תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בשיער פזור וראש מורם: לנשים האיראניות נמאס להתחבא מתחת לחיג'אב

לכתבה
איברהים נורוזי / אי־פי

נשים איראניות מספרות ל-TheMarker Women על החיים בדיקטטורה האיסלאמית, על הסיבות למחאת החיג'אב שפרצה לאחרונה, ועל הסיכוי של נשים כמותן לחולל שינוי אמיתי במדינה

4תגובות

כשהיא מתארת את שנות התבגרותה באיראן, אפשר להבין למה נאהיד (שם בדוי) בת ה־45 עזבה את המדינה ברגע שנקרתה בדרכה ההזדמנות. "כשהייתי בתיכון, אסרו עלי ועל הבנות האחרות לצחוק בקול רם ולרקוד. כל הזמן הזהירו אותי, בכתב ובעל פה, שעלי ללבוש חיג'אב צנוע יותר. וככה זה נמשך לתוך שנות האוניברסיטה. עישון היה טאבו עבור נשים ואף פעם לא העזנו לעשן בציבור. ברחוב ובאוטובוס, סבלנו כל הזמן מהטרדות – מילוליות ופיזיות".

לפני שבע שנים ארזה נאהיד מזוודות ועלתה עם משפחתה על טיסה מטהרן לקנדה. היה זה באחת התקופות הקשות ביותר לחברה האיראנית מאז המהפכה – המשטר סיים לדכא ביד קשה מחאה המונית, הסנקציות הכלכליות של המערב בגין תוכנית הגרעין החלו לגבות מכלכלת איראן מחיר יקר, ומחמוד אחמדינג'אד, השמרן הקיצוני שבודד את איראן בעולם ולא חדל לאיים בנשק גרעיני על שכנותיה, ובראשן ישראל, נבחר בפעם השנייה לנשיאות, בצל טענות קשות לזיוף התוצאות.

לא מעט השתנה מאז. אחמדינג'אד פינה את מקומו לחסן רוחאני, הנתפש כרפורמיסט, מתון וליברלי יותר מקודמיו. תוכנית הגרעין הוחלפה בהסכם הגרעין, שנחתם ב־2015 בין איראן לשש המעצמות והבטיח לאיראנים את הסרת הסנקציות. המזרח התיכון כולו עבר טלטלות קשות בעקבות מהפכות האביב הערבי, שהובילו בין השאר להתפרקותה של עיראק השכנה, לעלייתו של דאעש ולמלחמת האזרחים הרצחנית בסוריה, שבה איראן מושקעת עמוקות.

רוסיה החליפה את ארצות הברית בתפקיד השוטר של המזרח התיכון, ואילו המדיניות המפייסת של ברק אובמה עזבה את הבית הלבן יחד איתו, והומרה באג'נדת ציוצים לוחמניים של הנשיא דונלד טראמפ כלפי המשטר האיראני. בתוך כל התמורות האלה, דבר אחד לא השתנה באיראן – התסכול הגובר והולך של חלקים גדולים באוכלוסייה ממשטר האייתולות, שמתורגם לגל מחאה עממית מדי כמה שנים.

שער מגזין וומן, אפריל 2018

הכתבה מתפרסמת בגיליון אפריל של TheMarker Women

כיום, כשהיא גרה בוונקובר עם משפחתה ומחזיקה באזרחות קנדית, נאהיד חיה חיים חילוניים לגמרי ועוסקת בחינוך ומחקר. בגלות, הרחק ממולדתה, היא צופה בחודשים האחרונים במחאה חדשה, שבוודאי היתה רוצה לקחת בה חלק – מחאת החיג'אב. במחאה הזאת, שפרצה בתחילת 2018 ונמשכת מאז, עוד ועוד נשים איראניות החליטו להפר את אחד החוקים הבסיסיים של המשטר כלפי נשים: הן החלו להסיר בהתרסה את החיג'אב שלראשיהן ולהניף אותו כמו דגל, כמחאה על דיכוי זכויותיהן.

"החופש הגנוב שלי"

נשים וילדות מגיל תשע חייבות בחבישת חיג'אב מאז 1979, שנת המהפכה החומייניסטית, שבה נהפכה איראן ממונרכיה חילונית ופרו־מערבית בראשות השאה, לאוטוקרטיה איסלאמית קיצונית תחת שלטון האייתולות. לפי החוק האיראני, אישה חייבת לחבוש כיסוי ראש וללבוש בגדים ארוכים, המכסים את זרועותיה ורגליה. אישה שמפרה את החוק בפומבי מסתכנת בקנס של חצי מיליון ריאל איראני (כ־10 דולר אמריקאי) ותקופת מאסר של עד חודשיים. חוק החיג'אב הוא מרכיב חשוב במשטר הצניעות של הרפובליקה האיסלאמית, ומהווה גם תגובת נגד לתקנה הפוכה בתקופתו של השאה, ששלטונו אסר בחומרה על נשים לעטות את כיסוי הראש הדתי.

מאז המהפכה, החיג'אב נהפך לחלק בלתי נפרד מזהותה של האישה האיראנית – מבוגרת וצעירה, עירונית וכפרית, דתית וחילונית, עשירה וענייה. עם זאת, בשנים האחרונות יותר ויותר נשים – רובן חילוניות, צעירות ועירוניות – אזרו אומץ להסיר את החיג'אב בסיטואציות שונות, לתעד עצמן בשיער פזור ולהתהלך בחופשיות. מרד החיג'אב התבטא גם באופן חבישתו – ככל שאישה חושפת יותר משיערה, כך התעוזה שלה רבה יותר. בה בעת, באזורים מסוימים באיראן האכיפה של הרשויות על חבישת החיג'אב נחלשה, כמו למשל באתרי נופש ובאזורי טבע, ואילו בערים הגדולות נשים רבות מסתפקות בעטיית צעיף וזוכות להעלמת עין מצד משמרות הצניעות.

הפרומו למחאת החיג'אב הנוכחית החל ב־2013, מיד לאחר היבחרו של חסן רוחאני לנשיאות וקץ עידן אחמדינג'אד. דף פייסבוק בשם "החופש הגנוב שלי", שפתחה עיתונאית איראנית שחיה בגלות, נהפך לתופעה עם מאות תמונות של איראניות פזורות שיער ונטולות חיג'אב, וזכה ליותר מחצי מיליון לייקים.

בחלוף כחצי עשור, יצאה המחאה המקוונת לרחובות. וידה מֹוַוחֵד, בת 31 ואם טרייה מטהרן, הציתה את מחאת החיג'אב של 2018 כשבזמן הפגנה בבירה נגד המצב הכלכלי הקשה, עלתה על עמוד בטון, הסירה את כיסוי הראש שלה, תקעה אותו על מקל והניפה אותו לעבר הקהל. היא נקלטה היטב בעדשת המצלמה, ותמונתה הופצה במהרה ברחבי איראן ומחוצה לה. בתוך ימים החלו לחקות אותה נשים אחרות, ולהעלות ברשתות החברתיות תמונות שלהן עם חיג'אב מונף אל על.

מחאת החיג'אב באיראן
צילום מסך מתוך הט

התקשורת העולמית סיקרה בהרחבה את המחאה החדשה, בזמן שהתברר כי מווחד נעלמה עם בתה התינוקת. רק כעבור כמה ימים והפצת ההאשטאג WhereIsShe# ברשתות החברתיות, התברר כי מווחד נעצרה ונשלחה למתקן כליאה. היא שוחררה לאחר כשלושה שבועות, בזמן שנשים נוספות ברחבי המדינה נעצרות בשל עבירה דומה.

מחאת החיג'אב נבלעה בתחילה בתוך גל התנגדות המוני, שפרץ במלוא עוזו בסוף 2017. זה קרה בשל המצב הכלכלי הקשה – שהתקיים בניגוד להבטחותיו של הנשיא רוחאני ונגד ההשקעה האדירה של איראן בזירה הסורית המדממת. המחאה, שהקיפה ערים ברחבי המדינה, כללה קריאות קשות שנשמעו לראשונה מפי מפגינים ברחובות, שאיחלו לנשיאם "מוות לרוחאני, מוות לדיקטטור". בין היתר, המפגינים תבעו מרוחאני להפסיק לשלוח את כספי המסים שלהם למשטרו הרצחני של בשאר אסד ולארגון הטרור של חסן נסראללה בלבנון. אולם גם המחאה הזאת, כמו כל מחאה שפרצה באיראן בעשור האחרון, דוכאה במהירות ובאכזריות.

עונש חסר תקדים

עם שוך הדיכוי האלים נותרו בעיקר הנשים המוחות, שהמשיכו להתריס כלפי המשטר באמצעות הסרת החיג'אב והנפתו. בחודשים האחרונים נעצרו לפחות 30 נשים, חלקן תוך הפעלת אלימות קשה. במארס הודיעה משטרת איראן כי בכוונתה להקשיח את צעדי הדיכוי נגד נשים שמשתתפות במחאה – פניית פרסה, לאחר שבינואר הקלה המשטרה על נשים כשאמרה כי לא תעצור אותן אם יפרו את חוק החיג'אב. ימים ספורים לאחר ההודעה על הקשחת המדיניות הורשעה אישה איראנית בהפרת חוק החיג'אב, ונשלחה לשנתיים מאסר – עונש חסר תקדים על עבירה מסוג זה.

"נשים באיראן מפגינות נגד החובה ללבוש חיג'אב מאחר שזהו סמל של הפטריארכיה האיסלאמית, והן חושבות שזהו הצעד הראשון בדרך לקבל מחדש את הזכויות שלהן – כמו הזכות למשמורת על ילדים, הזכות לנסוע לחו"ל לבד, הזכות לצפות באירועי ספורט באצטדיונים, ועוד הרבה זכויות אחרות שנלקחו מהן", מסבירה נאהיד בראיון שהתקיים דרך דואר אלקטרוני.

היא גם מדגישה את ההבדל בין המעמדות השונים בסיבות למחאה: "נשים במעמד הבינוני-גבוה באיראן מתמודדות עם דיכוי של החופש שלהן ועם גישה שמרנית כלפי יחסים עם גברים ו'נישואים לבנים' (מגורים עם בן זוג לפני החתונה, נ.פ)", היא אומרת. "המעמדות הנמוכים, לעומת זאת, מתמודדים עם בעיות כמו נישואים כפויים בשידוך ונישואי ילדות. נשים באיראן צריכות להיתפש כאזרחיות סוג א', וכדי לעשות זאת, צריך לבצע שינוי אחד גדול בחוקה – להעלים את החוק האיסלאמי ולהחליפו בחוק חילוני".

נאהיד, שאינה יכולה לשוב לאיראן, כבר לא תוכל לקחת חלק במאמציהן של איראניות לחולל שיפור אמיתי בזכויותיהן. מי שכן תוכל היא אנאהיט (שם בדוי), פקידה בת 35 מטהרן, שהסכימה להתראיין לכתבה זאת דרך גורם שלישי, למרות החששות הברורים לחשיפת קשר עם עיתונאי ישראלי.

"הבעיה הגדולה ביותר באיראן כיום היא דיכוי חופש הביטוי", אומרת אנאהיט, שמגדירה עצמה חילונית. "עבור נשים משכילות, הסיבה המרכזית למחאת החיג'אב היא התביעה להשוואת זכויות הנשים לגברים, וקבלת חופש ביטוי גדול יותר. בשביל שאר הנשים, העניין הוא בעיקר חופש הלבוש". היא עצמה מסירה את החיג'אב ברגע שהיא יוצאת מהמרחב האווירי של איראן, ומיד עם נחיתתה בחו"ל לובשת גופיה ובגדים חושפי זרועות ורגליים. מחאת החיג'אב היא אמנם נחלתן הכמעט־בלעדית של איראניות צעירות, אבל אנאהיט אומרת כי "למרות הבדלים באופן החשיבה של איראניות מבוגרות לעומת צעירות, רוב המבוגרות תומכות במחאת החיג'אב".

"הדור הצעיר באיראן חילוני יותר מכל הדורות שקדמו לו", אומרת הבלשנית ד"ר תמר עילם גינדין, מומחית לאיראן ולחברה האיראנית, שעומדת בקשר עם איראניות רבות – באיראן ומחוצה לה. "זה קורה גם בגלל מגמת החילון הכללית בעולם וגם בגלל האינטרנט שפותח אותן לאופציות אחרות, אבל בעיקר בגלל הכפייה הדתית". עילם גינדין, המשמשת עמיתת מחקר במכון עזרי באוניברסיטת חיפה, היא מרצה במרכז האקדמי שלם, וגם מחברת הספרים "הטוב, הרע והעולם – מסע לאיראן הטרום איסלאמית", "מגילת אסתר מאחורי המסכה" ו"גיבורים מלכים ודרקונים – מיתולוגיה איראנית לכל גיל".

לדברי עילם גינדין, "נשים בדור הזה מתחתנות מאוחר הרבה יותר. גיל הנישואים הממוצע במדינה הוא 25, ולא נדיר שהן מתחתנות אחרי גיל 30. במשפחות במעמד הבינוני־גבוה, למשל, יש ילד אחד בלבד, כדי שהוריו יוכלו לתת לו הכל. נשים כיום הרבה יותר חופשיות לפתח קריירה, פחות כבולות למשפחה, וכך מתאפשר להן להיות חלק בלתי נפרד ואולי אף מוביל במאבק לזכויות אדם ולחופש באיראן".

תופעה מעניינת נוספת שמתארת עילם גינדין היא גירושים. "בדור ההורים זה היה נחשב אסון, אבל עכשיו זו מכת מדינה, ושוב, כי זאת מגמה כלל־עולמית. ובגלל הכפייה הדתית ואכיפת החיג'אב, וגם התקדמות הטכנולוגיה – איראן היא מובילה עולמית בניתוחים פלסטיים באף, כי הפנים הם הדבר היחיד שרואים אצל הנשים. נפוצים מאוד גם ניתוחים פלסטיים בלסת, הגדלת שפתיים ועוד. גם זה לא ממש היה קיים בדור האימהות שלהן".

עילם גינדין ממחישה כיצד חדר המונח "פמיניזם" לתוך החברה האיראנית הצעירה. "כשמקישים בפרסית בגוגל את המילה, מנוע החיפוש משלים באופן אוטומטי ומציע מגוון מונחים: פמיניזם איסלאמי, פמיניזם באיראן, פמיניזם רדיקלי, פמיניזם יומיומי", היא מספרת.

האם לדעתך אנחנו עדים לשינוי טקטוני של החברה הנשית באיראן?

אינפו נשים איראן

"אני לא יודעת למה אתה קורא טקטוני, אבל אם אנחנו עדים למשהו, זה למודעות של המערב לכוחן של נשים באיראן. בעיני זה המשך טבעי של ההיסטוריה הפרסית. איראן תמיד היתה מתקדמת יחסית לסביבתה, גם לפני 2,500 שנה, ואפילו הרפובליקה האסלאמית, אם משווים למדינות איסלאמיות אחרות, נותנת יותר זכויות לנשים. בסעודיה, למשל, רק לאחרונה החלו לאפשר לנשים לנהוג, ואילו נשים איראניות תמיד יכלו לנהוג, וקיבלו זכות הצבעה לפני הנשים השווייצריות. בסעודיה לנשים אין תעודת זהות ומן הסתם אין להן חשבון בנק נפרד. באיראן זה ברור שיש להן תעודת זהות, וחשבונות הבנק לרוב נפרדים. דברים שנראים לנו ולאיראנים מובנים מאליהם, אינם מובנים מאליהם במדינות האיסלאם האחרות".

השכלה בקרב נשים איראניות

ואולם בהיבטים רבים אחרים, נשים באיראן מופלות לרעה. אחד המקומות הבולטים ביותר הוא שוק התעסוקה. "בכל הקשור להכנסה ולמעמד בעבודה יש הבדלים ניכרים בין גברים לנשים, במיוחד במשרדי ממשלה ובארגונים ממשלתיים", אומרת אנאהיט, המתוסכלת ממצבה התעסוקתי והכלכלי. כמוה יש עוד מיליוני נשים. אף שנשים רבות באיראן הן משכילות, בוגרות אוניברסיטאות טובות ובעלות מקצוע מבטיח, הן מופלות לרעה בשוק התעסוקה כחלק מהאינדוקטרינציה השמרנית־דתית של המשטר.

אף שנשים מהוות 50% מבוגרי האוניברסיטאות, שיעור ההשתתפות שלהן בשוק התעסוקה הוא 17% בלבד. רוחאני כבר נמצא כחמש שנים בתפקיד, אך המגמה הזאת אינה משתנה, כששיעור ההשתתפות כיום נמוך מזה שלפני עשור. כמו כן, שיעור האבטלה הרשמי בקרב נשים כפול מגברים, ונע סביב 20%. אלו הן נשים שרוצות לעבוד, אבל במקרים רבים נדחות על ידי מעסיקים.

לאיראניות שכן מצליחות להיכנס בשערי שוק התעסוקה לא מצפה קריירה מתגמלת – נשים סובלות מתת־ייצוג חמור במשרות בכירות, הן בשוק הפרטי והן במגזר הציבורי, ורובן עובדות במשרות זוטרות. תמונת המצב העגומה הזאת מדרגת את איראן במקום 141 מתוך 145 מדינות בדו"ח השוויון המגדרי הגלובלי, שמפרסם הפורום הכלכלי העולמי.

מספר חברות פרלמנט באיראן

האידיאולוגיה נשארת מאחור

ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי ומהפורום לחשיבה אזורית, מתאר תהליך נוסף שעוברות איראניות צעירות – אינדיבידואליזציה. "החברה האיראנית ממשיכה אמנם להתאפיין במידה רבה של קולקטיביזם, המתבטא במחויבות רבה למסגרות כמו משפחה ולזהות הלאומית התרבותית המשותפת. אבל הנשים האיראניות הצעירות, בדומה לגברים הצעירים, עוברות תהליכי שינוי חברתי ותרבותי שבמרכזם חילון, אימוץ אורח חיים מערבי וניכור גובר כלפי המשטר, המוסדות המהפכניים ואנשי הדת.

"וכמו צעירים במערב, גם הצעירים באיראן נוטים להקדיש זמן רב יותר לפעילויות בידור ופנאי, ופחות מחויבים לערכי המהפכה ולתפישות אידיאולוגיות. החשיפה הגוברת למערב ולמודרניזציה, בעיקר באמצעות הרשתות החברתיות, הביאה לאימוץ אורח חיים מערבי וגישות ליברליות יותר, צריכת תרבות מערבית, קיום מסיבות מחתרתיות וכיוצא באלה. תהליכי השינוי החברתיים והתרבותיים תורמים גם לשינוי היחס החברתי כלפי נשים, ולכן בשנים האחרונות התגברה המודעות הציבורית בקרב נשים לאפליה הנהוגה נגדן באיראן וגברה הדרישה לשינוי החקיקה".

האם מחאת החיג'אב עשויה להתגבר ואף לפרוץ את הדרך לתסיסה עממית?

צימט: "גם אם בטווח הקצר המחאה עשויה לדעוך, הרי שאם השלטונות לא ימצאו את הדרכים לספק מענה לדרישות הציבור, חידושה בצורה כזו או אחרת הוא עניין של זמן. גם אם המחאה לא תצליח לחולל שינוי פוליטי משמעותי, היא שוחקת באופן מתמיד את הלגיטימציה של המשטר ותורמת לשבירת 'מחסום הפחד' של חלקים מהציבור".

עילם גינדין מציגה תמונה מורכבת של האופן בו המשטר מתמודד עם מחאת החיג'אב. "כמו בכל סוגי המחאות, המשטר נקרע בין שני צדדים. מצד אחד יש צורך לשמור על שקט וסדר ותמיכה ציבורית למראית עין, ואת זה עושים באמצעות דיכוי מחאות, מעצרים, עינויים וכו'. אבל מצד אחר, רוחאני ובכירי השלטון יודעים שלעם יש ביקורת רבה, ושאם הם ינקטו יד קשה מדי ויגרמו לאנשים להרגיש שאין להם מה להפסיד, העם עלול להתקומם והם עלולים לאבד את כל כוחם. כבר במחאות החודשיים האחרונים שמענו את הסיסמה 'מוות או חירות'. רוחאני התייחס לכך בהרחבה בנאום יום־המהפכה שלו, שכמעט לא קיבל סיקור בתקשורת כי זה היה יום אחרי הפלת המל"ט האיראני מעל שמי ישראל".

מחאת נשים באיראן יכולה להשפיע על המבנה הפוליטי במדינה ועל יציבות המשטר?

נשים איראניות מתאמנות בסיף
צ'רלס סקייז/ אי–פי

גינדין: "פרשנים רבים אומרים שהמהפכה הבאה באיראן תהיה מהפכה נשית, וזה הגיוני כי אנחנו רואים את הכוח שלה ברשת. אבל קשה לדעת. צריך להבין גם שהנשים שמניפות חיג'אב נעצרות, מוחזקות לפעמים בבידוד, ונידונות לעשרה ימים עד חודשיים מחבוש, ו־74 מלקות שוט (עונש מקובל גם לגברים), כשסעיף האישום הוא פגיעה במשטר. מאחר שהחיג'אב הוא אחד הסמלים של המשטר, הוא נהפך גם לאחד הסמלים של המאבק, וסמל שהרבה יותר נראה לעין".

צימט מציג תמונה רחבה יותר, שמחאת החיג'אב היא רק מרכיב קטן בה. "ההבשלה של מגמות עומק בחברה האיראנית לכדי שינוי פוליטי תלויה בשורה של גורמים, כמו נכונות המשטר האיראני לספק מענה לדרישות הציבור, במיוחד במישור הכלכלי; יחסי הגומלין בין מוקדי הכוח הפוליטיים והביטחוניים באיראן; יעילות צעדי הדיכוי שהמשטר מפעיל כנגד גילויי מחאה והתנגדות; וכן ההתפתחויות בזירה האזורית והבינלאומית. ברור שתהליכי השינוי בחברה האיראנית טומנים בחובם פוטנציאל לשינוי פוליטי עתידי, במיוחד לאחר שימות המנהיג הנוכחי, עלי חמינאי. כרגע המשטר יציב רק בכוח הזרוע, וברגע שחמינאי ימות לא ברור מה יקרה – אם יהיה טוב יותר או רע יותר".

עם זאת, לדעת צימט הכוח של הצעירים לחולל שינוי עשוי להיבלם. "האוכלוסייה הצעירה ברובה קוראת תיגר על הממסד הדתי־שמרני, אך הזדקנות החברה מחזקת את ההעדפה לשינוי הדרגתי, ליציבות פוליטית ולשיפור כלכלי על פני שינוי מהפכני. תהליכי החילון אמנם מציבים אתגר להמשך שלטון אנשי הדת, אך עוצמת הזהות הלאומית־תרבותית ותחושת הסולידריות משמרות בידי המשטר יכולת לגייס תמיכה ציבורית סביב סמלים לאומיים ודתיים".

אם יאבד המשטר האיראני את יכולת ההרתעה שלו סביב החיג'אב, הוא עלול לאבד את אחד הסמלים הלאומיים־דתיים הגדולים והחשובים ביותר ליציבות המשטר. "משיחות שלי עם נשים איראניות וגם ממה שאני רואה ברשתות החברתיות, החיג'אב הוא בעיקר סמל. הבעיות האמיתיות הן שאין חופש ביטוי, שהמצב הכלכלי קשה ושיש שחיתות קשה בצמרת", מוסיף צימט.

אני שואל את נאהיד שבקנדה ואת אנאהיט שבטהרן אם הן אופטימיות לגבי עתידה של איראן. "אני לא אופטימית", אומרת נאהיד, "כי ממה שאני רואה באינטרנט, אנשים מאוד מפולגים. האיראנים שידיהם על המקלדת הם המשכילים הצעירים. הם לא יכולים להסכים על עובדות פשוטות. האם הם יכולים לייצג את החברה האיראנית? לחלוטין לא".

אנאהיט דווקא אופטימית, אבל חוששת מטלטלה. "כל שינוי במצב הקיים יסתיים לדעתי בנזק לאיראן – ולעם האיראני", היא אומרת. החשש של האישה האיראנית מהעתיד הרבה יותר מוחשי בטהרן מאשר בוונקובר.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות