רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עסק מלוכלך: למי תורמים מתקני האיסוף לבקבוקים?

לכתבה
מירב מורן

המתקנים לבקבוקים הפזורים ברחובות הערים הם מטרד תברואתי ואסתטי, תרומתם לאיכות הסביבה אפסית, והם טובים בעיקר למאזנים של יצרניות המשקאות הקלים

4תגובות

אילו היינו מקבלים שקל עבור כל עלה יבש שהיינו מביאים לנקודת איסוף כלשהי, החוצות היו מצוחצחים ללא רבב. ילדים היו אוספים עלים כדי לצבור דמי כיס, ותקציבי התברואה היו מתפנים למימון מטרות מועילות אחרות. "אם אתם רוצים לנקות את הרחובות משלכת הסתיו, תטילו פיקדון על עלים", מתבדח גם גיא סמט, הממונה על השלטון המקומי במשרד להגנת הסביבה, בניסיון להמחיש מודלים שונים לפתרון הצטברות הפסולת.

זה תיאור ציורי, אבל סמט כנראה צודק: אמנם על איסוף עלים עוד לא משלמים אצלנו, אך פסולת שניתן לקבל בעבורה תשלום כספי, נעלמה לגמרי מהמרחבים הציבוריים: סוג אחד הוא בקבוקי בירה מזכוכית בנפח חצי ליטר, שערך הפיקדון שלהם הוא 1.20 שקל; והשני, מכלי משקה קטנים, בנפח של פחות מ־1.5 ליטר, העשויים פלסטיק, אלומיניום או זכוכית, ושהשבתם למתקנים ייעודיים או לחנויות המזון מזכה בהחזר של 30 אגורות ליחידה.

בקבוקי הבירה שמובאים ריקים לחנויות אינם ממוחזרים, אלא נשלחים בחזרה אל מפעלי הייצור, ואחרי ניקוי יסודי ממולאים מחדש במשקה ונשלחים שוב למכירה. תהליך זה של שימוש חוזר עדיף על פני מיחזור, שכן הוא חוסך משאבים בייצור מוצר חדש. יתרון סביבתי נוסף במודל זה הוא שאותה משאית המסיעה את המשקאות בדרך הלוך מהמפעל, גם משיבה אליו בקבוקים ריקים. שיעור ההחזרה של בקבוקים כאלה בישראל הוא כ־95%, בדומה למקומות רבים אחרים בעולם.

לעומת זאת, מכלי המשקה הקטנים אינם עוברים למילוי חוזר אלא נשלחים למפעל אחר, שבו גורסים אותם לחומר גלם הנסחר בשוק החופשי. שיעור האיסוף שלהם בישראל מגיע לכמעט 80% מכל המכלים מסוגם שיוצאים מהמפעלים – כ־840 מיליון יחידות בשנה.

הנתונים המספריים מרשימים, אך צמצום הפסולת באמצעות פיקדון אינו כה משמעותי, ומשתי סיבות: האחת, נפח מכלי פלסטיק אלה בטל בששים לעומת סך כמות הפסולת הנוצרת במשקי הבית בישראל; והשנייה, שלעתים המכלים שנאספים בכלל לא מופנים למיחזור מאחר שלא נמצא להם קונה, או כי מחירו הגבוה של חומר הגלם הממוחזר שמיוצר מהבקבוקים הופך את הבחירה בו ללא כדאית.

ואולם, אם נניח בצד את ההסתייגויות הקשורות למיחזור, שמסבך ומייקר כל תהליך באשר הוא, אין ספק שמודל הפיקדון הוא דוגמה מוצלחת למנגנון טיפול בפסולת תוך סילוקה מהסביבה שבה אנחנו חיים, גרים, עובדים ומבלים, באמצעות תמריץ עתיק יומין – כסף. לכן נשאלת השאלה מדוע מודל הפיקדון אינו חל על בקבוקים בכל הגדלים.

פס ייצור במפעל טמפו. בקבוקי הזכוכית שיש עליהם פיקדון נעלמו מפחי האשפה

מנגנון הפיקדון מקל על סילוק הלכלוך מרשות הרבים ומניע את האזרחים לרכז פסולת בנקודות איסוף קבועות, וזו היתה מטרת המחוקק מלכתחילה, כשנחקק חוק הניקיון בראשית שנות ה־90 של המאה שעברה ביוזמתו של ח"כ אברהם פורז ממפלגת שינוי. "שאיפת המחוקק היתה לדאוג לרשות הכלל ולרווחתו", אומרים גם במשרד להגנת הסביבה. גם יצרניות המשקאות והעסקים האוספים את האריזות מסכימים. ואמנם, הסידור עובד בהצלחה ובהשקעה אפסית. פחיות משקה קל ובקבוקי בירה כמעט שלא נראים ברחוב ובשטחים הפתוחים, ויש לא מעט אוספי בקבוקים שהולכים בעקבותיהם ואוספים אותם בהדיקות. וזאת מבלי שהוצבו במרחב הציבורי מתקנים מיוחדים לאיסוף המכלים, וללא תקציבים ייעודיים מהממשלה, בלי בעלי תפקידים וממונים על הנושא בשירות הציבורי, בלי חתולים כתומים ובלי רבקה מיכאלי. השיטה פועלת מכוח עצמה – מעין פרפטום מובילה של אשפה.

 

זהב באשפה

כנגד ההצלחה המרשימה באיסוף מארזים במודל החזר כספי, בולט הדשדוש של מודל איסוף בקבוקי המשקה הגדולים (ליטר וחצי ויותר), שאינו מתגמל את המתאמצים להחזירם. מדי שנה מיוצרים בישראל כ־750 מיליון בקבוקים גדולים.

אם אתם מקפידים לאסוף את הבקבוקים הגדולים הריקים בבית ולהשליכם פעם בכמה זמן לכלוב המיחזור הקרוב, אפשר להניח שתרצו לדעת עד כמה תרמתם לסביבה. אלא שהיקף המיחזור וההחזרה של הבקבוקים הגדולים הנוצרים ונמכרים בישראל אינו ברור, ולא במקרה. "נקודת התורפה של החזרת הבקבוקים הגדולים מפלסטיק היא שהחישוב נעשה לפי משקל ונפח", מסביר גיל לבנה, ראש מועצת שוהם ויו"ר ועדת הקיימות במרכז השלטון המקומי. כך, בעוד שחישוב שיעור ההחזרה של מכלי פיקדון מדויק עד לרמה של בקבוק בודד שעבורו שילמו, בבקבוקי הפלסטיק הגדולים הערכת הכמות  בעייתי גם לדעת גורם בכיר במשרד להגנת הסביבה. בנוסף, הנתונים נמסרים משרשרת קבלני איסוף, כולל היצרניות, ולכל אחד מהם יש אינטרס להראות שהכמות שנאספה אצלו גדולה ככל שניתן.

חישוב שיעור ההחזרה של מכלי פיקדון הוא מדויק עד לרמה של בקבוק בודד שעבורו שילמו. את בקבוקי הפלסטיק הגדולים לא סופרים אלא מעריכים את הכמות על פי משקל ונפח. הנתונים נמסרים מקבלני איסוף, שלכל אחד מהם אינטרס להראות שהכמות שאסף גדולה ככל שניתן

נקודות האיסוף המוכרות לציבור הן כלובי המתכת שהוצבו ברחובות הערים ("מיחזוריות"). כיום, מושלכת לכלובים אלה פסולת מסוגים שונים, לרבות בקבוקים של חומרי ניקוי ונוזלי רחצה שמקורם בתעשיית הקוסמטיקה. מכלים אלה כבדים יותר מבקבוקי המשקה, ולעתים קרובות גם גדולים יותר, כך שמילוי הכלובים דווקא בבקבוקים אלה עשוי לסייע לקבלן האוסף לשפר את הסטטיסטיקה לטובתו. זהו גם הדיווח שמגיע לבסוף אל הרשות המקומית, שמעבירה את הנתונים לרגולטור – המשרד להגנת הסביבה.

החוק בישראל מטיל על היצרניות את האחריות להיפטר מהפסולת, והמדינה מרשה להן להטמין בקרקע עד 45% מסך כל בקבוקי המשקה הגדולים שהן מוכרות. עליהן למצוא דרך להיפטר גם מ־55% הנותרים. לפי תאגיד המיחזור אל"ה, הגוף האחראי מטעם היצרניות לאיסוף בקבוקי המשקאות, הכמות שמגיעה מהכלובים לא מספיקה כדי לעמוד במכסה זו. נתוני אל"ה מראים כי בכלובים נאספת כמות פלסטיק השקולה ל־30%־35% מהכמות שמיוצרת מדי שנה. לכן, על היצרניות למצוא דרכים יצירתיות להשלים את המכסה כדי להימנע מקנסות גבוהים (60 אגורות לכל בקבוק). בלית ברירה, הן פונות למזבלות שבהן נאספת פסולת ביתית בדרך רגילה, ומשלמות להן כדי שיבררו ויוציאו מתוכה בקבוקי פלסטיק. את מה שנשלף מהמזבלה מכניסים לספירה, וכך מצליחות היצרניות לעמוד בתנאים שקבעה המדינה.

לריפוד הסטטיסטיקה בבקבוקים מהמזבלות יש יתרון משמעותי: הבקבוקים האלה כבדים יותר, מאחר שדבקה בהם פסולת שמוסיפה למשקלם. משקלו הנקי של בקבוק פלסטיק רגיל הוא 50־40 גרם, כך שגם אם דבקו בו רק שלושה־ארבעה גרם של פסולת, או שנותרו בו כמה טיפות נוזל, די בתוספת הזעירה הזו כדי להטות מעלה את השקילה של כמות גדולה של בקבוקים, ולסייע ליצרניות לעמוד בחובת ההחזרה של מכלי המשקה שהן מייצרות.

ירון מזרחי, הבעלים של מפעל אביב הממוקם בדרום, הוא התעשיין היחיד בישראל שמייצר חומר גלם מבקבוקי משקה שנאספים מהכלובים. לדבריו, 15%־20% מהחומר שנאסף בהם ומגיע אליו הוא פסולת פלסטית שאינה בקבוקי משקה, וכ־5% מהפסולת נשלחים להטמנה. למזרחי אין מה לעשות בבקבוקים שנאספים מהמזבלות ולכן הוא לא קולט אותם אליו. הבקבוקים האלה כל כך מלוכלכים, הוא מסביר, שיקר מדי להפוך אותם לחומר גלם. כדי להפוך בקבוק מלוכלך לבקבוק נקי צריך להשקיע הרבה כסף. כמה הרבה? כפליים מהעלות של מיחזור בקבוק נקי: מפעלי המיחזור משלמים 900 שקל לטונה של חומר נקי, לעומת 450 שקל לטונה של חומר מלוכלך, בגלל עלות הניקוי.

מאות טונות בקבוקים נשלפים מהמזבלה בירושלים ונשלחים לטורקיה ולסין. אצלנו יירשם שהם מוחזרו

הבקבוקים מהמזבלות כלל לא מטופלים בישראל, אלא נשלחים לשימושים שונים בחו"ל. דבר זה מתאפשר בשל פרצה בחוק: כוונת המחוקק היתה שהבקבוקים שאינם נטמנים ימוחזרו, ואולם לשון החוק אינה ברורה דיה בשאלה איפה, מי, ואחריותו של מי למחזר, וכך יכולות החברות לחמוק משליחת כמות זו של בקבוקים למיחזור בישראל, ותחת זאת לייצא אותה למדינות שבהן הרגולציה אינה אוסרת על ייבוא פסולת, כמו סין וטורקיה. כך למשל, במזבלה עירונית באזור התעשייה עטרות בירושלים, נאספים מכלי משקה ריקים לצורך ייצוא. לבקשת היצרניות, הבקבוקים המלוכלכים מופרדים מהפסולת האחרת, נדחסים, נארזים ומובלים אל נמל אשדוד, ומשם הם נשלחים לייצוא. מה עושים בבקבוקים האלה במדינות היעד? האם הם נשלחים למפעלי מיחזור או נטמנים? המשרד להגנת הסביבה לא הציג תשובה לכך.

עופר בוגין, מנהל המזבלה בעטרות, אומר שאת הבקבוקים שהוא מפריד הוא אורז ושולח לחברות שונות במזרח הרחוק ובטורקיה, ומסרב לפרט לגבי זהות החברות והשימושים המדויקים שהן עושות בחומר שנשלח אליהן, בטענה של סודיות עסקית. אך בסטטיסטיקה הישראלית יירשם שבקבוקי פלסטיק אלה הועברו למיחזור. גם במזבלה המפרידה פסולת בחירייה מתרחש תהליך דומה.

לאור נתונים כספייים אלה, ובהינתן הצלחת מודל הפיקדון בבקבוקים – שמניע איסוף בשיעור גבוה בהרבה, מוריד את עלויות הטיפול בפסולת ומעלה את הסיכוי להשתמש בה כחומר גלם – הדבר המתבקש ביותר היה להחיל את מודל הפיקדון גם על הבקבוקים הגדולים. אלא שבישראל עדיין מצפים שהבקבוקים הגדולים ייאספו באופן וולנטרי, והמחיר הסביבתי, התברואתי והאסתטי שמושת על כל הציבור, הוא יקר ומטריד. לא פחות מ־22 אלף כלובי בקבוקים מפוזרים בישראל, אלפים מהם הותקנו בשנים האחרונות. לדברי ליבנה, מאז שונה החוק לפני כשבע שנים וחייב את היצרניות להיפטר בעצמן מהפסולת שלהן, החלה תנופה של פרישת כלובים בחוצות, בעידוד ובדחיפה של תאגיד אל"ה. הכלובים מוצבים על המדרכות ובצדי הכבישים, ומפריעים למעבר הולכי הרגל. כשזעקת התושבים גברה, הועברו חלק מהכלובים למקומות חניה בצדי הרחובות.

המדינה אוסרת על היצרניות להטמין בקרקע יותר מ–45% מבקבוקי המשקה שהן מוכרות. עליהן למצוא דרכים יצירתיות להשלים את המכסה שתביא לכמות שתפטור אותן מקנסות גבוהים, ובלית ברירה הן פונות למזבלות, ומשלמות להן כדי שיבררו ויוציאו בקבוקי פלסטיק מתוך האשפה הביתית

יש עיריות שמכריזות כי יתקינו כלוב לאיסוף פסולת פלסטיק ביחס של אחד לכל 400 תושבים – כלומר, לפחות כלוב אחד לכל שני בנייני מגורים גבוהים מהסוג שנבנה בשנים האחרונות, ואחד לכל שמונה בניינים קטנים יחסית, מהסוג הוותיק. הכלובים מוצבים גם ברחובות מסחריים ובאזורי בילוי והופכים לא פעם למפגע תברואתי כי בנוסף לפסולת שמצטברת בתוכם, מתרכזת לידם פסולת נוספת שתושבים ועסקים מביאים לקרבת הכלוב. כשהקבלן מגיע לשאוב מהכלובים את בקבוקי הפלסטיק, הוא לא מעמיס את הפסולת שלידם, וכך במקרה הטוב הטינופת נשארת במקומה, ובמקרה השכיח – מתפזרת לכל עבר.

תאגיד אל"ה הוא הבעלים של רוב כלובי המיחזור. שמו של התאגיד הוא ראשי תיבות של "איסוף למען הסביבה", אך זהו גוף פרטי שפועל למען בעליו, שהם ארבעת המפעלים הגדולים לייצור משקאות מבוקבקים בישראל: החברה המרכזית למשקאות קלים (קוקה קולה ונביעות), יפאורה־תבורי, טמפו ומעיינות־מי עדן. כל בקבוק שמושלך לכלוב האיסוף חוסך ליצרניות השותפות באל"ה 60 אגורות, לפחות. תאגיד אל"ה אף חולק משרד פרסום, משרד עורכי דין ומשרד לובי עם החברה המרכזית למשקאות קלים.

אגדות וסיפורים

החלת מודל הפיקדון על בקבוקים גדולים עשויה לפתור בעיות תברואתיות ואסתטיות, לחסוך כסף רב ולהגדיל את סיכויי השימוש החוזר בפסולת. למה זה לא קורה? "זו בעיה פוליטית", אומר ליבנה. "כולם מנסים להימנע מהחלת הפיקדון על הבקבוקים הגדולים". ואמנם, פנייה בעניין זה לכל גורם ציבורי עוררה מבוכה והולידה תשובות מתחמקות. בחברה המרכזית למשקאות קלים, היצרנית הגדולה בענף, מסרו בתגובה לשאלותינו כי שיעור המיחזור של בקבוקים גדולים השתנה לטובה בשנים האחרונות לכלל יצרני המשקאות החברים באל"ה, והוא יותר מ־50%. באשר לאפשרות של החלת פיקדון על בקבוקי משקה גדולים, נמסר כי החוק להסדרת הטיפול באריזות נותן מענה לסוגיה, והחברה הפנתה אותנו לקבל תשובות נוספות ישירות מאל"ה. חוק האריזות קובע שצריך להשליך "כל אריזה" לפח הכתום, ובין הגורמים השונים המעורבים קיים ויכוח אם בקבוקי משקה גדולים אכן נחשבים לאריזות, או לבקבוקים שיש עליהם פיקדון.

כלוב מיחזור בתל אביב. תופס מקום ואוסף פסולת
מירב מורן

לחברות המשקאות עדיף שהבקבוקים יוגדרו כאריזות, שכן אז יהיו חברות אלה פטורות מחובת הפיקדון, ותגובת תאגיד אל"ה לשאלות מגזין TheMarker מאששת זאת: "בדיוק כפי שאריזות הקורנפלקס ובקבוקי השמן נצרכים ומטופלים במסגרת האריזות הביתיות, כך יש להתייחס לבקבוקי הליטר וחצי", נאמר בתגובת התאגיד. "ברוב מדינות העולם שבהן מונהג חוק האריזות, בקבוקי הליטר וחצי נכללים בתוכו". כלומר, לדעת ראשי התאגיד, צריך לחנך את הציבור להשליך את הבקבוקים הגדולים לפחי האשפה הכתומים המיועדים לאריזות. עוד הדגישו אנשי אל"ה בתגובתם את מספרן העולה של המיחזוריות הפזורות ברחובות הערים בישראל, את שיתוף הפעולה מצד הציבור באיסוף הפסולת, ואת ההשקעה של אל"ה בחינוך לשמירה על איכות הסביבה: "הוכח כי באמצעות פרישת תשתיות ארצית, קמפיינים והשקעה בחינוך ניתן לשנות את הרגלי התנהגות הציבור. מ־2010, שבה החליט המחוקק שיש לאסוף ולמחזר את בקבוקי הליטר וחצי באופן וולנטרי, כמות הבקבוקים שמועברים למיחזור הולכת וגדלה, הציבור משתף פעולה ואף יותר מכך, פועל ודורש הוספת מאות מיחזוריות, על 22 אלף המיחזוריות הקיימות ברחבי הארץ", נאמר בתגובה.

החלת פיקדון על בקבוקים גדולים תיאלץ את יצרניות המשקאות לפתח מערך החזרה מסודר, לקבל אחריות ולמצוא פתרונות למיחזור של פסולת בכמות רבה, ויעמיס על הוצאות התפעול שלהן. כתוצאה מכך עלולות היצרניות להרוויח פחות, ואם יחליטו לייקר את המוצר משום כך, יספגו פגיעה במכירות. מי יודע, אולי הלקוחות אפילו יעדיפו לשתות דברים אחרים, מים למשל, לא מבוקבקים.

כך נרקמת אגדה המתארת את הפיקדון כ"מס על הציבור" ותוספת ליוקר המחיה שתפגע בעניים – מושג החוזר כמטבע לשון אצל דוברים רבים, המצטטים אלה את אלה. ואולם, המציאות מספרת סיפור הפוך: ככל שמוצר נושא עליו פיקדון אריזה גבוה יותר, כך הוא נהפך להיות אטרקטיבי יותר לאוכלוסיות עניות. כשאפשר להחזיר את האריזה ולקבל תמורתה כסף, השכבות החלשות רואות בדבר יתרון וחיסכון, ולכן גם שיעור ההחזרה עולה כשהפיקדון עולה. פיקדון לבקבוק היה נוח ומשתלם לכל הציבור, גם למי שאינם עניים, מאחר שבקבוקים גדולים נצרכים בעיקר בבתים. מה חינוכי יותר מאשר לשלוח ילדים להחזיר בקבוקים למכולת או לסופרמרקט, כדי להרוויח את דמי הכיס שלהם? ומה טבעי יותר מהכנסת הבקבוקים הריקים למכונית כשנוסעים לקניות בסופרמרקט מחוץ לעיר?

תאגיד אל"ה הוא הבעלים של רוב כלובי המיחזור. שמו הוא ראשי תיבות של "איסוף למען הסביבה", אולם זהו גוף פרטי שפועל למען בעליו, שהם ארבעת המפעלים הגדולים לייצור משקאות מבוקבקים בישראל. כל בקבוק שמושלך לכלוב האיסוף חוסך ליצרניות השותפות באל"ה כ–60 אגורות

הסבר נפוץ אחר לגבי העיכוב בהחלת הפיקדון על בקבוקים גדולים הוא לחצים שמפעילים חרדים. זו שמועה שאין לה אחיזה במציאות, וה"כספומטים של המיחזור" ליד הסופרמרקטים בבני ברק שבהם עומדים ילדי העיר ומחזירים בקבוקים, הם הראיה הטובה ביותר. ראש העיר בני ברק, הרב חנוך זייברט, הורה לאחרונה לסלק את כלובי איסוף הבקבוקים מחוצות העיר, ואת הדיון עם תאגידי מיחזור הפסולת סיכם כך: "יש גבול לכמות האשפה והלכלוך שהמרחב הציבורי שלנו מוכן לקלוט. אנחנו רוצים מדרכות נוחות ונקיות, מגיע לאימהות ולמשפחות ללכת בנוחות ברחוב, בלי מכשולים ובלי ערימות פסולת מיותרת. אצלנו כל העיר הולכת ברגל, והכלובים מפריעים. אנחנו לא צריכים טובות מאף אחד. אנשים בבני ברק ימחזרו את הפסולת שלהם, אם הדבר ישתלם לקונים. זה לא הוגן ולא צודק שכל משתמשי הרחוב ישלמו על כך באיכות המרחב הציבורי".

המשרד להגנת הסביבה, שלפתחו מונחת כעת ההחלטה אם להחיל את חוק הפיקדון על הבקבוקים הגדולים, מסר כי: "השר בוחן את עמדתו בנושא הטיפול במכלי משקה גדולים תחת חוק הפיקדון או החלתם תחת חוק האריזות. המשרד ימשיך לבדוק ולבקר את נתוני האיסוף שהוגשו ואת נאותות הדיווחים. השר יקבל החלטה לגבי המנגנון הנכון והמאוזן להמשך עידוד איסוף ומיחזור בקבוקי משקה גדולים".

לגבי הפיקוח על איסוף הבקבוקים בארץ והמיחזור בחו"ל מסר המשרד: "המשרד להגנת הסביבה עורך ביקורות על גופי היישום והחברות הממחזרות – תמיר, אל"ה, אקומיוניטי, מאי ואחרות – באמצעות מספר משרדי רואי חשבון. בעת ביצוע הביקורת, החברות נדרשות להציג ולהעביר למשרד מידע אודות תהליכי הייצור, אסמכתאות שונות, תעודות שקילה, רשומוני יצוא ועוד. גוף שלא יציג אסמכתאות אלה – לא יאושרו לו יעדי המיחזור ויושתו עליו קנסות.

מירב מורן

"מסמכים אלה המוצגים בפני המשרד מהווים מידע סודי מסחרי של החברות וקבלני המשנה, ואין המשרד יכול להציגם בפני גופים אחרים.

"בכל העולם מקובלת העברת סחורות ופסולות בין מדינות, כך גם בישראל. בידי המשרד אסמכתאות המתקבלות במסגרת הביקורות, ואולם אין בידיו – וגם אין צורך שיהיו בידיו – את תעודות הייצוא של כל הפסולות למיניהן באשר הן.

"יודגש כי אין הבדל בין פסולת בקבוקים  לפלסטיק, נייר, קרטון, זכוכית, מתכת, עץ או כל שאר החומרים שמיוצאים ממדינת ישראל או כל מדינה אחרת בעולם לשוק המיחזור העולמי, והשלטון המרכזי אינו עוקב אחר כל תזוזה של כל חומר".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות