תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האיש שלא היה מה שחושבים: 6 מיתוסים על אדם סמית

לכתבה
Getty Images IL / עיבוד ת

כלכלנים, בעלי הון ופוליטיקאים נתלים בתורתו של אדם סמית כדי לתרץ כל מיני נבזויות. מה הוא אמר באמת?

4תגובות

לא רבים הוגי הדעות בתחום הכלכלי שתורתם נהפכה לקאנונית מיד עם פרסומה. אחד מאלה הוא אדם סמית, שספרו "מחקר בדבר טבעו וסיבותיו של עושר האומות", המכונה בקצרה "עושר העמים", נתפש מיד עם פרסומו ב־1776 כיצירה משמעותית בתחום הכלכלי והפוליטי. מאז ועד היום עומדת משנתו הכלכלית של סמית ביסודה של הכלכלה המודרנית, וסמית עצמו נחשב בעיני רבים מייסד מדע הכלכלה, ממציא הקפיטליזם ומי שנתן הכשר לאגואיזם האנושי לפרוח ללא כל חמלה. יותר מכל, נחשב סמית אבי רעיון "היד הנעלמה" שפועלת בכלכלה ומחייבת את הממשלה למשוך את ידיה מפעולה בתחום הכלכלי – ולהותיר את השוק חופשי. רבים מאנשי העסקים של ימינו נתלים בסמית ובתורתו בכדי להצדיק את זכותם לרדוף אחרי אושרם, תוך התעלמות מאי השוויון החברתי ומהתוצאות האפשריות של חירות זו.

ואולם, בדומה לדמויות קאנוניות רבות בהיסטוריה של הרעיונות, השקפותיו של סמית מוצגות לעתים קרובות בצורה לא נכונה, עד כדי עיוות מוחלט של דבריו. הנה חמש תפישות מוטעות על סמית ומשנתו.

 

1. הוא המציא את הקפיטליזם ואת הכלכלה

נכון הוא שיותר מכל הוגה דעות אחר, סמית התקרב לנסח את החוקיות שעומדת בבסיס השיטה הקפיטליסטית שאנו מכירים כיום; אך הוא לא "המציא" את הכלכלה, שכן זו התקיימה מאז שחר ההיסטוריה, וכבר בימי קדם נוסחו תיאוריות בדבר הכלכלה האמפירית והאוטופית. סמית היה עוד אחד בשרשרת ארוכה של הוגי דעות שניסחו תורות כלכליות. ומה באשר לקפיטליזם? גם אותו לא הגה סמית, שלא היה הראשון שהאמין שהכוחות החופשיים של הכלכלה פועלים טוב יותר מכל תכנון אנושי. למעשה, תפישה זו החלה להתגבש בשלהי ימי הביניים, וגובשה כבר אצל הוגי הדעות הצרפתיים שקדמו לו באותה מאה – הם אלה שניסחו את סיסמת הכלכלה החופשית, Laissez Faire, Laissez Passer ("תנו לעשות, תנו לעבור").

סמית בוודאי כלל לא הכיר את המושג "קפיטליזם", ולא את הצורה הכלכלית שהוא מתאר. מילה זו הוכנסה לשימוש שגרתי כתיאור של מערכת כלכלית רק בתחילת המאה ה־20, וגם אז נלוותה לה נימה ביקורתית. שימושים מוקדמים של המילה קפיטליזם התייחסו בעיקר לבעלות על הון, ולאו דווקא למערכת כוללת המגדירה את אופני הייצור בחברה. השיטה הכלכלית הקפיטליסטית עצמה נוצרה רק במאה ה־19, עם פרוץ המהפכה התעשייתית. סמית, שאמנם חזה בניצניה של מהפכה זו בימי חייו, בחר להתעלם מהם בכתביו.

סמית לא הכיר את המושג "קפיטליזם", מילה שהוכנסה לשימוש רק בתחילת המאה ה־20, ולא את השיטה הכלכלית הקפיטליסטית עצמה שנוצרה רק במאה ה־19, עם המהפכה התעשייתית. סמית, שחזה בניצניה של מהפכה זו בימי חייו, בחר להתעלם מהם בכתביו

ללא קרדיט

גם את מדע הכלכלה לא המציא סמית. הוא אמנם הרבה לכתוב על כלכלה כאחד ההיבטים של הפעילות הפוליטית (של המדינה ושל הפרטים בה), אך לא הפריד בין פעילות זו לבין פעילויות אנושיות אחרות, ובוודאי לא ניסח שום נוסחה או מודל שמאפיינים את הכלכלה של ימינו, שהומצאה במחצית השנייה של המאה ה־19. מבחינתו, הוא ביקש לאפיין את הכלכלה הטבעית בלבד, שהיתה לדידו גם הנכונה, ולנסח מתוכה מדריך לניהול האימפריה הבריטית.

 

2. הוא ניתק את הכלכלה מהמוסר

ב"עושר העמים" סמית אכן מתאר כלכלה המבוססת על מימוש האינטרס העצמי של האדם ועל פעולתו בלבד. אולם בספר קודם, "תורת הרגשות המוסריים של האדם" (1759), הוא טען שאף כי בני אדם נחשבים מי שפועלים מתוך האינטרס העצמי, הרי נטייה זו אינה אלא אנושית, ושאנושיות זו כוללת גם דאגה וסימפטיה לאחרים. ספר זה הוא שהקנה לסמית את ההערכה הרבה לה זכה ברחבי אירופה, ובעקבותיה גם משרות מכובדות ורווחה כלכלית שאפשרו לו להתפנות לכתוב את הספר על הכלכלה.

מובנה של המילה "סימפטיה" בהקשר זה אינו זהה לאופן שבו אנו מבינים מילה זו כיום, אלא דומה יותר לאמפתיה, שכן הוא מתאר את הרגש שגורם לנו לחוש את מה שהאחר מרגיש, ומניע אותנו לפעולה כאילו אנו מרגישים זאת באמת. כשאנו רואים את כאבו של האחר או את אומללותו, עוניו או סבלו, אנו מרגישים זאת בנפשנו ופועלים כדי להקל עליו. סמית הילל את האדם והאמין שהכלכלה אינה ביטוי של היצרים האנוכיים שיש בנפש האדם, אלא דווקא תוצאה של אינטראקציות טבעיות בין אנשים המבקשים להיטיב את מצבם ולממש את אושרם ביחד עם בני קהילתם. לתפישתו, כדי שטבע זה ימומש, יש לשחרר את האדם ממגבלות ומרסנים. האדם, שהוא טוב מיסודו, יפעל אמנם לטובת עצמו, אך יעשה זאת ללא פגיעה באחר או בכלל. להפך: דווקא איזון זה בין הרדיפה אחר הטובה העצמית לבין הסימפטיה הטבועה בו, הוא שיביא לטובת הכלל.

 

3. טובת הפרט חשובה בעיניו מטובת הכלל

סמית אכן מתאר את הפעילות הכלכלית הכללית כביטוי של האינטרסים הפרטיים של חברי הקהילה. אך כהומניסט, סמית גם האמין כי קיים מצב חברתי טבעי שבו שוררת הרמוניה בין הפרטים בחברה, ושמטרת הכלכלה היא לאפשר את קיומו של מצב טבעי זה, שכן רק בדרך זו יכולים בני האדם לפעול כדי לממש את אושרם האישי ללא הפרעה. כלומר, מבחנה של הכלכלה הוא לאו דווקא במדדים הכלכליים, אלא באופן שבו היא משרתת את כלל החברה, לרבות המסכנים ביותר והעניים ביותר.

Getty Images IL

אם תכלית זו אינה באה לידי ביטוי במציאות, כך על פי סמית, הרי זה מאחר שישנם גורמים שאינם מאפשרים זאת, כמו בעלי ההון והסוחרים הגדולים. אלה חברו עם המדינה בכדי לארגן את החברה לטובתם בשם "טובת הכלל", ומתוקף זאת הם מצמצמים את חירותם הכלכלית והפוליטית של בני החברה האחרים. על רקע זה יש להבין את דבריו של סמית על כך ששום דבר טוב לא יוצא מדאגתם של אחדים לטובת הכלל, אלא להפך, הם פוגעים באותה הרמוניה ובכך בטובת הכלל. לתפישתו, כדי לממש את טובת הפרטים ואת טובת הכלל, יש להניח ליד הנעלמה לעשות את שלה כדי שהכלכלה תוכל לשרת את החברה כראוי.

עקרון טובת הכלל מהווה גם מדד למוסריות של הכלכלה: אם הרדיפה אחר הטובה הפרטית אינה פועלת גם לקדם את הטובה הכללית, הרי שפעולתו של הפרט חוטאת לצדק, ולכן היא אינה ראויה. מתוך כך עולה שלעתים, טובת הכלל מחייבת מעורבות וריסונים ואין להתיר את השוק לחופשי.

 

4. היד הנעלמה היא העיקר של תורתו

כמו אחרים בתקופתו, גם סמית דיבר על היד הנעלמה כגורם המכוון את התהליכים במציאות. בספריו הוזכר המושג שלוש פעמים, בהקשרים שונים: פעם אחת בהקשר של תופעות טבע – כיצד האנשים חשבו שידו הנעלמה של יופיטר מכוונת את התופעות בעולם; פעם שנייה בחיבורו על רגשותיו המוסריים של האדם; ופעם שלישית בהקשר ביקורתי על האינטרס של הסוחרים בספר "עושר האומות".

סמית כתב את משנתו לנוכח הכלכלה המרכנתליסטית של ימיו, שראתה בחיוב ואף כחובה את האינטרסים המשותפים של הסוחרים ובעלי הכוח בחברה ושל השלטון. בהתאם לשיטה כלכלית זו, נהנו הסוחרים ממונופולים בנתיבי הים וביבוא סחורות, המדינה נהנתה מזרם הכנסות יציב, ואילו בעלי הכוח נהנו מהמשך זרימת הרנטות ללא כל תרומה ממשית לכלכלה. לאף אחד מהצדדים במשוואה זו לא היה אינטרס לפתוח את השווקים לתחרות או להוריד מכסים כדי לאפשר את הורדת יוקר המחיה באנגליה, מה שהיה עשוי לשפר את מצבם של העניים הרבים שהגיעו עד רעב. להפך, קיומה של מערכת כלכלית זו אף הוצדק, בטענה שכך מקדמים כל הגורמים המעורבים בה את טובת הכלל. הרי הם מעשירים את קופת המדינה בזהב וכסף, ומהי מדינה עשירה אם לא מדינה שבמרתפיה יש הרבה מזה ומזה?

קריאתו של סמית לחוסר מעורבות המדינה היתה נגד אותם חוקים שפוגעים בחלשים. הוא בוודאי היה מתקומם נגד כוחם של התאגידים הגדולים שהפכו להיות חזקים יותר מכל מדינה ואשר מצליחים לכופף את חוקי המדינה בשם "היד הנעלמה" והשוק החופשי

Richard Drew/אי־פי

כאן נכנסת ביקורתו של סמית, שטוען כי עושרה של מדינה אינו צריך להימדד בכמות הזהב והכסף שאגרה, אלא בהיקף הייצור והצריכה של מוצרים ושירותים. מדינה עשירה, על פי תפישתו, היא כזו שמיוצרים ונמכרים בה שירותים וסחורות רבים. לכן אין שום הצדקה להגבלת הסחר, לעידוד הייצוא או לצמצום היבוא – כל אלה פוגעים בעושרה של המדינה וברווחה הכללית.

טובת הכלל תושג כאמור דווקא כשהשווקים יהיו חופשיים – במצב זה כל סוחר יוכל להעדיף את דרכו כדי לממש את תועלתו מתוך הבנתו, אולם בכך, "כמו במקרים רבים אחרים", הוא גם יובל על ידי היד הנעלמה לממש את טובת הכלל מבלי שהתכוון לכך כלל.

5. הוא קבע שלמדינה אסור להתערב בשווקים

כן, אבל. במסגרת אותה שיטה מרכנתליסטית, חוקקו חוקים רבים שעיגנו את הקשרים בין ההון לשלטון. סמית סבר כי חוקים אלה פעלו נגד המערכת הכלכלית הטבעית, שמבוססת על נטייתו הטבעית של האדם לייצר ולסחור במעשי ידיו. כשמחוקקים חוקים המסדירים את השוק, השוק לא יכול להיות חופשי ולכן לא יכול לשמש זירה למימוש טבעם של בני האדם, לרבות העניים ביותר שבהם. כלומר, סמית אכן טען בזכות חופש ממעורבות ממשלתית, אך הוא התכוון בעיקר לחופש ממעורבות כזו שתומכת באינטרסים של העשירים. מתוך כך הוא דרש ביטול מכסים, ביטול הטבות, ביטול מכסות ומלחמה במונופולים, כשהמטרה היא עלייה ברמת החיים שתלווה בעליית עושרם ואושרם של בני האדם. כאמור, סמית האמין בטוב לבו של האדם, ולכן גם האמין שלא צריך חקיקה על כל צעד ושעל. אולם הוא גם סייג עמדה זו – גם אם הכלכלה החופשית היא כלכלה טבעית, במקרים בהם יש סכנה של פגיעה בחירות של החלשים יש לחוקק חוקים שימנעו זאת – כמו שפועלים נגד שריפות טבעיות למען הגנת הכלל.

סמית גם הטיל על המדינה תחומי אחריות שהיא לא יכולה להשיל מעצמה – לשמור על הביטחון מבפנים ומבחוץ, להקים מערכת משפט ולבנות תשתיות שישפרו את תפקוד השווקים. אחד התפקידים המרכזיים שהוא ראה כחובה של המדינה הוא להעניק חינוך שיוציא את האנשים מבורותם, ולחלצם מהעוני ולאפשר להם להיכנס לשוק כדי לממש את חירותם, מבלי שהחזקים ינצלו אותם.

בשונה מהאופן שבו הוא מתואר כיום, סמית דווקא חשד במניעיהם של העשירים ובני אצולת ההון. בהם, כמו בסוחרים, הוא ראה מקשה אחת המנסה לצבור כוח רב ולשלוט בפוליטיקה. לא בכדי אמר סמית שבכל פעם שבעלי אותו משלח יד נפגשים זה נגמר בקנוניה נגד הציבור. ומכאן, שרק חקיקה נגד אותם בעלי עניין משותף תוכל לאפשר לשוק להיות חופשי באמת.

"חסידי אדם סמית" נתלים כיום בתורתו כדי להסביר מדוע עיקרון מדינת הרווחה, וחקיקה שנועדה להיטיב עם הקבוצות החלשות בחברה בכלל, הם רעיונות פסולים, אך סמית טען דווקא את ההפך. קריאתו לחוסר מעורבות המדינה היתה נגד אותם חוקים שפוגעים בחלשים. הוא בוודאי היה מתקומם נגד כוחם של התאגידים הגדולים שנהפכו להיות חזקים יותר מכל מדינה ומצליחים לכופף את חוקי המדינה בשם "היד הנעלמה" והשוק החופשי. עוד יותר מכך, הוא היה בוודאי מתחלחל מהזרימה החד־כיוונית של העושר ומהצטברותו אצל מעטים, במסגרת הכלכלה הגלובלית של ימינו, תוך כדי פגיעה מהותית בחירותם של אחרים.

 

6. הוא צדק - ומרקס טעה

לפחות בשלוש נקודות, קארל מרקס מתבסס על סמית. הראשונה שבהן היא בחשש שלו מקנוניה של השלטון וההון נגד הציבור. השנייה, בתורת ערך העבודה בה דגל סמית. על פי תורה זו, ערכו הטבעי של מוצר נקבע ביציאה מהמפעל, והוא מורכב מהעלויות היחסיות של ההון, הקרקע והעבודה. אמנם בשוק החופשי המחירים עשויים לעלות ולרדת בהתאם לביקושים, אך אלה לא יכולים להתרחק יותר מדי מהמחיר הטבעי. בדור שאחרי סמית, כלכלנים כמו ריקארדו ביטלו את מרכיב הקרקע במחיר הטבעי, והותירו אותו כשילוב של עבודתו של הפועל ושל הונו של הקפיטליסט. מרקס חי באותו עולם מושגים והניתוח הכלכלי שלו תואם תפישה זו. לתפישתו, המעביד מנצל את העובד בכך שהוא אינו משלם לו את כל סך עבודתו אלא רק את הנדרש לו למחייתו. הרווח העודף הוא רווחו של המעסיק שנלקח בכפייה. זהו מקור תורת הניצול של מרקס.

REINHARD KRAUSE/רויטרס

נקודה שלישית היא תורת חלוקת העבודה שמהווה מקור לתורת הניכור של מרקס. אף שסמית מבסס את יעילותה של הכלכלה הטבעית על חלוקת העבודה בחברה וההתמחות של כל אחד מהפרטים בה, הוא מעלה חשש שחלוקת עבודה זו עשויה לפגום באנושיות של הפועל, שמתעסק כל ימיו בדבר אחד. כך אין לו כל סיבה להפעיל את תבונתו והתוצאה היא שברבות השנים הוא נעשה בור ונבער, מה שהופך אותו לתלוי במעסיקו תוך כדי פגיעה בחירותו. זה כמובן הפך להיות אבן פינה בביקורת המרקסיסטית על הקפיטליזם.

אכן, לא בכדי נחשב מרקס הפרשן של סמית שהוציא את מלוא המשמעויות של תורתו ושהציב אתגר לכלכלנים של המאה ה־19, שהיו צריכים להצדיק את רווחו של המעסיק שאינו משתתף בפועל בייצור. במחצית השנייה של המאה ניסחו ולרה, ג'יבונס ואחרים את התורה השולית, שקבעה תורת ערך חדשה (המחיר בשוק הוא המחיר היחיד שיש), והעניקה גם הצדקה לרווח של בעל העסק (מחיר סיכון ההון). אולם בכדי להעמיד תורה אלטרנטיבית זו, ולבטל את תורת מרקס, היה צריך לזנוח גם חלקים ממשנתו של סמית.

 

מה שרד מאדם סמית?

החלפת תורת סמית בתורה השולית כמובן לא היתה מוחלטת. עבור רבים, המשיך סמית לעמוד בבסיס הליברליזם הכלכלי וחזון השוק החופשי. אולם מטרתה של התורה הכלכלית שהתפתחה במאה ה־20 לא היתה לבסס את חירותם של הפרטים, אלא לבחון את מצבי שיווי המשקל המתמטיים בשוק מתוך ההנחה הדרוויניסטית שכל שחקן בו הוא אגואיסט ורק אגואיסט – כלומר שזהו טבעו היחיד של האדם. גם הרגשות האלטרואיסטיים שעמדו בבסיס תפישת האדם של סמית קופלו לתוך אגואיזם זה. אותם כלכלנים גם זנחו את תורת ההרמוניה הטבעית. לדידם, הכלכלה לא אמורה לממש חברה טבעית או אידילית, שהרי כמדע היא מנותקת מהערכים. חירותם של האנשים, מבחינת כלכלנים אלה, אינה תכלית, אלא תנאי לתקפותם של המודלים.

גם מחוץ לתחום הכלכלה המדעית המשיכו רבים להחשיב עצמם סמיתיאנים, אף שבפועל הם היו רחוקים מתורתו. בשונה מסמית, שביקש לשחרר את השוק למען טובת הכלל, העניים והחירות של כל חברי החברה אך הטיל על המדינה את החובה לוודא שהכלכלה אכן מיטיבה עם כולם ולא רק עם העשירים, כיום המעורבות הממשלתית ה"מגונה" היא דווקא זו שתומכת בעניים ובנזקקים. השלטון שעושה את פעולתו – שליטה – נתפש כמקור לכל הבעיות הכלכליות. בהתאם, כיום החופש הרצוי הוא חופש של ההון לגדול ולנוע בכל העולם. זהו הון שחופשי יותר מבני אדם. בשם יעילות הכלכלה והחופש להרוויח יש מי שאף מסכים עם צמצום הדמוקרטיה וחירות האנשים, תוך כדי נכונות לקבל מדינה חזקה ששומרת על ההמונים צייתנים.

אלה שמפרשים בדרך זו את תורת סמית מתעלמים מכך שבמקור היתה זו תורה חברתית ומוסרית, ולא רק הכשר לעשיית רווחים. זוהי תורה המאמינה בחירות האדם, בטוב לבו ובכושר שכלו להכיר את הסדר הטבעי, לנסח חוקים שיתאימו לו ולפעול בהתאם להם – דבר המאפשר לאנשים לא רק להיות עשירים יותר, אלא גם מוסריים יותר, ובסופו של דבר גם מאושרים.

 

הכותב הוא חוקר ומרצה לפילוסופיה של הכלכלה והעסקים ומנהל "רמה" - רשת מדעי הרוח והחברה הישראלית

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות