תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הצאר ולדימיר ה-1: כך מתכנן פוטין להשתלט על העולם

לכתבה
ולדימיר פוטין, נשיא רוסיהאי־פי

רוסיה היא ארץ שבה גבולות פרוצים הם עניין שבשגרה: עם שכנותיה, הגבול בין הצאר לעם, בין חלקיה של בריה"מ לשעבר, בין ניכור חברתי למהפכה בולשביקית. הגבול הקריטי שעלול להיפרץ בעתיד הנראה לעין הוא בין שלטונו האוטוקרטי של ולדימיר פוטין לבין הכתרתו כצאר מודרני

41תגובות

ב–1912, קבוצה של משוררי אוונגרד שקראו לעצמם פוטוריסטים פירסמה יומן ששמו "סטירה בפרצוף של טעם הציבור". בעמוד האחרון כתב ולימיר חלבניקוב, אחד המחברים, תאריכים שבהם התמוטטו אימפריות גדולות. בשורה האחרונה נכתב: "Nekto (כלשהו), 1917". "האם אתה מאמין שהאימפריה שלנו תושמד ב–1917"? שאל ויקטור שקלובסקי, מבקר ספרות, כשפגש את חלבניקוב באירוע ספרותי. חלבניקוב ענה: "אתה הראשון שמבין אותי".

"נקטו 1917" הוא שם התערוכה הראשית בגלריית טרטיאקוב הלאומית במוסקבה, המוקדשת ל–100 שנים למהפכה הבולשביקית. זאת אחת ממעט תערוכות ציבוריות ברוסיה שעוסקות בשתי המהפכות של 1917: הראשונה, שבה הופלה ממשלת הצאר, אירעה בפברואר, והשנייה, שבה תפסו הבולשביקים את השלטון, אירעה באוקטובר.

המסע לכס הצאר

מרכז מוסקבה המשגשג לא נושא סימנים לאותם אירועים אלימים. היציאה מתחנת המטרו בכיכר המהפכה מובילה לרחוב השופע בחנויות מעצבים, כמו טום פורד וג'ורג'יו ארמני. בכיכר האדומה הסמוכה תיירים ורוסים עשירים לוגמים קפוצ'ינו ב–10 דולרים לספל ומבקרים במאוזוליאום שבו מונחת גופתו החנוטה של לנין. האירועים שהרעידו את העיר לפני 100 שנה נראים חסרי חשיבות. אלא שבשנים האחרונות הם קיבלו משמעות מחודשת. השימוש השגור של הקרמלין בהיסטוריה כמקור לעיצוב ההווה מדגיש עוד יותר את שתקנותו בנוגע למהפכת 1917. הזהירות לא נובעת מהזמן הרב שחלף, אלא מחשש מעוצמת המהפכה. המצב הקשה השורר כיום ברוסיה הופך את ההיסטוריה לרלוונטית, והשתיקה של הממשלה בנוגע אליה מצביעה על החששות של העילית הרוסית מכוחו של הנשיא, ולדימיר פוטין.

ב–7 באוקטובר, יום הולדתו ה–65 של פוטין, צעדו תומכיו של אלכסיי נוולני, מנהיג האופוזיציה הבולט ברוסיה, בעיר הולדתו של פוטין, סנט פטרסבורג, ערש המהפכה, וצעקו: "להפיל את הצאר!". עם זאת, רוסיה רחוקה מלהיות על סף מהפכה. היא לא מעורבת במלחמה הרת אסון כמו ב–1917, אין בה האנרגיה הכבושה של אותה תקופה והאליטות מגובשות הרבה יותר סביב פוטין משהיו סביב הצאר ניקולאי ה–2, לפחות לעת עתה.

אלכסיי נוולני, מנהיג האופוזיציה הבולט ברוסיה
אי־פי

ואולם השקט מטעה. סגנון השלטון שפוטין עיצב במרוצת השנים קרוב יותר לזה של הצאר מזה של ראש הפוליטביורו הסובייטי. כולם יודעים באיזו מהירות המתיחות יכולה להתלקח, והסקרים מעידים על לחץ חברתי גובר הולך. ייתכן שפוטין נמנע מלהזכיר את המהפכה משום שהוא בנה את עצמו בדמותו של השלטון שהודח בה. וכך, במקום לחגוג אותה ואת הישגיה, הקרמלין מכין תצוגת אבל להוצאתו להורג של הצאר האחרון.

האיש שהגיע להציל את רוסיה

תהליך הפיכתו של פוטין לצאר של המאה ה–21 אינו מוזר כפי שהוא נראה. אנדריי זורין, היסטוריון מאוניברסיטת אוקספורד, מציין כי הלגיטימיות של הצאר אינה טמונה בקשרי הדם שלו או בישיבתו על כס המלוכה, אלא באופיו וביכולתו להפוך הפסד לניצחון.

האירוע שהעניק לפוטין לגיטימיות היה המלחמה בצ'צ'ניה ב–1999. לאחר פיגוע בשיכוני מוסקבה ופיגועים שאירעו בערים אחרות, שבהם הואשמו המורדים הצ'צ'נים, אנשים נתלו בפוטין — שהיה אז ראש הממשלה ויורשו הממונה של הנשיא בוריס ילצין — כמושיעם. ביום שבו הוא הופיע באתר הפיגוע במוסקבה, הציבור סימן אותו כמנהיגו.

כמו כל צאר, פוטין הציג את עצמו כמאחד אדמות רוסיה והאיש שהגיע לגבש ולהציל את רוסיה מהתפרקות לאחר תקופה של כאוס ואי־סדר. כדי ליצור את התדמית הזאת, הוא תיאר את שנות ה–90 לא כתקופה של מעבר לדמוקרטיה בסגנון מערבי וכינונו של שוק חופשי, אלא כהתגלמות מודרנית של תקופה סוערת בהיסטוריה — ההתקוממויות, הפלישות והרעב של שלהי המאה ה–16 ותחילת המאה ה–17, בין מותו של הצאר האחרון לשושלת רוריק ועלייתה של שושלת רומנוב.

במניפסט שכותרתו "רוסיה על סף המילניום החדש", שפורסם ב–29 בדצמבר 1999, יומיים לפני שילצין העביר את מושכות השלטון, הכריז פוטין על עליונות ה–Gosudarstvo, או בתרגום חופשי "המדינה". מלה שמקורה העתיק - גוסודר - הוא מלך או שליט. המדינה המודרנית היא מערכת של חוקים וכללים רשמיים. גוסודרסטבו, לעומת זאת, היא שלוחה של הצאר כמקור העליון לסדר וסמכות.

סנטה פוטין: ציור של נשיא רוסיה כאבא פרוסט, הגרסה הרוסית של סנטה קלאוס, בתערוכה במוסקבה
MAXIM SHEMETOV/רויטרס

עמיתיו לשעבר של פוטין בק.ג.ב נשבעו לו אמונים כאילו היה הצאר. ב–2001, ניקולאי פטרושב, שהיה אז ראש ה–FSB, שירות הביטחון הפנימי של הפדרציה הרוסית, היורשת של הק.ג.ב, תיאר את אנשי השירות כאריסטוקרטיה החדשה ואנשי הגוסודר. בשנים שלאחר מכן קידמו אותם אנשים שיטת מעמדות שכללה נישואים פנימיים, מינוי סנדקים וקשרי משפחה. גם מנהלים בכירים רבים בחברות הממשלתיות של רוסיה בתחום הגז, הנפט והבנקים הם צאצאי חבריו הקרובים של פוטין ואנשי הק.ג.ב לשעבר. הם מתארים את התעשרותם הפתאומית לא כשחיתות — אלא כזכות יתר ופרס שקיבלו על שירות נאמן.

עבד שחותר בספינה ונשוי לעם

ואולם המקור החשוב ביותר ללגיטימיות של הניאו־צאר היה תצוגת הסולידריות עם העם. מדי שנה מאז 2001 מופיע פוטין מול האומה. בקו ישיר לעם הרוסי באמצעות תחנות טלוויזיה ממלכתיות שמשדרות את דמותו ומסריו, הוא מרעיף טובות על ראשי הביורוקרטים שלו. בהתאם למסורת של המונרכים הרוסים, הוא מציג את עצמו לא כפוליטיקאי שמונע על ידי אמביציה, אלא כעבד שחותר בספינה עבור עמו. הוא בקושי מופיע עם אשתו או מזכיר אותה. צאר, אומר זורין, נשוי לעם הרוסי, ואף אחד לא יכול לעמוד ביניהם.

המנדט הישיר הזה איפשר לפוטין לבצר את כוחו, לסרס את הכוחות הפוליטיים והכלכליים החלופיים, ובהם אוליגרכים, המדיה, מושלים אזוריים ומפלגות אופוזיציה. מי שסירב להיעתר לסמכותו — גורש או נכלא. עם ובלי קשר לסיבות הרשמיות לכליאתו של המיליארדר מיכאיל חודורקובסקי בכלא סיבירי, רוב הרוסים מאמינים כי הוא הרגיז את פוטין ולכן ראוי לחמת הזעם שזה המיט עליו. גם בעבר, מעטים פיקפקו בזכותו של הצאר להגלות מורדים.

במערכת של פוטין, האוליגרכים משגשגים לפי רצונו. המקור היחיד ללגיטימיות של ראשי השלטון המקומי אינו בחירתם בידי העם, אלא מינוי ואישור על ידי הצאר.

בובות בבושקה של פוטין וטראמפ
Dmitri Lovetsky/אי־פי

פוטין מתרץ את המונופול שיש לקרמלין על פוליטיקה וכלכלה באמצעות נפנוף בסמלי השלטון הצאריסטי וסטריאוטיפים תרבותיים, אומר לב גודקוב, סוציולוג רוסי. תחילת כהונתו השנייה ב–2004 סומנה בטקס השבעה שדמה מאוד להכתרה. קונסטנטין ארנסט, מנהל ערוץ 1, תחנת הטלוויזיה הגדולה ברוסיה, יצר עבורו תפאורה מלכותית. כל מה שפוטין היה צריך לעשות זה לפסוע לתוכה.

"זה היה כמו להכניס את הראש לתוך דמות גזורה של צאר", אומר גודקוב. שומרי הקרמלין היו לבושים במדים מהתקופה הצארית. הסוסים שלהם התקבלו בהשאלה מאולפן סרטים, לאחר שהופיעו בסצנה המתארת את הכתרתו של אלכסנדר ה–3. פוטין צעד לעבר קתדרלת הקרמלין לצלילי "תהילה לצאר" של מיכאיל גלינקה, וקיבל את ברכת הפטריארך של הכנסיה הרוסית־אורתודוקסית.

הלגיטימיות של צאר, עם זאת, מחייבת אשרור תמידי. שליטים רוסים, כולל איוואן האיום, בחנו לעתים את האותנטיות שלהם באמצעות מינוי של צאר מזויף. פוטין חזר על הניסוי ב–2008 כשפרש מהנשיאות, והציב במקומו עורך דין נאמן וצעיר, דמיטרי מדבדב. בה בעת, הכוח האמיתי נשאר בידיו של פוטין, שלקח על עצמו את תפקיד ראש הממשלה. ב–2012 חזר פוטין לכס מלכותו.

ולדימיר פוטין ודמיטרי מדבדב משוחחים
SPUTNIK/רויטרס

באותה שנה אילצו אותו שיעורי התמיכה הפוחתים ומחאה שפרצה במוסקבה ובערים גדולות אחרות לאשרר את סמכותו באמצעים מסורתיים — מה שפוטין תפש כהזדמנות להרחיב את הטריטוריה הרוסית במהלך המחאה באוקראינה ב–2013. כמו שהמלחמה בצ'צ'ניה סייעה ליצור את דמותו — כך הכיבוש בקרים החזיר את התמיכה בו לשיעור של 86%, ויצר סביבו הילה כמעט מיסטית.

בסוף 2004, בדיוק כשהחלה המהפכה הכתומה באוקראינה, ביטל פוטין את חגיגות המהפכה הבולשביקית בלוח השנה הרוסי, והחליף אותן בחגיגת גירוש הפולנים ממוסקבה. ילצין נמנע מחגיגות המהפכה משום שהיא ייסדה את המיתוס של המשטר הקומוניסטי שהוא הביס, בעוד פוטין פנה נגדה משום שהביאה לתפישתו לשלטון הביניים בין שתי התקופות של האימפריה הרוסית. פוטין רצה לטשטש נקודת שבירה דרמטית בשושלת ארוכה של שליטים רוסים — שמובילה ישירות לשלטונו שלו.

ולדימיר פוטין עם מעריצות
SPUTNIK/רויטרס

אך את העבר לא קל לרסן. חגיגות 100 השנה למהפכת אוקטובר הן רקע לאתגרים של ימינו. דומיניק ליבן, היסטוריון בריטי, כותב כי רוסיה עמדה בפני משבר כשנכנסה למאה ה–20, בעיקר בגלל הניכור של המעמד העירוני המשכיל, שהמדינה סירבה להעניק לו ייצוג פוליטי. ניקולאי ה–2, שהיה משוכנע שרק אוטוקרטיה יכולה לשמור על שלמות האימפריה, ניסה למשול בחברה שנהפכה מתוחכמת וגדולה יותר, כאילו היה מונרך במאה ה–18.

מחיר השיקום

כלכלית, רוסיה שיגשגה אז. ב–1914 היא היתה אחת הכלכלות הגדולות ומהירות הצמיחה בעולם, היא סיפקה 5.3% מהתפוקה התעשייתית הגלובלית (יותר מגרמניה), ודורגה בין ספרד ואיטליה בתמ"ג לנפש. רוסיה היתה אז בית למלביץ' וקנדינסקי, פרוקופייב ורחמנינוב. פוליטית, עם זאת, היא נשארה נחשלת.

לאחר שניקולאי ה–2 נאלץ לחתום על חוקה ב–1905 ועד מלחמת העולם הראשונה, כותב ליבן, הפוליטיקה הרוסית הסתכמה בשאלה אם לפסוע במשעול המערבי של זכויות אזרח וממשלה ייצוגית. יועצים ליברלים אמרו לניקולאי כי אם לא תהיה רפורמה במערכת הפוליטית של רוסיה, המשטר לא יוכל להבטיח את נאמנותם של רוסים מודרנים משכילים, ולפיכך גורלו ייחרץ. השרים הריאקציונרים שלו השיבו כי כל גרסה של סדר ליברלי דמוקרטי תביא לבסוף למהפכה חברתית.

מגן על אנשיו מהאליטה, ומגן על האליטה מהעם

מפגינות פרו-רוסיה בקרים
אי־פי

האליטה של רוסיה שקועה כיום בדיונים על אודות לקחי המהפכה הבולשביקית. לאומנים ואנשי כמורה, כולל הכומר המוודה של פוטין, האב טיכון שבקונוב, טוענים כי המהפכה היתה מעשה ידי האינטליגנציה הרוסית בחסות המערב, שבגדה בצאר. המחנה הנגדי מאשים את טיפשותו של ניקולאי וחצרו המושחתת, שהזינו את תחושת האי־צדק העממית.

הוויכוח נסוב סביב ההווה לא פחות מאשר סביב העבר. הצמיחה הכלכלית של שנות ה-2000 הניבה מעמד ביניים עירוני משגשג, שחש גם הוא ניכור כלפי הקרמלין. אתגר הפיכתה של רוסיה למדינה מודרנית קשה כיום כפי שהיה לפני 100 שנה. לגיטימיות וירושת השלטון הן שוב נושאים מרכזיים בפוליטיקה הרוסית.

שלטונו של פוטין הוא דוגמה למה שהכלכלן דאגלס נורת כינה "סדר בעל גישה מוגבלת". זאת מדינה שבה המשאבים הכלכליים והפוליטיים מוקצים לא לפי שלטון החוק — אלא לפי פריווילגיות שמעניק השליט. פוליטית, המדינה בנויה על מערכת שקדמה לתקופה הסובייטית ושרדה אותה. כפי שמסביר זאת הנרי הייל, חוקר אמריקאי למדעי המדינה במאמר חדש, לרשתות הלא פורמליות של קשרים אישיים יש קדימות לחוקים ומוסדות רשמיים. בשנות ה–90, הרשתות האלה נאבקו על השפעה; בשנות ה–2000 הן שולבו לפירמידה אחת שבראשה ניצב פוטין כפטרון הראשי.

חולשתם של זכויות קניין ושלטון החוק אינן תוצאה של מקריות, אלא מרכיבים חיוניים של המערכת, המבוססת על קשרים אישיים. הלגיטימיות של בעלות או תפקיד מגיעה אך ורק מהחלטת הפטרון. היחסים בין הפטרון לבין הלקוח לא נאכפים על החברה, ודורשים את הסכמתה — וזו תלויה בפופולריות של הפטרון הראשי. קיריל רוגוב, אנליסט פוליטי, טוען כי פוטין מצטייר גם כמגן על אנשיו מהאליטה הטורפנית והחמדנית, וגם כמגן על האליטה מהתקוממות עממית אפשרית.

ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, רוכב על סוס
REUTERS FILE PHOTO/רויטר?

הלגיטימיות של פוטין לא חלה גם על ממשלתו, שאותה רואים 80% מהאוכלוסיה כקבוצת מושחתים. הלגיטימיות אינה ניתנת להעברה מהצאר לדור הבא, ולכן שאלת ירושת השלטון היא קריטית עבור עתידה של רוסיה וזו שמכבידה ביותר על רוחם של בני האליטה. כפי שאמרה פיונה היל, בכירה במועצה לביטחון לאומי בארה"ב, במאמר שכתבה לפני שהצטרפה למועצה: "הריכוז המוגבר של כוח בקרמלין מציב את המערכת הפוליטית של רוסיה בסיכון גדול יותר מאשר כל צומת דרכים קודם בהיסטוריה של השנים האחרונות".

"פוטין עובד בשביל ההווה. אין לו מפתח לעתיד"

אין כמעט ספק שפוטין יישאר נשיא רוסיה בבחירות שייערכו באביב הבא. ואולם ניצחונו רק יעצים את השיח על מה שיבוא לאחר מכן. הבחירות לא נועדו לספק חלופה לפוטין, אלא להוכיח שאין כזאת בנמצא. למרות זאת, הן לא בחירות ראווה גרידא. אף שהצאר אינו כפוף לחוקה — הוא רגיש לדעת הקהל ולדירוג שלו בעיניו. האליטות המשחרות לטרף צופות בהם בתשומת לב רבה.

את החולשה הזאת מנסה לנצל יריבו העיקרי של פוטין, נוולני. בקיץ הוא הוציא צעירים לרחובות והמשיך בקמפיין, אף שהקרמלין אסר עליו לרוץ בבחירות בתואנה שיש נגדו אישומים פליליים, שאותם הינדס הקרמלין עצמו. בינתיים, בהיעדר בחירות הוגנות, נוולני לא שואף להביס את פוטין, אלא להגבילו.

ולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, קורץ
Alexei Druzhinin / Pool / AP

נוולני הצליח לנקוב חור בהילה של פוטין בראשונה ב–2012, כשהדביק למפלגת השלטון, "רוסיה המאוחדת", את הכינוי "אוסף של נוכלים וגנבים". התיאור התפשט ברחבי המדינה, וגרם נזק רב יותר לקרמלין לאחר שנחשפו שחיתויות של ממש. אף שנוולני ספג איומים על חייו, הוא מתנער מתווית המהפכן, הצלבן או הקדוש המעונה, שרק מרוממת את הצאר; במקום זאת, הוא רוצה להוריד את פוטין לרמתו, וקורא לעצמו פוליטיקאי מקצועי שעושה את תפקידו.

באחרונה תיאר נוולני את פוטין לא כעריץ או רודן, אלא כלפת, אותו ירק חיוור הגדל בארצות קרות. "הרייטינג הידוע לשמצה של פוטין, של 86%, מתקיים בוואקום פוליטי", הוא כותב בבלוג. "אם הדבר היחיד שקיבלתם לאכול כל חייכם היה לפת, כנראה שתדרגו אותו כמאכל מוצלח. אנחנו נכנסים לוואקום הזה עם מסר ברור: יש דברים טובים יותר מלפת". לעתים, דברי לעג ושנינה יכולים לכרסם בלגיטימיות של מישהו הרבה יותר מגילויי שחיתות.

בובה בדמות פוטין בדיסלדורף
אי־פי

מה שנוולני מציע הוא לא החלפת הדמות שבראש הקרמלין, אלא סדר פוליטי שונה בתכלית — מדינה מודרנית. הקמפיין בעל הניחוח האמריקאי שלו, שכולל אזכורים תכופים של משפחתו, שובר את הקוד התרבותי שפוטין טבע. המטרה שלו, הוא אומר, היא לטפל בסינדרום "חוסר האונים הנרכש" והאמונה השגורה כי אי־אפשר לשנות דבר.

ככל שפוטין יישאר יותר זמן בשלטון, גובר הסיכוי שיתעוררו כאוס, חולשה וסכסוכים לאחר שיובס. אפילו תומכיו מצפים לכך. אלכסנדר דוגין, אידיאולוג לאומני, אומר כי רוסיה נכנסת לתקופה סוערת. "פוטין עובד בשביל ההווה. אין לו מפתח לעתיד", הוא אומר. אף אחד לא יודע מה יקרה, אבל רק מעטים מצפים שתהליך העברת השלטון בבוא העת יתרחש באופן חוקתי.

משוררי האוונגרד לא תיארו לעצמם ב–1912 כי "נקטו 1917" יתגלגל למהפכה בולשביקית. הבולשבקים מנו בסך הכל 10,000 איש, ואפילו ב–1917 אף אחד לא האמין כי הם יוכלו לתפוס את השלטון, שלא לדבר על לאחוז בו. עם זאת, כולם חשו במשבר הממשמש ובא ובשחיקה שבלב חצר השלטון הרוסית.

בפברואר 1917, חמישה ימים לפני פרישתו של הצאר מכס השלטון, כתב אלכסנדר בנואה, אמן ידוע: "נדמה שהכל עוד עשוי לחלוף בשקט. מצד שני, ברור שהמורסה כבר הבשילה וחייבת לפקוע... אילו ממזרים, או ליתר דיוק, אילו אידיוטים הם אלה שהביאו את המדינה והמונרכיה למשבר כזה".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות