תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לחשוב מחוץ למסגרת: הלוחשת לזוגות מסבירה למה בגידה זה לא הסוף

לכתבה

דפני מרקין, הכותבת הפמיניסטית השנויה במחלוקת, פגשה את אסתר פרל, הגורו של המטפלים הזוגיים, לשיחה שוברת מוסכמות על בגידות בחיי הנישואים

תגובות

ביום שמש באוקטובר, הלכתי לבקר את אסתר פרל, הגורו של המטפלים הזוגיים, במשרדה במרכז מנהטן – הגדוש ביצירות אמנות. ממש במקרה, היה זה גם היום שבו יצא לאור ספרה החדש, The State of Affairs, שכותרת המשנה הזהירה שלו היא Rethinking Infidelity (לחשוב מחדש על ניאוף). פרל, שספרה הקודם, "אינטליגנציה ארוטית", היה רב מכר, היא מעין אשפית שיווק. לצד אתר ובלוג, יש לה שתי הרצאות TED שנצפו כבר על ידי מיליוני צופים, ופודקאסט באמזון המאפשר למשתתפים להאזין ל"לוחשת לזוגות", כפי שהיא מכונה, כשהיא מדברת במבטא הייחודי שלה על עינוג עצמי ונשמעת כמו גרסה פחות צעקנית של ד"ר רות וסטהיימר.

משהו בגישה הנוקשה אך האמפתית והבלתי שיפוטית של פרל לדרכים הצדדיות של התשוקה הארוטית מתאים במיוחד לרוח התקופה, המלאה ברעיונות כמו "אי־מונוגמיה בהסכמה" או "אי־מונוגמיה מוסרית" ופוליאמוריה. אבל פרל היא לא רק חדשנית רדיקלית, אלא בעיקר אישה שיודעת לסנתז בצורה מבריקה רעיונות קיימים. ספרה החדש מבוסס על זוגות בתהליך התמודדות עם בגידה, שבהם טיפלה במרפאת הפסיכותרפיה שלה. הוא דן בדילמות מוכרות כמו חופש לעומת הגבלה, המסתורי לעומת המוכר, והכמיהה לאינטימיות מול הרצון בעצמאות. פרל טוענת כי השיח הצדקני לגבי נאמנות "אפוף בסודיות ובושה", וסבורה שצריך לפתוח אותו, תוך התמקדות בחמלה לכל הצדדים, יותר מאשר ברחמים על "הצד הנפגע".

שער מגזין וומן, אפריל 2018

הכתבה מתפרסמת בגיליון אפריל של TheMarker Women

פרל מתעקשת כי לא צריך לראות כל רומן מהצד כסימן למות הנישואים – וכי בעזרת הגישה הנכונה ומשא ומתן פסיכולוגי, הוא יכול אפילו לשפר את מצב העניינים בין בני הזוג. עם זאת, כדי שהקוראים לא יטעו לחשוב כי פרל תומכת ברומנים מחוץ לנישואים, מופיעה בהמשך הצהרה שמבהירה: "אבל לא הייתי ממליצה על ניהול רומן, באותה מידה שלא הייתי ממליצה לחלות בסרטן".

עטיפת הספר "לחשוב מחדש על ניאוף", מאת אסתר פרל
Harper

פרל היא אישה רהוטה (שגם דוברת שש שפות), הנראית צעירה בהרבה מ־59 שנותיה ומפגינה ביטחון עצמי רב. ביום שבו נפגשתי עמה, היא נראתה מטופחת במיוחד. שיערה, השזור גוונים בלונדיניים, התהדר בתספורת א־סימטרית אמנותית, עיני הספיר שלה הודגשו בצורה אלגנטית, ציפורניה היו צבועות חום ערמוני, והיא לבשה מכנסיים שחורים מחויטים, מגפי זמש שחורים וגופייה אפורה שממנה הציצה רצועת החזייה השחורה שלה.

מיד לאחר שבירכנו זו את זו לשלום בנשיקה, ניגשה פרל אל מדף הספרים והציגה בפני בגאווה את כל המהדורות של "אינטליגנציה ארוטית" בשפות זרות, כשהיא מוציאה אותן בזו אחר זו כמו נערת תיכון מתלהבת. כששאלתי אותה איך היא מגדירה את העבודה שלה, היא הסבירה שהיא רואה את עצמה כ"סטודנטית ליחסים בין אישיים" ולא כ"מומחית ליחסים"; מישהי שיודעת להבין את השאלות.

"יש אנשים שמכנים אותי מנהיגה של מחשבות, אינטלקטואלית או פילוסופית של יחסים", היא אומרת. "אבל אני עוסקת בתרפיה. אני מטפלת באנשים". עם זאת, ההכשרה המקצועית של פרל בתחום הזה מעט לא ברורה; אחרי שסיימה את האוניברסיטה העברית עם תואר ראשון בפסיכולוגיה וספרות צרפתית, היא המשיכה לתואר שני במה שמכונה "טיפול אקספרסיבי באמנות" באוניברסיטת לסלי בקיימברידג', מסצ'וסטס, שם גם למדה אצל המטפל המשפחתי סלבטור מינוצ'ין.

שאלתי את פרל אם הופתעה מכמות התגובות – 8.5 מיליון איש צפו בהרצאת טד שלה מ־2015, "לחשוב מחדש על ניאוף", והיא קיבלה אלפי מכתבים מ"גברים פצועים ונשים תועות, האנשים הכי מנותקים", כפי שהיא מגדירה זאת. "חוויית הבגידה שונה מאדם לאדם, ולעתים קרובות לא מבינים אותה כראוי", היא אמרה. "אם אשאל קהל של 4,000 אנשים כמה מהם נפגעו מחוויה של בגידה בחייהם, כ־80% מהם יצביעו.

"לחשוב מחדש על ניאוף", הרצאת טד מאת אסתר פרל

"אנשים חושבים שאם מדברים על נושא מסוים, צריך בהכרח לגנות או להצדיק אותו. אני לא עושה את זה, אלא מנסה להבין. ואני מנסה לגרום לאנשים לקחת אחריות ולהפוך את עצמם לטובים יותר, וזה משהו שאני מחפשת בכל אחד, אם כי אני לא מניחה שכולם יכולים לעשות זאת. אני לא נאיבית בעניין הזה".

אחד החלקים המעניינים ביותר בספר חבוי בפרק בשם "דילמת המאהבת", המטפל ב"אישה האחרת" – הפילגש הנחשקת, זו שמחליפה את "האישה שממנה נמנעים". מצאתי את עצמי מזדהה עם אינגריד, אישה שוודית שמנהלת רומן סודי אותו היא מתארת כ"התייחדות כמעט דתית" עם גבר נשוי שמבטיח לה כל הזמן שיעזוב את אשתו; ועם בת', שמגיעה בחשאי ללוויית המאהב הסודי שהחזיקה אמה במשך 30 שנה.

לדברי פרל, הנשים האלה "נעדרות כמעט לחלוטין מהספרות הפסיכולוגית. הן אף פעם לא מוזכרות. בין היתר, מאחר שכשאנחנו מדברים על הנושא הזה כסתם ניאוף, אנחנו שוכחים שלפעמים זוהי מערכת יחסים של אהבה עמוקה באופרה, באמנות, בספרות, אף פעם לא אומרים שזו פשוט בגידה. אנשים מוכנים לראות זאת כסיפור אהבה. אף אחד לא חיכה לאסתר פרל כדי לבגוד", היא מוסיפה בדרמטיות. "הדבר הזה קיים מאז שהומצאו הנישואים".

לא מתים, אבל גם לא חיים

פרל גדלה בבלגיה כבתם של ניצולי שואה, שככל הנראה החדירו בה את התשוקה "לחיות את הרגע" – בין אם בחיי המין שלה, ובין אם בתחומים אחרים. "ההורים שלי לא נבגדו על ידי המאהבים או בני הזוג שלהם. הם נבגדו על ידי האנושות", אומרת פרל. "כשחייתי באנטוורפן, הבדלתי בין שתי קבוצות של אנשים: אלה שלא מתו, ואלה שחזרו לחיים. היו לי חברות שבבתים שלהן הספות היו מכוסות בכיסויי פלסטיק. היתה שם תחושה מורבידית.

"האנשים האלה לא מתו, אבל גם לא חיו. הם לא היו מסוגלים לחוות עונג, כי המשמעות היתה שהם לא שומרים על עצמם. תמיד צריך היה להיזהר מסכנות. והיו האחרים, שבאמת הבינו שארוטיקה היא תרופה למוות. ההורים שלי אהבו לחיות, התחברו מחדש לאנושות, נולדו להם ילדים והם רקדו ונהנו. קיבלתי מהם השראה. אני רואה זוגות ש'חיו באימה' כפי שאומרים ביידיש, והם חוזרים לחיים".

פרל נשואה לפסיכולוג ג'ק סול ויש להם שני בנים בשנות ה־20 לחייהם, שעמם היא שומרת על קשר קרוב. היא גם עוקבת אחרי הדינמיקה המורכבת של תרבות הסטוצים דרכם. "זה כבר לא למטרות הנאה", היא אומרת בדרכה המפוכחת. "זה מנותק. יש מרוץ לתחתית – איך לגרום להם (ליחסי מין) להיות כמעט חסרי משמעות. הבחירה שלי היא כבר לא בין ג'ון וג'יימס, שמתגוררים בכפר שלי – יש לי בחירה בין אלפי אנשים שנמצאים במרחק מגע אצבע במסך. יש לי יותר חופש מאי פעם, ופחות קווים מנחים מאי פעם.

"אבל כשמשווים זאת לרגע שבו מוצאים את האחד והיחיד, הכל מתהפך. כשאותם אנשים שמתאמצים כל כך להפוך יחסי מין לחסרי משמעות מוצאים סוף סוף את הנפש התאומה שלהם – הלהט הדתי שהם מביאים לקשר הרומנטי הזה הוא יוצא דופן. אנשים מאמינים שאפשר למצוא על פני האדמה את אותה שלמות שפעם היו מוצאים בקדושה האלוהית".

בשנתיים האחרונות, מספרת פרל, היא נהגה ללכת לחתונות ולרשום לעצמה את הנדרים שנשאו החתן והכלה זה לזה. "מעולם לא ראיתי דבר כזה", היא אומרת בטון שנע בין שעשוע להתפעלות. "זה כמו שלמות על פני האדמה, כמו לא להרגיש עוד לעולם בודדים, עצובים, כועסים או חסרי ערך. לא ראיתי עוד דור רומנטי כזה".

פרל, כך מתברר, תמיד היתה פורצת דרך, והלכה באומץ למקומות שאיש לא ביקר בהם קודם. "באופן מוזר, תמיד בחרתי נושאים שאיש לא רצה לדבר עליהם", היא אומרת, באופן שעשוי היה להתפרש כחוסר צניעות אצל כל אדם אחר, אבל נשמע אצילי כמעט במקרה שלה. "אני לא יודעת למה אני נמשכת לנושא הזה, כמו פרפר לאש. אולי זה עוזר לי להתמודד עם הפחדים שלי בחיים. יש בכך מוטיב של תגובה לפחד. אני בת לניצולי שואה ואני כותבת על ארוטיקה".

אסתר פרל
דני גיטיס/ ניו יורק טיימס

לפני שהגיעה לנושא של תשוקה וחוסר שביעות רצון ממנה, חקרה פרל במשך 20 שנה את נישואי התערובת ביהדות. היא מספרת שבמשך שנים, טענו אנשי הקהילה היהודית שהיא מקדמת נישואים כאלה מעצם העובדה שהיא עוסקת בנושא, והטיחו בה כי היא "משלימה את העבודה שהיטלר לא הספיק לסיים". אך לדברי פרל, ההיפך הוא הנכון. "דווקא עודדתי יהודים לחשוב לראשונה מדוע השבט חשוב להם כל כך אני היחידה שעמה האנשים האלה ישבו שעות להסביר למה היהדות חשובה להם. ובני הזוג הלא יהודים שלהם היו אלה שעשו זאת עמם".

גם כאן, כמו בנושא הניאוף, סירבה פרל לשפוט, לומר "זה טוב", או "זה רע". באופן מעניין, היא מוצאת קווים משותפים בין יהודים – שלדבריה נקרעים בין שתי אידיאולוגיות שונות, "האידיאולוגיה של אהבה רומנטית והאידיאולוגיה של נאמנות קולקטיבית" – לבין זוגות שחווים בגידה, ה"חיים בשתי מערכות: מערכת של ביטחון, של מחויבות ויציבות, ומערכת שרוצה להרגיש חיים, הרפתקנות, או גרסה שונה של העצמי. מערכת ששואפת לשבור את המסגרות שלתוכן הכנסנו את עצמנו".

איפה ויקטור'ס סיקרט?

ככל שהשיחה שלנו התארכה והיום ירד, התחלתי לחוש שאפילו פרל, על אף הביטחון הרב שלה, שמגובה בחלקו בתיאוריה של הפסיכולוג אברהם מאסלו, ובחלקו בחוקרים פחות ידועים (אווה אילוז, אלי פינקל), והאפוריזמים שלה – "לאהוב זה כבר לא פועל, זה מצב קבוע של התלהבות" – לא בקיאה כל כך בחומר הארוטי כפי שהיא מתיימרת להיות. קודם כל, אף שהיא מציעה חזון עם יותר תקווה לנישואים, היא גם ציינה שלזוגות צעירים במיוחד, שעבורם "האחד חייב להיות מישהו שעבורו אפסיק לחפש מיוחד כל כך עד שאמחק את כל האפליקציות שלי", קשה יותר להתמודד עם בגידות. "זה כבר לא כואב", אמרה. "זה נהפך לטראומטי".

מה שמעלה שאלה שעליה מנסה הספר של פרל לענות – איך לחיות עם הפגיעה הגדולה ביותר בנישואים, ניאוף סודי. אבל בואו נדבר על שאלה אחרת. מדוע, בהתחשב בכל הטיעונים נגד נישואים, ההסדר הזוגי הזה הוא עדיין הפתרון שבו בוחרים רבים כל כך. פרל עונה בציטוט המתייחס לאופן המוזר שבו כה רבים בוחרים להינשא מחדש – "אם אפל היתה מוכרת לך מוצר שנכשל 50% מהזמן, היית קונה אותו?" – שנראה שכבר קראתי בכתבה אחרת עליה.

הדוגמנית לילי אולדריג' בתצוגה השנתית של ויקטוריה'ס סיקרט, נובמבר 2015

בהמשך, היא מציינת את ההנחה כי אנשים משליכים את עצמם שוב ושוב לנישואים "עם ציפיות גבוהות יותר כי יש פחות אנשים שאפשר לפנות אליהם בעתות משבר. כיום לכל אחד יש אדם אחד שכלפיו מופנים כל הרגשות והרצונות, ואנחנו יודעים שאנשים צריכים יותר מאדם אחד. אנחנו גם יודעים שחלק מהאנשים פורחים הרבה יותר מחוץ למערכת של נישואים, אבל לעתים נדירות שמעתי אישה רווקה בשנות ה־40 לחייה אומרת זאת. רק נשים פנויות בשנות ה־50 לחייהן שכבר היו נשואות יכולות להרשות לעצמן לומר: 'אני חופשיה, אני ניזונה מחברויות עמוקות, אולי אפילו יש לי מאהבים'".

עברנו לדבר על המציאות הבסיסית והקשוחה, שכפי שטענתי בפניה, לא מייצרת בבית כמויות אדירות של תשוקה, וזו בדיוק החידה ש"אינטליגנציה ארוטית" מנסה לפתור. עד לאחרונה, אומרת פרל, "הרעיון של נישואים מלאי תשוקה היה בעצם סתירה. יצרנו מודל שבו אנחנו רוצים להכניס שני צרכים אנושיים שונים בתכלית למערכת יחסים אחת, ואנחנו חושבים שנוכל לפתור את הסתירה עם הלבשה תחתונה של ויקטוריה'ס סיקרט, דרך אגב", היא משתהה לפתע, כשעיניה הכחולות נוצצות: "אין ויקטור'ס סיקרט, נכון? זו דילמה קיומית; כל מה שארוטיקה פורחת דרכו, חיי המשפחה מתגוננים מפניו. חיי המשפחה רוצים המשכיות, חזרתיות, שגרה, דברים ברורים שאת יודעת שתעשי מחר. ארוטיקה היא סיפור אחר לגמרי. ולפעמים אנשים רוצים את שניהם. הם לא רוצים לעזוב את מה שבנו, הם רק רוצים לעזוב אותו מדי פעם". במילים אחרות, מונוגמיה בלי בלעדיות.

אז הנה אנחנו שוב, תקועים בין הכמיהה שלנו לביטחון מצד אחד, לצורך בגירוי מצד אחר. נזכרתי בטקסטים בצרפתית של רנה ז'ראר, דני דה רוז'מון ומישל פוקו שקראתי כסטודנטית בברנרד קולג', שבהם נחווים מאוויים ארוטיים כצורה של כאב שגורמים העצמי, האחר והיריב – דמיוני או אמיתי (לפני שז'ראר והאחרים גילו את הפונקציה החשובה של מתווך מעורר קנאה, הציג פרויד את המשולש האנושי בצורת תסביך אדיפוס).

הרבה לפני שפרל נכנסה לזירה, היה זה דה רוז'מון שהעריך כי נישואים ומונוגמיה הם המוות של האהבה המינית: "...האם יש משהו בלב התשוקה האנושית שהורג נישואים? האם ברור מאליו שהאדם המערבי נמשך למה שמחסל את 'האושר של זוג נשוי' לא פחות מאשר למה שמספק לו את האושר הזה". ייתכן, תהיתי ביני לבין עצמי, שאותו הרעיון של סיפוק מיני – "המקור לתשוקה", כפי שניסח זאת טוני טאנר בספרו Adultery and the Novel – תלוי בקיומם של מעצורים ובלמים, שבלעדיהם היינו נופלים נפילה חופשית? לרגע אחד, כשישבתי עם פרל בביתה המואר והחמים, האמנתי שפתרנו – או שהיא פתרה – את הדילמה המורכבת של מיניות בת זמננו באמצעות יצירת נרטיב חדש, שמתיר בהחלטיות את הקשר בין נאמנות לאהבה.

אולי חשוב מכך, היא מנסה – לא באופן לגמרי משכנע – למקום את המיניות של גברים בהקשר של מערכות יחסים, לא פחות מאשר את המיניות של נשים (החיים הפנימיים של גברים מכוונים לחלוטין את המיניות שלהם", אומרת פרל. "הדיכאון שלהם, הביטחון העצמי שלהם, תחושת הכוח שלהם, תחושת החולשת שלהם, החרדות שלהם. אם גבר מפחד מדחייה, אם גבר מפחד מחוסר יכולת לעשות דברים, אם לגבר יש חרדת ביצוע, אם גבר תוהה אם אישה בכלל נהנית מזה מה אלה אם לא שאלות הקשורות ליחסים?").

במובן מסוים, אני מניחה, חלק מהמשיכה הגדולה אל פרל טמון בכך שהיא מגינה על גברים – ונראית טוב מאוד כשהיא עושה זאת. החלק השני קשור למדיניות שלה, שלא מאשימה אף אחד בבגידה, ומשחררת את כולנו מאשמה.

הכתבה הופיעה במקור בגרסה באנגלית של המגזין "טאבלט" וב-tabletmag.com, ומופיעה כאן ברשות. תרגום: רונית דומקה

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות