תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך התרסקה השיטה: סוף שלטון הפחד של הטייקונים

לכתבה
איורים: גילת אורקין

לא היה שום דבר חריג בהשתלטותם של הטייקונים על כלכלת ישראל - כך קורה כמעט בכל מדינה. מה שהופך את הסיפור הישראלי ליוצא דופן הוא הנכונות שגילה הציבור לצאת נגד השיטה, ולהביא לנפילתם של אלה שעשקו אותו במשך שנים

82תגובות

ההיסטוריה של כלכלת ישראל ב־25 השנים האחרונות, ממש עד לאחרונה, לא היתה שונה מאוד מזו של רוב המדינות האחרות, ולא ממש משנה אם הן דמוקרטיות או בעלות מבנה פוליטי אחר. רוב המדינות נראות כך: קומץ של משפחות שולט בכלכלה, ומקיים קשרים הדוקים עם מערכות השלטון. למשפחות האלה יש קשרים ומערכות יחסים חמות עם מערכות המימון – גופים כמו הבנקים, חברות ביטוח וגופים מוסדיים, שמנהלים את הפנסיות של הציבור. יש להן הבנות עם איגודי העובדים, יש להן עיתונאים וכלי תקשורת משלהן, ובעיקר יש כלפיהן כבוד. ביקורת? חקירות? תהיות על מבנה המשק, ה"שיטה" או "המועדון"? אין דברים כאלה. המשפחות והמעגלים הקרובים שסביבן הם "אתרוגים" ("Untouchables") במדינות שלהם.

דוגמאות יש אינספור: בצ'ילה, הכוכבת הכלכלית של דרום אמריקה, המשק בשליטה של חמש משפחות; בשוודיה – כן, שוודיה המצליחה, הליברלית והסוציאליסטית – משפחת ולנברג ועוד קומץ משפחות שעלו לגדולה במאה ה־19, שולטות בחלקים רבים של הכלכלה, החל מבנקאות ועד לתעשייה; רוסיה נשלטת על ידי אוליגרכים, וכך גם טורקיה. אפילו ארצות הברית נמצאת במידה רבה תחת שלטון של משפחות, הון ושלטון, אלא ששם הארץ כה גדולה, שהמשפחות מתחלקות על פני המדינות השונות והמחוזות שבתוכן. גם שם הסיפור הוא במודל הקבוע: משפחות של אוליגרכים עם קשרים הדוקים בשלטון – במקרה האמריקאי אלה הם חברי קונגרס וסנאט ש"נקנו" באמצעות תרומות ותשלומים, דבר שבארצות הברית חוקי למהדרין – גורפות חלק ניכר מהתוצר של הכלכלה.

את התוצאות של שלטון האוליגרכים ניתן לזהות בכל מקום. רואים את זה בפערים: אי השוויון מתרחב ובמדינות רבות נוצרו או נוצרים שני מעמדות: האחד של עשירים וכמעט עשירים, המהווים 1%־10% מהתושבים, ומולם כל השאר. רואים את זה בנדל"ן: העשירים רוצים לחיות בינם לבין עצמם, הם מתקבצים במרכזי הערים הגדולות, ומחירי הדיור שם עולים ודוחקים החוצה את מעמד הביניים ואת העניים. רואים את זה בחינוך: העשירים מעניקים לצאצאים שלהם חינוך עמוק ויסודי מהגיל הרך ביותר ועד האקדמיה, לעתים קרובות במוסדות פרטיים ויקרים, בעוד האחרים מצטופפים בכיתות של החינוך הציבורי. אין זה מקרה שרבים מהכלכלנים והפוליטיקאים הליברלים מסכימים כיום שסוגיית הפערים ואי השוויון היא המלחמה החברתית־כלכלית המרכזית שתעסיק את האנושות בעשורים הבאים.

גם ישראל היתה בדרך לשם, בדיוק כמו שאר העולם. בתחילת העשור הנוכחי שלטו כ־20 משפחות ברוב הכלכלה. המחקרים שנעשו בישראל ונאספו בדו"ח של ועדת הריכוזיות הוכיחו זאת. דו"ח של OECD מ־2011 קבע כי 20 משפחות מחזיקות בכ־30% מהבורסה של תל אביב. חלקן ירשו נכסים, אחרות בנו פירמידות של חברות. לכולן היו מערכות יחסים קרובות מאוד עם הבנקים ועם שוק ההון, ולרובן היו קשרים הדוקים מאוד בשלטון, שהעניק להן זיכיונות או מכר להן חברות מצד אחד – וסייע להן להרחיק תחרות וליהנות מרנטה כלכלית מהצד האחר.

רוב הציבור, ודאי הקוראים של עיתון זה, מכירים את השמות המרכזיים: משפחות דנקנר, פישמן, תשובה, אלוביץ', עופר, אריסון, לבייב, ורטהיים – רשימה חלקית. כן: ב־2011 ישראל היתה אוליגרכיה שחבריה שלטו בכלכלה, בשוק ההון, בחסכונות הציבור, ברבדים מרכזיים בשלטון ובביורוקרטיה וגם בתקשורת. אבל איך בדיוק נוצרת מציאות כזו? כיצד הצליחו 20 משפחות להשתלט על מדינה שעד לפני כמה עשורים היתה בשליטה של מוסדות שנוצרו בסמוך לקום המדינה, כמו ההסתדרות, כור, וכמובן המדינה עצמה? התשובה היא נושא למחקר שלם, אך את העקרונות הבסיסיים חשפנו במגזין זה כמה פעמים, כל פעם סביב סיפורו של אוליגרך אחר. אם ניקח את הדמויות הראשיות בסיפורים האלה, נדביק את תמונותיהן על הקיר ונמתח חוטים אדומים בינם לבין מוסדות המדינה, כפי שעושים בסרטים הבלשים שמחפשים את הרוצח, תופיע לעינינו תמונה ברורה – מודל, אפילו נוסחה, שמאפיינים את סיפורו של הטייקון הישראלי המצוי.

דניאל בר און

 

מסכה של הצלחה

קווי העלילה בסיפור הזה חוזרים על עצמם שוב ושוב, כל פעם בשם אחר ובשינויים קלים: מתחילים עם פריצה עסקית קטנה או כסף משפחתי לא גדול במיוחד, ואז מפתיעים את השוק ומבצעים עסקה ממונפת אחת גדולה ומשמעותית, כזאת שנראית גדולה הרבה יותר מהיכולת העסקית של הרוכש. נוחי דנקנר, אחד מבני משפחה גדולה, רכש את אי.די.בי מידי משפחת רקנאטי; יצחק תשובה, קבלן בסדר גודל בינוני, השתלט על קבוצת דלק; אליעזר פישמן רכש מידי המדינה, ללא מכרז, את החברה הכלכלית לירושלים; לב לבייב רכש את אפריקה ישראל מבנק לאומי; שאול אלוביץ' קנה את השליטה בבזק; אילן בן דב רכש את פרטנר ממשקיעים סינים; צדיק בינו רכש שותפות בשליטה בפז. זהו השלב הראשון. רוצים להיות אוליגרכים? תתחילו לחפש רכישה גדולה.

קווי העלילה חוזרים על עצמם שוב ושוב: מתחילים עם פריצה עסקית קטנה או כסף משפחתי לא גדול במיוחד, ואז מבצעים עסקה ממונפת גדולה ומשמעותית. לאף אחד מהאנשים האלה לא היה די כסף כדי להוציא לפועל עסקות גדולות כאלה. הם לוו את הכספים מהבנקים או משוק ההון - כלומר מהפנסיות של הציבור

לאף אחד מהאנשים האלה לא היה די כסף כדי להוציא לפועל עסקות גדולות כאלה. הם לוו את הכספים מהבנקים או משוק ההון – כלומר מהפנסיות של הציבור. מאותו הרגע, כלי התקשורת והעיתונות הכלכלית דיווחו מדי שבוע עליהם ועל חייהם, וניסו למכור להם שטחים (או דקות) לפרסומות. פקידים בכירים המתינו להזדמנות לפרוש מהשירות הציבורי ולהצטרף לשורותיהם. פוליטיקאים התיידדו עמם, עורכי דין ורואי חשבון בכירים חיזרו אחריהם, וכולם יחד מיהרו לצרף אותם למועדון ההון־שלטון הישראלי, שהלך וגדל. בנקאים מצאו לילדיהם תפקידי ניהול אצל האוליגרכים. זהו שלב קריטי באוליגרכיה: חיבוק הדב הזה אמנם מכניס את הטייקון החדש למועדון, אבל הוא גם מחבק אותו כדי לוודא שישמור על כל חבריו – ובעיקר שלא יבגוד בהם. זריקת המרץ לאגו היא מיידית: העיתונים, שוב הם, הרי מקדישים עמוד שלם כמעט מדי יום להצגת התמונות של האוליגרכיה הישראלית: בדרך לחתונה של אחד מבני חבריה, לקונצרט חגיגי או לאירוע צדקה.

לאחר העסקה הגדולה הראשונית, צריך להמשיך לגדול. הטייקונים רכשו עוד נכסים ועוד עסקים, מימשו נכסים אחרים, גלגלו את החובות לציבור על ידי הנפקה או מחזור של איגרות חוב, עשו עסקים בחו"ל, רכשו מטוסי מנהלים פרטיים – ובעיקר עסקו בחיזוק רשת הקשרים שתאפשר להם לשמור על מעמדם הרם. קשרים עם הבנקים, שהחיים העסקיים של טייקונים תמיד תלויים בהם – חוזקו, למשל על ידי מינוי דירקטורים. מערכת היחסים עם המשקיעים המוסדיים בשוק ההון, כדי שיקנו את האג"חים שלהם, עובו. הקשר עם רגולטורים, כדי שלא ייכנסו מתחרים בין הרגליים שלהם, חוזק על ידי שכירת שירותיהם של רגולטורים לשעבר. קשרים עם פוליטיקאים, כדי להעביר חוקים נוחים ובעיקר למנוע חוקים מגבילים, טופלו. יח"צנים מכל הסוגים – לובי פוליטי, קשרי משקיעים לבורסה, שיווק מוצרים, מומחים למשברים ומשימות מיוחדות – צורפו גם הם. קשרים עם עורכי עיתונים וכתבים בכירים טופחו כדי למכור לציבור את הנרטיב הרצוי: אנחנו מצליחנים, אנחנו חזקים, אנחנו משפיעים, אנחנו רגישים לציבור ואנחנו תורמים לחלשים. בדרך כלל זה הצליח.

אבל יש עוד דבר שהטייקונים הישראלים עמלו קשה כדי להשיג, דבר שעליו מדברים הרבה פחות, אבל הוא חשוב ביותר: הם טיפחו פחד.

עופר וקנין

כן, פחד. בתרבות הישראלית, כמו בלא מעט מקומות אחרים, האוליגרך נדרש לשלוט בסביבה שלו הן באמצעות גזרים, כמו שכר גבוה למנהלים ולעתים שוחד לפקידים, והן בעזרת מקלות. המקל הוא הפחד: אם כלי תקשורת חוששים שלא תפרסם אצלם ולכן מתחנפים אליך – קל יותר לשמר את הנרטיב של המצליחן בעל מגע הזהב. אם מתחרים מפחדים שתתבע אותם או שתחסל אותם עסקית, הם יחשבו פעמים לפני שיכנסו לשווקים שלך. אם פוליטיקאים חוששים שעימות מתוקשר אתך יזיק לסיכויים שלהם להיבחר מחדש – הם יזכרו את זה בבואם להצביע על חוקים שעלולים לפגוע בך. אם הסביבה שלך יודעת שיש לך יכולת לפרסם בעיתונים המקורבים אליך חומרים לא נעימים על אויבים – היא תעצור לפני שתתעסק אתך.

כמו בפוליטיקה, פחד הוא כלי מדיניות מרכזי גם בידי אוליגרכים, אולי אפילו הכרחי. אסור לטעות: טייקונים יכולים להראות כבני שיח לבביים, חייכנים, חמים ונעימים, אבל רבים מהם הגיעו למעמדם תוך הפעלת אלימות עסקית, הם "קילרים" באופיים, והם משוכנעים שעליהם להמשיך להיות כאלה כדי לשמור על מעמדם. נוחי דנקנר, אליעזר פישמן, עידן עופר ואחרים הרבו לאיים על אנשים סביבם, הרבו לתבוע היכן שחשבו שיכלו לנצח או להטריד יריב, ועשו כל שימוש אפשרי בכלי תקשורת שבשליטתם או בהשפעתם כדי לקדם את ענייניהם ולחסום איומים.

עולם העסקים מזכיר לעתים קרובות את הסרטים שכולנו ראינו על עולם הפשע, ואת המלחמות בין משפחות וכנופיות על השליטה ברחובות. אם משהו מראה חולשה, אם משהו ממצמץ, משפחה אחרת או שחקן חדש ינסו לתפוס את מקומם, ולכן על השליט להגן על רכושו בכל האמצעים העומדים לרשותו גם אם הם לא נורמטיביים, ולעתים גם אם הם פליליים. עובדה: נוחי דנקנר הורשע בפלילים על הרצות מניות כשחשש לאבד את השליטה באי.די.בי; שאול אלוביץ' נמצא בימים אלה בחקירה פלילית סביב עסקה שמטרתה להציל אותו מהסתבכות פיננסית; השר יובל שטייניץ, בתפקידו כשר האוצר שקידם את העלאת המיסוי על רווחי הגז, סיפר שהוא אוים על ידי בעלי עניין במונופול הגז של יצחק תשובה ונובל אנרג'י; קובי מימון חי בהולנד, וטוען שאין לו בעלות בקבוצת ישראמקו־נצבא; אליעזר פישמן השתמש בעיתון כלכלי שהיה בשליטתו כדי לרמוז לבנקים, לשותפים ולכלי תקשורת אחרים מה כדאי ומה לא כדאי להם לעשות.

הטייקונים רכשו עוד נכסים ועוד עסקים, מימשו נכסים אחרים, גלגלו את החובות לציבור על ידי הנפקה או מחזור של איגרות חוב, עשו עסקים בחו"ל, רכשו מטוסי מנהלים פרטיים - ובעיקר עסקו בחיזוק רשת הקשרים שתאפשר להם לשמור על מעמדם הרם

 

סדק בחומת הפחד

אוליגרכיה של משפחות השולטות באמצעות פחד, גזרים ומקלות: זו היתה תמונת הכלכלה הישראלית בתחילת העשור הנוכחי, ולא היתה סיבה לחשוב שמשהו ישתנה. אלא שאז קרה משהו מפתיע שלא התרחש בשום מקום אחר בעולם: שלטון הפחד נסדק, הסדק הלך והתרחב, ולבסוף קרס – ודור שלם של טייקונים נפל.

תמונת האוליגרכיה הישראלית שונה כיום לחלוטין ממה שהיתה רק לפני שבע שנים. נוחי דנקנר הוא פושט רגל עם הרשעה פלילית שתשלח אותו לכלא, אם ערעורו לא יתקבל; אליעזר פישמן הוא פושט רגל שעורך דין מטעם בית המשפט עוסק במכירה של עסקיו ונכסיו; שאול אלוביץ' נמצא בחקירה בחשדות חמורים ומתקשה לגלגל את חובותיו; יצחק תשובה, שהיה על סף קריסה עסקית, ביצע למשקיעים תספורת של יותר ממיליארד שקל בקריסת חברת דלק נדל"ן. רק תגליות הגז, מתווה הגז והחוזה שחתם עם חברת החשמל – מחזיקים אותו על הרגליים; עידן עופר ביצע תספורת בחברת "צים", והעביר את עסקיו ללונדון; דודי ויסמן, פעם השליט של קבוצת רבוע כחול, אלון ועסקים אחרים, הודח מהם; אילן בן דב איבד את השליטה בפרטנר; מוטי זיסר, עוד לפני מותו, פשט את הרגל; לב לבייב עומל עתה על הסדר חוב שלישי במספר באפריקה ישראל, ובסופו כבר לא ישלוט בקבוצה; שרי אריסון עדיין מיליארדרית, אבל היא מחפשת קונה לגרעין השליטה בבנק הפועלים ועסוקה בגלגול חובות. כמעט כולם מכרו את המטוסים הפרטיים, והדלתות של עולם העסקים ושל שוק ההון סגורות בפני רבים מהם. המוניטין והשם הטוב שלהם – מנופצים.

רמי שלוש

איך ולמה זה קרה? חומת הפחד התפוררה בהדרגתיות – אף שבקנה מידה היסטורי זה היה מהלך מהיר, כמעט מכת ברק.

הסדק הראשון הגיע מהתקשורת: כלי תקשורת בודדים החלו לפרסם ביקורות וניתוחים עסקיים שחשפו את דרכי הפעולה והמנגנונים של שלטון הפחד שבו הם השתמשו, ולהבהיר שהטייקונים ה"מצליחנים" הם מנהלים הרבה פחות מוצלחים ממה שהם מנסים לשדר: הם לא יוצרים ערך או מקומות עבודה, הם חיים מכספי ציבור שגויסו בבנקים ובשוק ההון, ולמעשה הם אפילו לא עשירים. כבר ב־2010, אם מישהו היה לוקח את הטייקונים הישראלים, הופך אותם על ראשם ומנער אותם חזק – לא היה נופל מהכיס של רבים מהם אפילו שקל אחד. כבר אז, השווי הכלכלי האמיתי שלהם היה אפסי, ובמקרים מסוימים אפילו שלילי. ביקורות וכתבות אלו היו הסדק הראשון בכיפת הפחד ובחומת הכבוד. הם חלחלו לכל המערכת, לרבות לכלי תקשורת נוספים שגילו כי ניתן לבקר את הטייקונים – ולהישאר בחיים.

רעידת האדמה השנייה בשלטון האוליגרכים התרחשה בקיץ 2011: מחאה חברתית עצומה, שבאה לידי ביטוי בכיבוש של שדרות רוטשילד בתל אביב ובהפגנות ענק בהשתתפות מאות אלפי אנשים, שכמותן לא ראתה ישראל מזה עשרות שנים, החלה סביב מחירי הדיור והקוטג' אך במהרה עברה שלב והתמקדה בטייקונים ובשיטות הפעולה שלהם. הקריאות "הון, שלטון, עיתון", "הון, שלטון, עולם תחתון" ו"צדק חברתי" נהפכו לססמאות המחאה. על האוהלים ברחוב רוטשילד צצו תמונות של טייקונים, בעלי עיתונים ודמויות מהעולם העסקי. היו אוהלים שנשאו את השלטים "מספרת בן דב" ו"תספורת תשובה", וצעירים חבשו מסכות של נוחי דנקנר ונוני מוזס. קבוצות של צעירים ישבו ערב־ערב בשדרות הערים, וביקשו לשמוע הרצאות וניתוחים על כלכלת ישראל, כלכלה פוליטית ותפקידיהן של קבוצות האינטרסים הפועלות בה. פוליטיקאים שהגיעו להפגנות בניסיון לקבל נקודות ולמקד את האנרגיות בנושאים מוכרים של שמאל או ימין – נזרקו מהן.

המחאות הציבו את השאלות החברתיות־כלכליות בראש סדר היום הלאומי – והחורים בחומת הפחד שבנו הטייקונים במשך שנים הלכו וגדלו. פתאום ציבור רחב יודע מי הם, איך הם עובדים, מהן השיטות שלהם, ואיך הם משפיעים על יוקר המחיה והתחרות בשווקים – והוא לא אוהב את מה שגילה. ממעמד של גיבורי תרבות, מודל לחיקוי ומושא להערצה ולקנאה, הטייקונים נהפכו לדמויות שצריך לבדוק אותן ולחשוד בפעולות ובמניעים שלהן. עד היום רבים מהם מתקשים להתמודד עם השינוי התפישתי הזה, ועם המעבר החד מהערצה וחיבוק ציבורי – לביקורת וחשדנות.

 

האוליגרך נדרש לשלוט בסביבה שלו באמצעות גזרים, כמו שכר גבוה למנהלים ולעתים שוחד לפקידים, ובעזרת מקלות. המקל הוא הפחד: אם כלי תקשורת חוששים שלא תפרסם אצלם וכמעט תמיד מתחנפים אליך, קל יותר לשמר את הנרטיב של המצליחן בעל מגע הזהב

בדרך למטה

הטייקונים דווקא ניסו לעצור את המפולת. לאחר שהמחאה זנחה את העיסוק במחירי הדיור ובתפקודו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ועברה לעסוק בתפקידם של הטייקונים, נשמטה לפתע וכמעט בן־לילה תמיכת התקשורת במחאה. זה לא יכול היה להיות מקרי. אתר החדשות ynet, שעסק עד אז במחאה באינטנסיביות, כמעט והפסיק לסקר אותה. חברות החדשות של ערוצי הטלוויזיה קיפלו את ניידות השידור שלהן, שעד לאותו רגע חנו דרך קבע בשדרות רוטשילד.

המחאה אכן דעכה עם סיום הקיץ והאוהלים קופלו – אבל הסדק בחומת הפחד של הטייקונים לא נסגר. להפך, הוא התרחב עוד יותר. התקשורת, גם גופים שנזהרו בכבודם של האוליגרכים, החלה לסקר בהרחבה את הכישלונות העסקיים שלהם. התארגנויות חברתיות שקמו בימי המחאה פנו לרשתות החברתיות וביקרו אותם. הם מחו והפגינו נגד מונופול הגז ומתווה הגז. הם גייסו קולות ברשתות החברתיות נגד הבנקים והאשראי הנדיב והזול שניתן לטייקונים. הם זעקו, כתבו באינטרנט והפציצו באימיילים בעלי תפקידים בכל פעם שטייקון ניסה לבצע הסדר חוב. ההצלחה שלהם לעתים היתה מיידית: גם אצל דנקנר וגם במקרה של פישמן הבנקים התקפלו תוך שעות בודדות מרגע שהמחאה הציבורית נגד הסדרי החוב תפסה תאוצה.

האווירה – אובדן הפחד – חלחלה לשוק ההון. לפתע, גופים מוסדיים החלו לשאול שאלות לפני שהסכימו לקחת חלק בהסדרי חוב ולגלגל אוטומטית אג"חים של טייקונים. בית ההשקעות פסגות, אז האקטיביסט מבין מנהלי ההשקעות הגדולים, קרא לטייקונים "להחזיר את המטוסים". במקרה אחד, זה של אי.די.בי ודנקנר, פסגות פנה לבית המשפט כדי לדרוש העברת בעלות וארגון מחדש של חובותיו – דבר שבסופו של דבר אכן התרחש.

מוטי קמחי

שורה של טעויות עסקיות, יחד עם תאוות שליטה, הביאו לנפילתו של נוחי דנקנר, האוליגרך הגדול בישראל ומי שפחדו ממנו יותר מאחרים – ומרגע זה כמעט כל חומת הפחד קרסה. דני דנקנר, בן דודו של נוחי ושותפו לשליטה על מאות מיליארדי שקלים של כספי ציבור, באמצעות בנק הפועלים וכלל ביטוח, הודח עוד קודם מתפקידו כיו"ר הבנק, ובהמשך הורשע בשתי פרשיות כלכליות שונות. ואם משפחת דנקנר יכולה ליפול וכבר אינה מפחידה, גם מחסום הפחד סביב בעלי כוח אחרים התפורר. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, מקורב לטייקונים רבים וחברם של אנשים כמו בני שטיינמץ ומשפחת בונדי, שהעסיקו אותו, הורשע בשוחד. אליעזר פישמן, מרגע שהיקף חובותיו והפער ביניהם לבין שווי הנכסים שלו נחשף, קרס. הרשות לניירות ערך, בהובלת היו"ר שמואל האוזר, פתחה בחקירות נגד נוחי דנקנר (שהסתיימה בהרשעה) ונגד שאול אלוביץ' (שמתבררת בימים אלה).

החלטות הרשות הן הוכחה חותכת לחשיבותו של שלטון הפחד, הגזרים והמקלות: הרצות של מניות ועסקות בעל עניין היו מעשים שבשגרה מאז ומתמיד בבורסה ובשוק ההון, אבל אף יו"ר רשות לפני האוזר לא בחר להתעמת עם הטייקונים – כל עוד חומת הפחד היתה גבוה וקופת הגזרים היתה מלאה. קודמו של האוזר ברשות לניירות ערך, זהר גושן, בחר להתעלם מהמחיר הגבוה שבו בוצעה עסקת העניין של מכירת חברת התעופה ישראייר, ומנגד לא היסס לעבוד אצל דנקנר לאחר שפרש, ולקבל ממנו מיליוני שקלים בעסקת תיווך. יושבי ראש אחרים ודמויות מרכזיות ברשות לניירות ערך עבדו גם הם אצל דנקנר, יצחק תשובה העדיף מפכ"לים, ואילו עידן עופר מחבב חברי כנסת, אנשי משרד האוצר וקציני צבא.

בלי אפקט הפחד, בלי גיבוי של תקשורת כנועה וחוששת, בלי תמיכה מובטחת של שוק ההון, בלי פוליטיקאים בכיס, ומול רוח נגדית של מחאה ציבורית קולנית וחברי כנסת החוששים להראות כעושי דברם, לטייקונים כבר היה קשה הרבה יותר. ועדת הריכוזיות פגעה בפירמידות שלהם, בכוח השוק שלהם ובשליטתם במערכות המימון והפנסיה. רפורמת הסלולר החלישה את שלושת המפעילים הסלולריים הגדולים, ואת הקבוצות העסקיות שעסקי הסלולר היו הפרה החולבת שלהן. היחס החשדני של שוק ההון והציבור כלפי הסדרי חוב ותספורות הקשו עליהם לגלגל חובות. מחאות ציבוריות הקשו עליהם לבצע עסקות עם המדינה, למשל בפרשת מתווה הגז, שאושר רק לאחר ריכוך משמעותי והתערבות אישית יוצאת דופן של ראש הממשלה נתניהו.

הסדק הראשון הגיע מכלי תקשורת בודדים שחשפו את דרכי הפעולה של הטייקונים ה"מצליחנים", והראו שהם לא יוצרים ערך או מקומות עבודה, הם חיים מכספי ציבור שגויסו בבנקים ובשוק ההון, ולמעשה הם אפילו לא עשירים

עד לאחרונה, הטייקונים עדיין נהנו מיחס מקל במערכת הבנקאית, אך בפרשת התרסקותו של פישמן גם זו התפוררה. ערב אישור ההסדר החוב של פישמן, הודיעה המפקחת על הבנקים, חדוה בר, על דרישה יוצאת דופן: מעתה הבנקים אינם יכולים להסתפק בחישובים קרים של החזר כספי, ועליהם להביא בחשבון גם את האווירה הציבורית והנזק שעלול להיגרם למוניטין שלהם ושל המערכת הבנקאית כולה. הבנקים אכן דחו את ההסדר פה אחד, אף ששעות קודם לכן הם התכוונו לקבל ולאשר אותו.

זה לא מקרה. פרישתו של האיש החזק בבנק הפועלים, ציון קינן, חוק שכר הבכירים שהגביל את משכורות הבנקאים לתקרה של 2.5 מיליון שקל, ועדת שטרום המחייבת אותם למכור את עסקי כרטיסי האשראי ולהכניס תחרות בתחומי האשראי הצרכני ועוד מהלכים נוספים – כל אלה הופכים את הבנקים משחקני כוח ושותפים של האוליגרכיים, לספקים של שירותים כמעט "ציבוריים". בבנקים מזמרים שיר חדש: כל מנכ"ל מנסה לשכנע את שומעיו שהבנק שלו קטע את יחסיו עם הטייקונים מזמן, שהוא צמצם מאוד את האשראי הניתן להם, ושכולו ממוקד בהוזלת השירותים לציבור ובחידושים טכנולוגיים. אם המגמה הזו לא תיעצר, זו מהפכה. אמנם אטית וחלקית – אבל מהפכה.

מי ייכנס לוואקום

הטייקונים לא עברו לגור בקרטון ברחוב ולא לדירת שלושה חדרים. הם לא החלו לנסוע לחו"ל במחלקת התיירים. כולם עדיין נהנים מרמת חיים גבוהה מאוד, לרבות בתי מידות ובחלק מהמקרים גם מטוסים פרטיים. אבל באופן יוצא דופן בדברי הימים של מדינת ישראל, אפילו של העולם, האוליגרכיה הישראלית של תחילת המילניום – 20 המשפחות – כבר לא שולטות במדינה. הכוח וההשפעה של 20 המשפחות הללו על שוק ההון, על הבנקים, על השלטון, על הרגולטורים, על חברי הכנסת, על התקשרות ועל קביעת הנרטיב הציבורי – נחלש מאוד. זו השורה התחתונה: הטייקונים הישראלים במודל שהכרנו, נפלו. האוליגרכיה הישראלית עוד לא נפלה – ויש לא מעטים שעדיין שומרים על כוחם והשפעתם סביב תחומי עיסוקם – אבל ביחס למצבה ב־2010, היא כמעט התפוגגה.

מה הלאה? ההיגיון והניסיון האנושי מראים שכשנוצר ואקום במשוואת כוח כלכלית־פוליטית, הוא מתמלא במהירות על ידי הטוען לכתר הבא. מי יהיו הטייקונים החדשים? מיהם האוליגרכים של 20 השנים הבאות, שאולי מזמרים לעצמם במקלחת את "עכשיו אני, כי ההוא הלך" של ארקדי דוכין? התשובה: לא בטוח שישנם כאלה – לפחות לא במודל שהכרנו.

שלא יהיה ספק: ישנם בעלי עסקים רבי עוצמה, עם פעילויות עסקיות גדולות ומגוונות. יש אצלנו הרבה מיליונרים ומיליארדרים, כאלה שירשו את הכסף וכאלה שעשו אקזיטים, וישנם בעלי אמצעים שרוצים להשפיע על הציבור. רבים ימשיכו לפעול מול הרגולציה, וחלקם יפעלו באמצעות כלי תקשורת או ארגונים "חברתיים" כדי לקדם את האג'נדות שלהם. אבל המודל של טייקון ממונף שחי על חשבון הפנסיות של הציבור, מפעיל לחצים על שוק ההון, על הבנקים, על השלטונות, על מחוקקים ועל התקשורת, ואורז את הכל בחומת פחד – ירד בינתיים מהמפה. האם הוא יחזור, אולי בשינוי צורה שתקשה על זיהויו? יתכן. אנחנו נהיה כאן כדי להצביע עליו ולצעוק: "המלך עירום".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות