תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תולדות האחווה

לכתבה
מנהיג ארגון סולידריות, לך ולנסה, נואם בפני עובדים במספנות לנין בגדנסק, פולין, 1980רויטרס

מצרפת של המאה ה-19, דרך המספנות של גדנסק בשנות ה-80 ועד להתפוררות הסדר העולמי הניאו-ליברלי בשלהי העשור הקודם: כך השתנה מושג הסולידריות החברתית במרוצת הדורות, וכך הוא מתעצב מחדש כיום

5תגובות

"המחלה הקשה ביותר במערב בימינו אינה שחפת או צרעת, אלא התחושה שאינך רצוי, שלאיש לא אכפת ממך ושכולם זנחו אותך", כך טענה הקדושה הקתולית שנודעה כאמא תרזה, והקדישה את חייה לטיפול בחולים, רעבים ויתומים, בחיבור שהתפרסם ב־1995.

הטענה הזאת זוכה כבר שנים רבות לגיבוי מכיוונים רבים. תחושות של ניכור ובידוד, דיכאון וחרדות, מתוארים כמאפיינים של החברה המערבית במאה ה־20, ואפילו ביתר שאת במאה ה־21. מחקרים רבים הראו כי לבדידות מחיר נפשי, בריאותי וכלכלי כבד. ובשנים האחרונות אנו עדים גם להשלכות הפוליטיות הגדלות והולכות של ניכורן ובידודן של קבוצות אוכלוסייה שונות – שבאות לידי ביטוי גם ביציאתן מהמגרש הפוליטי עם ירידה בשיעורי הצבעה, אך בעיקר בהצבעה למיני גורמים משבשים, "פופוליסטיים" או "אנטי ממסדיים", ופירוק של מערכות פוליטיות ברחבי המערב.

אמא תרזה טענה שהתרופה למחלת הבדידות האיומה היא אהבה. זה רעיון מחמם לב, אך קשה מאוד לראות כיצד הוא משמש לפתרון של בעיה פוליטית, חברתית וכלכלית רחבה כל כך. עם זאת, עד כמה שהרעיון הזה נשמע נאיבי, הוא אינו עומד בסתירה למגוון הפתרונות ה"רציניים" יותר המוצעים לה – שנותרים כמעט כולם ברובד הפרטי: מה האדם עצמו, האנשים הקרובים אליו או הקהילה המצומצמת שבה הוא חי יכולים לעשות כדי לזהות בדידות ולהקל עליה.

הבדידות נתפשת כגורם סיכון סביבתי חיצוני, בדומה לעישון סיגריות או צריכת סוכר. אך ייתכן שיש מקום לתפישה אחרת, שרואה במגיפת הבדידות תוצר בלתי נמנע של האידיאולוגיה החברתית־כלכלית ההגמונית – ואת נקודת השבר שלה. לפי תפישה זו, הדרך לריפוי תימצא לא רק בטיפול בפרט הסובל, אלא בתנועה של שינוי מהותי שתחזיר לקדמת הבמה מושג שפעם מילא תפקיד מפתח בניהול החברתי, הכלכלי והפוליטי: סולידריות.

המושג "סולידריות" זוכה לפרשנויות רבות ומגוונות, אך ההגדרות המילוניות המקובלות שלו מתחלקות באופן כללי לשני רבדים: הרובד החברתי־פוליטי, והרובד הפסיכולוגי־אישי. בראשון, סולידריות מוגדרת כקשר של אחדות או הסכמה בין פרטים, שמתאגדים סביב מטרה משותפת, אינטרסים משותפים, אחריות משותפת או אויב משותף; בשני, סולידריות מוגדרת גם כנכונות של הפרט להעניק תמיכה נפשית או חומרית לאדם או לקבוצה אחרים, שנמצאים במצוקה. שתי ההגדרות הללו לא בהכרח מתיישבות זו עם זו, ולא בהכרח מובילות לאותן מוטיבציות ופעולות – בין אם פוליטיות או אישיות.

James Davies / Alamy Stock Photo

היסטורית, יש המוצאים את מקור המושג כבר בפילוסופיה ובחקיקה היוונית או הרומאית העתיקה. אך קיים קונסנזוס כי המושג סולידריות במובנו המודרני נכנס לשימוש רווח, בעל משמעות חברתית ופוליטית רחבה, בצרפת של המאה ה־19. אז היה זה מושג מפתח שטמן בתוכו תשובה להתפרקות הסדר החברתי־כלכלי הישן, בעיקר בגלל התמורות שהביאה עמה המהפכה התעשייתית. החברות הקטנות והסגורות התפוררו, מעמדות חדשים נוצרו – וכמו תמיד היו מי שהרוויחו יותר מהשינוי, ומי שספגו בעקבותיו פגיעה קשה והידרדרות בתנאי חייהם. האחרונים היו בעיקר עובדי המפעלים ומי שמקורות מחייתם נהפכו ללא רלוונטיים בעולם החדש.

מושג הסולידריות משך אליו את מעמד העובדים הזה, ונקשר בקשר הדוק אליו ואל מאבקיו. ואולם, אף שביטא בעצם כמיהה ליציבות ולאחדות החברתית שאבדו, הוגי הדעות והפוליטיקאים שקידמו אותו השתמשו בסולידריות כדי לבסס מבנה חברתי חדש, שבסופו של דבר בא לידי ביטוי במדיניות הרווחה המודרנית – מנגנונים, חוקים ומוסדות שמספקים רשת ביטחון חברתית והגנה וחיזוק של זכויות הפרט וההתאגדות. אחד מהם, אמיל דורקהיים, הגדיר את זה כמעבר מסולידריות "מכנית", המבוססת על הומוגניות של פרטים בקהילה ומתאימה לחברות קטנות ופרימיטיביות, לסולידריות אורגנית שנובעת מתלות הדדית שנוצרת בין אנשים בעולם העבודה החדש, ואשר מתאימה לחברה מודרנית, גדולה ומורכבת יותר.

דמות בולטת נוספת, ליאון בורז'ואה, שכיהן כראש ממשלת צרפת כחצי שנה ב־1895־1896, ולאחר מכן מילא תפקיד ביצירת חבר הלאומים (ואף זכה על כך בפרס נובל לשלום), קידם מדיניות מוצהרת של "סולידריזם קואופרטיבי", שוויון כלכלי וביטוח לאומי. תהליכים מקבילים התרחשו גם בבריטניה, שם התחזקה באותה תקופה תנועת העובדים, ואף נכנסה לשימוש השביתה הכללית כ"נשק" מרכזי במאבק המעמדי.

התקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה עמדה בסימן הטראומה הגדולה שהותירה המלחמה ומאמצי השיקום – ומניעת של התפרקות אלימה נוספת של הסדר החברתי, ובעיקר של זה הכלכלי. המושג סולידריות לא נכח אמנם בדיונים על הקמת מערכת ברטון וודס – המוסדות העל־מדינתיים שנועדו לשמור על יציבות המערכת הפיננסית העולמית, ובהם קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי – אך היה שם ברוחו. הגישה הכלכלית־חברתית הרווחת אז, ששורשיה היו נעוצים ב"ניו דיל" של נשיא ארצות הברית רוזוולט, היתה של מדינת רווחה קיינסיאנית, ברמה כזו או אחרת. עם זאת, המושג סולידריות עצמו כבר כמעט לא היה בשימוש מחוץ לעולם העבודה המאורגנת. הוא חזר לקדמת הבמה רק ב־1980 – תקופה שבה המערב דווקא כבר היה בתנועה לכיוון ההפוך – עם איגוד העובדים הפולני שנקרא "סולידריות", תחת הנהגתו של לך ולנסה. האיגוד פתח במאבק נגד השלטון הקומוניסטי במדינה, הוביל לקריסתו – ובסופו של דבר תפס את השלטון בפולין. השימוש במושג "סולידריות" במדינה שנמצאת תחת שלטון קומוניסטי, לכאורה קולקטיביסטי, שאב יותר מהמקורות הקתוליים מאשר ממשמעויותיו המודרניות של המושג – ואחד מתומכיו הגדולים ומקורות ההשראה שלו אכן היה האפיפיור יוחנן פאולוס השני.

 

אוטופיה בלי ברירה

באמצע שנות ה־70 ותחילת שנות ה־80 התחילו להיפער סדקים רחבים בסדר החברתי־כלכלי הקיינסיאני. משברים כלכליים, אינפלציה ואבטלה גבוהות, קריסות בנקים, שביתות משתקות – בעיקר בבריטניה ובארצות הברית – ומעל הכל, התפרקותה של מערכת ברטון וודס – הובילו להתחזקותה והתבססותה של שיטה כלכלית־חברתית חדשה. את הסדר החדש הובילו ראשת ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, ונשיא ארצות הברית, רונלד רייגן. האידיאולוגיה ששני מנהיגים אלה אימצו ויישמו בעוז כבר היתה מוכנה לפעולה לא מעט שנים. מקדמיה הבולטים ביותר היו הכלכלן האוסטרי פרידריך הייאק, והכלכלן האמריקאי מילטון פרידמן. בראשיתה כונתה אידיאולוגיה זו "ניאו־ליברליזם", אך השימוש במושג הזה דעך – וחזר לסדר היום עשורים לאחר מכן בעיקר בהקשר ביקורתי. חסידיה יעדיפו לתאר את עצמם כיום כמי שמאמינים ב"דוקטרינת השוק החופשי".

האוטופיה הניאו–ליברלית דחתה באופן מהותי את רעיון הסולידריות הפוליטי–חברתי. מרגרט תאצ'ר, שנהפכה לנציגה הבולטת ביותר של תפישה זו, טענה מפורשות שאין בכלל דבר כזה, חברה

"אם סולידריות היא עבירה, אדישות היא פשע". מהגר בניס, צרפת
JEAN-PIERRE AMET/רויטרס

הפילוסופיה שעמדה מאחורי הטרנספורמציה החברתית־כלכלית הניאו־ליברלית היתה אוטופיסטית במהותה. היא העמידה במרכז את הפרט – את חירותו האישית ואת חופש הבחירה שלו. בבסיסה עמד רעיון ליברלי ותיק, שעל פיו הפרט הפועל להגשמת האינטרס האישי שלו, בצורה רציונלית, ממקסם בכך את הטוב הכללי. אולם, בצורתה החדשה, הגישה הניאו־ליברלית שינתה את המדדים – ובכך גם את גבולות הגזרה. המדד העיקרי לקידמה והגשמה היה כעת צמיחה כלכלית בעלת ערך כספי, ואילו המוטיבציה הבסיסית היתה תחרות. המדינה – ולמעשה כל ישות מארגנת ומתכננת – נתפשה כגורם מפריע ומעכב בהגשמת המוטיבציה הזאת, וה"שוק" נהפך לשם קוד להתארגנות ספונטנית – טבעית ממש – שתוצריה תמיד עדיפים על פני כל תכנון. מכאן נגזרו כמה סוגי מדיניות שרווחים עד היום ברטוריקה ובפרקטיקה במדינות המערב: צמצום תפקידה של המדינה בחיי האזרחים, הפרטה של כל מה שזז, דחיפה בלתי פוסקת ל"צמצום הרגולציה" – והחלשה מסיבית של העבודה המאורגנת.

האוטופיה הזאת דחתה באופן מהותי את רעיון הסולידריות הפוליטי־חברתי. תאצ'ר, שנהפכה במידה רבה לנציגה הבולטת ביותר של התפישה הניאו־ליברלית, טענה מפורשות שלתפישתה אין בכלל דבר כזה, חברה. "אנשים משליכים את בעיותיהם על החברה, אך אין דבר כזה חברה, יש רק גברים ונשים אינדיבידואלים ויש משפחות", אמרה תאצ'ר בראיון מפורסם לשבועון הנשים הבריטי Woman’s Own ב־1987. פרידמן, מהאבות המייסדים, טען שלא תיתכן כלל פעולה למען הטוב הכללי, וכל פעולה שמתחזה לכזו מסתירה מאחוריה אינטרס אישי צר.

באופן פרדוקסלי, אותה תפישה שהעמידה במרכזה את חירות הפרט והגדלת חופש הבחירה, קיבעה את עצמה בתודעה כשיטה הריאלית היחידה הקיימת לניהול הכלכלה והחברה. שיטת המשטר שבתוכה יושמה – הדמוקרטיה הליברלית – אף הוצגה כ"קץ ההיסטוריה", כשם ספרו של פוקויאמה מ־1992. המוסדות הבינלאומיים שהוקמו במסגרת ברטון וודס כדי לשמור על היציבות העולמית, נהפכו במרוצת השנים למכשירים ליישומה והפצתה של הדוקטרינה הניאו־ליברלית ברחבי העולם, במסגרת הגלובליזציה. היו מי שטענו שקשה לחשוב על אוטופיה אחרת שזכתה למימוש כל כך מלא.

עם השנים, תפישת השוק האורגני והתחרות כטבע האנושי הבסיסי חלחלה עמוק כל כך, עד שהממד האידיאולוגי־אוטופיסטי של הניאו־ליברליזם כמעט נעלם מהתודעה. יישומה של הגישה היגר לתחום הטכנוקרטי של הכלכלה כמדע, ואפשרויות הבחירה שעומדות בפני הפרט במגרש הפוליטי הצטמצמו והלכו – כי איזו אלטרנטיבה פוליטית וחברתית ניתן להציע לדבר כה מובן מאליו, ממש כמו כוח הכבידה? הדמוקרטיה נהפכה בסופו של יום לתיאטרון חסר משמעות אמיתית – לא משנה למי תצביע, בסופו של דבר תקבל אותה מדיניות חברתית־כלכלית, בשינויים קוסמטיים כאלה או אחרים. כי כל דבר אחר הוא "נאיבי" במקרה הטוב, ו"סכנה קיומית" במקרה הפחות טוב.

הוגי הדעות והפוליטיקאים שקידמו את רעיון הסולידריות במאה ה– 19 השתמשו בו כדי לבסס מבנה חברתי חדש, שבסופו של דבר בא לידי ביטוי במדיניות הרווחה המודרנית - מנגנונים, חוקים ומוסדות שמספקים רשת ביטחון חברתית והגנה על זכויות הפרט וההתאגדות

אי־אף־פי

אלא שמתחת לפני השטח האנומליות הצטברו, הנחות הבסיס התפוררו, ויותר ויותר אנשים מצאו עצמם מחוץ למשחק, כשהם חשים לא רצויים, שלאיש לא אכפת מהם ושכולם זנחו אותם. התסכול גבר והלך עד שהגיעה 2008 וחשפה לאור השמש את מה שמעטים העזו לומר בגלוי לפני כן – שהמלך הוא עירום. שוק העבודה התפרק, אי השוויון גדל באופן מפלצתי, מעמד הביניים התפורר, השירותים החברתיים קרסו ורשת הביטחון נעלמה. הפריחה הגדולה היתה אשליה שהתבססה על הונאה, הצמיחה האוטופיסטית נעצרה למעלה – ו"היד הנעלמה" פעלה להשארתה שם. העשירים התעשרו בצורה קיצונית, ולא מעבודה; השאר הוחלשו, ותחושת הבידוד שלהם גדלה.

הקריסה הגדולה של הסדר הניאו־ליברלי חשפה גם את הוואקום הפוליטי והמנהיגותי שנוצר, ובני אדם, כידוע, אינם יכולים להתקיים בוואקום. אך אותה אוטופיה שהעמידה את האדם וחירותו במרכז ופירקה את החברה לאטומים שמתחרים זה בזה מקשה עוד יותר מתמיד על יצירתן של אלטרנטיבות תיאורטיות ופוליטיות גדולות – אפילו בלי להתייחס לאינטרסים החזקים שעומדים מאחורי שימורו של הסדר הקיים, ולכוח האדיר שמרוכז בידיהם. מושג הסולידריות הגדול של המאה ה־19 לא יוכל לשמש כיום להתוויית אלטרנטיבה כוללת וקוהרנטית שתיכנס לנעלי השיטה שקרסה. ולרוע המזל, הסולידריות המכנית שתיאר דורקהיים מהווה מוקד משיכה גובר והולך, באופן שמחזק ריאקציות גזעניות ופאשיסטיות.

מנגד, הסולידריות מהסוג הפרטי פורחת – בחלקה כנדבך של אותו מנגנון של הפרטה שפירק את החברה האזרחית לאוסף גדול של מאבקים ספציפיים שמתחרים על אותם משאבים. כנראה שהאתגר הגדול ביותר של תקופתנו הוא למצוא את הדרך לשחזר את המוטיבציה הסולידרית הגדולה, באופן שיכול לבנות אלטרנטיבה ותשתית מוסדית חדשה מבלי לאבד את הריבוי הזה.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות