי יימכר בקופה ליד סרט הוליוודי. כיום אתה רואה שיש סרטים שנעשים מראש עם מבט לקהל. המפיק אומר שאולי נביא שניים־שלושה שחקנים מהטלוויזיה ונלך לקהל מאוד ספציפי. זה מתחיל לקרות, ולא בטוח שזה שלילי".

שני סרטים שלקחו את המסחריות לנקודת קיצון יחסית הם "גאליס", שהופק בשיתוף דורי מדיה וערוץ הילדים ומבוסס על סדרת נוער, ו"שושנה חלוץ מרכזי", קומדיה עממית על כדורגלן הומוסקסואל שמסתבך עם מאפיונרים. "אלה שני סרטים שנעשו מלכתחילה מתוך מחשבה מסחרית של המפיקים", מסביר יאיר רוה, מבקר קולנוע ובעל הבלוג סינמסקופ. "מבחינתי זה לגיטימי. אי־אפשר שתעשיית הקולנוע תעבוד רק בשביל פסטיבלים ושתחכה לקרנות. קולנוע הוא בסופו של דבר עסק מסחרי, וקהל צריך לדעת שיש לו בכל שנה גם סרט קופתי מצליח".

תעשיית הקולנוע הישראלית צומחת מאז שעבר חוק הקולנוע בשנות ה-2000, שהסדיר הזרמה של כ–80 מיליון שקל מתקציב המדינה בשנה לתחום. חצי מסכום זה מופנה לסרטים עלילתיים באמצעות קרן הקולנוע וקרן רבינוביץ'. יחד עם ההשקעה של קרן ירושלים, מוזרם מדי שנה מעט פחות מ-50 מיליון שקל לקולנוע העלילתי הישראלי.

המשקיעים העיקריים הם הקרנות הציבוריות. עלות של סרט ממוצע היא כ–4 מיליון שקל, והקרנות משקיעות כ–2 מיליון שקל בסרט. לאחר מכן, אחד מערוצי השידור, שמחויב להשקיע בשל חובה רגולטורית, משקיע 600–800 אלף שקל. בנוסף יש השקעות של המפיקים או היוצרים עצמם, כספים שמגיעים ממפעל הפיס או השקעות משותפות יחד עם קרנות מחו"ל - אך אז גם מחיר ההפקה עולה כי יש חובה לצלם חלק בחו"ל. בחלק מהמקרים ההשקעות של גופי השידור או גורמים פרטיים הן לא בכסף, אלא בשווה כסף, למשל בפרסום.

יוני המנחם / יוניי

"עולם הקולנוע מאוד לא צפוי, אומר יואב אברמוביץ', סמנכ"ל קרן רבינוביץ'. אנחנו מנסים כמיטב יכולתנו שכל סרט יצליח גם בקופות וגם בביקורות - ויש סרטים כאלה. זה האידיאל".

המספרים הגבוהים של הקולנוע השנה גרמו לכך שסוף־סוף כמה גורמים בענף רשמו רווח על ההשקעה. סרט כמו "אפס ביחסי אנוש", לפי הערכות, עשוי להכניס כ–20 מיליון שקל, שאותם יחלקו בתי הקולנוע, המפיקים, היוצרים והקרנות שהשקיעו. למעשה, אומר רוזנבאום, כל סרט שמוכר יותר מ–100 אלף כרטיסים הוא כבר מאוזן.

עם זאת, לוקח זמן עד שהמפיקים והיוצרים רואים את הכסף. בתחום הקולנוע יש שרשרת ייצור ארוכה כשכל חולייה לוקחת בדרך חלק ניכר מהכסף. את הנתח המרכזי לוקחים בתי הקולנוע עצמם - 60% מההכנסה. 8%–12% נוספים מועברים כעמלת הפצה לחברה המפיצה - לרוב היא בעצמה בעלת רשת בתי קולנוע. "אחרי זה לא בדרך כלל לא נשאר הרבה מה לחלק", אומר דוד ליפקין, מנהל ההפקות בקרן הקולנוע. "הסיכוי שסרט ישראלי ירוויח הוא קטן מאוד, אבל הוא יכול להחזיר את ההשקעה".

עם הסכום הנותר אחרי הניכוי של בתי הקולנוע והמפיצים מכסים את עלויות ההפצה, כמו פרסום ואירועים, שנעות סביב חצי מיליון שקל. את הסכום הנותר חולקים המפיק - ששכרו הוא בסך 10% מתקציב הסרט, וכן בבעלותו 10% מהסרט – היוצרים וכמובן המשקיעים הפרטיים, אם יש כאלה.

לפי הערכות, ההכנסות של המפיקים והמשקיעים בסרט כמו "אפס ביחסי אנוש" מגיעות לכ–8 מיליון שקל (לא כולל הכנסות מחו"ל). כלומר, גם בסרט הכי מצליח ב–25 השנים האחרונות, היוצרים לא ממש עושים קופה גדולה. ההערכות הן שאחרי כיסוי כל העלויות והוצאות ההפקה, יוצר הסרט עשוי להרוויח כחצי מיליון שקל. בסרטים פחות מצליחים הסכומים נמוכים בהרבה.

בחלק מהמקרים יש הכנסות גבוהות יותר, בעיקר מחו"ל. מכירה מוצלחת של סרט בחו"ל היא בדרך כלל כשהסרט מכניס 500–800 אלף יורו. הכנסות נוספות מגיעות ממכירות ב–VOD, אך הן לא משמעותיות. "הפקנו בשמונה השנים האחרונות 12 סרטים", אומר עוזרד. "אם נעשה סיכום רווח־הפסד אנחנו מאוזנים פחות או יותר, לא מעבר לזה", הוא אומר. "במצב הזה המפיקים הבינו שאין להם סיכוי להרוויח על סרט. אנחנו ראינו הפסדים על כל הסרטים שהפקנו עד 'אפס ביחס אנוש'", אומר עוזרד.

רן מנדלסון

ואכן, בשורה התחתונה, גם בשנה מוצלחת כמו 2014, תעשיית הקולנוע הישראלית אינה כלכלית, ולכן הצורך בקרנות ציבוריות להשקעה בקולנוע מאוד ברור. ההערכות האופטימיות בענף הן כי מכירות כרטיסי הקולנוע יכניסו כ–60 מיליון שקל ב–2014. לפחות כ–40 מיליון שקל יועברו לבתי הקולנוע ולמפיצים, והיתר ליוצרים ולמפיקים. "אם השנה ייכנסו למפיקים וליוצרים 20 מיליון שקל, זה ילך להפקה של 25 סרטים. זה אומר פחות ממיליון שקל לסרט, כשהפקה של כל סרט היא בממוצע 4 מיליון שקל. אתה לא יכול להחזיר את ההשקעה", אומר אדרי. "אין כאן מיליונים, זו תעשייה שנמצאת בישראל ואם לא מוכרים בחו"ל קשה להרוויח", אומר אדרי.

בתי הקולנוע אינם מחויבים להשקיע

תעשיית הקולנוע פועלת באופן דומה למדי לתעשיית הטלוויזיה, אך שונה ממנה באופן מהותי. בשני המקרים שוק היצירה המקומי מספק את התוצרים שמוקרנים על גבי מסך להמונים באמצעות שרשרת ייצור שכוללת אנשי יצירה, מפיקים, חברות שירותי הפקה, שירותי עריכה ועוד, ולבסוף גוף השידור או רשת בתי הקולנוע. אלא שבעוד שבטלוויזיה גופי השידור עצמם הם אלה שמממנים את היצירה, לבתי הקולנוע או למפיצים אין שום מחויבות להזרים כסף לתעשייה שממנה הם ניזונים ומרוויחים.

יוצא הדופן הוא אדרי. הוא הגורם הפרטי היחיד שמשקיע סכומים מהותיים בקולנוע הישראלי. "אני משקיע 25 מיליון שקל בשנה רק בקולנוע ישראלי", אומר אדרי. "זה נעשה מתוך אהבה ורצון לקדם את הקולנוע הזה, זה חשוב. אני אשמח אם יהיו עוד ארבעה־חמישה כמוני".

אברמוביץ' מבין מדוע אדרי הוא היחיד שנכנס לתחום. "לצערנו אין קרנות הון־סיכון שישקיעו בקולנוע ישראלי. אם מישהו ירצה להשקיע בזה אנחנו נשמח". מה גורם לאדרי להיות הגורם הדומיננטי ביותר בתחום? בענף הקולנוע אומרים כי ההשקעה נעשית כחלק מהרצון של אדרי לשלוט באופן ריכוזי בתעשייה הזו. הוא מרוויח מממנה כבעלים של רשת בתי קולנוע, כמפיץ סרטים, כבעלים של ערוץ סדרות ישראליות ב–yes וכמי שמחזיק ארכיון גדול מאוד של סרטים ישראלים.

"אפשר להבין למה אדרי משקיע. כבעלים של בית קולנוע וכמפיץ הוא רואה את הרווח על ההשקעה ראשון, זה רווח בטוח. לא כמו שאר המשקיעים או המפיקים שרואים את הכסף רק בסוף", אומר גורם בתחום הקולנוע.

"משה אדרי הגיע למצב שבו הוא בעל בית הקולנוע והמפיץ, ולא משנה לו באיזו דרך נכנס אליו הכסף, כל עוד נכנס הכסף. לכן הוא יכול להפסיד כמשקיע", מסביר רווה. "למרות זאת, בסופו של דבר אפשר להוריד בפניו את הכובע כי הוא היחיד שבאמת עושה את זה ומשקיע כסף, לעומת תיאטרות ישראל או ג.ג שעושים הרבה כסף מקולנוע ישראלי בלי שהם הוציאו אגורה בשיווק, פרסום או הפקה".

אוהד רומנו

אמיר, שמשמש יו"ר איגוד המפיקים ונאבק למען זכויותיהם, אינו שבע רצון מההתפתחויות בשוק. "הריכוזיות שיש בטלוויזיה ובמשק בכלל עוברות לקולנוע", הוא אומר. "אי־אפשר להפחית מתרומתו של אדרי לקולנוע הישראלי, אבל זה לא נראה לי משהו בריא. עד היום זה לא פגע, אבל אנחנו רואים בדאגה שחצי מהסרטים בשליטתו של אותו גורם".

אדרי עצמו דוחה את הטענות. "הפעלת בתי קולנוע דורשת השקעות אדירות של מאות מיליונים. סינמה סיטי בירושלים עלה לנו 600 מיליון שקל. זה בכלל לא קשור", הוא אומר. "נכון שיש סוג של ביטחון כי אתה יכול למכור עוד כרטיסים, אבל העסקים הם נפרדים לגמרי ועם שותפים אחרים. בלי הכסף הפרטי שלנו לא היתה מופקת כזו כמות סרטים כפי שהופקה השנה. אני עושה את זה כחלק מאהבתי לקולנוע".

על אף שהנתח המרכזי בהשקעות בקולנוע מגיע מכסף ציבורי, אופן החלוקה המדויק בין המשקיעים לא ידוע לאף אחד. אף אחד גם לא מדווח מה מספר הכרטיסים המדויק שנמכר לכל סרט. הכל מבוסס על הערכות ודיווחים של בתי הקולנוע. "אין שקיפות לגבי מי האנשים שמרוויחים כסף מהקולנוע הישראלי ולאן הולך הכסף", אומר רווה.

בכל הקשור למימון של גופי השידור, בתעשיית הקולנוע חוששים. גופי השידור, בעיקר זכיינית ערוץ 2 רשת, מנסים זמן רב להימלט מהחובה להשקעה בקולנוע בטענה כי אין שום סיבה שתעשייה מפסידה אחת, הטלוויזיה, תממן את הקולנוע. "זו עלולה להיות ההתחלה של הסוף של הקולנוע הישראלי", מזהיר אמיר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#