להגיש את החשבון של "מעריב" לנמרודי ודנקנר - מדיה ושיווק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

להגיש את החשבון של "מעריב" לנמרודי ודנקנר

בכל שנותיו האחרונות נקטו בעלי הבית של באסטרטגיה כושלת מתוך שיקולי כוח

42תגובות

"ארגון בלתי נהיל" - כך הגדיר אתמול את "מעריב" בכיר לשעבר בעיתון. לטענתו, השילוב בין אי-סדר ארגוני אינהרנטי לבין מחסור במזומנים תמידי הפכו את "מעריב" לייצור ארגוני שלא ניתן לשלוט בו.

הד.נ.א הארגוני שצמח ב"מעריב" הוא תוצר של שנים ארוכות שבהן נוהל העסק הזה, כאשר השיקולים העסקיים שלו הם משניים לשיקולי רייטיינג, השפעה ואגו. בעשור האחרון עבר העיתון החבוט הזה בין שלושה בעלי שליטה, שכל אחד בתורו החליף את ההנהלות, מינה את אנשי שלומו, קיצץ עוד ועוד במספר אנשי המערכת ובשכרם, ומנגד שמר על שכר הבכירים יציב וגבוה. בשעה שעובדי המערכת נאבקו בכל שנה או שנתיים בגל פיטורים חדש, המשיכו הג'יפים ומכוניות היוקרה של הנהלת העיתון להיכנס ולצאת מסככת החניה בקרליבך המיועדת לרכבי המיוחסים.

הכאוס הגיע לשיאו במהלך תקופתו של עופר נמרודי. כבר בתחילת שנות ה 2000 העיתון החל לשרוף מזומנים בקצב גבוה, אך במקום לעשות מהלכים ניהוליים הנדרשים כדי לשפר את מצבו התפעולי, פתר נמרודי את צרות העיתון באמצעים פיננסיים. הוא גייס כ-85 מיליון דולר ב 1998 כאשר הנפיק כ 25% ממניות העיתון לוולדימיר גויסנסקי. ב-2004 מכר נמרודי את מניות מת"ב שהחזיק העיתון והזרים לקופתו כ 185 מיליון שקל במזומן.

שתי הזרמות אלה, שאינן קשורות לכושר התחרות של העיתון, לאיכות המוצר שלו או ליכולת הניהולית של קברניטיו, למעשה שמרו את העיתון בחיים עד 2010. כאשר נגמר הכסף, הנפיקה החברה אג"ח. כאשר זה נגמר, מכר נמרודי את העיתון לזכי רכיב. כאשר זה הבין שנפל בפח, הוא מכר את העיתון לנוחי דנקנר.

העשור האבוד של נמרודי, ההבלחה של רכיב והשנה התלושה של דנקנר יצרו עיתון תלותי, ללא יציבות ניהולית, ולפיכך עיתון "בלתי נהיל". מלבד אולי תקופה קצרה מאוד בזמנו של רכיב, העיתון מעולם לא עשה מהלכים ניהוליים מהותיים, שתפקידם להתאים את עצמו למציאות המורכבת שהתפתחה סביבו. המזומנים הקלים אמנם החיזקו אותו בחיים תקופה ארוכה מאוד, אך גם יצרו להנהלות "מעריב" לדורותיהם התמכרות. לא באמת היה צריך לנהל את העיתון כמו עסק בר-קיימא, כל עוד היה אפשר לשרוף את המזומנים שבקופה.

אפשר להעסיק קרובי משפחה, עוזרים אישיים וחברים בשכר גבוה. אפשר לרכוש מכוניות מנהלים ולשפץ לשכות, ובאותה הנשימה לפטר עובדים ולבכות בפניהם כי המצב קשה.

אילן אסייג

דנקנר נכנס ל"מעריב" מטעמים דומים לאלה שהביאו את נמרודי לשם. לא הרצון לעשות עיתונות עמד מול עיניהם של השניים, כי אם הצורך בהכרה ציבורית, שליטה וכוח. היה ברור לדנקנר כי "מעריב" הוא ייצור תלותי שידרוש ממנו הזרמות בלתי פוסקות, אך הוא האמין כי לעולם יוכל לגייס עוד ועוד חוב מהציבור כדי לממן את עסקיו. הוא קיווה כי יוכל להחזיק את "מעריב" בחיים עם הזרמות מינימליות, ובמקביל להשתמש בעיתון כמכפיל כוח מול רגולטורים, ספקי האשראי ומתחרים.

עכשיו נגמר הכסף - נגמרו המזומנים בקופה ונגמרו ההזרמות של דנקנר. אין זה מקרה כי עובדי "מעריב" יצאו לרחובות באותו היום שבו הופחת דירוג האשראי של אי.די.בי החזקות לחדלות פירעון. במשך יותר מעשור גונן כסף זול על "מעריב" מפני גורלו. כאשר נגמר הכסף, קרס העיתון בצורה מחפירה, תוך זניחת מרבית עובדיו.

האנשים שרק לפני שבוע הקריבו מוניטין רב שנים וגוננו על בעל הבית התורן, מוצאים עצמם כיום נלחמים על הפיצויים המגיעים להם כחוק.בכל שנותיו האחרונות, נקט "מעריב" באסטרטגיה כושלת של :Me Too ייתכן כי מערכת "מעריב" לא ממש רצתה להיות "ידיעות אחרונות", אך לא היתה לה ברירה, כי בעלי הבית - נמרודי ודנקנר - פשוט רצו להיות נוני מוזס.

הם כיוונו את העיתון למשבצת השוק שבה שולט "ידיעות אחרונות", אך לא מתוך ניתוח אסטרטגי מושכל, אלא מתוך שיקולי כוח ואגו. 2,010 עובדי "מעריב", ביניהם 370 אנשי המערכת שלו, היו כלי בידי כוחות גדולים ועצומים מהם. אולי הם לא הרגישו את זה בהתנהלות היומיומית, אולי הם לא קיבלו אף פעם טלפון מבעל הבית שמורה להם על מה לכתוב או מה לקבור, אך מטרת קיומו של "מעריב" היתה לשמור על ההישרדות של בעל הבית, גם במחיר חיסול הארגון עצמו.

במקום לנצל את כרית המזומנים שהיתה בקופת העיתון כדי להכין עצמו לעידן הדיגיטלי, ביזבז העיתון את הצ'אנס שלו על מלחמות אגו וניסיונות כושלים להפיל את איוביו של בעל השליטה.

עובדי "מעריב" צריכים עכשיו להגיש את החשבון לנמרודי ולדנקנר. עליהם למקד את מאבקם הצודק באלה שמנעו מהארגון הזה לדאוג להישרדותו ארוכת הטווח. לנמרודי ולדנקנר אחריות אישית כלפי עובדים אלה, שחלקם לא היסס להגן עליהם לאורך השנים. אם "מעריב" עצמו לא יצליח להעמיד את המשאבים הנדרשים כדי לשלם את פיצויי עובדים אלה, נמרודי ודנקנר צריכים לעשות זאת מכספם הפרטי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם