העיתון שמקל בעונשם של 
הנחקרים הכבדים - מדיה ושיווק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

העיתון שמקל בעונשם של 
הנחקרים הכבדים

איך זה שאנשי ציבור ועסקים שנחקרו או הורשעו קיבלו מ"ידיעות אחרונות" תמיכה ואהדה? הרשעתו של אולמרט, שזכה לאהדה גדולה בעיתון, מעלה את השאלה - מהי האג'נדה של "ידיעות", ומדוע הוא תוקף את הרגולטורים ואנשי החוק ותומך באנשי ציבור שהורשעו בפלילים?

111תגובות

(פורסם במקור ב-9 באפריל 2014)

יותר מכל, משפט הולילנד חשף את הנורמות השלטוניות והעסקיות שמאפיינות קבוצה גדולה באליטה שמובילה את המדינה שנים רבות. האדם שהגיע למשרה השלטונית המשפיעה ביותר, יחד עם האיש ששלט בברז האשראי הגדול במדינה, הורשעו בשוחד המהווה מעילה חמורה באמון הציבור. מה שרבים הגדירו עד כה כנורמה לגיטימית־למחצה, כזאת שניתן להעלים ממנה עין, התגלה כפלילי.

ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, אמנם לא הורשע בקבלת שוחד מיו"ר בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר, אך הקשר בין השניים חשף את השתייכותם לאותה קבוצת אליטה, לאותו המועדון, שעדיין מייחס פרשנות מאוד מקלה לעברות של מרמה והפרת אמונים. מה שבעיני רבים נתפש כשוחד, עשוי להיתפש אצל קבוצה ותיקה וחזקה זו כטובה לגיטימית לחבר, או כדרך שבה עושים עסקים.

מוטי קמחי
עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

לקבוצה הזאת אפשר לצרף צלע נוספת. אם אולמרט שלט במדינה ודני דנקנר בברז האשראי הגדול ביותר, היה זה נוחי דנקנר שהחזיק בכסף הגדול, בהיותו צרכן האשראי הגדול במשק. בדומה לאולמרט ולבן דודו, גם נוחי דנקנר מתח היטב את נורמות החוק, וכיום ניצב מול חשדות פליליים חמורים והליכים אזרחיים רבים. בין מארס 2007 לספטמבר 2008 אחזו שלושתם בצמרת המדיניות והכלכלית של ישראל. כיום, לאחר שנסתלקו השלושה בבושת פנים מהצמרת, יש לשאול כיצד הם הגיעו כלל למעמד כזה? הייחוס המשפחתי והכוח הפוליטי אמנם קירבו אותם לצמרת מוקדי הכוח, אך אחד הדברים שעזר להם בדרכם היה הכוח הגדול והיציב ביותר של האליטה הישנה בישראל: "ידיעות אחרונות".

אולמרט ובני הדודים דנקנר זכו ליחס אוהד, ואף חברי, מהעיתון של המדינה. הרוח הגבית שסיפק להם נוני מוזס, המו"ל האניגמטי של "ידיעות", הובילה אותם במעלה הקריירה שלהם, וסיפקה להם את הצידוק הנורמטיבי לרכוב על גבו של הציבור בדרכם לצמרת. שלושתם אולי הרגישו מחויבים לציבור הבוחרים, הלקוחות ובעלי המניות, אך מחויבות זו התגלתה כמשנית למחויבות שלהם לעושרם האישי. אין פסול בעיתון המנסה להשפיע על דעת הקהל ולהוות גורם המזרז תהליכי שינוי רצויים עבור ציבור קוראיו. עם זאת, תמיכתו של "ידיעות" פעם אחר פעם באנשי ציבור ואנשי עסקים שניצלו מעמדם הציבורי, מעלה ספקות רבים לגבי מטרותיו של העיתון.

"ידיעות אחרונות" הוא מוסד השזור עמוק בהיסטוריה העכשווית של ישראל. ב–1995 הוגדר העיתון כמונופול, והשלים 47 שנה של מלחמת חורמה, מלאה שנאת נקם, ביריבו "מעריב". שנה זו יכולה להיחשב כשנת הבסיס לעליית כוחו של "ידיעות", במקביל להתרוממות כוחם של קבוצת אנשי העסקים, שריכזו בשלב מסוים את השליטה בכלכלה. "ידיעות" שלח זרועות לחלקים רחבים יותר משוק התקשורת: עיתונות מקומית, אינטרנט, טלוויזיה בכבלים וברודקאסט. מעמדו המונופליסטי יצר לו את המשאבים הכספיים שנדרשו כדי להרחיב את בסיס כוחו. כנראה שהדבר העיקרי שפגע בהשפעה זו היה יציאתו לאור של "ישראל היום" ב–2007, ומכאן גם ההתנגדות האגרסיבית של "ידיעות" למתחרה החינמי. "ידיעות אחרונות" סירב להגיב לדברים.

הפחד מפני 
"ידיעות" משתק

בימים שלאחר הכרעת הדין במשפט הולילנד, שוחחנו עם לא מעט בכירים בתחומי המשפט, בכירים בתקשורת ובמגזר הציבורי ורגולטורים לשעבר - רבים מהם שותפים לדעה כי "ידיעות" פועל כדי להשפיע על סדר היום לטובת מקורביו. כולם, למעט אחד, סירבו להתראיין לכתבה זו. הפחד מפני "ידיעות" עדיין משתק. גם גורמים שבעבר חשפו טפח או שניים סירבו לדבר. לא קשה להבין אותם. דוגמה לכך ניתנה לצופי ערוץ 2 ביום שני שעבר - היום שבו ניתן פסק הדין במשפט הולילנד.

יותם רונן

"ניהלו סוג של קמפיין נגד התביעה, נגד הפרקליטות וגם נגדי באופן אישי, מתוך הנחה כנראה שאם אתה מנסה ומצליח לפגוע באמון הציבור במערכת האכיפה ובפרקליטות - אתה אולי משיג יתרונות עבור הלקוח", אמר משה לדור, לשעבר פרקליט המדינה שהוביל את הגשת כתב האישום בפרשת הולילנד, בראיון במהדורה המרכזית ליונית לוי. "בדרך 'ספינאלית', המבוססת על כך שהציבור ואולי גם אנשי התקשורת לא ממש קוראים את מה שקורה בבית המשפט, ניסו והצליחו, במידה מצערת, לגרום לכך שדימויה של הפרקליטות והמערכת נפגעו".

למי התכוון לדור? כדי להציג את התמיכה של "ידיעות" באולמרט אין צורך להביא הוכחות וניתוחים מהארכיונים, שכן נחום ברנע, הפרשן הבכיר של העיתון, הודה בכך בעצמו. "נכון ש'ידיעות אחרונות' היה הרבה יותר קשוב לאולמרט מכל עיתון אחר, זה 100% נכון. היה בנושא הזה קו, אני מניח שיש יחס מסוים של נוני מוזס לאהוד אולמרט", אמר ברנע בראיון להעין השביעית ב–2012. לטעמו, הסיבה לכך היתה ה"נגישות" של אולמרט לכתבי העיתון. זאת, בניגוד לבנימין נתניהו, שלדבריו "בחר לא להיות בקשר".

היחס המיוחד לאולמרט בלט בשתי דרכים - מצד אחד הוא כלל האדרה של אולמרט עצמו ושל מפלגת קדימה כולה, ומנגד מתקפה חוזרת ונשנית נגד אנשי הפרקליטות. רפי גינת, ידידו של אולמרט משכבר הימים ועורך "ידיעות אחרונות" ב–2005–2007, ידע לעזור לחברו אולמרט מעל דפי "ידיעות" גם לאחר שעזב את העיתון. "לא יכול להיות שפרקליט מדינה שיכור כוח יפיל ראש ממשלה בישראל", כתב גינת, כיום מנכ"ל ערוץ 10, ביולי 2012. באותו זמן היה אולמרט ראש הממשלה הראשון בישראל שהורשע בהפרת אמונים, אבל ב"ידיעות" חגגו את מפלת הפרקליטות, שלא הצליחה להרשיע את אולמרט בשוחד בתיקים המרכזיים אז - ראשונטורס וטלנסקי. הרשעתו של אולמרט בהפרת אמונים לא הטרידה את "ידיעות".

גינת ניסה לעמוד לצדו של אולמרט גם בתחילת ההליכים המשפטיים של הולילנד, ב–2012. התוכנית בהגשתו, "כלבוטק", ששודרה אז בזכיינית ערוץ 2 רשת, מרבה לעסוק בפשעים ובהונאות זעירות. באופן חריג, ב–2012 רעמו הפרומאים, ובישרו על תחקיר מיוחד שהוקדש ל"עד המדינה" בפרשת הולילנד, שמואל דכנר, ועל רמאיותיו לאורך השנים. לכולם היה ברור כי זהו צעד שנועד לקעקע את אמינתו של דכנר - ולכולם גם היה ברור כי אחד הגורמים העיקריים שייהנה מכך יהיה אולמרט. גינת אפילו לא טרח לגלות לצופים כי שלוש מתוך המרואיינות בכתבה הן בנות משפחה של נאשם אחר בפרשה - מאיר רבין. מ"כלבוטק" נמסר אז כי לתחקיר לא היה קשר לפרשת הולילנד.

גם במהלך משפט הולילנד, ובמיוחד לקראת סופו ובמהלך המשא ומתן לעסקת טיעון עם שולה זקן, ניכר היה לעין אופן הטיפול של קבוצת "ידיעות" באולמרט. גורמים משפטיים שהיו מעורבים בתיק אומרים כי הבחינו שוב ושוב ב"קו העיתונאי הברור" הן בעיתון המודפס והן באתר ynet, לטובתו של אולמרט. "כשהיה משהו לטובתו זה הובלט, כשהיה משהו לרעתו זה נדחק למקום שולי", הם אומרים. כתבי העיתון, נטען על ידי המקור, נטלו חלק בקמפיין "שמטרתו לפגוע באנשים מסוימים". אחרי ההרשעה הברורה, אומרים גורמים משפטיים שהיו מעורבים בתיק, התברר כי "הוסרו כל ההגנות" גם ב"ידיעות".

"מאוד בולט ב'ידיעות' כיצד דמויות פוליטיות מסוימות זוכות לאהדה מופגנת מעל דפי העיתון, בשעה שדמויות אחרות זוכות לביקורת או התעלמות", אומר אורן פרסיקו, כתב אתר העין השביעית, היוצא לאור בחסות ובמימון המכון הישראלי לדמוקרטיה. "זה כל כך בוטה, שברגע שקורה שינוי מסוים אי־אפשר שלא לשים לב לכך. למשל, ניתן לראות כי בשעה שאולמרט יורד מהבמה, 'ידיעות' כבר מנסה לבנות פיגורה חדשה - ומפרסם על גבי עמוד שלם (בשבוע שעבר) פרשנות של ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין. יומיים לפני כן, דיסקין קיבל עמוד נוסף ב'ידיעות'. זה חריג מאוד שאדם מקבל פלטפורמה כל כך רחבה להביע את דעותיו בעיתון. כנראה ש'ידיעות' מקדם אותו, כפי שעשה ליאיר לפיד ולציפי לבני במהלך הבחירות", אומר פרסיקו, המנתח מדי יום מזה חמש שנים את הטיפול של כל העיתונים היומיים באירועים השוטפים.

האיום של נתניהו

מיכל פתאל

מדוע מהווה ראש הממשלה נתניהו איום כה גדול על "ידיעות אחרונות"? ברור שלאיום המסחרי שמהווה "ישראל היום", העיתון המגויס לטובתו של נתניהו, יש תפקיד חשוב - אך היריבות היא עמוקה יותר. "ישראל היום", כמו נתניהו, מערער על תפישות ישנות ועל מצבורי הכוח הוותיקים. הוא מעצבן רבים, כי הוא מציג תמונה חד־צדדית, לפעמים בוטה, התומכת בראש הממשלה.

בניגוד לעיתונים אחרים, העוסקים גם הם ללא לאות באג'נדות משל עצמם, "ישראל היום" הוא לא אלגנטי. הוא זורק באגרסיביות בפני מתחריו את כל מה שמרביתם מנסים עדיין להסתיר: העיתונות אינה מאוזנת, ואינה יכולה להיות מאוזנת בהגדרתה. שיקולי העריכה של עיתון אחד לעולם אינם זהים לאלה שבעיתון האחר, ולפיכך גם המסר שנקלט על ידי הקוראים משתנה בהתאם לעיתון. המציאות 
הנשקפת מדפי העיתונים היא 
שונה, ומושפעת מראיית העולם של עורכיו, של המו"ל, ובמקרים רבים מהצרכים העסקיים של העיתון. "ישראל היום" אינו מסתיר את הטייתו הפוליטית, בעת שיריבו הגדול, "ידיעות אחרונות", עדיין לא מוכן להסיר מעצמו את הכסות של "עיתונות מאוזנת".

כמו ביתר העיתונים, גם הסיקור ב"ידיעות" אינו מאוזן, אך בשעה ש"ישראל היום" מקדם את האג'נדה שלו בצורה בוטה, לפעמים סרת טעם ולא מקצועית, "ידיעות" עושה זאת מתוך מקצועיות עיתונאית רבה, שנצברה במשך עשרות שנים. בשעה ש"ישראל היום" מקדם גיבור אחד, ברור ומוכרז, ל"ידיעות אחרונות" יש גיבורים שונים, שמדי פעם מתחלפים ביניהם, מבלי שהקורא ידע תמיד לזהות מדוע עלתה קרנו של האחד, ומדוע הועם זוהרו של האחר.

מהי האג'נדה 
של ידיעות?

בזירה שבה ההשתייכות האידיאולוגית של העיתונים ברורה יחסית, "ידיעות" הוא עדיין עוף שקשה להגדירו. העיתון תמך באריאל שרון ובאהוד אולמרט, שני אנשי ימין במקור, אך ברור מדעות כותביו כי הוא אינו עיתון ימני. מנגד, הוא אינו מחבב (בלשון המעטה) את אהוד ברק ושלי יחימוביץ', שני אנשי שמאל, כך שקשה להגדירו כנוטה שמאלה על המפה המדינית. "ידיעות" גם מעניק באחרונה רוח גבית חזקה במיוחד לשני אנשי ימין - שר הכלכלה, נפתלי בנט, ושר החוץ, אביגדור ליברמן.

למרות עמדתו המרכזית לכאורה, "ידיעות" הוא עיתון לוחמני מאוד, ויש האומרים אלים. הוא לא בוחל בשימוש בעיתון כדי לפגוע במאיימים עליו (ע"ע נתניהו) ולא מהסס לספק מטריית הגנה לאחרים הנחשבים למקורביו (ע"ע אולמרט). אם כן, מהי החוקיות הפנימית שמניעה את ידיעות? בהיעדר קו ברור, כנראה שרק אדם אחד יודע לפצח זאת - נוני מוזס, מו"ל העיתון.

מוזס הוא אחד האנשים החזקים והמסתוריים ביותר בישראל. הוא מעולם לא התראיין, הוא לא מתבטא מעל דפי עיתונו - ושומר על הפרטיות שלו בצורה קנאית. מול אנשי עיתונו הוא מנהל קשר רק עם קבוצה קטנה של עורכים וכתבים בכירים, בשעה שמרבית אנשי המערכת מעולם לא ראו אותו או שמעו את קולו.

אוליביה פיטוסי

מה שכן ידוע, בעיקר לאנשי התעשייה, הוא המעורבות הרבה של מוזס בתכנים המפורסמים בעיתונו. מעורבות זו נחשפה כמה פעמים בדיונים המשפטיים שניהלו נגד "ידיעות" ניר בכר, העורך המפוטר של "7 ימים", ומוטי גילת, עיתונאי חוקר ואחד הטלנטים הגדולים של "ידיעות", שעבד בו במשך 32 שנה ועבר ב-2008 לעבוד במתחרה "ישראל היום". מוזס מנהל דיאלוג יומיומי כמעט עם עורכיו, וחש בנוח לבקש מעורכים להוריד ידיעה, להבליט או לרכך, בהתאם לשיקוליו ולטעמיו. בשעה שכל קוראי "ישראל היום" או "הארץ" מודעים היטב לנטייה הפוליטית של העיתונים, רק מעטים מקהל קוראי "ידיעות" מודעים להשפעה הרבה שיש לאג'נדה המשתנה של מוזס על התודעה שלהם.

האגרסיביות של מוזס ניכרת גם במהלכים העסקיים שלו לאורך השנים. למרות היחלשות העיתונות והתחזקות הטלוויזיה ולמרות כניסת "ישראל היום" כאלטרנטיבה תחרותית לזירה, מוזס הצליח לשמור היטב על הדומיננטיות של "ידיעות" ככלי תקשורת המשפיע על השיח. הוא ידע לזהות איומים עסקיים במהירות וליצור מענה מהיר ואפקטיבי. הוא נכנס חזק לתחום המקומונים, לאחר שראה את הצלחת קבוצת הארץ בתחום. הוא זיהה היטב את חשיבות האינטרנט, והצליח להפוך את ynet לאתר החדשות המוביל בישראל, אף שלא היה האתר הראשון. בתחום העיתונות הכלכלית הוא ביצע מהלך דומה כאשר הקים את "כלכליסט" ב–2007, והתמודד מול "גלובס" ו–TheMarker על כספי המודעות של הפרסום העסקי.

מעבר לשיקולים המסחריים, נוני מוזס רואה עצמו כשחקן מרכזי בזירת ההשפעה הישראלית, ופועל באופן גלוי כדי להשפיע על הרכב הממשלה ועל מדיניותה. המטרה שעומדת מול עיניו היא לשמר את כוח השפעתו על השיח הציבורי. זה התחיל בקרב המיתולוגי של העיתון נגד "מעריב", והמשיך בקרבות שניהל מול "הארץ" בזירת העיתונות המקומית, ומול זכיינית ערוץ 2 קשת, בעקבות ניסיונה ליצור מדיה מתחרה ל–ynet בזירה האינטרנטית. אופן פעילותו של מוזס החל להיחשף בין השאר בסדרת הסרטונים "השיטה" של אלדד יניב, האיש שהיה במשך שנים המאכער של ההון־שלטון, והתמודד לכנסת בבחירות האחרונות.

ממעיטים בחומרת המעשים

קשה שלא לשים לב למעורבות והחשדות בפלילים המיוחסים לרבים מאלה שזכו, או עדיין זוכים, לסיקור אוהד ב"ידיעות אחרונות": משפחת שרון, אהוד אולמרט, דני דנקנר, נוחי דנקנר, חיים רמון, אביגדור קלנר, ובעבר הרחוק יותר יצחק שרם ואהרון דברת. "מאז פרשת האי היווני של משפחת שרון, ל'ידיעות אחרונות' יש אג'נדה ברורה נגד העמדה לדין של אנשי ציבור בגין עברות מסוימות, כמו מרמה והפרת אמונים. במאמרים של הפרשנים המשפטיים דניאל פרידמן (לשעבר שר המשפטים; א"ט) ובועז אוקון (לשעבר מנהל בתי המשפט; א"ט) אפשר לראות את העמדה הזאת בבהירות. מבחינת 'ידיעות אחרונות' ופרשניו, המרחב הלגיטימי עבור נבחר ציבור הוא גדול יותר ממה שחושבת המערכת המשפטית, ומכאן ההתנגשות", מסביר פרסיקו.

פרשת משפחת שרון והאי היווני, שהתפוצצה ב–2001, מוזכרת גם על ידי גילת כפרשה מכוננת, שלאחריה השתנה אופיו של העיתון. בתצהיר שהגיש גילת במסגרת תביעת הפיצויים נגד "ידיעות", הוא חושף פרטים רבים לגבי התנהלות המו"ל מוזס. "התפישה החדשה שהתפשטה בעיתון בהשראת המו"ל, ארנון מוזס, המעיטה וזילזלה בחומרתן של עבירות מרמה והפרת אמונים (ולפעמים גם שוחד) של נבחרי ועובדי ציבור ועברייני צווארון לבן, ודחפה להוצאתן מההגדרה הפלילית לצורך המעטה בחומרת מעשיהם", כותב גילת בתצהיר.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

בהמשך תצהירו כותב גילת כי "העיתון היה מגויס ליצירת דעת קהל תומכת בחיים רמון, העורכים בדסק ידעו מה קורה, כתבים הבינו מה רוצים ומצפים מהם (…) פרשות אולמרט ורמון - שני אישי ציבור המקורבים למו"ל מוזס - גרמו לעימותים קשים ביני לבין המו"ל, ולדחיקתי הסופית החוצה. מאמרים שלי נפסלו, כתבות נדחקו לשוליים, עמודי החדשות נחסמו בפני, בניגוד לדפוס העבודה בעבר".

AFP

מנגד טען "ידיעות אחרונות" כי תצהירו של גילת מסולף ומעוות, וכי אין שחר לטענות שהתפטר בגין פגיעה בחופש הביטוי שלו. על טענת גילת בדבר סתימת פיות הגיב עורך העיתון דאז, שילה דה בר, כי עורך העיתון הוא האוטוריטה המקצועית, וכי "עמדת גילת מופרכת, שלא לומר פרנואידית".

מאבק בולט נוסף שבו היה מעורב "ידיעות" היה ב–2009, כשסנטלי פישר, אז נגיד בנק ישראל, ורוני חזקיהו, אז המפקח על הבנקים, דרשו מדני דנקנר, אז יו"ר בנק הפועלים, להתפטר מתפקידו. "כלכליסט", שעלה לאוויר רק כשנה לפני כן, בחר להצטרף לקו של "ידיעות", ולנהל את מאבקו הראשון בנושא זה. באופן מוזר בחרו ב"ידיעות" וב"כלכליסט" דווקא לצדד בדני דנקנר, ולתקוף את פישר וחזקיהו. בעיתון נרמז כי נעשה עוול לדנקנר, וכי פישר וחזקיהו פועלים מתוך שיקולי יוקרה בלתי רלוונטיים. במשך חודשים ארוכים הוצגה מעל דפי העיתון תמונה מאוד לא מחמיאה של בנק ישראל, גם בנושאים אחרים, כמו מדיניות רכישת הדולרים.

אנשים כמו מוטי גילת וניר בכר, שיצאו נגד המערכת, הם החריגים מבין אנשי "ידיעות". לאורך השנים הצליח מוזס לגייס סביבו אנשי מקצוע מעולים בתחומם, שמוכנים גם להתגייס להגשמת מטרתו. "יש מעט עורכים שלא יסיכמו לשתף פעולה עם הגישה הזאת", מסביר בכיר לשעבר ב"ידיעות" את התמודדותם של עובדי העיתון עם הסטנדרטים המוסריים המקלים שמוביל העיתון.

לדבריו, "כל הכתבים משתפים עם זה פעולה. הם כנראה מספרים לעצמם איזה סיפור, שבתחום הכתיבה שלהם זה לא פוגע. אחרים משלימים עם ההתערבות ואומרים לעצמם שהיא מזערית ו'זה לא נורא'. יש שם אנשים טובים ויקרים, וזה עצוב לראות זאת, אך מי שרוצה להיות עיתונאי לומד לכופף את הראש. מספר העיתונאים בענף יורד והולך; אלטרנטיבות התעסוקה של עיתונאים מצטמצמות והולכות; והיכולת של עיתונאי להתנגד לדרישות המערכת ולעמוד על שלו יורדת והולכת יחד עמם".

מדוע גישתו של "ידיעות" מהווה בעיה?

אחד הרגעים הנדירים שבהם הסכימו אנשי "ידיעות אחרונות" להיחשף התרחש ב–1983, כאשר כתב מגזין "מוניטין", רן אדליסט, ריאיין את נח מוזס, אביו של נוני, שהיה המו"ל והעורך האחראי של העיתון עד למותו ב–1985, ואת דב יודקובסקי, העורך בפועל של "ידיעות" מ–1953, שהודח על ידי על ידי נוני מוזס ב–1989. יודקובסקי, שקודד את חומר התורשתי של העיתון, אמר בראיון כי "אני לא מרגיש אשמה, כאילו תרמתי לכך שהמדינה נראית כמו שהיא נראית (...) אני לא חושב שעיתון שיש לו מטרה חינוכית, יש לו סיכוי להתקיים (...) עיתונאי הוא לא מחנך, או נביא, הוא בסך הכל מכשיר, ולדעתי העיתונות כיום היא קודם־כל בידור, ואחרי זה - כל מה שמדביקים לה".

תומר אפלבאום

לגישתו של יודקובסקי תפקידו של העיתון הוא לדווח, לספק בידור לקוראיו, וכמובן להוות עסק כלכלי, אך "ידיעות" של נוני מוזס הוא גוף השואף ליותר מכך. "ידיעות" רוצה להשפיע, אך קשה לומר שאחריות ציבורית היא זו שמניעה אותו.

"ידיעות" הוכיח כבר כמה פעמים כי הוא אינו רוצה לגעת במוקדי הכוח האמיתיים במגזר העסקי והפוליטי. הוא העדיף לעמוד לצדם של החזקים במהלך מאבקם נגד אוכפי החוק, ובכך גם גרם בעקיפין להחלשת האמון במערכת המשפט. "ידיעות אחרונות" הוא אכן עיתון לוחמני, אך הוא בוחר את מטרותיו בקפידה. פעמים רבות מדי ייצג העיתון את עמדת הגווארדיה החזקה והעשירה, שרק תפסיד משינוי המצב הקיים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם