תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

נס כלכלי: כשבן-גוריון החליט להציל את ישראל מקריסה בכל מחיר

לכתבה
דוד בן גוריוןמשה פרידן / לע"מ

בלי רזרבות מט"ח, עם צנע ומיליון עולים שאין היכן לשכן - ישראל הצעירה נראתה בדרך הבטוחה לקריסה ■ בפועל קרה בדיוק הההפך

135תגובות

קצב צמיחה שנתי ממוצע של כ–11% במשך קרוב ל–20 שנה. שיעור השקעה מהתוצר של 25% עד 45%. מדינה שנהפכת ממדינת עולם שלישי למדינת עולם ראשון, וזאת תוך שני עשורים. לא, אנחנו לא מדברים על סינגפור, אלא על המדינה שהמציאה את המודל הסינגפורי עוד בטרם קמה סינגפור. זאת מדינת ישראל, שבשני העשורים הראשונים לקיומה — וספציפית ב–1952–1966 — חוללה נס כלכלי.

אם תשאלו את פרופ' יוסי זעירא, יו"ר האגודה הישראלית לכלכלה, שפירסם באחרונה את ספרו "כלכלת ישראל", מדובר בנס ארוך יותר. זעירא מסמן תקופה של כ–50 שנה, מ–1924 עד 1973, שבהן היישוב היהודי בארץ ישראל צמח בקצב מסחרר. בממוצע על פני 50 שנה מדובר בצמיחה של 5% בתוצר לנפש, ומכיוון שכמות הנפשות בארץ ישראל צמחה גם היא בקצב מהיר, בשל גלי העלייה, הרי שבפועל מדובר בקצב צמיחת תוצר כמעט כפול מכך. ובכל זאת, הנס הכלכלי של העשור הראשון למדינת ישראל הוא החשוב והמפורסם באותם חמישה עשורים, ולו בגלל שהתנאים להיווצרותו היו קרובים לבלתי אפשריים. למעשה, כל התנאים היו בשלים לקריסתה הכלכלית של ישראל, ויחד עמה לקריסתו של החלום הציוני. רק שבפועל, ההפך המוחלט הוא שקרה.

אי אפשר לצייר את המציאות הישראלית של 1950 בצבעים קודרים יותר: תוך שנתיים הכפילה אוכלוסית ישראל את עצמה מ–650 אלף ל–1.4 מיליון איש (ועד סוף העשור גדלה ל–2 מיליון). להבדיל מעליות קודמות, העלייה שמיד לאחר קום המדינה היתה חלשה וענייה. פליטי השואה ופליטי מדינות ערב ברחו למדינת ישראל בלי הון פיננסי כלשהו. גם ההון האנושי שלהם היה ירוד: האודים העשנים של השואה בילו את שש השנים האחרונות לחייהם במאבק הישרדות, ולכן לא רכשו השכלה. גם חלק מהעלייה ממדינות ערב, בעיקר העלייה התימנית, היתה פחות משכילה מבעבר.

עובדת במפעל בלוד ב-1958
משה פרידן / לע"מ

הכפלת האוכלוסיה תוך שנתיים היא אתגר עצום לכל מדינה, בוודאי מדינה צעירה וחסרת משאבים כמו ישראל אז. ישראל נדרשה לקלוט את גלי ההגירה הענקיים אליה, תוך שהיא צריכה לבנות את התשתיות שלה ותוך שהיא עוברת תהליך של התחמשות צבאית ובניית צה"ל. מדובר בתנופת השקעות אדירת ממדים: ב–1950 היקף ההשקעות מהתוצר הגיע ל–44.6% — שלמדינה הצעירה לא היה מאיפה להתחיל להתמודד עמו.

היישוב היהודי אמנם השכיל כל השנים לבנות תשתית למדינה שבדרך — החל בשנות היישוב המוקדמות הוקמו ההסתדרות, קופת חולים, בנק הפועלים, הטכניון, האוניברסיטה העברית וכמובן ההגנה — ובכל זאת דבר לא הכין את היישוב הקטן לגל הגירה גדול כל כך. לא רק שלמדינה הצעירה לא היה היכן לשכן את העולים — בבהילות הוקמו מעברות של אוהלים — אלא שגם לא היו לה מערכות חינוך או בריאות שהיו מסוגלות לטפל בהם, וגרוע מזה — לא היה אפילו די מזון.

כדי לספק מזון המדינה הצעירה היתה חייבת לייבא אותו, רק שלא היו לה המשאבים ליבוא — מיום הקמתה נאנקה ישראל תחת מחסור כרוני במט"ח ותחת גירעון ענק במאזן התשלומים בשל עודף יבוא על פני היצוא. לדברי פרופ' רפי מלניק, שעוסק בימים אלה בכתיבת ספר על ההיסטוריה של כלכלת ישראל, היקף היבוא מהתוצר באותן שנים היה 25% בעוד היקף היצוא היה 3.5%. פער של יותר מ–20% במאזן התשלומים של מדינת ישראל דירדר את מצבה של המדינה הצעירה אל סף קריסה: פרופ' חיים בן שחר מספר על רזרבות המט"ח של בנק ישראל באותן שנים שהסתכמו ב–11 אלף דולר ועל ספינות שייבאו לישראל סוכר או דלק בעלות של 50 אלף דולר, שכדי לפרוק אותן שלחו את גולדה מאיר לארה"ב להתחנן לנדבנים יהודים.

המצב היה כל כך קשה עד שבסופו של דבר נאלצה הממשלה הצעירה לנקוט מדיניות צנע: להגביל את צריכת המזון, כדי שיהיה די מזון לכולם. "אני חסיד גדול של מדיניות הצנע", אומר פרופ' נדב הלוי, שיחד עם פרופ' רות קלינוב ז"ל פירסם את אחד משני הספרים העוסקים בנס של העשור הראשון לכלכת ישראל (את הספר השני כתב פרופ' דן פטנקין ז"ל). "הכפלנו את האוכלוסיה, ובכל זאת אנשים לא מתו מרעב. חילקו באופן צודק את המעט שהיה. בלי זה, לא היינו שורדים".

"אני חסיד גדול של מדיניות הצנע. הכפלנו את האוכלוסיה, ובכל זאת אנשים לא מתו מרעב. חילקו באופן צודק את המעט שהיה. בלי זה, לא היינו שורדים" פרופ' נדב הלוי

עולים מתימן ב-1949
זולטן קלוגר / לע"מ

"בן־גוריון הבין שזה סוף הפרויקט הציוני"

מדיניות הצנע, עם זאת, לא החזיקה מעמד יותר משנה. בשנתה השנייה החל להתפתח שוק שחור, והמרמור של האוכלוסיה גאה. הממשלה הצעירה בראשות בן גוריון, וכאשר לוי אשכול המנוסה יותר מחליף את אליעזר קפלן כשר אוצר, הבינה שהגיעו מים עד נפש. "שקענו אז לבעיה הכרונית, שליוותה את ישראל עד לשנות ה–2000: הגירעונות התאומים", מסביר מלניק. "גירעון במאזן תשלומים, בגלל עודף יבוא על יצוא; וגירעון בתקציב, בגלל השקעות עצומות שלא היו די מסים ודי הון זר כדי לממן אותן. ישראל עמדה על סף קריסה כלכלית". כתוצאה מהמצב הכלכלי גאתה האבטלה בישראל ל–11%.

תחושת החירום הולידה את התוכנית הכלכלית של 1952–1953. יורם גבאי, לשעבר הממונה על הכנסות המדינה, מכנה אותה "תוכנית היצוב של שנות ה–50'". כדי לאזן את הגירעונות התאומים נקטה הממשלה ריסון כלכלי: נערך פיחות של שער החליפין, הוטלו הגבלות חמורות על היבוא — אז נולדה השליטה של שליטת הממשלה ביצוא וביבוא באמצעות מערכת סבוכה של עשרות שערי חליפין שונים, שנקבעו באופן שרירותי לכל ענף משקי בנפרד — נערך קיצוץ מסיבי בתקציב הביטחון לרבות פיטורים של מאות אנשי צבא (הרמטכ"ל יגאל ידין הודיע לבן גוריון שהוא לא יוכל להיות אחראי לביטחון ישראל נוכח הקיצוץ, ובתגובה הודיע לו בן גוריון שהוא אינו אחראי יותר ופיטר אותו תפקידו), ובלית ברירה גם הוטלה הגבלה על היקף העלייה לישראל.

תנופת השקעות אדירה

לדעת כלכלנים רבים, תוכנית הייצוב של שנות ה–50 הצליחה לאזן חלקית את הגירעונות התאומים, ולהוציא את ישראל מתקופת הצנע. אלא שהמחיר הפוליטי והחברתי של התוכנית, בעיקר הקיצוץ בהוצאות והגבלת העלייה, היה בלתי נסבל. "בן גוריון הבין שזה סוף הפרויקט הציוני", אומר זעירא. "המטרה של מדינת ישראל היתה להיות בית לעם היהודי, ולפתע בולמים את גלי העלייה בגלל המצוקה הכלכלית". בצר לו קיבל בן גוריון את אחת ההחלטות הפוליטיות הקשות של חייו, אבל כזו שהצילה את מדינת ישראל — הסכם השילומים עם גרמניה.

זעירא מעריך כי החתימה על הסכם השילומים היתה הצעד החשוב ביותר בהיסטוריה של כלכלת ישראל: בבת אחת הוסר צוואר הבקבוק הכלכלי שמנע את פיתוחה של כלכלת ישראל והיעדר ההון שיממן את תנופת ההשקעה האדירה שישראל נזקקה לה. מעתה ואילך תמשיך ישראל להתבסס על גירעון כרוני במאזן התשלומים שלה, כלומר על עודף כרוני של יבוא על יצוא, אבל יהיה לה כיצד לממן זאת כי השילומים (ולאחר מכן כספי הפיצויים האישיים לניצולי השואה, שהגדילו את ההון האישי ומימנו גידול בצריכה הפרטית) יספקו לה את ההון הזר החסר לה כל כך.

שר האוצר פנחס ספיר
אלדן דוד / לע"מ

ישנם עוד צעדים שסייעו לישראל להתגבר על בעיית המימון של תנופת ההשקעות שלה. הלוי מצביע על נכסי הנפקדים — מיליוני הפלסטינים שברחו מישראל במלחמת העצמאות והותירו אחריהם קרקעות ובתים — ובהמשך גל ההפקעות של קרקעות של ערביי ישראל, שהעניקו למדינה הצעירה יש מאין הון נדל"ני עשיר. מאז ועד היום המדינה ממשיכה להחזיק בבעלותה יותר מ–90% מקרקעות ישראל. פרופ' אסף רזין מאוניברסיטת תל אביב מציין גם את המסים הכבדים שהוטלו על האוכלוסיה המקומית ואת הלאמתו של שוק ההון, שהזרימו לידי המדינה מעט הון שניתן היה להוציא מהמשק. היתה כמובן גם המגבית היהודית, שהצליחה לגייס תרומות מיהודים עשירים ברחבי העולם. פה ושם, אגב, היו גם מעט הלוואות זרות שניתנו לישראל.

הפתרונות היצירתיים בתחום גיוס ההון שחסר לישראל איפשרו לישראל לקיים מדיניות כמעט חסרת תקדים עבור מדינה צעירה וענייה. המדינה נכנסה לתנופת השקעות, המתבססת על גירעון כרוני במאזן התשלומים (כלומר עודף עצום של יבוא על יצוא), והתמידה בכך במשך שנים. מדיניות כזו היתה מביאה כל מדינה צעירה אחרת לקריסה כלכלית, אבל לישראל היתה הפריווילגיה של הון זר שזרם אליה בחופשיות ואיפשר לה לממן את המדיניות הזו.

חנות כלי בית בתל אביב ב-1949
פריץ כהן / לע"מ

"זאת היתה תקופה של השקעה מטורפת, שנעשתה בלי חשבון לגבי הגירעונות שהיא יצרה", אומר מלניק. "הממשלה לקחת סיכון אדיר, מתוך הנחה שהדברים איכשהו יסתדרו בעתיד. ככל הנראה, לא היתה דרך אחרת לממן זאת".

והדברים אכן הסתדרו איכשהו. מ–1952 עד 1966 נכנסה ישראל לתקופה רציפה של צמיחה בשיעור של כ–11% בשנה, צמיחה לנפש של כ–5% ויותר. ברגע שהיה די מימון זר, כל מנועי הצמיחה של המדינה הצעירה השתלבו יחדיו כדי להטיס אותה מעלה.

השקעה עצומה בתשתיות היתה מנוע צמיחה מסיבי. מנוע צמיחה נוסף היה ההתחמשות והבנייה של צה"ל, לרבות פרויקט הענק של הקמת הכור הגרעיני בדימונה.

החתימה על הסכם השילומים היתה הצעד החשוב ביותר בהיסטוריה של כלכלת ישראל: בבת אחת הוסר צוואר הבקבוק הכלכלי שמנע את פיתוחה של כלכלת ישראל והיעדר ההון שיממן את תנופת ההשקעה האדירה שישראל נזקקה לה

אך מנוע הצמיחה העיקרי היה הקליטה של גלי העלייה העצומים. זעירא מצטט ממחקרים שנערכו בעולם כיצד הגירה פוגעת בתחילה באיכות ההון האנושי — המהגרים אינם יודעים את השפה, אינם מצליחים להשתלב במקצוע שלהם וכו' — אבל בתום שני עשורים הפערים נסגרים. במדינת ישראל הצעירה, ששילשה את אוכלוסייתה תוך עשור, תהליך ההתאקלמות היה כנראה מהיר עוד יותר. מה עוד שהמשך גלי ההגירה לישראל היו כבר לפי הפרופיל שאיפיין את גליה עליה המוקדמים יותר: עלייה של מעמד ביניים משכיל, עם הון, שתרומתו לפריון המקומי גבוהה.

מנוע הצמיחה של המדינה הצעירה

ישראל השקיעה מאמץ עצום בקליטת העליה ובהשבחת ההון האנושי שלה באמצעות הקמת מערכת חינוך, לרבות מערכת השכלה גבוהה. המאמץ השתלם: זעירא מציג נתונים על גידול מהיר באימוץ טכנולוגיות במדינה הצעירה והנחשלת, ועל סגירת חלק משמעותי מהפער הטכנולוגי שממנו סבלה ישראל.

כל אלה משתלבים בתמונת המדיניות המכוונת מלמעלה: ממשלות מפא"י ניהלו את כלכלת ישראל באופן ריכוזי, כאשר הן ממוקדות בתנופת תשתיות לפיתוח המשק ופיתוח התעסוקה. מי שהוביל את מדיניות התעסוקה היה שר התעשייה, ובהמשך שר האוצר, פנחס ספיר, שחיזר אחר משקיעים יהודים מחו"ל, ושיכנע אותם להגיע לישראל ולפתח בה מפעלי תעשייה, בעיקר טקסטיל. ספיר דאג למתן היתרי תעסוקה ויבוא למפעלים האלה, בשיטת הפתקים הידועה לשמצה שלו, שאמנם לא היתה עוברת את רף התקינות של מבקר המדינה היום — אך נעשתה מתוך רצון עז להביא לישראל מפעלים שיספקו תעסוקה, בעיקר בפריפריה.

שד המיתון יצא מהבקבוק

הניהול הריכוזי, מוטה השקעות ותעסוקה, היה אחת הסיבות העיקריות להצלחתה של ישראל בעשור הראשון לקיומה. אלא שהניהול הריכוזי גם חנק את היוזמה החופשית: כדי להקים מפעל בדרום היה צריך לקבל פתק מספיר, ולא לכולם היו הקשרים המתאימים לכך, ולהקים מפעל לבד היה כמעט בלתי אפשרי בשל מערכת ביורוקרטית של היתרי יבוא ויצוא (שנוהלה באמצעות עשרות שערי חליפין שונים) שאי אפשר היה למצוא בה את הידיים והרגליים. בכלל, המדיניות הכלכלית התמקדה בעיקר בהגבלת היבוא ולא בפיתוח היצוא. למרות ההצלחה הכלכלית האדירה של ישראל בעשור וחצי הראשונים לקיומה, תעשיות יצוא מתקדמות היא לא הצליחה להקים: תפוזי ג'פה ויהלומים היו היצוא העיקרי שלנו.

התשתית לעצמאות כלכלית, כלומר איזון מאזן התשלומים באמצעות פיתוח תעשית היצוא, לא נבנתה. גם ההתמקדות של ספיר בטקסטיל לא הוכיחה את עצמה: חלק גדול מהמפעלים שהוקמו בעידודו קרסו בהמשך. במהלך שנות ה–60 הממשלה אמנם שיחררה אט־אט את לפיתת החנק שלה על המשק, ככל שהצמיחה התבססה והביטחון העצמי של ישראל הדוהרת ברמת החיים שלה גדל, אבל גם בעשור השני נשארה כלכלת ישראל ריכוזית מאוד ועם אותם חוליי ילדות: גירעון במאזן התשלומים, גירעונות גם בתקציב ואינפלציה גוברת.

מפעל של תע"ש ב-1955
לע"מ

חוסר היכולת של ישראל להתגבר על מחלות הילדות האלה הביא, בסופו של דבר, לאחת ההחלטות הכלכליות המשונות והדרמטיות בהיסטוריה של ישראל: מיתון מכוון. ממשלת ישראל החליטה ב–1966 שהמשק בוער מדי, והגיע הזמן לצנן אותו. בהחלטה שאף ממשלה דמוקרטית שפויה לא היתה מעזה לקבל כיום, החליט ספיר לקצץ בהוצאות הממשלה, להעלות מסים, ולהגביר מאוד את ההגבלות על היבוא. המטרה היתה להדביר את האינפלציה ולשפר את הגירעון במאזן התשלומים, אבל ברגע ששד המיתון שוחרר מהבקבוק כבר אי אפשר היה להחזירו לשם: אחרי 15 שנה של צמיחה דוהרת כלכלת ישראל נבלמה בחריקת בלמים, ושקעה למיתון כבד. התוצר נבלם, האבטלה גאתה, והביטחון העצמי של המדינה הצעירה, שנבנה בעמל כה רב, התרסק בבת־אחת.

ישראל היתה על סף סחרור כלכלי שלילי, אלא שאז התרחשה התפנית ששינתה את ההיסטוריה המדינית והכלכלית של ישראל — מלחמת ששת הימים, שגם חידשה את הצמיחה המהירה לעוד שש שנים נוספות. עידן הצמיחה המהירה של ישראל הסתיים סופית לאחר הפיאסקו של מלחמת יום הכיפורים, ולא חזר מאז. המיתון של 1966 נחשב עד היום למיתון מבוזבז, ולמדיניות כלכלית לא זהירה ולא שקולה של ממשלת אשכול.

אלא שגם הכישלון הזה ממקד זרקור על מה שהוא, ככל הנראה, אחד משני ההסברים המובילים לנס הכלכלי של העשור הראשון להקמתה של מדינת ישראל. ההסבר האחד הוא כמובן גלי העלייה העצומים. אף שהם הטילו עול קליטה עצום על כתפי המדינה החלשה הרי שמרגע שנפתרה בעית מימון קליטת העלייה (כספי השילומים), המדינה הצעירה היתה יכולה למנף את הזרמת ההון האנושי המשובח אליה לצמיחה מתמשכת. ההסבר השני, שמבדל את שני העשורים הראשונים של ישראל משאר ההיסטוריה שלה — ואולי מסביר גם מדוע הצמיחה המהירה של ישראל לא התחדשה לאחר 1973 — הוא היציבות הפוליטית. "מדינת ישראל הצעירה", אומר רזין, "היתה המדינה היחידה בעולם, פרט להודו, שנוסדה באותן שנים כמדינה דמוקרטית. הדמוקרטיה היא מגן מפני שחיתות, והיא גם יוצרת קשב למשימות לאומיות".

"מפא"י האמינה שהיא מוביל את המהפכה הציונית", אומר זעירא. "הם היו ביצועיסטים לעילא ולעילא. הם גם ידעו להתאים את עצמם לצרכים המשתנים — כשהתברר שזה לא מתאים יותר הם זרקו את הסוציאליזים לפח, ובפועל ניהלו כאן מדיניות כלכלית קפיטליסטית. אמנם מדיניות ריכוזיות, אבל כלכלה חופשית".

פריץ כהן / לע"מ

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו לעדכון יומי מאתר TheMarker ישירות לתיבת הדוא"ל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות