תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מדינת משטרה בחסות הקדמה

לכתבה
Ng Han Guan / AP

השלטון המקומי במחוז שינג'יאנג משתמש בטכנולוגיה החדישה ביותר כדי לדכא את הקבוצה המוסלמית הגדולה ביותר בסין

תגובות

"הנביא סולימאן ניגש לבנו ואמר לו 'קיבלתי מסר מאלוהים. אני רוצה שתקיף את כדור הארץ ותראה אם יש יותר אנשים שרוחם חיה או יותר אנשים שרוחם מתה'. אחרי זמן מה שב הבן ואמר 'אבי, הייתי בהרבה מקומות ובכל מקום שאליו הלכתי ראיתי יותר אנשים מתים מאנשים חיים'".

זו היתה ההודעה ששיתף חסן בקבוצה באפליקציית המסרים וויצ'אט ב־2015, כשהיה בן 23. חסן, שנולד בירקנד, עיירה בדרום מחוז שינג'יאנג, עבר לבירת המחוז אורומצ'י כדי למכור אבני חן ונעליים וללמוד יותר על האיסלאם. בפני דארן ביילר, אנתרופולוג מאוניברסיטת וושינגטון שחוקר את האזור, הוא תיאר את עצמו כנווד ספי – אדם דתי עם אישה וילדה קטנה, המתפלל חמש פעמים ביום ומתנגד לריקודים ולחוסר צניעות.

אבל בינואר 2015 הממשלה במחוז דרשה שכל מי שהיגרו לאורומצ'י יחזרו לעיר הולדתם כדי לקבל תעודת זהות חדשה. "אני נאלץ לחזור", התלונן חסן בפני ביילר. "משטרת ירקנד מתקשרת אלי כל יום. הם גורמים להורים שלי להתקשר אלי ולהגיד לי אותו הדבר". בסופו של דבר, הוא ובני משפחתו עלו על אוטובוס למסע בן 20 שעות הביתה. בדרך התנגשה באוטובוס משאית. אשתו ובתו של חסן נהרגו. הוא נפצע ואושפז בבית חולים. "זה היה רצונו של אללה", אמר.

חסן קיווה שהרשויות יאפשרו לו לשוב לאורומצ'י בגלל הפציעה שלו, אבל אין סיכוי שזה יקרה. וכך, אחרי שאיבד את אשתו, בתו ושמחת החיים שלו, איבד חסן גם את חירותו. אחרי התאונה הוא נשלח למחנה לחינוך מחדש לתקופה לא מוגדרת. שם הוא נמצא עד עכשיו, למיטב ידיעתם של קרובי משפחתו.

חסן הוא אחד מבין מאות אלפי אויגורים, עם דובר טורקית, שנעלמו בשינג'יאנג, מחוז נידח בצפון־מערב סין. עיר הולדתו, ירקנד, קרובה יותר לבגדד מאשר לבייג'ין. זהו האזור בסין שמייצר הכי הרבה נפט וגז, ורוב הדלק שמיובא ממרכז אסיה ורוסיה עובר בו בדרכו לתעשיות בחוף המזרחי. כיום האזור הוא חולייה מקשרת חשובה ביוזמת "חגורה ודרך" של ממשלת סין, שנועדה לחבר בינה לבין המזרח התיכון ואירופה באמצעות קשרי תשתיות, השקעות וסחר.

אבל בנוסף לכך, האזור הוא גם ביתם של האויגורים, הקבוצה המוסלמית הגדולה ביותר בסין, שרחוקה למדי מבחינה אתנית מבני האן. המהומות של האויגורים בשנים האחרונות – ובמיוחד אירועי דמים שהתרחשו באורומצ'י ב־2009, ושאחריהם נרצחו אויגורים במקומות אחרים בסין – וטרור שהגיע בעקבותיהן, גרמו לממשלה להעלות הילוך בצעדי הדיכוי כלפיהם. תחת יו"ר המפלגה החדש, צ'ן צ'ואנגואו, שמונה ב־2016, החלה הממשלה המחוזית להשקיע הרבה יותר כסף ומאמצים בדיכוי האוכלוסייה האויגורית. המשטר גזעני, אכזרי וטוטליטרי, ופוגע במכוון בכל תחום בחייהם של האזרחים. זוהי למעשה מדינת משטרה, והיא אחראית לכמה מההפרות הבוטות ביותר של זכויות אדם בעולם.

מחוז שינג'יאנג הנידח בצפון–מערב סין קרוב יותר לבגדד מאשר לבייג'ין. זהו האזור בסין שמייצר הכי הרבה נפט וגז, והוא חולייה מקשרת חשובה ביוזמת "חגורה ודרך", מדיניות של ממשלת סין שנועדה לחבר בינה לבין המזרח התיכון ואירופה באמצעות קשרי תשתיות, השקעות וסחר

Ng Han Guan / AP

הממשלה המקומית בונה מאות אלפי מחנות חינוך מחדש שאליהם יכולים האויגורים להישלח מכל סיבה שהיא, ולפעמים ללא שום סיבה. תנאי המחיה בחלקם לא נראים קשים, אבל האווירה בהם מצמררת. אסיר לשעבר סיפר, למשל, כי לא הורשה לאכול עד שיודה לנשיא הסיני שי ג'ינפינג ולמפלגה הקומוניסטית. אבל נפוצו גם דיווחים על עינויים בחלק מהמחנות. בינואר מת במעצר באורומצ'י מוחמד סליח הג'ים, איש דת מכובד בן 82. בקאשגאר, העיר האויגורית הגדולה ביותר, יש ארבעה מחנות. גורם ביטחוני מקומי אמר ב־2017 כי כ־120 אלף אנשים מוחזקים בעיר. בקורלה, שנמצאת במרכז הפרובינציה, אמר גורם ביטחוני אחר לאחרונה כי המחנות מלאים כל כך עד שמנהליהם מתחננים בפני המשטרה שתפסיק להביא אנשים.

כתוצאה מכך נבנים יותר ויותר מחנות. אדריאן צנץ מבית הספר האירופי לתרבות ותיאולוגיה בקורטל שבגרמניה בחן חוזי רכש על 73 מחנות לחינוך מחדש, ומצא כי העלות הכוללת שלהם היתה 682 מיליון יואן (כ־108 מיליון דולר), ושכמעט כל הסכום הזה הוצא מאז אפריל 2017. מסמכים ממחוז אקטו שליד הגבול עם קירגיסטן מראים כי 9.6% מתקציב המחוז הוקצו בשנה שעברה לצורכי ביטחון (כולל הקמה ותפעול של מחנות). ב־2016, ההוצאות על ביטחון במחוז היו גדולות פי חמישה לעומת 2007. עד סוף 2017 הן כבר היו גבוהות פי עשרה: 59 מיליארד יואן.

על אף כל הפעילות הזו, הממשלה לא אישרה באופן רשמי כי המחנות האלה קיימים. הגעה אליהם לא כרוכה באף הליך שיפוטי; מעצרים מתבצעים בהוראת המשטרה או בכירי המפלגה, ולא בצו בית משפט. עובדת בחברת קבורה נאסרה מאחר שרחצה גופות לפי החוק האיסלאמי. 30 מתושבי אילי, עיירה ליד הגבול עם קזחסטן, נעצרו "כי נחשדו בכך שרצו לטייל בחו"ל", כך לדברי איש ביטחון מקומי. אנשים אחרים נעצרו מאחר שהחזיקו באמונה דתית אדוקה, אפשרו לאחרים הטפה דתית, שאלו שכנים להיכן נעלמו קרובי המשפחה שלהם או לא הצליחו לדקלם את ההמנון הסיני.

נתח נכבד מהאוכלוסייה האויגורית נכלא בדרך זו. אם שיעור המעצרים בקאשגאר היה תקף בפרובינציה כולה, 5% מהאוכלוסייה האויגורית, המונה כ־10 מיליון בני אדם, היו נעצרים. על פי ראיות שונות, ייתכן שזה המצב. בפברואר, רדיו אסיה החופשית (RFA), גוף שידור שממומן על ידי סוכנות עצמאית של ממשלת ארצות הברית, התקשר באופן אקראי ל־11 משפחות בעיירה שבצפון הפרובינציה. שש מהן סיפרו כי בניהן נשלחו למחנות. בכפר שבו ביקר כתב סוכנות הידיעות AFP במחוז שליד חוטאן, חמישית מהמבוגרים נעצרו למשך יותר מארבעה חודשים. מיה ונג מארגון Human Rights Watch אומרת כי המספר הכולל של העצורים עשוי להגיע ל־800 אלף. טימותי גרוס, פרופסור באוניברסיטת רוז־הולמן באינדיאנה, מעריך כי ישנם בין 500 אלף למיליון עצורים. לפי הנתון הזה, בין שישית לשליש מהגברים הצעירים ובגיל העמידה עצורים או היו עצורים בשלב מסוים בחייהם.

ארץ האויגורים ריכוזי האוכלוסייה האויגורית בשינג'יאנג, 2016

ממשלת סין טוענת כי היא חייבת לנהוג באכזריות כדי למנוע את האלימות הנובעת מהבדלנות האויגורית. ב־2013, מחבל מתאבד אויגורי נהג את מכוניתו לתוך קהל של הולכי רגל בכיכר טיאנאנמן בבייג'ין; ב־2014 טבחה כנופיית סכינאים אויגורים ב־31 אנשים בתחנת רכבת בקונמינג שבפרובינציית יונאן, פיגוע שיש בסין מי שמשווים לפיגועי הטרור של ה־11 בספטמבר 2001 בארצות הברית. באותה השנה הובילו המהומות בירקנד למותם של מאות. במתקפה אחת על מכרה פחם באקסו נרצחו 50 בני אדם. הרשויות בקירגיסטן האשימו טרוריסטים אויגורים בניסיון לפוצץ את השגרירות הסינית בבישקק; האויגורים גם הואשמו בפיצוץ במקדש בבנגקוק שפופולרי בקרב תיירים סינים, פיגוע שבו נהרגו 20 בני אדם.

הרשויות בסין מקפידות לציין גם את הקשר המטריד בין הבדלנות האויגורית לבין הג'יהאד העולמי, ובמיוחד בתפוצה האויגורית, שבסיסה בטורקיה. גורמים בסין ובסוריה אומרים כי כ־1,500 אויגורים לחמו בסוריה בשורות המדינה האיסלאמית (דאעש) או בארגון ג'בהת אל נוסרה. על ארגון בשם המפלגה האיסלאמית של טורקיסטן, שדורש עצמאות לשינג'יאנג, נאסר בחוק לפעול בארצות הברית ובאירופה. ב־2016 אדם שערק מדאעש סיפק רשימה של מגויסים זרים לארגון; 114 מהם היו משינג'יאנג.

אבל הדיכוי הקשה בפרובינציה הוא הרבה מעבר למה שניתן להצדיק כך. בחוטאן יש תחנת משטרה בכל 300 מטרים. התחנות הללו מכונות "תחנות נוחות של המשטרה", כאילו היו חנויות – והן למעשה גם מציעות שירותים כאלה, כמו הטענה של טלפונים ניידים ובקבוקי מים מינרליים למכירה. התחנות הללו הן חלק מ"מערכת ניהול רשתי", כמו זו שצ'ן בנה כשהיה מנהיג המפלגה בטיבט בשנים 2011־2016. הרשויות מחלקות כל עיר לרבעים שבכל אחד מהם כ־500 אנשים. לכל רובע תחנת משטרה שמפקחת על התושבים. כך גם בכל כפר.

בנקודת מעבר בקצה חוטאן מורה שוטר לכולם לרדת מהאוטובוס. הנוסעים, כולם אויגורים, נכנסים בזה אחר זה לתא שבו נסרקות תעודות הזהות שלהם, הם מצולמים ונלקחות מהם טביעות אצבעות. טכנולוגיה חדשנית לזיהוי פנים סורקת את אישוניהם. הנשים מחויבות להוריד כיסויי ראש. לשלושה אויגורים צעירים מורים למסור את הסמארטפונים שלהם ואת הסיסמאות. הם נותנים את המכשירים לשוטר שמכניס אותם לסל ומוריד מהם תכנים כדי שניתן יהיה לבדוק אותם מאוחר יותר. אישה צועקת על אחד השוטרים שהוא בעצמו אויגורי, אז למה הוא צריך לבדוק את הטלפון שלה?

בכל קילומטר יכולים להיות ארבעה או חמישה מחסומים כאלה. האויגורים עוברים דרכם כמה פעמים ביום. בחנויות ומסעדות בחוטאן יש לחצני מצוקה שבהם אפשר לקרוא למשטרה. זמן התגובה הוא דקה אחת. סכינים ומספריים קשה לקנות בערך כפי שקשה לקנות אקדח ביפן, ככל הנראה בשל הפיגוע בקונמינג שבו השתמשו המחבלים בסכינים. בקצביות ובמסעדות בשינג'יאנג סכיני המטבח כבולים לקירות. באקסו, קודי QR שמכילים מידע אישי, חייבים להיות מוטבעים על כל סכין.

ממשלת סין טוענת כי היא חייבת לנהוג באכזריות כדי למנוע את האלימות הנובעת מהבדלנות האויגורית. ב–2013, מחבל אויגורי נהג את מכוניתו לתוך קהל של הולכי רגל בכיכר טיאנאנמן בבייג'ין; ב–2014 טבחו אויגורים ב–31 אנשים בתחנת רכבת בקונמינג שבפרובינציית יונאן, פיגוע שיש המשווים לפיגועי הטרור של ה–11 בספטמבר

צילום מסך google earth /

באופן מדהים, בכל החנויות והמסעדות בחוטאן חייבים להיות נוכחים שוטרים, ולכן אלפי זבנים ומלצרים עוברים הכשרות של המשטרה. בתחנת הרכבת של העיר, הנוסעים צריכים לעבור שלושה סבבי בידוק לפני שהם אפילו קונים כרטיס. על הרכבת, שוטרים בודקים את תיקיהם של האויגורים.

הזבנים־השוטרים, ההגבלות על קניית סכינים ותחנות המשטרה בכל פינה הם רק כמה מהאלמנטים הבולטים ביותר של מדינת המשטרה. למשטר במחוז יש גם הרבה אמצעים חדשניים ופחות בולטים למעקב ושיטור. במסגרת מערכת בשם פנגהויג'ו, צוותים של כשישה אנשים – המורכבים משוטרים או פקידי ממשל מקומיים ותמיד כוללים דובר אויגורית אחד – עוברים מבית לבית ואוספים מידע אישי. פנגהויג'ו הוא קיצור ל"לבדוק את תנאי המחיה של אנשים, לשפר את חייהם של אנשים, לכבוש לבבות האנשים". אבל בפועל, המפלגה מתייחסת לעבודתם של הצוותים כאל "חיסול גידולים ממאירים". הצוותים מדווחים על התנהגויות "קיצוניות" כמו הימנעות משתיית אלכוהול, צום במהלך חודש הרמדאן וגידול זקנים ארוכים. הם מדווחים על הימצאותם של פריטים "לא רצויים" בבתי התושבים, כמו ספרי קוראן, או על ביטוי דעות שאינן תומכות במפלגה.

מאז אביב 2017, המידע הזה משמש לצוטרך דירוג מידת האמינות של האזרחים. זו נקבעת על פי פרמטרים של גיל (15־55, גיל צבא, נחשב לבעייתי), מוצא (אויגורי או לא), תעסוקה (מובטלים הם פחות אמינים), ידע ואדיקות דתית (אף שחופש דת מובטח בחוקה הסינית), וכן מושפעת מהחזקת דרכון, מביקור באחת מ־26 מדינות, מהימצאותם של קרובי משפחה במדינות אחרות (ישנם לפחות 10,000 אויגורים בטורקיה), ומבחירה בחינוך ביתי לילדים. מי שאמינותו מדורגת נמוכה עלול להישלח למחנה.

להשלמת המעקב, הממשלה מפעילה תוכנית שבה משפחות מקומיות, בדרך כלל אויגוריות, "מאמצות" פקידי ממשל, בדרך כלל מבני ההאן. הפקיד מבקר במשפחה המאמצת שלו באופן קבוע, מתגוררה איתה למשך תקופות קצרות, נותן לילדים מתנות ומלמד את בני הבית מנדרינית. הוא גם מאמת בינתיים את המידע שנאסף על ידי הצוותים. לפי דו"ח עדכני, כ־1.1 מיליון פקידים כבר צוותו לכ־1.6 מיליון משפחות, כלומר, כמחצית ממשקי הבית האויגורים חיים עם מרגל סיני שמפקח עליהם בתוך הבית.

התוכניות הללו ממפות את הטריטוריה האידיאולוגית של הפרובינציה לפי משפחות. הטכנולוגיה ממפה את הפעילויות של האוכלוסייה לפי רחובות ומספרי טלפון. בכל רחוב בחוטאן ובקאשגאר יש עמודים שעליהם מותקנות מצלמות וידאו, לפעמים שמונה או עשר, המרוחקות 100־200 מטר זו מזו – רשת מעקב צפופה יותר מאשר ברוב הערים בסין. מלבד צפייה בהולכי הרגל, המצלמות יכולות לקרוא מספרי רישוי של מכוניות ולהתאים אותם לפניו של האדם שנוהג. רק בעלי מכוניות רשומים מורשים לנהוג בהן. כל אדם אחר מסתכן במעצר, לפי גורם ביטחוני מקומי שאליו התלווינו בחוטאן.

היות שהממשלה רואה מה שהיא מכנה "טיהור רשת" כהכרחי למניעת גישה למידע הקשור לטרוריסטים, אצל כל משתמשי הסמארטפונים בשינג'יאנג אמורה להיות מותקנת אפליקציית מעקב. אי התקנת האפליקציה, שיכולה לזהות מי האנשים שהתקשרו אל בעל הטלפון, לעקוב אחר הפעילות באינטרנט ולתעד שימוש ברשתות החברתיות, היא עבירה על החוק.

בקרוב אפשר יהיה להוציא מתעודות הזהות מידע ביומטרי כמו טביעות אצבעות, סוג דם ומידע על די.אן.איי, כמו גם רישומי המעצרים של אותו אדם ודירוג האמינות שלו. הממשלה אוספת רבים מהחומרים הביומטריים האלה במסווה של תוכנית לבריאות הציבור המחייבת אנשים לתת דגימות דם. גורמי ממשל מקומיים "דרשו שנשתתף בתוכנית", סיפר אחד מתושבי קאשגאר לארגון Human Rights Watch. "אי השתתפות היתה נתפשת כבעיה". מערכת בשם Integrated Joint Operations Platform) IJOP), שנחשפה לראשונה על ידי הארגון, משתמשת במערכות של למידת מכונה, מידע ממצלמות, סמארטפונים, מסמכים פיננסיים ורישומי תכנון משפחה ואפילו מידע על שימוש חריג בחשמל, כדי לייצר רשימות של חשודים למעצר. אין ספק שגם ללא המעקב הטכנולוגי, מדינת המשטרה של שינג'יאנג היא קשוחה. ביחד איתו, היא כבר מטילת אימה.

באופן תיאורטי, מדיניות הביטחון של שינג'יאנג תקפה לכל האזרחים באופן שווה. אבל בפועל זוהי מערכת גזענית לא פחות מהאפרטהייד שהיה נהוג בדרום אפריקה. מנגנוני הביטחון פועלים ביד הקשה ביותר בדרום־מערב סין, היכן שמתגוררים 80% מהאויגורים (ראו מפה). בעיר כמו שיהזי, ש־95% מתושביה הם בני האן, יש הרבה פחות תחנות בידוק ברחובות, אם בכלל, ורמת שיטור רגילה. במקומות שבהם יש נקודות מעבר כאלה, מאפשרים בדרך כלל לסינים בני האן לעבור, ואת האויגורים מעכבים.

האיסלאם הוא יעד מיוחד. בחוטאן, מסגדים שכונתיים נסגרו, מה שהשאיר לתושבים רק כמה מסגדים גדולים להתפלל בהם. המתפללים חייבים להירשם במשטרה לפני שהם מגיעים למסגד. בכניסה למסגד הגדול בקאשגאר נתלה שלט גדול שעליו נכתב "אהבו את המפלגה, אהבו את המדינה"

Ng Han Guan/אי־פי

האיסלאם הוא יעד מיוחד. בחוטאן, מסגדים שכונתיים נסגרו, מה שהשאיר לתושבים רק כמה מסגדים גדולים להתפלל בהם. המתפללים חייבים להירשם במשטרה לפני שהם מגיעים למסגד. בכניסה למסגד הגדול בקאשגאר נתלה שלט גדול שעליו נכתב "אהבו את המפלגה, אהבו את המדינה". בפנים מלמד אחד מעובדי המסגד את הסוחרים המקומיים איך להיות קומוניסטים טובים. באורומצ'י, הרשויות הורידו את הצריח והסהר במסגדים שלא נהרסו. בנוסף, ישנם 29 שמות מוסלמיים שנאסר על התושבים לתת לילדיהם. בבתי הספר, לימוד השפה האויגורית נעלם והולך – עוד אחת מהמגמות שהואצה תחת שלטונו של צ'ן. ריקודים אחרי התפילות וטקסי חתונה ולוויות לפי הנוהג האויגורי אסורים.

בניגוד לדרום אפריקה, שתי הקבוצות האתניות העיקריות כאן כמעט שוות בגודלן. לפי מפקד האוכלוסין של 2010, מהווים האויגורים 46% מהאוכלוסייה בפרובינציה, והסינים בני האן מהווים 40% (היתר הם מיעוטים קטנים יותר כמו קזאחים או קירגיזים). אבל הם חיים בנפרד ומתייחסים לאדמה שעליה הם חיים בצורה שונה. האויגורים רואים את שינג'יאנג כשלהם מאחר שהם חיים בה אלפי שנים. בני ההאן רואים אותה כשלהם כי הם הקימו על המדבריות וההרים שלה כלכלה מודרנית. הם מדברים על הבאת "תרבות מודרנית" ו"סגנון חיים מודרני" למקומיים – וב"מודרני" הם מתכוונים לתרבות ולסגנון החיים של סין המודרנית של בני ההאן.

איך מגיבים ההאנים והאויגורים למדינת המשטרה? ינג ג'יהון ושיאו ג'ונדואו הם סינים בני האן שסוחרים באבני ירקן מאזור חוטאן (שנחשבות לטובות ביותר בעולם). כשהם נשאלים על נושא הביטחון, הם מחייכים חיוכים גדולים, זוקפים את אגודליהם ואומרים שהגברת השיטור בשנה האחרונה "התקבלה יפה מאוד". "מבחינת ביטחון הציבור, אורומצ'י היא המקום שהכי בטוח להיות בו", אומר שיאו, שמשפחתו הגיעה לפרובינציה בשנות ה־50, כשצבא השחרור העממי וחברות בבעלות המדינה התמקמו שם ושמרו על הגבול עם ברית המועצות. "עוזרים לאויגורים לצאת מהעוני", הוא אומר. "הם מבינים את המדיניות הזו ותומכים בה".

דרושה עזרה
מספר מודעות הדרושים למשרות אבטחה באזור האויגורי של שינג'יאנג, באלפים

לא כל הסינים בשינג'יאנג נלהבים כל כך. עשרות אלפים הגיעו לפרובינציה רק לאחרונה, בעיקר בשנות ה־90, כדי לנסות את מזלם כסוחרים עצמאיים ואנשי עסקים, ולא הועברו לשם על ידי חברות של המדינה או הצבא. הם מודים כי חל שיפור בביטחון אבל לא אוהבים את הנזק שנגרם לכלכלה – למשל, האופן שבו ההגבלות על תנועת אויגורים באזור מקשות על העסקתם. עד כה, האמביוולנטיות הזו לא פגעה בתמיכה בקרב בני ההאן ומבחינת הממשלה בבייג'ין, זה כל מה שחשוב. היא רואה את שינג'יאנג בעיקר כחזית. בני ההאן הם האחראים העיקריים על אבטחת הגבולות. אם הם מרוצים, גם הממשלה מרוצה.

קשה יותר לקבל תגובה מהאויגורים. ביקורת גלויה מצדם או אפילו שיחה עם זרים עלולה להוביל למאסר. אפשר לומר שהצעדים של השלטון אכן היו יעילים, מאחר שמאז תחילת 2017 לא היו מהומות או פיגועי טרור. נראה שאנשים רבים נכנעו. כפי שאומר במשיכת כתפיים סולאן, סטודנט מקאשגאר: "אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בעניין".

אבל ישנן גם ראיות לכך שהרבה כעס כבר מצטבר מתחת לפני השטח. לפי המחקר האנתרופולוגי שערך ביילר עם ג'ואן סמית' פינלי מאוניברסיטת ניוקאסל בבריטניה, החלה באזור תחייה דתית לפני שהשלטון החל לאכוף את המדיניות הנוקשה. המסגדים נהפכו לצפופים יותר, ובתי הספר הדתיים משכו יותר תלמידים. כעת בתי הספר והמסגדים ברובם ריקים, אפילו בעת תפילות יום השישי. קשה להאמין שהרגשות הדתיים פשוט נעלמו. סביר יותר להניח שהם ירדו למחתרת.

מצבם של אויגורים שמשתפים פעולה עם הרשויות נהפך לבלתי נסבל. הממשלה המקומית צריכה את האליטה האויגורית משום שלחבריה יש יחסים טובים עם שני הצדדים. הרחבת מדינת המשטרה הגדילה את מספר האויגורים שלהם זקוק השלטון המקומי. לדברי צנץ וג'יימס לייבולד מאוניברסיטת לה טרוב במלבורן, 90% ממשרות הביטחון שפורסמו ב־2017 היו משרות "דרג שלישי" לעוזרים במשטרה: חוזים זולים ולא רשמיים שבדרך כלל חתומים עליהם אויגורים. אבל אף שהן זקוקות ליותר אויגורים, הרשויות הבהירו כי הן לא סומכות עליהם. חלק מהדיכוי כוון כלפי "פקידי ממשל דו־פרצופיים" שלדברי המפלגה, מביעים תמיכה פומבית במערכת הביטחון תוך שהם מסייעים בחשאי לקורבנות. גיוס של הרבה אויגורים תוך מתן תחושה שהממשל לא סומך עליהם יוצר אוכלוסייה גדולה שעלולה יום אחד לפתוח במרד מתוך המערכת.

איש עסקים סיני שנוסע לעתים קרובות בין אורומצ'י לקאשגאר אומר כי בעבר חש אורח רצוי בדרום. "עכשיו הכל השתנה. הם לא מפחדים. הם כועסים. כשהם מסתכלים עליי אני מרגיש שהם תוהים מה אני עושה בארץ שלהם". אחד העצורים הבודדים ששוחררו מהמחנות, אומורבק עלי, אמר ל־RFA כי הרשויות "זורעות את זרעי השנאה והופכות את העצורים לאויביהן. זאת לא הדעה שלי – רוב האנשים במחנה חשים כך".

השליטים הקומוניסטים של סין מאמינים שמדינת המשטרה שלהם מגבילה את הבדלנות ומצמצמת את האלימות. אבל כשהם מפרידים עוד יותר בין האויגורים לבני ההאן, ומחייבים צד אחד לשלם מחיר כבד כשהצד השני לחלוטין מתעלם ממנו, הם רק מגבירים את המתיחות. התוצאה היא ששתי הקבוצות נהפכות לאלימות.

לפני שנעלם, חסן, הנווד הסוּפי, הביע חשש למצב בשינג'יאנג. "קשה להיות אויגורי", הוא כתב בוויצ'אט ב־2015. "אני אפילו לא יודע במה מאשימים אותי, אבל אני חייב לקבל את הדין. אין לי ברירה. במקום שבו אין חופש, יש מתיחות. במקום שבו יש מתיחות יש תקריות. במקום שבו יש תקריות יש משטרה. במקום שבו יש משטרה אין חופש".

 

תרגום: רונית דומקה

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות