תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הנרטיב של הדוקו

לכתבה
מתוך הסדרה התיעודית "ארץ פראית מאוד"Netflix

כמה אמת יש בסדרות התעודה והפשע האמיתי שמציפות את המסכים?

5תגובות

הסרט "ננוק איש הצפון" מ־1922, הנחשב לסרט הדוקומנטרי הראשון שנעשה אי פעם, עוקב אחר בן קהילת האינואיטים של הקוטב הצפוני, החי עם אשתו ומשפחתו בצפון מחוז קוויבק שבקנדה. בסרט נראה ננוק צד אריות ים, בונה איגלו ומנהל את שגרת יומו הקרה והרחוקה. כותרת המשנה של הסרט, המוצגת באותיות לבנות בולטות על המסך, היא "סיפור של חיים ואהבה בקוטב האמיתי". יוצר הסרט רוברט פלהרטי ביקש להדגיש כי הוא מתאר התרחשויות יומיומיות כפי שקרו במציאות – שאיפה שמשותפת גם ליוצרי סרטים דוקומנטריים כיום. המילה "אמיתי" חוזרת הרבה בכל היבט הקשור להגדרה של יצירת תעודה.

ברבות השנים התברר שהכותרת הזו היתה מטעה. פלהרטי אמנם צילם את התושבים באזור הזה בשנים 1913־1915, אך כעבור שנה, בזמן עריכת החומרים, הוא זרק בטעות סיגריה לערימת הצלולויד וחומרי הגלם שצילם נשרפו כליל. ב־1920 הוא חזר לצלם הכל מחדש, הפעם עם ציוד צילום משוכלל ומותאם יותר, והרבה יותר התערבות מצד היוצר וההפקה. אפילו שמו של גיבור הסרט היה מומצא, כך שיתגלגל ביתר קלות בפי הצופים. שמו האמיתי היה אלקגיאלאק. מי שהוצגה בסרט כאשתו לא היתה נשואה לו, ובכלל, כמקובל בחברה הזאת, היו לו למעשה כמה נשים. כמו כן, אף שאלקגיאלאק צד בעזרת רובה, פלהרטי עודד אותו לצוד בדרך המסורתית, באמצעות חנית. גם צילומי בניית האיגלו – חלק מרכזי בסרט – היו מבוימים ונעשו בתוך מבנה שהוקם במיוחד לצורך הצילומים.

בסצנה המתמקדת במסחר של "ננוק" עם האדם הלבן, כאשר הוא רואה גרמופון ותקליט, לכאורה לראשונה בחייו, הוא מרים את הפריט העגול בפליאה ונושך אותו. סצנה זו התקבלה תמיד בצחוק גדול, והיתה אמורה להדגיש את הבידוד של הקהילה האינואיטית מסממני התרבות המודרנית. ואולם, גם היא היתה מבוימת ולמעשה אלקגיאלאק ידע היטב מהו גרמופון ומהו תקליט.

מתוך הסרט "ננוק איש הצפון", 1922

"אין בסרט הזה כמעט רגע שאינו שחזור", מסביר אוהד לנדסמן, חוקר ומרצה לקולנוע דוקומנטרי בבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה על שם טיש באוניברסיטת תל אביב. "הוא היה נטוע במציאות, אבל הוא כוון על ידי הבמאי מהרגע הראשון, פזל לבדיון והשתמש בכל התכסיסים שלו. מאחר שלפלהרטי לא היה מודל לעשיית קולנוע תיעודי, הוא פנה לקולנוע הבדיוני ובנה סיפור שלם שהוצג לצופי הסרט כתיעוד האנתרופולוגי המסחרי הראשון בעולם. זהו נרטיב של אדם לבן מערבי, ולכן לננוק בסרט יש אישה אחת, שלושה כלבים וספינה, אף על פי שבמציאות מצבו היה שונה".

בשעתו הגן פלהרטי על ההתערבות שלו בסרט התעודה כשאמר כי "לפעמים צריך לעוות דבר מה כדי ללכוד את הרוח האמיתית שלו" – וזוהי ככל הנראה התמצית הכנה למהותו של הז'אנר הדוקומנטרי בקולנוע ומאוחר יותר גם בטלוויזיה.

הסיבה להסבר זה של פלהרטי – שלא לומר, להתנצלות שלו – היא שבניגוד לקולנוע הבדיוני, סרטי תעודה נתפשים על ידי הצופים כתיאור נאמן למציאות של אמת. כך למשל, ססמת ערוץ הדוקו הוותיק בישראל, ערוץ 8, היא "למען האמת", אף שמנהלת הערוץ רינת קליין מבהירה כי לפעמים, בסרטי דוקו מסוימים, "זו לאו דווקא האמת, כי אותו הסיפור יכול להיות מסופר מנקודות מבט שונות".

 

זליגה הדדית

אוהד לנדסמן

אוהד לנדסמן: "כאשר הדוקו פוזל לקולנוע ההוליוודי, עם מבנה מאורגן ומלאכותי, על פי ז'אנר מסוים, הוא גם פונה יותר לקהל. ההנאה היא גדולה כשמדובר בסיפור אמיתי שנראה כמו בדיוני"

בשנים האחרונות אנו עדים לפריחה חסרת תקדים של עשייה תיעודית, בעיקר בטלוויזיה. אחת הדוגמאות הראשונות בגל הדוקו החדש היתה הסדרה "הג'ינקס", שיצרו אנדרו ג'רקי ומארק סמרלינג עבור רשת HBO ב־2015. הסדרה בת ששת הפרקים חשפה את סיפורו המשונה של איל הנדל"ן רוברט דרסט, החשוד בהיעלמות אשתו ב־1982 וכן ברצח הלא מפוענח של ידידת המשפחה סוזן ברמן ושכנו מוריס בלק. אחריה באו סדרות נוספות שעוררו עניין ומשכו צופים רבים: "להפוך אדם לרוצח" (2015), הציגה סיפור על תושב ויסקונסין שריצה 18 שנות מאסר בכלא על לא עוול בכפו, שוחרר ואז הורשע בשנית, על רצח אחר שגם אותו ספק אם ביצע, ונכלא שוב; "ארץ פראית מאוד" (2018) עסקה בהתנגשות בין חסידי אושו לתושבים בעיירה קטנה באורגון בראשית שנות ה־80; "המדרגות" שהפיקה נטפליקס השנה, היא המשך לסדרה ותיקה מ־2004 על מייקל פיטרסון, סופר שהורשע ברצח אשתו. בישראל שודרה הסדרה "צל של אמת", שהציגה נרטיב אלטרנטיבי לפרשת רצח תאיר ראדה בקצרין ב־2006, ובעיקר כפרה באשמתו של רומן זדורוב, שהורשע ברצח. עונתה הבאה של הסדרה, ששידורה צפוי בסוף 2018, תעסוק במקרי רצח אחרים משנות ה־80.

לצד סדרות הדוקו מהז'אנר הזה, המכונה "פשע אמיתי", משגשגות גם סדרות בדיוניות המבוססות על מקרים אמיתיים, וניכר כי הצלחת ז'אנר אחד משפיעה מאוד על הצלחת השני. הסדרות הבדיוניות כוללות שחזור של מקרים שכבר פוענחו והסתיימו, ועם הבולטות שבהן נמנות "אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון", "הרצח של ג'יאני ורסאצ'ה", "האחים מננדז" על שני בני עשירים שרצחו את הוריהם ו"מאן־האנט", על טד קצ'ינסקי, ("היונבומבר"), רוצח סדרתי שהורשע ברצח שלושה אנשים ובפציעתם של עשרות אחרים באמצעות חבילות נפץ ששלח בדואר. בניגוד לסדרות אלו, סדרות הדוקו לא רק משחזרות את המקרים, אלא גם בוחנות מחדש את האירועים ומעלות שאלות חדשות. הן נוקטות עמדה שמתעמתת עם הנרטיב של המקרים בצורה מכוונת.

מציאות
עולה
על דמיון
עשרה סרטים
מתור הזהב
של הדוקו
HBO , עדן הפקות, סוני פיקצ'רס, Courtesy of HBO / 2015 Home Box

הנרטיב של הז'אנר הדוקומנטרי קובע שהוא מבוסס על תוכן, נושא, מידע וצורה השאובים מהמציאות. "מבקר הקולנוע והתיאורטיקן ביל ניקולס דיבר על כך שהשיח הדוקומנטרי הוא 'שיח של פיכחון' (Discourse of Sobriety), שאנחנו אמורים לשקול ולעבד אותו ולהגיע להבנה רציונלית", אומר לנדסמן. אולם הסטנדרט הזה של הענקת פיכחון לא בהכרח מוכיח את עצמו, שכן מה שמוצג לנו כאמת אובייקטיבית – "מסמך" נאמן למציאות – למעשה כלל אינו כזה.

"אנחנו מתבקשים לקבל סרט דוקומנטרי כעובדה, אבל צריך לזכור שאלה העובדות כפי שהן מותאמות לתפישת היוצר", אומר שמוליק דובדבני, מרצה לקולנוע דוקומנטרי באוניברסיטת תל אביב ומחבר הספר "גוף ראשון מצלמה" על הקולנוע התיעודי האישי בישראל. "איך קוראים לתוכנית הדגל של התעודה בישראל? 'עובדה'. אין דבר פומפוזי מזה. אפילו לתוכנית התעודה והתחקירים האמריקאית המובילה קוראים רק '60 דקות'".  

לבלבול תורמת גם העובדה שלא כל הסרטים הדוקומנטריים מבוססים על תחקירים עיתונאיים ומחויבים לסטנדרטים המקצועיים של איסוף ועיבוד מידע הנהוגים בעיתונות החוקרת. למעשה, הגבולות בין העשייה התיעודית ליצירה הבדיונית מיטשטשים והולכים. סיכמה את זה יפה ומצחיק הסאטיריקאית האמריקאית מישל וולף, בתוכניתה "ההפסקה" שבה היא הציגה לקט של סדרות דוקומנטריות על פשעים אמיתיים כמו "הג'ינקס" ו"המדרגות", שבהן ברור לדבריה שהבעל אשם ברצח האשה, אבל הדוקומנטריסט מתעקש על נרטיב משלו. לנדסמן אומר ש"ההגדרה של 'שיח של פיכחון', כאילו אין מקום להנאה, לחלוטין לא עומדת במבחן הזמן. יצירות תיעודיות כיום מעניקות לצופה את כל ההנאות של יצירות בדיון – כמו מתח, מסתורין ואימה". ודובדבני מוסיף את מלת הקסם "רייטינג".

במסגרת טשטוש הגבולות הזה, סרטי הדוקו מאמצים יותר ויותר מאפיינים אסתטיים ונרטיביים שמקורם בקולנוע העלילתי, אומר לנדסמן. "בעבר היה מקובל לחשוב שסרט דוקו הוא בעל איפיונים צורניים ברורים, כמו שיש לכל ז'אנר. כשם שבפילם נואר, למשל, יש בדרך כלל תאורה אפלולית ודמות של פאם פטאל, כך בסרט תעודה יש קריינות, סרטי ארכיון וראשים מדברים".

תמר טל

גיא לביא, מנהל yes דוקו: "המציאות היא כאוטית ואילו הטלוויזיה והקולנוע מספרים סיפורים לינאריים - עם התחלה, אמצע וסוף. בשנים האחרונות, הדוקו החל לשאוב מאפיינים צורניים מעולם הבדיון, שכולל קצב התרחשויות מהיר, סיפור מובהק, נקודות מפנה וטוויסטים בעלילה"

מבקר הקולנוע של "ניו יורק טיימס", איי.או סקוט, מנסח זאת כך: "פעם המציאות היתה בשחור ולבן. סרטים דוקומנטריים נשארו בצבעים אלה גם זמן רב אחרי שז'אנרים בדיוניים כמו מערבונים, מחזות זמר וקומדיות עברו לצבע. המציאות היתה מגורענת. המציאות היתה הנוקשות המגומגמת של אדם מן הרחוב לעומת ההגשה המצוחצחת של השחקן המקצועי. אבל הזליגה בין הקולנוע העלילתי לתיעודי יצרה מודל נרטיבי שמקרב את הקולנוע התיעודי לקולנוע הבדיוני. כך יש לו פוטנציאל גדול יותר להצליח מסחרית. ב־25 שנים האחרונות אמצעי המבע נעשו דומים יותר, ורואים סרטים תיעודיים שנעשים כמו סרטי בלש ומתח. הסרט התיעודי שזכה באוסקר, 'מחפשים את שוגרמן' המתעד את החיפוש אחר המוזיקאי סיקסטו רודריגז, הוא דוגמה מופתית לאופן שבו מייצרים נרטיב בסיפור תיעודי. כשכל המידע ידוע ליוצרים, הם הופכים אותו לסיפור מתח ומסתורין".

מה מאבדת העשייה התיעודית בתהליך הזה? לכך התייחס בעבר הבמאי מרטין סקורסזי: "עשייה בדיונית היא סרט עם שחקנים ותסריט ידוע מראש. עשייה דוקומנטרית היא לכידת המציאות כשהתסריט נכתב לאחר מעשה". וסקוט הרחיב: "זה לא רק שההגדרה של דוקומנטרי משתנה, אלא שבניגוד לעיתונות, מעולם לא הוסכם על קוד אתי על ידי היוצרים והעוסקים בתחום. וכל כללי האצבע נוטים להיות זמניים ושנויים במחלוקת, ומופרים ברגע שהם נקבעים".

 

אמת מתוסרטת

דוקו אינו תיאור של מציאות אובייקטיבית, מסכים גם גיא לביא, מנהל ערוץ yes דוקו. "מהשנייה שנדלקת המצלמה, נקבעת נקודת מבט סובייקטיבית", הוא אומר. "על שולחן העריכה – גם בדוקו הכי טהרני – נעשות החלטות מודעות על האופן שבו הסיפור יסופר, איך לבנות את הדמויות, אילו אמירות להבליט ואילו להצניע, גם אם במציאות הדברים התנהלו לפי סדר אחר. כי הרי המציאות היא כאוטית ואילו הטלוויזיה והקולנוע מספרים סיפורים לינאריים – עם התחלה, אמצע וסוף. בשנים האחרונות, הלינאריות הזו נהפכת למאפיין מרכזי יותר גם בעולם התעודה, ייתכן שזו אחת הסיבות לקפיצה המדהימה שהז'אנר עשה. אם בעבר האסתטיקה הדוקומנטרית המובילה היתה 'זבוב על הקיר' ומינימום התערבות, הרי שבשנים האחרונות הדוקו החל לשאוב מאפיינים צורניים מעולם הבדיון, שכולל קצב התרחשויות מהיר, סיפור מובהק, נקודות מפנה וטוויסטים בעלילה. המבחן הוא אם אנחנו מרגישים שיש אמת בסיפור, גם כשאנחנו מודעים לכל זה".

דובדבני מתייחס לחיפוש הזה אחר האמת: "צריך להבחין בין 'אמת' – אותו מושג פילוסופי שנדון על ידי אנשים רמי מעלה מאפלטון ועד בכלל, לבין 'אמת דוקומנטרית', שהיא האמת שהסרט רוצה לעבד ביחס לעולם. זו האמת שהיוצר רוצה שנקבל ככזו, ולשם כך הסרט עוסק במיני מניפולציות".

זה נשמע מסוכן, כאילו שההבדל בין סרטי תעמולה או קונספירציה לבין דוקומנטרי אינו ברור מספיק. ההבדל, אומר דובדבני, הוא שסרט תעמולה משתמש במודע בדימויים שקריים, ומטרתו לשכנע בעזרתם לקבל עמדה מסוימת. "יוצרי תעודה מאמינים באמת שלהם, אבל לפעמים הם נכשלים", הוא אומר. "הסטודנטים שלי התרשמו מאוד, למשל, מהסדרה הדוקומנטרית 'צל של אמת'. הם הסיקו לאחר הצפייה בה שרומן זדורוב חף מפשע. אלא שזו העמדה שהסדרה מבקשת להציג, וכדי להגיע ל'אמת' הזאת היא בוחרת באסטרטגיות מניפולטיביות. הסדרה מתעמתת עם עדויות וראיות שהוצגו בערכאות משפטיות שונות ואומרת לנו הצופים שבית המשפט טעה.

מוטי מילרוד

רינת קליין, מנהלת ערוץ 8: "סרטים דוקומנטריים הם לא עיתונות. המנדט של יוצרי תעודה הוא לספר סיפור. יש ענף בדוקו שכולל תחקירים עיתונאיים ויש סיפורים עם נקודת מבט של יוצר, שקרו במציאות, אבל זה סיפור שאפשר לספר מנקודות מבט שונות"

"צריך להבחין בין חתירה לאמת דוקומנטרית לזו המשפטית. הנחת היסוד היא שבבית המשפט יושבים אנשים שאינם מוטים, שהם אובייקטיביים ולא מופעלים על ידי רעשי רקע פוליטיים ואחרים. סרט דוקומנטרי לא מחויב לכל זה. אפילו שם הסדרה מעיד על כך – לא 'צל של ספק' אלא 'צל של אמת'. בעיני זה גס ומניפולטיבי, במיוחד שרוב הציבור לא מודע לאופן שבו מעצבים את האמת בהתאם לעמדה של היוצרים".

יש מי שחולקים גם על התפישה שלפיה בית המשפט אינו מוטה.

"בית המשפט חותר לדעת מה האמת. היוצר הדוקומנטרי פועל ממקומות אחרים לגמרי. לפעמים רייטינג, לרוב סיפור. הוא אומר לעצמו 'למה שלא אקח את הסיפור הכי חם שיש, אראיין עורכי דין שנפסלו על ידי בית המשפט ואציג את זה כסיפור אלטרנטיבי".

זה בדיוק מה שהיוצרים של סרט התעודה האמריקאי זוכה הפרסים "גן העדן האבוד" עשו, ובזכותם שוחררו מכלאם אנשים חפים מפשע אחרי שנים רבות.

 "בסופו של דבר, הכל מתבסס על האופן שבו ניגשים לסיפור. 'גן העדן האבוד' היא סדרת סרטים על משפט רצח ילדים, שנעשתה על פני שנים רבות והצליחה לערער תהליכים משפטיים. זה קשור גם לשיטת השיפוט בארצות הברית שבה יש חבר מושבעים והיוצרים הדוקומנטריים משמשים כסניגור המציג תיאוריה אחרת בפני חבר המושבעים. אלה מקרים נדירים, אבל גם יש יותר מדי מקרים אחרים, שבהם הדוקומנטריסטים עסוקים מדי בלקדם רעיון. קחי למשל את אנדרו ג'רקי, היוצר של 'הג'ינקס'. הוא אומר מול המצלמות שהוא רוצה להפליל את רוברט דרסט, למרות שבית המשפט זיכה אותו". המעורבות הזאת של היוצרים פסולה בעיני דובדבני.

 

האמיתי הוא הבדיוני

"כשהציעו לנו את 'צל של אמת' שאלנו מה אפשר לחדש", נזכרת רינת קליין, מנהלת ערוץ 8. "ראינו בזה דוגמה מצוינת לקונספט אמנותי שלפיו אפשר לראות את האמת מכל מיני זוויות. הסדרה מכבדת את מה שבית המשפט קבע, אבל מציגה בארבעה פרקים מציאות מנקודות מבט אחרות. בפרק אחד ברור שזדורוב ביצע את הרצח, בפרק אחר כבר לא. במקור, הפרק השלישי בסדרה אמור היה לבחון את הטענה שהחברות של ראדה ביצעו את הרצח, אבל היוצרים החליטו לא ללכת על זה. בסופו של דבר 'צל של אמת' היא סדרה המטילה ספק".

תומר אפלבאום

שמוליק דובדבני, אוניברסיטת תל אביב: "אנחנו מתבקשים לקבל סרט דוקומנטרי כעובדה, אבל צריך לזכור שזאת התאמת העובדות לפי תפישת היוצר. איך קוראים לתוכנית הדגל של התעודה בישראל? 'עובדה'. אין דבר פומפוזי מזה"

כמנהלת ערוץ סרטים דוקומנטריים, קליין אומרת שהיא מחפשת סיפור מעניין, עם קונפליקט, בדרך כלל שנוי במחלוקת. "סרטים דוקומנטריים הם לא עיתונות. המנדט של יוצרי תעודה הוא לספר סיפור", היא אומרת. "דוקו לשיטתי זה סיפור אמיתי עם דמויות אמיתיות. יש ענף בדוקו שכולל תחקירים עיתונאיים ויש סיפורים עם נקודת מבט של יוצר, שקרו במציאות, אבל זה סיפור שאפשר לספר מנקודות מבט שונות. 'ארץ פראית מאוד', למשל, מסופרת מנקודת המבט של מא־אננד שילה, אחת מגיבורת הכת והסרט. על אותו ארכיון היית יכולה לקבל נקודת מבט אחרת לגמרי. דוקו זו אמנות. עיתונות היא חדשות. זה ההבדל".

"הצופים לא מעבדים את הסיפור באופן מודע, אלא באופן רגשי וחווייתי", אומר לנדסמן. "בשנים האחרונות הממד החווייתי מקבל מקום מרכזי בצפייה בתעודה, והאלמנט החווייתי הרגשי פועל ברובד לא מודע ומבטל את שיח הפיכחון. הקולנוע התיעודי הפליג הרבה מעבר לז'אנר פתרון הבעיות שאליו משתייכים סרטים כמו 'אמת מטרידה' של דייוויס גוגנהיים וסגן נשיא ארצות הברית לשעבר, אל גור, שעוסק בההתחממות הגלובלית. אלה סרטים המציגים עובדות ומידע וקוראים לפעולה – התנגדות, חקיקה".

הסרטים מהדור החדש של הדוקו אינם כאלה. "קחו לדוגמה את הסרט של יאיר לב 'אתה מת רק פעמיים', על מקרה אמיתי שקרה במשפחה שלו שקיבלה ירושה מסב שנפטר, אך התברר שהאיש אינו הסבא באמת", אומר לנדסמן. "לב אמר על עשיית הסרט שהוא לא ידע מה הוא – דוקומנטריסט או בלש. גם המבנה הנרטיבי התבלבל לו – וזה היה הסרט הכי מצליח בדוקאביב. זו הוכחה לכך שכאשר הדוקו פוזל לקולנוע ההוליוודי, עם מבנה מאורגן ומלאכותי, על פי ז'אנר מסוים, הוא גם פונה יותר לקהל. גם הסרט של דוד אופק 'ההרוג ה־17', הוא דוגמה מצוינת ומוקדמת לכך.

"ההנאה גדולה כשזהו סיפור אמיתי שנראה כבדיוני. זאת שוב ההוכחה שהמציאות עולה על כל דמיון. מצפים מסרט תעודה לטעון טענה מסוימת על המציאות, ציפייה שאין מסרט בדיון. כשנחשפים לפברוק, להבנה שמדובר במוקומנטרי (סרט סאטירי הנעשה כמו סרט תעודה), האכזבה חזקה. זה רגע טראומטי".

כדי למנוע רגע כזה, הקהל צריך להבין מראש במה הוא צופה, אבל היוצר צריך לזכור שיש לו אחריות, גם כשלא מדובר בפברוק. "סרט דוקומנטרי טוב מציג מורכבות, מעלה שאלות, גורם לך לחשוב שוב על דברים שחשבת שהם אקסיומות", אומר לביא. "במאי דוקומנטרי טוב יוצא לעשות סרט עם מספיק ביטחון כדי לדעת שמה שהוא חושב בתחילת הדרך לא בהכרח יהיה אותו דבר בסופו, ואז יקפיד שלא לכופף את הנרטיב שלו לאג'נדה שאיתה יצא לדרך".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות