תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

נשרפות מהר: כך שוחק שוק העבודה את הנשים הצעירות

לכתבה
עדי עמנואל

נשות דור ה– Y מרגישות שעליהן להיות זמינות מסביב לשעון, חוששות מהיום שייכנסו להריון, מחליפות מקומות עבודה בתדירות גבוהה יותר ממקביליהן הגברים ו"עובדות קשה כדי להוכיח שאנחנו לא מזכירות אלא מנהלות"

65תגובות

בתחילת דרכי כעיתונאית התלוננתי בפני העורכת שלי שאני סובלת ממצוקה חריגה של מחסור בזמן. במשך שנתיים הגשתי כתבות בארבע לפנות בוקר ודילגתי על ארוחות בלי לשים לב. כשהגיעו ימי שישי, לא הצלחתי לקום מהמיטה. זה היה בשלהי המחאה החברתית של קיץ 2011, ולבקשת העורכת, התחלתי לתעד במשך כמה ימים את כל מעשי.

שער מרקר וומן אפריל
עיצוב: עדי עמנואל

המסקנה היתה פשוטה למדי – אך מטלטלת עבורי. התברר שאני שורפת כשעתיים או שלוש ביום בממוצע כדי לענות למיילים שאינם פרודוקטיביים במונחי העיתון – כלומר, הם לא בהכרח מתגבשים לכדי כתבה כלשהי. הייתי אז כתבת צרכנות, וקוראים היו פונים אלי ומבקשים עזרה – הם התלוננו על הביטוח, על קופות החולים, על חברות התקשורת, על הסופרמרקט – וכל כתבה חדשה שפרסמתי לוותה בשטף חדש של מתלוננים מסוגם. אני לא הצלחתי להתעלם, ונהפכתי לפקידה מתווכת ב־30% משרה. באותו יום ניסחתי מייל גנרי שהסביר שאין לי את המשאבים לטפל בתלונות יחידניות, עם הפניה לאתרים של ארגוני הצרכנים.

נזכרתי באירועים האלה במשרדה של פרופ' שרון טוקר, בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב. טוקר חוקרת לחץ ושחיקה בעבודה, ומזהה את הסיפור שלי כמקרה קלאסי של Wives of the Organization ("נשות הארגון"). היא אפילו מגישה לי עותק מודפס של המאמר שפורסם בנושא בתחילת שנות ה־90, וניתן לתמצת אותו כך: נשים העבירו את התפקידים המסורתיים מהבית אל הארגון. הן לוקחות על עצמן, מיוזמתן או שלא מיוזמתן, תפקידים נוספים הכוללים דאגה לאחר, סידור וארגון. התפקידים האלה עונים על הצורך שלהן לרצות, אך לא מקדמים אותן מקצועית, גוזלים מהן זמן רב על חשבון העבודה עצמה, ולבסוף – מביאים אותן לכדי שחיקה.

כדי להבין זאת טוב יותר, נסו להיזכר מי דאג לפינת הקפה במקום העבודה שלכם, מי אסף כסף למתנת חג למנקה, או ארגן את מסיבת הפורים? שלושה עשורים עברו מאז פורסם המאמר "נשות הארגון", אך התשובות לשאלות הללו בקושי משתנות – נשים עשו זאת. "אלה תפקידים שאינם מתוגמלים. לא בשכר, ופעמים רבות אפילו לא במילה טובה", מסבירה טוקר. "וזאת, אף שהם משפיעים על שורת הרווח בצורה עקיפה".
לפני כמה חודשים, נתקלתי בכתבה שפורסמה במגזין האמריקאי פאסט קומפני וכותרתה "מדוע מילניאליות נשחקות?". הכתבה מתארת מגמה של נשים צעירות שנמצאות במסלול קידום בעבודה, אך בוחרות לעזוב עוד לפני גיל 30.

השחיקה הזאת, המתרחשת בשלבים מוקדמים יחסית של הקריירה המקצועית, משתקפת בסולם התאגידי. מחקר שפרסמה חברת הייעוץ מקינזי ובחן 60 חברות מרשימת פורצ'ן 500 הראה כי אף שנשים נכנסות במספרים גדולים לארגונים – מקינזי דגמו 325 אלף נשים במשרות כניסה, המהוות 53% מכוח האדם – הרי שבמעלה הדרך הן נתקעות בניהול ביניים (35%) או עוזבות את הארגון. בעמדת ניהול בכירה הן מהוות רק 24% מהעובדים, וכמנכ"ליות – 19%.

נתוני מקינזי ע"פ 60 חברות מרשימת פורצ'ן 500: נשים מאיישות 53% ממשרות כניסה, 35% בניהול ביניים, 24% בעמדת ניהול בכירה, ו-19% מהמנכ"לים.

ההנחה המקובלת של מנהלים בארגון היא כי נשים עוזבות כדי לדאוג למשפחותיהן. אבל מבט מקרוב חושף מציאות אחרת. במחקר שעקב אחר 25 אלף בוגרי הרווארד נמצא כי רק 11% מהנשים עוזבות כדי לטפל בילדים. השאר עדיין מועסקות במשרה מלאה בשנה שלאחר מכן – הן לא עוצרות את הקריירה, הן פשוט הולכות למקום אחר.
המחקר מסתיים במסקנה כי גברים ונשים בוגרי הרווארד היו בעלי שאיפות מקצועיות דומות כאשר סיימו את לימודיהם באקדמיה, אולם כיום, הגברים נוטים להרגיש שהשיגו את מטרותיהם יותר מאשר נשים בנות גילם. מה קורה לנשים הצעירות, שדועכות והולכות במקום העבודה שלהן?

פרופ' שרון טוקר
עופר וקנין

פרופ' שרון טוקר נוהגת לחלק לסטודנטים שלה דף עם חצים ומבקשת מהם לחשוב על כל האנשים שצריכים מהם משהו במהלך יום העבודה. "אנשים, ונשים בפרט, בדרך כלל לא מודעים לכמה דברים הם עושים"

מחפשות פידבק

פרופ' רונית קרק, מהמחלקה לפסיכולוגיה והתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, מייעצת לחברות הייטק ויחידות טכנולוגיות בצה"ל ומספרת כי אף שארגונים אלה מכשירים נשים וגברים במידה שווה, בגיל 26 נשים רבות מחליטות לעזוב. עזיבתן נובעת, לטענתה, מהיעדר נשים בתפקידי ניהול בארגון, וכן מהתחושה שהן צריכות להוכיח את עצמן כל הזמן, ומהעובדה שהן מיעוט ולכן סובלות מהיעדר תמיכה של נשים קולגות בעתות משבר.

"רק השבוע היתה לי שיחה עם מישהי שהיתה האישה היחידה בצוות של גברים", מספרת קרק. "בגיל 24 היא כבר ניהלה צוות של 20 עובדים ונשחקה מהר מאוד באווירה הגברית הזאת. אני מדמה את האווירה הזו לרמת הלחות באוויר – כשיש לחות גבוהה בקיץ בתל אביב אנחנו אמנם לא מתלוננות כל הזמן שחם ולח, אבל בסוף היום, אנחנו מגיעות הביתה עייפות יותר. אותו דבר קורה לנשים כשהן בסביבת עבודה שהיא לא מיטבית עבורן. הן צריכות להשקיע יותר אנרגיה כדי לשהות שם, כדי לענות להערה ההיא, כדי להראות בישיבה שהן לא המזכירות אלא מנהלות".

נשים, לעומת גברים, מתקשות לדרוש את המשוב המגיע להן, ולעתים מתקשות להתנהל בפוליטיקה הארגונית. שירה (29) הועסקה כמנהלת של אחת מתוכניות היזמות בארגון גדול בישראל. במשך חודשים היא ניהלה לבדה את התוכנית, ואולם במפגשים פומביים שמה מעולם לא הוזכר והיא לא הוזמנה להציג את ההתקדמות בפני ההנהלה ולא בפני התקשורת. במקומה, מנהל החטיבה נהג לדבר בפומבי.

"נדרש לי הרבה זמן להבחין בכך, ועוד חודשים ארוכים של התלבטות עד שהחלטתי שאולי צריך לעשות עם זה משהו", היא מספרת. "פניתי למנהל והעליתי בפניו את התחושות שלי והרצון שלי לקבל הכרה, לפחות בתוך הארגון ומול קולגות. אבל הוא הסביר לי שיש מקום רק לאדם אחד בפרונט, וככה זה עובד.

גברים מרוצים יותר מהקריירה שלהם. הסכמה עם היגדים בקרב בוגרי MBA בהרווארד, בני דור ה-Y
העבודה שלי משמעותית - נשים: 50%, גברים: 58%
הגעתי להישגים מקצועיים - נשים: 41%, גברים: 50%
יש לי הזדמנויות להתפתחות בקריירה - נשים: 44%, גברים: 52%
הגעתי לאיזון בית-עבודה - נשים: 49%, גברים: 59%

"פתאום, ההבנה שאני קורעת את עצמי ולא מקבלת פידבק נהפכה להיות נוראית בעיני. אני מכינה לו את המצגות והוא מקבל את מחיאות הכפיים. לאט־לאט איבדתי עניין, הרגשתי שאני שורפת את עצמי בשביל מישהו אחר, ושזה גם לא יקדם אותי לשום מקום. התחלתי לחפש את הפידבקים מבחוץ, מכל האנשים שהיתה לי אינטראקציה איתם במסגרת העבודה. אפשר לומר שהארגון עצמו סלל את דרכי החוצה לתפקיד החדש".

הפחד לפספס הזדמנויות

אמיל סלמן / ג'יני

פרופ' רונית קרק: "השבוע שוחחתי עם צעירה שהיתה האישה היחידה בצוות של גברים. בגיל 24 היא כבר ניהלה 20 עובדים ונשחקה מהר מאוד באווירה הגברית הזאת"

קרק מספרת כי הסטודנטים שהיא פוגשת בכיתתה הם ההפך הגמור מהסיפורים ששמעה על דור ה־Y (מילניאלז). "אומרים עליהם שהם לוקחים דברים בקלות ורוצים לאזן בין חיי העבודה לחיי החברה, אבל ממה שאני רואה הם חיים בפחד תמידי לפספס הזדמנויות. הם משוכנעים שאם הם לא יקבלו את העבודות היוקרתיות ביותר בזמן הלימודים הם ייצאו מהתואר ולא ימצאו עבודה. וזה ממש לא עוזר שאני מסבירה להם שזה לא נכון לגבי ייעוץ ארגוני, מקצוע שבו ככל שאתה מבוגר אתה נראה  מתאים יותר".

לדבריה, "כשאני הייתי סטודנטית, ניקינו בתים, סיידנו, עבדנו בגננות, מלצרנו. אלה היו עבודות של הפוגה, זמן שלא צריך לחשוב בו ולא צריך להוכיח את עצמך. כאשר התחלתי ללמד, הסטודנטים התחילו לעבוד כנותני שירות בחברות הסלולר. זה מאתגר, אבל זה לא תפקיד שיש להם בהכרח שאיפה להתקדם בו. הסטודנטים של היום כבר עובדים במקצוע עוד בתקופת הלימודים, בתחום המיון והגיוס ומשאבי האנוש, בחברות כמו אינטל ואלביט, אז מה הפלא שהם פי אלף יותר בלחץ:  זה גם מקום העבודה העתידי שלהם, או לפחות דומה לו".

יותר מבעבר, צעירים מתקדמים במהירות בסולם הדרגות וכבר לא נדיר לראות בני 26־25 בתפקידי ניהול. ניהול בגיל צעיר, לעתים של עובדים מבוגרים יותר, הוא מאתגר – אבל עבור הנשים זה מציב רף נוסף: הולדת הילדים. נשים קרייריסטיות שאיתן שוחחנו לצורך הכתבה מעידות על כך שהן במרוץ. מרוץ להספיק כמה שיותר, להתקדם עד כמה שניתן במסלול המקצועי – לפני שהן נכנסות להריון ונהפכות לאמהות.

ארבע דרכים להימנע משחיקה במקום העבודה: 
1. ללמוד לומר "לא" למטלות משניות בארגון שגוזלות ממך זמן
2. לנצל יום חופש אחד מדי חודש, ולקבוע שעה שבועית של ניתוק מאמצעי התקשורת
3. לפתח תחביב שמאפשר שחרור לחץ ואינו קשור לעבודה - מומלץ לבחור בתרגול גופני
4. לבחור מנטור/ית שאיתו אפשר לדון ולתכנן דרכים לטפל בקשיים בעבודה

"החשש הכי גדול שלי לגבי הריון הוא שזה יעכב אותי וישאיר אותי מאחור בשוק העבודה", מספרת נגה (31). "יש לי בן זוג מקסים שחולק איתי בכל, אבל אני לא רוצה שהילד ירגיש שהוא דפק אותי. אני מרגישה שלהביא ילד יהיה ויתור כפול – גם על החירות שלי וגם המחיר שאשלם עליו בתפקיד. אבל הבעיה הגדולה בעיני היא שאין פה End Game – אין לי יעד ספציפי בראש שברגע שאכבוש אותו ארגיש שסיימתי. ככל שאני מתקדמת בעבודה אני מגלה עוד אופציות רבות, נפגשת עם עוד אנשים ופותחת עוד הזדמנויות".

איך לא להישחק

כיצד, אם כן, נשים יכולות להתמודד עם הדחק והמתח בעבודה ולהימנע משחיקה בגיל צעיר? לפעמים זה פשוט עניין טכני, שמחייב אימוץ של כמה כללי בסיס. למשל, הכרה בכך שהירתמות לפעילויות משניות בארגון היא חשובה, אך גם גוזלת זמן ואנרגיה ומרחיקה אותנו מהיעדים המקצועיים. אם המטרה חשובה במיוחד, או שיש חשיבות לכך שאתן שתבצעו אותה, כדאי להסכים לאחר שיקול דעת. בשאר הפעמים, חשוב לדעת לסרב. אסטרטגיה טובה לתרגול היא להכין כמה תבניות של הודעות סירוב. למשל: "תודה רבה על ההצעה, אך לצערי, לא אצליח להתפנות אליה בלוח הזמנים הנוכחי שלי".

פרופ' טוקר נוהגת לחלק לסטודנטים שלה דף עם חצים ומבקשת מהם לחשוב על כל האנשים שצריכים מהם משהו במהלך יום העבודה. "אנשים, ונשים בפרט, בדרך כלל לא מודעים לכמה דברים הם עושים", היא מסבירה. "ככל שאת כותבת פה יותר דברים את רואה למעשה את מספר האנשים שאת נותנת להם שירות. וזה נחמד לקחת את זה לשיחה עם המנהל או למנהלת ולומר להם – 'נסו לחשוב על האנשים שפונים אלי במהלך היום'. בדרך כלל הדף מלא הרבה יותר ממה שהם מתארים. עצם הידיעה שמכירים בעומס שאת נמצאת בו עוזר להתמודדות עם שחיקה, אך זה גם תרגיל טוב כדי לעשות חשיבה משותפת על פתרונות או לבקש תעדוף משימות".

נשים עובדות
Getty Images IL

"יש לי בן זוג מקסים שחולק איתי בכל, אבל אני לא רוצה שהילד ירגיש שהוא דפק אותי. אני מרגישה שלהביא ילד יהיה ויתור כפול – גם על החירות שלי וגם המחיר שאשלם עליו בתפקיד"

טוקר מספרת כי אחד המושגים הנחקרים ביותר בתחום הלחץ והשחיקה הוא "שליטה נתפשת". תחושת שליטה גבוהה מפחיתה את ההשפעות השליליות של עומס. ולכן, גם אם אנו נתונים לעומס רב בעבודה, בלימודים או בחיינו הפרטיים - ניפגע פחות אם תהיה לנו אפשרות לשלוט בעומסים הללו: בלוח הזמנים, בהחלטות המתקבלות, בסדר הפעולות וכדומה. סדנאות רבות להפחתת לחץ ושחיקה שמות דגש על איתור הזדמנויות להגברת השליטה בחייו הפרטיים והמקצועיים של האדם.

אך שחיקה גם נגרמת מחוסר עניין, מהעדר מטרות מקצועיות ברורות ותחושה של חוסר התקדמות והתפתחות. בשבוע שעבר ישבתי עם מנכ"ל של אחד ממרכזי הפיתוח הרב־לאומיים בישראל, שמנהל תחתיו כמה מאות עובדים. התפתח בינינו דיון בשאלה איך שומרים על עצמנו רלוונטיים בעבודה, והוא סיפר לי על מנהג מעניין שניתן לאמץ גם לסוגיית השחיקה: "אני ממליץ לעובדים שלי לעדכן את קורות החיים שלהם, או פרופיל הלינקדאין כל חצי שנה. זה לא בשביל לחפש עבודה חדשה, אלא בשביל להראות לעצמם אילו כישורים ומיומנויות חדשות הם למדו בתקופה הזאת, איזה פרויקט אפשר למחוק כי יש אחד חדש שאתם מתגאים בו יותר. 

"אני עושה את זה בעצמי, וזה תרגיל נהדר ומעצים שגורם לי להבין אם אני מתקדם, אם אני מרוצה מהמקום שבו אני נמצא, אם אני משקיע את האנרגיות שלי בדברים הנכונים ואם אני נוטל מספיק סיכונים. אם אין לי שום דבר לעדכן, כנראה שאני דורך במקום – ובדרך לשחיקה".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות