תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך נפלנו בפח

לכתבה
מטמנה במלבורן,אוסטרליהבלומברג

פחים בשלל צבעים ממלאים את הרחובות, והאזרחים ממיינים את האשפה הביתית ובטוחים שבכך הם תורמים למיחזור ולהגנת הסביבה. אלא שבישראל אין תשתיות מתאימות למיחזור, וחלק מהאשפה המופרדת מגיע למטמנות. האם שריפת הזבל לשם הפקת אנרגיה היא הפתרון?

90תגובות

יצאתם עם שקית האשפה מהבית אל אזור הפחים, חילקתם את התוכן הרטוב לפח החום, האריזות לפח הכתום ואחרי ששפכתם את כל היתר לפח הירוק המשכתם לדרככם, זקופים ובטוחים במעשה הפרדת הפסולת הטוב שעשיתם. ובכן, יש סיכוי רב שהתאמצתם לשווא ושהפסולת שמיינתם תתערבב בפסולת אחרת ותשלח לבסוף להטמנה בקרקע. זו הדרך שבה מטופלת רוב האשפה שנוצרת בישראל – בשיטה הכי פחות מתחשבת בסביבה, שאינה מפיקה מהפסולת תכלית חדשה ולא מסלקת אותה מהעולם, אלא רק מחביאה אותה מהעין.

התיקון לחוק שמירת הניקיון, צעד שיזם גלעד ארדן כשר להגנת הסביבה, נועד להביא את ישראל למיחזור 50% מהאשפה הנוצרת בה עד 2020, אולם כעבור עשור, המהלך השאפתני מסתמן ככישלון חרוץ. אמנם נקבעו נוהלי טיפול חדשים בפסולת, הושקו קמפיינים ציבוריים ומערכי חינוך, הוטלו קנסות על גופים מזהמים במגזר הציבורי וגויסו השקעות מצד המגזר הפרטי, אך שיעור מיחזור הפסולת כמעט ולא השתנה. למעשה, מאז תחילת העשור הקודם ועד היום, שיעור זה הוא 20% בלבד ממשקל כל הפסולת הביתית המושלכת.

דו"ח ביקורת המדינה שפורסם במארס 2016 קבע כי יישום התיקון לחוק שמירת הניקיון מתעכב בשל תקלות מגוונות, הנובעות בין היתר מכך שההחלטות שהתקבלו במשרד להגנת הסביבה, ונועדו ליישם את מדיניות המיחזור, התבססו על הנחות שלא נבדקו עד תומן. מקור הנתונים שעל פיהם התקבלו החלטות אלה, כך על פי המבקר, מעורפל במקרה הטוב, ובמקרה הרע נבע מאינטרסים כלכליים של גופים פרטיים.

השורה הסביבתית התחתונה אינה נוחה: ישראל ממוקמת נמוך מאוד בסולם העולמי בטיפול באשפה, הרחק ממדינות כמו גרמניה, שווייץ, בלגיה, יפן, נורווגיה, אוסטריה, דנמרק, הולנד ושוודיה, שכלל אינן מטמינות פסולת בקרקע, ומטפלות בה בדרכים מגוונות. גם במדינות שמטמינות רק מחצית מהפסולת הנוצרת בהן – כאלה הן למשל פולין, אוסטרליה, ארצות הברית, איטליה, פורטוגל, אנגליה וצרפת – המצב טוב בהרבה מאשר אצלנו. מהנתונים המעודכנים ביותר שפורסמו בסוף 2016, ומסכמים את 2015, נוצרים בישראל 5.4 מיליון טון פסולת בשנה המייצגים ממוצע של כ־1.7 ק"ג לתושב ישראל ביום. זה יותר מהממוצע באירופה, שנמצא בירידה מתמדת והצטמצם מ־1.5 ק"ג ביום לאדם ב־2002 ל־1.3 ק"ג כיום, ומקרב אותנו לארצות הברית שהיא יצרנית הפסולת הגדולה בעולם, עם כמעט 2.5 ק"ג אשפה ביתית לאדם ביום בממוצע.

אפילו בעיר שבה שיעור המיחזור הוא הגבוה ביותר בישראל, נתניה, רק כ־30% מהפסולת מועברת למיחזור. ראשון לציון, באר שבע וירושלים ממחזרות קצת פחות מרבע מהפסולת שנוצרת אצלן, ואילו אשדוד, חולון, פתח תקווה ותל אביב עוברות בקושי את ה־10%. מכל זאת עולה שקרוב ל־4.5 מיליון טון אשפה ישראלית מסוגים שונים עוברים להטמנה באדמה, בתקווה שתתפרק ותהפוך לחומר אורגני בעוד 20, 100, 1,000 שנה או מיליון. עם 80% פסולת מוטמנת, אנחנו חלשים רק קצת פחות ממקסיקו, טורקיה וצ'ילה, שמטמינות כמעט את כל הפסולת בקרקע. נזכיר שמדינות אלה גדולות בהרבה מישראל ולכן שאלת ההטמנה הפיזית פחות מטרידה בהן לעת עתה. "חוששים שתיכף לא יהיה בישראל איפה לבנות בתים למגורים, וקוברים מתים בקומות כי גם לבתי עלמין לא נשאר מקום", אומר גיא סמט, סמנכ"ל רשויות מקומיות במשרד להגנת הסביבה. "תיכף לא יהיה לנו איפה לקבור את האשפה".

 

מסורבל, יקר ומיותר

אז מיחזור אין ממש, אבל כסף למיחזור דווקא יש, והרבה. סעיפים שנוספו לחוק באותו תיקון מלפני עשר שנים, העשירו את קרן הניקיון הממשלתית – קופה ציבורית שאליה הופנו ומופנים עדיין כספים שמושתים כקנסות על רשויות מקומיות עבור כל טון פסולת שנוצרת בתחומן ואינה עוברת למיחזור אלא להטמנה. קנסות היטל ההטמנה הצטברו לכ־2 מיליארד שקל – גם כי התעריף לטון מוטמן ששילמו הרשויות המקומיות התייקר לפי החוק משנה לשנה, וגם מאחר שכמות הפסולת גדלה בהדרגה. רק ב־2015 לבדה העבירו הרשויות לקרן הניקיון קרוב לחצי מיליארד שקל. למרות זאת, במשך השנים הוצאו מהקרן רק סכומים נמוכים יחסית, שהופנו לפעולות חינוך והסברה (155 מיליון שקל) ולקניית ציוד לתמיכה בהפרדת פסולת (200 מיליון).

כמתואר

בערים ובמועצות המקומיות כועסים, כמובן. יו"ר מרכז השלטון המקומי, חיים ביבס, טוען שהמשרד להגנת הסביבה "משלה את הציבור", מכנה את יוזמת המיחזור שלו "פארסה", קובל על המשאבים שהרשויות השקיעו בחינוך תושבים וקניית ציוד, ומרגיש נגזל בגלל התשלום על כל טון פסולת שמוטמן.

מנגנון ההיטלים לרשויות לא נולד כעונש, מסביר סמט, שנכנס לתפקידו לאחרונה. השאיפה האישית שלו היא קרן ריקה ומיחזור מלא, הוא אומר, ומזכיר שההיטלים היו אמצעי תמרוץ להגדלת היקפי המיחזור. אלא שבמציאות, רשויות שרכשו פחים ומשאיות כדי למחזר את הפסולת הפסיקו בהדרגה את הפעולות, כשהתברר שההוצאות שלהן עולות, ושהמדינה אינה משלימה את חלקה בתהליך מאחר שלא הצליחה להתניע את הקמתן של תחנות קצה לקליטת הפסולת הממוינת. כך ירדו לטמיון כספים שהושקעו בציוד, בתכנון והקמה של מערך המיון, ובמפעלי חינוך וקמפיינים פרסומיים בעלויות של מאות מיליונים.

בבד בבד, מתברר שרעיון מיחזור החומרים הוא בעייתי מיסודו: מסורבל, יקר, וכתוצאה מכך לא ישים ואולי אף מיותר. והנה ההסבר שסמט נותן למצב: כדי למחזר אשפה שתהפוך למוצרים חדשים לא די בכך שנחלק את הפסולת שייצרנו לפחים המתאימים לפי סוג החומר המושלך. ההפרדה אפקטיבית רק אם יש מערך תומך הכולל איסוף בצי רכב ייעודי ובלוחות זמנים נפרדים, אחרת העיר תהיה פקוקה בעשרות משאיות איסוף. כדי שהפסולת תיהפך לחומר גלם לייצור, כל סוג אשפה צריך לקבל טיפול אחר ולכן צריך תחנות קצה נפרדות שיקלטו כל סוג, וכל אחת דורשת נדל"ן משלה ותשתית דרכים שתוביל אליה. אין די בהקמת תחנת קצה אחת לכל סוג חומר, צריך לפחות ארבע או חמש לכל סוג, ושיהיו פזורות ברחבי הארץ. אחרת, עשרות אלפי משאיות – שהן מזהמות בעצמן – ייסעו מאות קילומטרים רק כדי לשנע את הפסולת לנקודת האיסוף המיוחדת של כל סוג אשפה.

למורכבות של סילוק ושינוע הפסולת מתווספים הקשיים הכרוכים בפעולת המיחזור עצמה. גם אם כל מה שהשלכנו לפח נאסף וממוין בקפדנות למרכיבים השונים, ומגיע לתחנות קצה מתאימות במערך מתואם שעובד כמו שעון, זה לא מספיק. דרושים מפעלים שיודעים לטפל בחומר גלם שמקורו בפסולת. לבסוף, גם אם נניח שיש מפעלים שהצטיידו בכלים שיכולים להפיק מגוון מוצרים מחומר גלם כזה, צריך צרכנים שיקנו אותם כדי להצדיק את הייצור. כך למשל, מנייר ועיתונים שנאספים בפחים הכחולים מייצרים נייר ממוחזר שאינו לבן כשלג כמו נייר חדש, אלא בגוון אפור. מוצר הנייר השכיח ביותר בשימוש ביתי ומשרדי הוא דפים למדפסות, והנה, אף שהנייר הממוחזר קיים בחנויות ואינו יקר מהנייר הלבן, רוב הציבור נרתע מנייר אפרפר להדפסה. אפילו משרדי ממשלה ומערכת הביטחון שכפופים לכללי רכש שאותם קובעת המדינה, ולכאורה אפשר לכוון אותם לקנות דפים ממוחזרים, נמנעים מכך.

דוגמה אחרת היא הפלסטיק הממוחזר, שממנו מייצרים סלסלות לאריזת ירקות ופירות הנשלחים מהחקלאים לתצוגה בשווקים ובמרכולים. אם החקלאי יכול לייבא בהזמנה מסין סלסלות זולות יותר, אין מי שיקנה ממפעלים שמייצרים סלסלות מפלסטיק ממוחזר. אם אין שוק אין טעם לייצר, לא כל שכן כשהחזקת מלאי חומר גלם תופסת מקום ולכן עולה כסף. גם ההגנה על הסביבה כבר אינה פקטור, כשמביאים בחשבון העלויות וההשלכות הסביבתיות של תהליך המיחזור, הצורך אנרגיה וכרוך בפליטת חומרים מזהמים. אין פלא שבזמנים שאין צורך בחומר גלם, הפסולת הממוינת עוברת להטמנה.

בתחילת המילניום ארצות הברית מצאה שיטה: ייצוא פסולת לסין. אוניות משא ששטו להביא סחורה זולה מהמזרח, הועמסו בדרך הלוך באשפה מגוונת שהפיקו האמריקאים: פסולת נייר, פלסטיק ואלומיניום שהובלה לנמלים הסינים, שם קנתה אותה תעשיית הבנייה כחומר לייבוש ומילוי קרקעות. כלומר, שיעור ניכר ממה שנתפש בארצות הברית כמיחזור, היה הלכה למעשה הטמנה של פסולת באדמה. האמריקאים פשוט הטמינו את האשפה שלהם ביבשת אחרת. לפני כארבע שנים השתנתה המדיניות בסין, שהחליטה לאמץ כללי קיימות ולהפסיק להטמין פלסטיק ומתכות באדמתה. התוצאה: לארצות הברית התייבש אפיק המיחזור לכאורה של פסולת מוצרי פלסטיק ואלומיניום, ומאז היא נאלצת למצוא דרכים אחרות לסלקם בתום השימוש המקורי.

כמתואר

 

שתישרף האשפה

ובחזרה לישראל. סמט טוען שאצלנו המיחזור כשל בשל ההחלטה לאמץ כשיטה את הפרדת הפסולת במקור – אסטרטגיה שגויה לדעתו. בישראל המיחזור מתחיל בפסולת מופרדת למרכיביה השונים בנקודת ההשלכה, ליד הבית, זאת בשונה מהשיטה שבה הפסולת נאספת כשהיא מעורבבת וההפרדה מתבצעת באופן מרוכז בנקודת קצה. הפרדה במקור דורשת חינוך של הציבור ופוגעת באיכות חומר הגלם, כי לא כולם מצייתים לכללי המיון תמיד, ולכן לא פעם הפסולת מגיעה כשהיא מעורבבת וצריך למיין אותה מחדש, גם זה עולה בזמן ובכוח אדם שפירושם כסף, וגורע מכדאיות המיחזור. כשדוגמים משאית פסולת עם חומר מסוים ומגלים שיש בה גם חומר אחר, כל המשלוח בתוכה נפסל ונשלח להטמנה.

בסביבה עירונית צפופה, הפרדה במקור מסובכת מעוד סיבות. אחת מהן היא שצריך למצוא מקום לפחים רבים במרחב שממילא מצומצם והתחרות עליו קשה – חשבו כמה מכלי איסוף רואים ברחוב עירוני, וכמה מקום הם תופסים. לא במקרה אין פחים כתומים (לאיסוף אריזות) במרכז תל אביב, אזור יקר שבו רחובות צרים. אחרי שהוצבו בו הכלובים למיחזור בקבוקי הפלסטיק ומיכלי הבגדים המשומשים על המדרכות והצטרפו פחי המיחזור הכחולים לנייר ליד הבתים, פשוט לא נותר מקום לעוד סוג של פחים. לאור כישלון רעיון המיחזור בכל הארץ, הפח הכתום לא יצוץ ברחובות אלה בעתיד וייתכן שאף יסולק מערים אחרות שבהן כבר הוצב.

הפיאסקו של יוזמת המיחזור מדכא, אבל אפשר לשאוב אופטימיות מפתרון חליפי לסילוק הפסולת שמתגבש בימים אלה במשרד להגנת הסביבה: משרפות ייעודיות שבהן הפסולת תתכלה או תהפוך לקיטור ולפחם שיופק ממנו חשמל. בעולם השיטה נפוצה: ביפן כמעט 90% מהפסולת נשרפת ומ־70% ממנה מופקת אנרגיה חליפית, ובדנמרק, הולנד, נורווגיה ושוודיה, 50% מהפסולת נשרפת תוך שהיא הופכת למקור אנרגיה. מתקני שריפת פסולת שכיחים באירופה: בצרפת יש 260 מתקנים כאלה, ובציריך מתקן השריפה נמצא במרכז העיר, שם הוצב כדי לצמצם למינימום את מרחקי שינוע הפסולת. תושבי ציריך צמצמו את כמות הפסולת שהם משליכים ולכן כדי לעמוד בכמות האנרגיה שהמתקן בציריך התחייב לספק כשהוקם, התחילו לפני כמה שנים לייבא עבורו אשפה לשריפה שמקורה בגרמניה.

עלות הקמת מתקן להשבת אנרגיה באמצעות שריפת אשפה, כולל אמצעים למניעת מפגעי זיהום מפעולת השריפה, היא כמיליארד שקל, כך לדברי המשרד להגנת הסביבה. שני מיליארדי השקלים שהצטברו בקופת הניקיון, בתוספת השקעה של יזם שיקבל זיכיון למכור את האנרגיה שהמתקנים יפיקו, יספיקו להקמת שלושה מתקנים שלדברי המשרד להגנת הסביבה יוכלו לטפל ב־40% עד 50% מהפסולת שנוצרת בישראל. עכשיו צריך לאתר את הרשות המקומית שתסכים שמתקן השריפה יוקם בתחומה. שלב ראשון הוא לכנות את המשרפה בשם "מתקן להשבת אנרגיה מפסולת", שהוא גם מדויק יותר מבחינת התכלית וגם עוקף את הרתיעה מפתרון כזה על כל המשתמע ממנו, במורשת התרבות הקולקטיבית בישראל.

אליהו הרשקוביץ

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות