תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כה קרוב, כה רחוק

לכתבה
Getty Images IL / עיבוד ת

ממשק מוח–מחשב כבר לא נשמע רעיון כה דמיוני ומופרך כבעבר, אך הפיכתו לטכנולוגיה יומיומית עדיין אינה ריאלית, לפחות בעתיד הקרוב

תגובות

במתקנים המצוחצחים של מרכז ווייס לביו־הנדסה ונוירו־הנדסה בז'נבה, טכנאי מעבדה מוציא מהאינקובטור צלוחית בעלת שקערוריות רבות. בכל שקערורית יש פיסה זעירה של רקמת מוח שהופקה מתאי גזע אנושיים, ומתחתיה מונחות אלקטרודות. מסך מראה את מה שהאלקטרודות קולטות: הצורות המוכרות של גלים עולים ויורדים שמייצרת פעילות הנוירונים (תאי העצב) במוח.

מוזר לצפות באותות האלה כשהם נובעים מרקמה חסרת גוף. פעולת הירי של הנוירונים היא אבן היסוד של האינטליגנציה, וכשרבבות פעולות כאלה מתרחשות יחד או ברצף מסוים בתוך המוח, אנו מסוגלים למצוא זיכרונות, לבצע תנועות ולשלוט במחשבותינו. בעודכם קוראים את המשפט הזה, נוירונים במוחכם יורים לכל כיוון כדי להבין את צורת האותיות על הדף, להפוך את הצורות האלה לפונמות ואת הפונמות למלים ואז להסיק את המשמעות מאותן מלים. זוהי סימפוניה מורכבת מאוד: במוחו של אדם בוגר יש כ־85 מיליארד נוירונים, ולנוירון טיפוסי יש כ־10,000 קשרים לתאים דומים אחרים. משימת המיפוי של הקשרים האלה נמצאת עדיין בחיתוליה. ואולם, כל עוד המוח ממשיך לגלות בפנינו את סודותיו, אפשרויות מדהימות נפתחות – כמו פיענוח הצופן של הפעילות העצבית, ושימוש בצופן זה כדי לשלוט במכשירים חיצוניים.

ערוץ תקשורת כזה דורש ממשק מוח־מחשב (BCI), ודברים כאלה כבר קיימים ונמצאים בשימוש. מאז 2004, קיבלו 13 אנשים משותקים שתלים עם מערכת הנקראת בריינגייט, שפותחה לראשונה באוניברסיטת בראון. זהו מערך של אלקטרודות קטנות המכונה "מערך יוטה", ומושתל באזור המוטורי העיקרי, חלק מקליפת המוח שנמצא באונה המצחית ושולט בתנועה. האלקטרודות מזהות את הנוירונים שנורים כשמישהו מתכוון לבצע תנועה ולהזיז את ידיו ואת רגליו. האותות האלה נשלחים דרך כבלים שיוצאים מהגולגולת לתוך מכשיר פענוח, שבו הם מיתרגמים לפלטים שונים, מהזזה של סמן ועד לשליטה בגפה.

המערכת הזאת אפשרה לאישה ששותקה בעקבות שבץ להשתמש בזרוע רובוטית כדי לשתות את הלגימה הראשונה שלה מספל קפה בלי להיעזר במטפל. במקרה אחר היא סייעה למשותק להדפיס בקצב של שמונה מלים בדקה. אצל כמה מהאנשים היא אפילו החזירה לחיים גפיים משותקות. במחקר שאותו הוביל בוב קירש מאוניברסיטת קייס ווסטרן רזרב, ושתוצאותיו פורסמו בשנה שעברה בכתב העת הרפואי The Lancet, שימשה מערכת בריינגייט כדי לעורר באופן מלאכותי את השרירים בזרועו של ויליאם קוצ'בר, שנהפך משותק בעקבות תאונת אופניים. כתוצאה מכך היה קוצ'בר מסוגל לאכול בעצמו בפעם הראשונה מזה שמונה שנים.

BRAINGATE2.ORG / NYT

אינטראקציה בין מוחות אנושיים למכונות הניעה שינויים בחייהם של בני אדם גם באופנים אחרים. בטקס הפתיחה של אליפות העולם בכדורגל בברזיל ב־2014, השתתף אדם משותק בשתי גפיו התחתונות, שהשתמש בשלד חיצוני רובוטי שנשלט על ידי המוח שלו כדי לבעוט בכדור. במחקר עדכני שהוביל אוג'וואל צ'אודהארי מאוניברסיטת טיבינגן שבגרמניה, לצד ארבעה מחברים נוספים, נעשה שימוש בטכניקת הדמיה חדשנית ולא פולשנית הנקראת fNIRS (Functional near-infrared spectroscopy), כדי להציג שאלות בחירה לארבעה מטופלים שנהפכו למחוסרי תנועה עקב מחלת ה־ALS, באמצעות אור אינפרא־אדום שהוקרן ישירות למוחותיהם. תגובותיהם המנטליות של החולים שהשתתפו בניסוי התבטאו בדפוסים ניתנים לזיהוי של שינוי ברמת החמצן בדמם.

את הפעילות העצבית אפשר גם לעורר. שתלים המושתלים באוזניהם של כבדי שמיעה וחירשים ממירים קול לאותות חשמליים ושולחים אותם למוח; גירוי מוחי עמוק (DBS) משתמש בפעימות חשמליות שמועברות דרך אלקטרודות המושתלות במוח כדי לעזור לרסן את תסמיני מחלת הפרקינסון. בטכניקה זו נעשה שימוש גם כדי לטפל בהפרעות תנועה אחרות ובהפרעות נפשיות. נוירופייס, חברה מעמק הסיליקון, מנטרת פעילות מוחית כדי לזהות סימנים להתקפי אפילפסיה קרבים, ולשלוח גירוי חשמלי לעצירתם.

קל לראות כיצד ממשקי מוח־מחשב ניתנים ליישום גם בתחומים נוספים של עיבוד מידע חושי. באוניברסיטת קליפורניה, חוקרים השתמשו בשינויים ברמת חמצון הדם במוח כדי לשחזר דימויים מתוך סרטונים שבהם אנשים צפו. אמנם הצלחתם היתה חלקית בלבד, והתמונות המשוחזרות היו מטושטשות למדי, אך דמיינו מכשיר שיעבוד בצורה הפוכה, ויגרה את קליפת הראייה של עיוורים כדי לעקוף את העין, ולהקרין תמונות הישר לתוך מוחם.

 

הטכנולוגיה לא בשלה

אולם אם האפשרויות של ממשק מוח־מחשב הן עצומות, כך גם הבעיות. המדע המתקדם ביותר בתחום זה כיום מיושם על בעלי חיים. גשושים (Probes) זעירים מסיליקון המכונים "נוירופיקסלים" פותחו על ידי חוקרים במכון הווארד יוג'ס, מכון אלן ויוניברסיטי קולג' לונדון כדי לנטר פעילות ברמה תאית באזורים שונים של המוח בעכברים ובחולדות. מדענים באוניברסיטת קליפורניה, סן דייגו, בנו ממשק מוח־מחשב שיכול לחזות מפעילות עצבית מוקדמת איזה שיר יצייץ הפרוש המצוי. חוקרים במכון קליפורניה לטכנולוגיה הצליחו להבין כיצד תאים בקליפת המוח של קופי מקוק מפענחים 50 מאפיינים שונים של פנים, מצבע העור למרווח בין העיניים. הם יכלו לומר מתוך אותות המוח שזיהו אילו פרצופים הוצגו בפני הקופים, ברמת דיוק מפחידה.

הפעילות של אזורי המוח השונים

עריכת מחקר מדעי על מוח אנושי היא קשה יותר הן מסיבות רגולטוריות והן מאחר שהמוח האנושי גדול ומורכב יותר, ואפילו כשפריצות דרך בממשק מוח־מחשב מיושמות על בני אדם במעבדה, החוקרים מתקשים לתרגם אותן לשיטות קליניות. המגזין Wired דיווח בהתרגשות על מערכת בריינגייט החדשה כבר ב־2005. ניסיון מוקדם למסחר את הטכנולוגיה על ידי חברה בשם סייברקינטיקס כשל. 20 שנה עברו עד שנוירופייס הצליחה לפתח את הטכנולוגיות שלה ולקבל אישור רגולטורי. החברה צופה כי האלקטרודות שלה יושתלו רק ב־500 בני אדם השנה.

בעיה נוספת היא שטכנולוגיות עדכניות של ממשק מוח־מחשב דורשות לעתים קרובות מומחים כדי שיתפעלו אותן. "זה לא כל כך שימושי אם צריך אדם עם תואר שני בנוירו־הנדסה שיעמוד לצד המטופל", אומר לי הוכברג, נוירולוג מאוניברסיטת בראון, שהוא גם אחת מדמויות המפתח מאחורי המערכת. בכל פעם שחוטים עוברים דרך הגולגולת והקרקפת יש סיכון של זיהום. שתלים גם נוטים לזוז מעט בתוך המוח, מה שעלול להזיק לתאים שהמערכת מנטרת; והתגובה החיסונית של המוח לגופים זרים עלולה ליצור צלקות סביב האלקטרודות, מה שיפגום ביעילות שלהן.

יתרה מזאת, שתלים קיימים מקליטים רק מבחר זעיר מהאותות שהמוח מייצר. מערך יוטה, שבו השתמשו בקונסורציום בריינגייט, לדוגמה, עשוי לקלוט ירי של כמה מאות נוירונים מתוך כל 85 מיליארד הנוירונים שבמוח. במאמר שפורסם ב־2011 הראו איאן סטיבנסון וקונראד קורדינג מאוניברסיטת נורתווסטרן שמספר הנוירונים שפעילותם נקלטת בו־זמנית הוכפל כל שבע שנים מאז 1950. מספר זה אינו תואם את חוק מור, שלפיו עוצמת החישוב של מחשבים מוכפלת מדי שנתיים.

מכון ווייס קיים מאחר שיישום של נוירו־הנדסה בטיפולים הוא כה קשה. מנהל המרכזף ג'ון דונהיו, הוא חלוץ נוסף של מערכת בריינגייט. לדבריו, המערכת מעוצבת כך כדי שניתן יהיה להעביר רעיונות מבטיחים על פני כמה מכשולים. המכשול הראשון הוא פיננסי: השילוב של הזמן הארוך שנדרש כדי להחזיר את ההשקעה עם טכנולוגיה כה מורכבת מרתיע את המשקיעים. מכשול נוסף הוא הצורך במומחיות בינתחומית כדי להבטיח את פיתוחו של ממשק מוח־מחשב טוב יותר, ובכישרון ניהול כדי לוודא שהפרויקט המורכב יישאר על המסלול. מכשול שלישי הוא המגבלות הנוכחיות של מדע המוח עצמו. "המדע מבוסס על ההבנה של פעילות המוח, ואנחנו עדיין לא מבינים אותה די הצורך", אומר דונהיו.

 

הבינה המלאכותית ואני

ב–2016 ייסד אילון מאסק חברה חדשה בשם נוירהלינק שמפתחת צורות חדשות של שתלים. הוא הציב יעד של פיתוח מערכת ממשק מוח–מחשב לשימוש קליני באנשים עם מוגבלויות עד 2021. על פי הערכותיו של מאסק, בעוד כעשור יצאו לשוק גם מכשירים לאנשים שאינם סובלים ממוגבלויות

אילון מאסק
Ben Macmahon / אי־פי

לשילוב המוזר הזה בין הישג יוצא דופן לבין עצירת ההתקדמות יש מרכיב נוסף: עמק הסיליקון. באוקטובר 2016, בריאן ג'ונסון, יזם שעשה את הונו על ידי מכירת חברת התשלומים שלו, בריינטרי, הכריז על השקעה של 100 מיליון דולר בקרנל, חברה שייסד כדי "לקרוא ולכתוב קוד עצבי", כהגדרתו. ג'ונסון סבור שעליית הבינה המלאכותית תדרוש שדרוג של היכולות האנושיות. "קשה לי לדמיין עולם עתידי שבו לא התערבנו במטרה לשפר את עצמנו", אמר ג'ונסון, בעודו מתאר יכולת לרכוש מיומנויות חדשות לפי הצורך, או יכולת לתקשר עם אחרים באמצעות טלפתיה. בפברואר האחרון רכשה קרנל את קנדל ריזרץ' סיסטמס, זרוע של המכון לטכנולוגיה במסצ'וסטס (MIT), שמתמקדת בממשקים עצביים.

קרנל אינה לבדה בתפישה של ממשק מוח־מחשב כדרך שתאפשר לבני האדם להתקיים לצד הבינה המלאכותית, במקום להיות נתונים לחסדיה. ב־2016 ייסד אילון מאסק, מנכ"ל טסלה ו־SpaceX, חברה בשם נוירהלינק שמפתחת סוגים חדשים של שתלים. הוא הציב יעד של פיתוח מערכת ממשק מוח־מחשב לשימוש קליני באנשים עם מוגבלויות עד 2021. על פי הערכותיו, בעוד כעשור יצאו לשוק גם מכשירים לאנשים שאינם סובלים ממוגבלויות.

נוירהלינק אינה מפרטת בדיוק מה היא מפתחת, אך הרעיון של מאסק מתואר בפוסט ארוך באתר Wait But Why, שבו הוא מתאר את הצורך של בני האדם לתקשר זה עם זה, ועם מחשבים, במהירות גבוהה הרבה יותר מזו שמתאפשרת כיום. הוא מעלה כמה אפשרויות יוצאות דופן: הטמעה של מידע באופן מיידי מהענן; חילוץ תמונות היישר מהרשתית של אדם אחד אל קליפת המוח של אדם אחר; יצירה של יכולות חושיות חדשות לגמרי, מראיית אינפרה אדום לשמיעה בתדר גבוה; ולבסוף, מיזוג של בן אנוש עם בינה מלאכותית.

באפריל היה זה תורה של פייסבוק להדהים אותנו כשחשפה תוכניות לייצר ממשק "דיבור חרישי" שיאפשר לאנשים להקליד 100 מלים בדקה היישר מהמוח שלהם. קבוצה של יותר מ־60 חוקרים, כמה מהם מתוך פייסבוק וכמה חיצוניים, עובדים על הפרויקט. המייסדת, מרי לו ג'ספן, אמרה כי הטכנולוגיה שלה תאפשר בסופו של דבר את קריאת המוח.

מומחי ממשק מוח־מחשב רבים מגיבים בגלגול עיניים מזלזל למעורבותם של בעלי החזון מעמק הסיליקון בתחום זה. מדעי המוח הם תחום בהתהוות, לדבריהם. מערכת יעילה דורשת שילוב בין דיסציפלינות רבות: מדע החומרים, מדע המוח, למידה חישובית, הנדסה, עיצוב ועוד. בכל הנוגע לניסויים קליניים ואישור רגולטורי, אין קיצורי דרך. מהבחינה הזאת, הספקנים צודקים. השאיפות האציליות האלה נראות פנטסטיות. ועדיין, זהו רגע משמעותי וחשוב בתחום ממשק מוח־מחשב. כמויות עצומות של כסף זורמות אליו, והחוקרים מנסים מגוון של גישות. מאסק, במיוחד, ידוע בשילוב שאיפות נעלות (לגור במאדים) והצלחה פרקטית (שיגור רקטות).

"המטריקס" אמנם לא עומד להתממש, אולם ממשק מוח־מחשב עשוי להיות צעד גדול קדימה. כדי שזה יקרה, הדבר החשוב ביותר הוא למצוא דרך טובה יותר לתקשר עם המוח.

 

מהפוטנציאלי לאקטואלי

יש הסבורים כי מוקדם מדי לעסוק בשאלות קשות מסוג זה, אך לעומתם יש כאלה שמאמינים כי לעולם לא מוקדם מדי לדון בהן. "את השאלה החברתית והמשפטית של מי יקבל גישה כדי להעצים את הזיכרון שלו או את הראייה יש לשמור לעשורים הבאים, לא לשנים הבאות", אומר תומאס קוקרן, נוירולוג ומנהל המחלקה למדעי מוח במרכז הביו־אתיקה בבית הספר לרפואה של הרווארד.

האמת היא ששני הטיעונים נכונים. קשה למצוא אדם שטוען כי החזון של שתלי מוח שלם ושל סימביוזה בין בינה מלאכותית לאנושיות אינו אפשרי, אך קשה יותר למצוא אדם שחושב שמשהו כה מהפכני יקרה בעתיד הקרוב. מסלול הפיתוח ליעד הסופי שחוזים ארגונים כמו נוירהלינק וקרנל הוא ארוך מאוד ולא ודאי. הכסף והסבלנות של אנשים עשירים כמו מאסק וג'ונסון אמנם מסייעים, אך במציאות, כל חלק במסע זקוק גם לנתיב מסחרי.

חברות כמו מעבדות CTRL ונוירבל עשויות לסייע בפתיחת הדלת ליישום צרכני באופן מהיר למדי. ואולם עבור טכנולוגיות חודרניות, המסחור יהיה תלוי בתחילה ביישומים הטיפוליים. משמעות הדבר היא התגברות על מגוון של מכשולים, מניהול ניסויים קליניים ועד לשינוי הגישה של הרופאים. פרנק פישר, המנהל של נוירופייס, הצליח לקבל אישור רגולטורי עבור הטיפול באפילפסיה שפיתחה החברה שלו, אך היתה זאת דרך קשה וארוכה. "אם היינו מנסים לגייס את הכסף כיום, ביודענו את התוצאות מבעוד מועד, זה היה בלתי־אפשרי לממן את הפרויקט", הוא אומר.

ממשקים עצביים אינם תרופות אלא מכשירים רפואיים, ומשמעות הדבר שאפשר להשלים את הניסויים הקליניים עם כמה מטופלים כדי לעבור לשלב ההוכחה של המושג, ורק כ־200 מטופלים עבור הניסויים שמגיעים בשלב הבא. עם זאת, אספקה רציפה של מטופלים לניסויים עם מכשירים חודרניים היא בעיה פרקטית. המאגר הטוב היחיד של "עכברי מעבדה" אנושיים כאלה נמצא בקרב חולי אפילפסיה שאינם מגיבים לתרופות, וזקוקים לניתוח. למטופלים אלה כבר יש חיתוכים בגולגולת ושתלי אלקטרודות שנועדו לאפשר לרופאים לאתר את נקודות המוקד של ההתקפים. הם נמצאים בבית החולים וממתינים להתקף שיקרה ממילא, והחוקרים יכולים פשוט להיכנס לחדרם עם הבקשה שלהם. ואולם, היצע המתנדבים מוגבל, המקומות המסוימים שאליהם מחדירים את האלקטרודות תלויים בצרכים הקליניים, ולא ברצון החוקרים, ומאחר שלעתים קרובות מונעים שינה ממטופלים אלה כדי לזרז היווצרות התקפים, היכולת שלהם לבצע משימות קוגניטיביות מוגבלת אף היא.

הרכיבים של ממשק מוח–מחשב

גם את חברות הביטוח צריך לשכנע שהמכשירים הללו יכולים להניב תשואה על הכסף שיושקע בפיתוחם. מכון ווייס מודע לכך. אחת האפליקציות שעליהן עובד המכון מיועדת לטיפול בטינטון – רעש פנימי בלתי־פוסק באוזני הסובל, שנגרם ברוב המקרים בשל פעילות יתר של קליפת השמיעה. הרעיון הוא לפתח שתל שמספק למשתמש פידבק על פעילות קליפת השמיעה שלו, כדי שיוכל ללמוד כיצד לווסת או לדכא אותה לפי הצורך. מכון ווייס מתכונן למשא ומתן עם חברות הביטוח ולשם כך מנסה להציג את היעילות של השתל על ידי כך שהוא כולל בניסוי קבוצת ביקורת של אנשים שתופעת הטינטון שלהם מטופלת בעזרת תרפיה התנהגותית קוגניטיבית.

נותרו שתי קבוצות שיש לשכנע: אחת היא הרופאים, שצריכים להשתכנע שהסיכון בפתיחת הגולגולת מוצדק. לדברי פישר, חינוך רופאים הוא קשה יותר מהמצופה. "הקהילה הנוירולוגית מתקשה לחשוב על טיפול באמצעות מכשיר", אמר פישר; הקבוצה השנייה היא המטופלים, שצריכים לרצות את המכשירים. זוהי שאלה של מוכנות לעבור ניתוח מוח. התקדימים של פרוצדורות רפואיות שבעבר היו נדירות ונהפכו שגרתיות, כמו ניתוחי עיניים באמצעות לייזר או ניתוחים קוסמטיים, מרמזים כי הבעיה אינה נעוצה בחודרניות של המכשירים. ליותר מ־15 אלף אנשים יש שתלים של אלקטרודות במטרה לעורר גירוי מוחי עמוק במסגרת הטיפול בפרקינסון. אך העניין תלוי גם בשימושיות: קטועי גפיים רבים, לדוגמה, מעדיפים להשתמש בקרסי מתכת פשוטים ולא בפרוטזות, מאחר שהן לא אמינות.

 

מחכים לנוירומנסר

טכנולוגיות עדכניות של ממשק מוח–מחשב דורשות לעתים קרובות מומחים כדי שיתפעלו אותן. "זה לא כל כך שימושי אם צריך אדם עם תואר שני בנוירו–הנדסה שיעמוד לצד המטופל", אומר לי הוכברג, נוירולוג ומרצה באוניברסיטת בראון

Brown University

כל אלה הן סיבות טובות לנקוט זהירות לגבי הסיכויים של ממשקי מוח־מחשב. אך יש גם סיבות לחשוב שהתחום עומד בפני זינוק גדול. אד בוידן, מדען מדעי המוח ב־MIT שהתפרסם כאחד האנשים מאחורי מדע האופטוגנטיקה, מצביע על כך שחידושים מדעיים הם לעתים קרובות מקריים – החל בגילוי המקרי של הפניצילין על ידי אלכסנדר פלמינג, וכלה בתפקידן של יצרניות היוגורט בפיתוח CRISPR – טכניקה לעריכת גנים. הטריק, לדבריו, הוא להנדס את הסיכויים שהמקריות אכן תתרחש, כלומר, לנסות את מזלך בדרכים רבות במקביל.

זה בדיוק מה שעושים כיום עם ממשקי מוח־מחשב. מאמצים מדעיים להבין ולמפות את המוח שופכים אור על הדרך שבה אפשר לרתום את הפעילות שלו על ידי המערכת ולספק עוד נתונים עבור יצירת אלגוריתמים שניתן ללמוד מהם. חברות כמו מעבדות CTRL ונוירהבל כבר מקשיבות לאותות העצביים הנגישים יותר, ממערכת העצבים ההיקפית או מחוץ לגולגולת. המערכת של נוירפייס לטיפול באפילפסיה יוצרת תקדים רגולטורי שאחרים יוכלו להשתמש בו.

מעל לכל, החוקרים עובדים כיום על מגוון רחב של שתלים חדשים לשליחה וקבלה של אותות מהמוח. זהו התחום שבו מתמקדות קרנל ונוירהלינק בטווח הקצר. לוח הזמנים בן ארבע השנים של מאסק ליצירת מערכת ממשק מוח־מחשב לשימוש קליני הוא שאפתני מדי עבור קיום ניסויים קליניים מלאים, אך מציאותי דיו עבור הניסויים המקדימים. זהו גם לוח הזמנים המשוער שלפיו עובדת הסוכנות הצבאית לפרויקטים מחקריים מתקדמים (DARPA), עם תוכנית השתלים שלה. כשמאמצים אלה ואחרים נעשים במקביל – המקריות נהפכת לסבירות.

ברגע שמערכת BCI טובה, ידידותית למשתמש וניידת תהיה זמינה, לא יהיה קשה למצוא מספר רב של אנשים שסובלים מבעיה רפואית כלשהי ונזקקים לניתוח. יותר מ־50 מיליון אנשים ברחבי העולם סובלים מאפילפסיה, ו־40% מתוכם אינם מגיבים לתרופות. דיכאון משפיע על יותר מ־300 מיליון בני אדם שרבים מהם אולי ימצאו תועלת במערכת BCI שמנטרת את המוח כדי למצוא סמנים ביולוגיים של הפרעות נפשיות מסוג זה ומספקת גירוי מתאים. איכות החיים של מבוגרים רבין שסובלים מדיספאגיה (קשיים בבליעה) יכולה להשתפר באמצעות מכשיר שעוזר להם לבלוע כשהם רוצים. "למערכת סגורה שתקלוט סימנים מהמוח ותגיב בדרך רפואית יעילה יש שוק לא קטן", אומר הוכברג.

אולי עולה במוחכם ההומור הציני של פיטר תיל, אציל עמק הסיליקון, על כך שהבטיחו לו מכוניות מעופפות, אך הוא קיבל 140 הברות. יש פער גדול בין החלום על סימביוזה עם בינה מלאכותית, או ראייה אינפרה־אדומה, לבין השנים שנדרשות לבניית שתל מוחי טוב יותר עבור צרכים רפואיים. ואולם, אם אפשר לפתח מכשיר שיספק תמונה טובה יותר בזמן אמת וברזולוציה גבוהה של הפעילות העצבית, הפער יצטמצם באופן משמעותי.

 

תרגום: טלי גולדשטין

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות