תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

רגע לפני ועדת החקירה: הכלי שאיפשר לפישמן להיות הלווה הגדול בישראל

לכתבה
אליעזר פישמן איור בהשראת צילום מוטי קמחי

כאיש עסקים, אליעזר פישמן כשל ולא ייצר ערך. כמשקיע פיננסי, הוא הפסיד ושרף מיליארדים מכספו שלו ומכספי הציבור. אז מדוע הבנקים העמידו לרשותו עשרות מיליארדי שקלים והפכו אותו ללווה הגדול במשק? מתוך מגזין TheMarker

48תגובות

לאחר שקרסו הסדר החוב והתספורת, לאחר שהוכרז באופן רשמי על ידי בית המשפט כפושט רגל, וכאשר מוקמת לכבודו ועדת חקירה פרלמנטרית מיוחדת, כולם כבר מודעים לקיומו של אליעזר פישמן. כולם יודעים לספר שהוא קיבל מיליארדי שקלים מהבנקים, שאותם לא יחזיר, שהוא נלחם עכשיו על הבתים שלו ושל ילדיו בסביון, ושהפיקוח על הבנקים חשוד בהתרשלות בעניינו.

למעט קומץ העובדות הללו, הציבור יודע מעט מאוד על פישמן. הוא לא מכיר את ההיסטוריה שלו והוא לא מודע לעסקות שביצע, מעל ומתחת לשולחן. הציבור לא רואה את התמונה הגדולה העולה מפרשת פישמן. הוא אינו מבין את השיטה שלו, שאותה תיאר TheMarker לאחרונה כ"פישמניזם", וגם לא את התפקיד שמילאו בה בנקאים, מנהלים, דירקטורים, עורכי דין, רואי חשבון, חברי כנסת ושרים. לא פחות חשוב מזה, הציבור מתמקד לעתים קרובות מדי בצדדים פחות חשובים של הפרשה – ולוקה בטעויות הבנה בסיסיות.

הנה, למשל, כמה מיתוסים שגויים שנקשרו בפרשת פישמן. מיתוס ראשון: הפנסיות יפסידו כסף מההסדר ומהתספורת. לא נכון: אף אזרח בישראל לא יפסיד אגורה נוספת מנפילת פישמן. כל ההפסדים שלו נמחקו מזמן בספרי הבנקים. מכירת הנכסים שלו דווקא תגדיל את הרווחים וההון של הבנקים, ותיאורטית – את ערך המניות שלהם.

בנקאי או איש עסקים שהיה מתבקש לתאר במשפט אחד את פישמן, היה בוודאי מנסח משהו כזה: אשף פיננסי ואיש עסקים ממולח שלפעמים נופל אבל תמיד מחזיר את חובותיו, ולמרות הונו הוא אדם צנוע שלבושו די מרופט ולעתים הוא אפילו נועל סנדלים. הוא מדבר "דוגרי", ומילה שלו היא מילה. מה מכל אלה נכון?

מיתוס שני: ההפסדים של פישמן פגעו בפנסיות בעבר. לא מדויק: ההפסדים, ההסדרים והתספורות של פישמן לא השפיעו גם בעבר באופן מהותי על הפנסיות והחסכונות של הציבור. מאחר שהציבור מחזיק ני"ע סחירים בהיקף של 1.4 טריליון שקל, הפסד של שני מיליארד שקל שנרשם על פני עשור, ונמחק בהדרגה, לא באמת הזיז את התשואות של הציבור. ומיתוס שלישי: פישמן והטייקונים "אכלו" את הפנסיות של הציבור. לא נכון: היקף החובות האבודים של הבנקים ושל שוק האג"חים מכישלונות עסקיים, לרבות כל פרשיות הטייקונים גם יחד, שווים לאחוזים בודדים מסך נכסי הציבור. אף בנק ישראלי לא עומד – ולא עמד – בסיכון בשל חובות פישמן, או בגלל חובותיו של כל טייקון אחר.

יש עוד מיתוסים סביב פישמן – וגם הם לא נכונים. הנה הגדול שבהם: פישמן הוא איש עסקים שקם ונופל אבל תמיד מחזיר את הכסף. הוא היה גאון פיננסי, איש עסקים ממולח, בעל כריזמה שסחף את מי שעבד מולו. זה לא נכון. פישמן לא החזיר כסף, הוא איש עסקים כושל, הוא משקיע גרוע, וגם אין לו שום כריזמה יוצאת דופן. אם כך, מיהו אליעזר פישמן האמיתי, ואיך הוא נהפך לטייקון?

משה מילנר / לע"מ

כדי להשיב על השאלה הזו, ראוי ללכת חצי צעד אחורה ולהתחיל בשאלה בסיסית יותר: כמה אשראי קיבל פישמן מהבנקים? מי שקראו לאחרונה את הכתבות עליו ימהרו להרים את האצבע ולצעוק: 4 מיליארד שקל. הם טועים: אלו הם רק החובות האישיים של פישמן, ואינם כוללים את האשראי שהוא קיבל בחברות שלו. המספר הזה נע בעשור האחרון בין 15 ל־20 מיליארד שקל, פי ארבעה עד פי שישה מהמספר שנצרב בתודעה הציבורית.

מיליארד פה, מיליארד שם, ולפתע אנחנו כבר מדברים על הרבה כסף. בנוסף להיותו במוקד פשיטת הרגל האישית הגדולה ביותר בתולדות המדינה, פישמן היה במשך שני עשורים גם הלווה הבודד הגדול במערכת הבנקאית הישראלית – קרוב רק לנוחי דנקנר וקבוצת אי.די.בי – בעוד כל שאר אנשי העסקים והחברות שלהם היו הרחק מאחוריו. על פי ההיגיון, בשוק תחרותי הרבה אנשי עסקים היו רוצים לקבל אשראי ולקנות חברות. מדוע ניתנו דווקא לפישמן יותר מ־15 מיליארד שקל בחברות העסקיות, וכ־4 מיליארד שקל (ובתקופות מסוימות כנראה יותר) באופן אישי?

במישור התיאורטי, הנה כמה חלופות אפשריות – והתשובות להן: האם פישמן שייך למשפחת הון ותיקה, בעלת מוניטין וכספים אישיים רבים בארץ ובעולם, כמו משפחת רקנאטי או שרי אריסון? לא: פישמן הגיע ללא גב משפחתי; האם היתה לו טכנולוגיה בלעדית? פטנטים רשומים? יכולת ייחודית שאין לאחרים? לא ניתן לזהות כזו; האם היה לו כישרון בהקמת חברות, גיוס אנשים מצויינים והובלת מערכות? גם לא. פישמן בעיקר רכש חברות, כמעט אף פעם לא ניהל אותן, וצוות ההנהלה שלו הורכב בעיקר מילדיו וממנו; האם הוא גאון מימוני? אשף פיננסי? אף זאת לא: הוא הסתבך בעסקים הריאליים כמה פעמים – ועובדה שבסוף הוא קרס ברעש גדול והשאיר בור אישי של 2 מיליארד שקל שאותו לעולם לא יחזיר; אז אולי הוא היה משקיע מוכשר, סוג של וורן באפט ישראלי בעל יד זהב, שכל ז'יטון שעליו שם את כספו מיד זכה? שוב: לא. פישמן בעיקר הפסיד בהימורי המטבעות והמניות שלו, החל מנפילת קרן רונית ב־1983, דרך הפסדים בהימור על היין היפני ב־1996 ועד להתרסקות הגדולה בלירה הטורקית ב־2006.

פישמן היה הבעלים של "גלובס", העיתון הכלכלי היחיד בישראל עד לפני כעשור, ועיתון שנותר משפיע ומוביל גם אחרי שעיתונים כלכליים אחרים הצטרפו לשוק. זהו ההבדל היחיד בינו לבין הלווים האחרים

את כל הדברים הללו ידעו לאורך כל הדרך גם הבנקים שהלוו לפישמן את הכסף. בתחילת שנות ה־2000, כשכבר היה ידוע שפישמן בצרות והמשק נקלע להאטה, אמר יו"ר אחד הבנקים בגאווה "אין לי הרבה פישמן בתיק". גם בשוק ההון, שקנה את האג"חים שהחברות של פישמן הנפיקו פעם אחר פעם, הכירו את העובדות. אז מדוע הם הפכו דווקא אותו ללווה הגדול בישראל מאז ימי משה רבנו?

לאחר סינון כל האפשרויות הלא נכונות, נותרנו עם יתרון אחד שהיה לאליעזר פישמן, ושאפשר לו להיבדל משאר הטייקונים: במשך רוב השנים שבהן בנה ותחזק את עסקיו השונים, פישמן היה הבעלים של "גלובס" – העיתון הכלכלי היחיד בישראל עד לפני כעשור, ועיתון שנותר משפיע גם אחרי שעיתונים כלכליים אחרים הצטרפו לשוק. זהו ההבדל היחיד בינו לבין כל הלווים האחרים. אלא שבכך עדיין לא פתרנו את התעלומה: האם זהו אכן 'המשתנה המסביר'? האם הבעלות על "גלובס", ואולי גם השותפות ב"ידיעות אחרונות" ובעסקות עם מו"ל "ידיעות", טייקון התקשורת נוני מוזס, מסבירים את המיליארדים שהועמדו לרשות פישמן?

 

כתבו עליו בעיתון

עופר וקנין

לצורך התרגיל, נניח לרגע שאתם אנשי עסקים ושיש לכם במקביל עיתון כלכלי. נניח שהעיתון שלכם הוא המשפיע ביותר בעולם הפיננסים והעסקים. נניח גם שאתם אנשים נטולי עכבות, שזוטות כמו "שירות ציבורי" ו"כלב השמירה של הדמוקרטיה" לא מעניינים אותם, ושהעיתון עבורכם הוא כלי להשגת יעד ברור: כסף. כסף גדול. מה תעשו? הנה כמה אפשרויות, תיאורטיות לחלוטין. תוכלו, למשל, להשתמש בעיתון כדי לתקוף מתחרים עסקיים. אם אתם עושים עסקים עם הממשלה, תוכלו להעביר לשרים ופקידים הבכירים מסר לפיו הם יטופלו בעיתון בהתאם ליחס שיעניקו לכם. אם חוק כלשהו מפריע לכם, תוכלו להבהיר לחברי הכנסת שאתם לא מעוניינים שהחוק יעבור, ושמי שיתמוך בו יקבל טיפול לא נעים בעיתון. אם אתה רוצים דווקא להעביר חוק שמיטיב עם עסקיכם, תעשו את ההפך. תוכלו לדאוג לכך שבעיתון יתפרסמו תכנים חיוביים על בנקים שנותנים לכם אשראי, בלי יותר מדי שאלות, ושדברים נעימים פחות ייכתבו בו על בנקים שדחו פניות שלכם. בכל הקשור לתדמית שלכם, תוכלו לייצר בקלות איזה נרטיב ציבורי שתרצו ליצור לעצמכם. גאון פיננסי? פיננסייר מבריק? מה שתרצו. אם השווקים ייפלו ועסקיכם ייפגעו, תוכלו להניע קמפיין תקשורתי למען חילוץ ממשלתי. אם מישהו ינסה לחשוף מידע כלשהו שאינו נוח לכם, או להקים ועדה שתחקור נושאים שאתם מעדיפים שלא יתבררו, תוכלו לפוצץ את התהליך או להסיט את תשומת הלב הציבורית למקום אחר. לאחר תקופת מה שבה תנהגו כך, כבר לא תצטרכו יותר לעשות דבר: כל המערכת הפיננסית־מוסדית, וכל הגורמים במנגנון ההון־שלטון־עיתון, יבינו את חוקי המשחק – ויפעלו בהתאם.

האם פישמן השתמש בכלים האלה? נתחיל דווקא עם הנרטיב התדמיתי. עד לא מזמן, איש עסקים, בנקאי או איש הון מצוי שהתבקש לתאר במשפט אחד את פישמן, היה בוודאי מנסח משהו כזה: אשף פיננסי ואיש עסקים ממולח שלמרות הונו נותר אדם צנוע, שלבושו די מרופט ולעתים הוא אפילו נועל סנדלים. הוא מדבר "דוגרי", ומילה שלו היא מילה. מה מכל אלה נכון? פישמן וילדיו חיים בסביון בווילות עצומות. הוא טס לחו"ל, לעסקים ולפנאי, במטוס פרטי שהציבור מימן לו מהחברות העסקיות. ההיסטוריה שלו מלאה בהבטחות שהופרו – כפי שתיארה לאחרונה אלונה בר און, בתו של שותפו של פישמן ב"גלובס", חיים בר און, ובעלת השליטה החדשה בעיתון. הוא לא מחזיר את החובות שלו כבר יותר מעשר שנים, על פי תצהירים שהוגשו לבית המשפט. והוא נכשל בהשקעות פיננסיות.

 

פוליטיקאי של עסקים

ומה עם התדמית של "איש עסקים ממולח"? כשבוחנים את ההיסטוריה העסקית של פישמן, מתברר שהוא לא ממש היה איש עסקים כפי שאנשים מתארים לעצמם: אדם שיוזם חברות, מצמיח אותן, מנהל, מוכר מוצרים ושירותים, ולעתים מנפיק, מוכר או עושה אקזיט. למעשה נכון יותר להגדירו כמעין פוליטיקאי של עולם העסקים, ומאכער של עסקות גדולות.

את העסקות הגדולות הראשונות שלו עשה פישמן מול הקיבוצים. בכמה עדויות מספרים אנשי קיבוצים כיצד פישמן הסתובב במשרדי ארגוני הקניות של הקיבוצים כבעל הבית. הקשר לממסד המפא"יניקי היה עמוק: כשנכנס לשותפות ב"גלובס" הוא עשה זאת עם חיים בר און, שהיה מקושר לראשי השלטון מטעם מפלגת העבודה. השניים נהגו לשבת עם שועי השלטון, ההון והביטחון של אותם ימים במסעדת "אולימפיה" בתל אביב. הון־שלטון בגרסת המאה שעברה.

העסק הבא של פישמן, בסוף שנות ה־70, היה הקמה של קרנות נאמנות בבורסה יחד עם יוסי ריגר, באמצעות החברות יורופאל וקרן הנאמנות "רונית". במשבר הפיננסי של תחילת שנות ה־80 הבורסה צנחה, ועמה שווי ניירות הערך של קרנות הנאמנות של ריגר ופישמן. ברבות הימים נוצר נרטיב לפיו פישמן החזיר, מכיסו, לחלק מבעלי קרנות הנאמנות את ההפסדים שלהם. זה לא נכון. אולי הוא החזיר חלק מהכסף, אולי כיסה הלוואות, אבל את שווי הירידות הוא לא החזיר. דבר אחד ברור: כבר בפעם הראשונה שפישמן ניסה את כוחו בשוק תחרותי, שבו קשרי הון שלטון לא מבטיחים מנופי כוח ויתרון יחסי – הוא התרסק.

יעקב סער / לע"מ

ב־1989, שנים אחדות לאחר מפח הנפש בבורסה, ביצע פישמן את העסקה שהזניקה אותו למעמד של טייקון: רכישת החברה כלכלית ירושלים. בדברי ימי כלכלת ישראל לא היו הרבה עסקות הון־שלטון מובהקות מזו: פישמן רכש את החברה מהמדינה במכרז סגור, לאחר שנטען שההליך לא תקין וששערוך החברה אינו נכון. ותיקים שפרשו מהחברה סיפרו אז שיש לה נכסים שאינם רשומים כדין בספריה, והתריעו שאסור לעסקה לצאת לפועל. אבל העסקה הושלמה, בין השאר הודות לאשראי מאיש עסקים זר. לאחר כשלוש שנים שוב רכש פישמן חברת נדל"ן ענקית מהמדינה – הפעם את "מבני תעשייה" – ונהפך גם לטייקון נדל"ן. כל העסקות נעשו באמצעות אשראי והלוואות, מול השלטון, ועם גיבוי של עיתון.

לאחר הנדל"ן המקומי ביקש פישמן לחדור גם לתחום הטכנולוגיה, שבאותם ימים היו בעיקר עסקי תקשורת – ושוב הוא עשה זאת מול הממשלה. בעסקה אחת הוא רכש מהמדינה את אחד משלושת הזכיונות לחברת טלפוניה בינלאומית, "קווי זהב". ההמשך מדגים מדוע פישמן הוא בעיקר פוליטיקאי של עסקים: בתנאי המכרז על חברות הטלפוניה הבינלאומית, המשתתפים קיבלו פרק זמן בן שלוש שנים לחלק את המדינה ביניהם באופן בלעדי, ולאחר תקופה זו היה השוק אמור להיפתח לכל מתחרה. זה, כמובן, לא התאים לפישמן, והוא שיתף פעולה עם מי שהיה אז שר התקשורת, אהוד אולמרט, כדי להמתיק את הגלולה. אולמרט דחה את פתיחת השוק למתחרים חדשים ביותר משנתיים, למרות תנאי המכרז. צחוק הגורל הוא שבשנת 2006, בעקבות הפסדיו בלירה הטורקית – ועוד נגיע אליהם – נאלץ פישמן למכור את קווי זהב לטייקון אחר, שגם הפירמידה שלו מתנדנדת בדיוק בימים אלה: שאול אלוביץ'.

בדברי הימים של כלכלת ישראל לא היו הרבה עסקות הון־שלטון מובהקות מרכישתה של "כלכלית ירושלים" ב־ 1989: פישמן רכש את החברה מהמדינה, לאחר שרבים טענו שההליך לא תקין וששערוך החברה אינו נכון. ותיקים שפרשו מהחברה התריעו שאסור לעסקה לצאת לפועל. אבל העסקה הושלמה

האחזקה של פישמן בקווי זהב, או בשמה האחר, "012", מספקת עוד הזדמנות לזהות את תפיסת העולם של פישמן ואת התפקיד שמילא עבורו עיתונו. בהרצאה בירושלים שהתקיימה בחודש שעבר, סיפר המועמד לרשות מפלגת העבודה אבי גבאי, שבעבר ניהל את חברת בזק בינלאומי שהתחרתה בקווי זהב, את הסיפור הבא: "היה מכרז על חברות צים וטאואר, שהיו ב־012, וזכינו בו, אלא שלאחר חודשיים קיבלנו הודעה שהם חוזרים ל־012, בהוראה מלמעלה. נפוץ סיפור, לפיו צים מובילה לישראל את משלוחי הנייר של 'ידיעות אחרונות' ו'גלובס', ולכן היא חזרה ל־012.

"לאחר זמן קצר ישבתי עם פישמן, שהיה בעלי הבניין של משרדי בזק בינלאומי. שאלתי אותו אם הסיפור על משלוחי הנייר הוא נכון", סיפר גבאי, "וזה מה שהוא ענה לי: זה לא הנייר – אלא מה שכתוב עליו. היה לו את גלובס – אז היה לו מנוף על החברות האלה".

עסקה נוספת שמידת הצלחתה היתה תלויה במדינה ובהחלטות רגולציה היתה רכישת חברת ערוצי הכבלים "ערוצי זהב", שאותה רכש פישמן ב־1999, יחד עם קבוצת "ידיעות אחרונות". עסקה זו בוצעה כשנתיים לאחר שפישמן נהפך לשותף ב"ידיעות אחרונות", בעסקת ענק שעליה שילם 800 מיליון שקל, רובם בהלוואה מבנק הפועלים. היו אלה ימים של אופוריה בשוק התקשורת, חברות כבלים הוערכו בנדיבות על פי השווי של כל לקוח. פישמן שילם הפעם סכום לא נמוך, ודי מהר גילה שרגולציה – למרות הבעלות על "גלובס" – לא תמיד הולכת אתו יד ביד. כשהמדינה ביקשה להעניק הזדמנויות והקלות למתחרה, חברת ערוצי הלוויין yes , במטרה להכניס לשוק תחרות במונופול הכבלים, פישמן התפוצץ מכעס ועיתון "גלובס" תקף את yes בעוצמה. בראיון ל"מעריב", הוא אמר אז שהחליט "לצאת מישראל" ולא לעשות בה עוד עסקים, בשל יחס השלטונות. זו הצהרה צינית שיצאה מפיו של אדם שרוב עסקיו היו עם השלטון בישראל. האיום גם לא מומש.

השלטון אכן היה אחד מספקי השירותים של פישמן. והוא שמר על קשרים טובים עם פוליטיקאים בכירים לכל אורך הקריירה שלו, ולא רק לוותיקי מפא"י ומפלגת העבודה היו הזדמנויות להצטלב איתו. גם עם אנשי הליכוד הוא טיפח קשרים, שאחד הממושכים שבהם היה עם אריאל שרון.

מוטי קמחי

פישמן אהב את תחום הקמעונות: מרשתות גרינברג" , בסט ביי, ועד הום סנטר, אי.די.דיזיין, מגה ספורט, ביתילי, סליו, טויס־אר־אס ומותגים שעדיין מנוהלים על ידי ילדיו. מדוע דווקא רשתות, עסקים תחרותיים עם שיעורי רווחיות נמוכים? מומחה מסביר: פישמן יכול היה לאכלס את הרשתות בנדל"ן מסחרי בתוך הקבוצה. בנוסף, כשרשתות גובות כסף במזומן מהלקוחות ומשלמות לספקים באשראי של כמה חודשים, נוצרות להן יתרות מזומנים גדולות, שאיתן אפשר לשחק ולתחזק אשראים גדולים בחברות הקבוצה.

 

ללא שלטון? אסון

מה קרה לפישמן בעסקים שבהם לא היתה הממשלה מעורבת, ושהעיתון לא יכול היה להשפיע עליהם? הבורסות ושווקי המטבעות לפעמים עולים ולפעמים יורדים. משקיע תמים יכול להרוויח אם ירכוש תיק מניות מפוזר, לא יעשה שטויות ויחזיק אותו לטווח הארוך. אלא שפישמן היה מתוחכם מדי, או שהוא חשב שהוא מתוחכם, ולכן הפסיד בשווקים כל הזמן. בשנת 1996 הוא כשל בהימור על הין היפני. בסוף שנות ה־90, על רקע הפסדיו בשוק המט"ח, אמר בראיון עיתונאי שהוא "החזיר את הביפר" – דרך להצהיר שפרש מהשקעות במט"ח והחזיר את מכשיר הזימונית שעדכן אותו באופן שוטף במצב השווקים. אבל מהמר אף פעם לא באמת פורש, וכך, בשנת 2006, איבד פישמן בתוך שבועות כ־2 מיליארד שקל בהימור כושל במיוחד על הלירה הטורקית (ראו תיבה). גם אחרי המכה הזאת, חזר פישמן לסיבובים במט"ח ב־2008.

פישמן לא שיחק רק במטבעות. הוא גם עשה אינספור עסקות במניות, לרבות במניות בנק הפועלים, המממן הגדול שלו, ואי.די.בי. בהשקעותיו אלה הפסיד כמיליארד שקל. לפעמים הוא עשה עסקות בחשבונותיו האישיים, ולפעמים בחברות הציבוריות, עם כספים שהם יותר של הציבור מאשר שלו. גם בהימור על האג"ח של חברת השיחות הבינלאומיות ברק, הוא הפסיד כסף רב.

השורה התחתונה היא חורבן מוחלט: פישמן היה בקשיים עוד לפני ההפסד הגדול בזירת הלירה הטורקית ב־2006, ולאחריה הוא כבר הפך לחדל פירעון, כפי שהוא עצמו דיווח מאוחר יותר בתצהיר לבית המשפט, וכפי שהראתה הערכת נכסים שביצע עבורו מעריך השווי אלי אל־על. ככה זה: כשיש לך עיתון, אתה יכול לעתים ליצור יתרון יחסי. ללא העיתון, ומול שווקים שבהם משחקים אלפי גופים מתוחכמים – קשה הרבה יותר.

בשנת 1996 כשל פישמן בהימור על כיוונו של היין היפני. בסוף שנות ה־ 90 אמר בראיון עיתונאי שהוא "החזיר את הביפר" – דרך להצהיר שפרש מהשקעות במט"ח. אבל מהמר אף פעם לא באמת פורש, וכך, בשנת 2006 , איבד פישמן בתוך שבועות כ־ 2 מיליארד שקל בהימור כושל במיוחד על הלירה הטורקית

ומה עם נדל"ן? כשהנדל"ן בישראל, ופישמן יכול היה ללחוץ על מי שצריך ולקבל תנאים טובים, העסקות שלו לא היו רעות: כלכלית ירושלים, מבני תעשייה, דרבן, ופרויקטים אחרים. אבל ל"גלובס" אין השפעה מחוץ לישראל, וכאשר פישמן החל לעשות עסקות גדולות בחו"ל – העסק נהפך למסוכן יותר. השיא הגיע ב־2015: חברת מירלנד הציבורית, הזרוע של פישמן לעסקי נדל"ן ברוסיה, קרסה כמעט בבת אחת לאחר שהתברר כי מנהלי החברה לא גידרו את עסקיהם מפני ירידה חדה של הרובל הרוסי. החברה נקלעה לחדלות פירעון, והמחזיקים באיגרות החוב לקחו את השליטה מדי פישמן לידיהם.

שוב ושוב התברר כי ללא הכוח של העיתון, פישמן הוא איש עסקים ומנהל בינוני ומטה, ואם משקללים את הקלות בה הוא קיבל מהבנקים הלוואות והאשראים – אולי אף גרוע. הבנקים והבנקאים שמימנו את הרפתקאותיו בנדל"ן המקומי, בשווקים הבינלאומיים ובשוקי התקשרות והטכנולוגיה ההפכפכים, ידעו זאת, ולמרות זאת המשיכו לתת לו עוד אשראי, לגלגל את האשראי הקיים ולאפשר לו להמשיך כרגיל, גם כאשר לא שירת את החוב.

היו ניסיונות להגביל אותו: בשנת 2003, המפקח על הבנקים באותם ימים, יואב להמן, הוציא לבנקים הנחיה לצמצם את חובותיו של פישמן, אשר בתגובה לא היסס לבקר את המפקח בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע. כזה הוא פישמן: אם פקיד ממשלתי רואה את העולם דרך משקפיים אחרים משלו, הוא מיד מאוורר את הסתייגותו בקול רם, ולעתים בפומבי. למה? אולי כי זה האופי שלו, ואולי כי זו עוד דרך להעביר מסר לכתבים ולעורכים ב"גלובס" ולהבהיר ממה בעל הבית מרוצה, וממה לא. הם, כנראה, כבר ידעו מה לעשות, ואילו הוא יכול היה להצהיר שמעולם לא דיבר על כך עם הכתבים והעורכים בעיתון שלו.

וכך, למרות המידע שהיה בידיהם, למרות ההיסטוריה של פישמן ולמרות אי השקט מצד הפיקוח, המשיכו הבנקים לגלגל את חובותיו של פישמן. ההוכחה החותכת ליחס המועדף שהוא קיבל נחשפה בפרשת הלירה הטורקית – ובעשור שלאחריה. דמיינו תמונת מצב: אתם בנקאים. ידוע לכם על לקוח עם חובות עצומים של 20 מיליארד שקל, הלווה הגדול במערכת הבנקאית, שרוצה לבצע עסקת מט"ח ענקית תוך חשיפה אפשרית של כמיליארדי שקלים. אתם יודעים שהמפקח על הבנקים ביקש להגביל לו את האשראי. אתם יודעים שיש לו היסטוריה של הימורים כושלים בשוקי המטבעות. אתם יודעים שהוא נשבע בעבר שלא לשחק יותר במט"ח. ואתם יודעים שהפוזיציה שהוא מבקש לפתוח היא יוצאת דופן ומאוד לא נזילה. מה תעשו? התשובה של הבנקים הישראלים היתה: קח את הכסף. חופשי.

איך זה ייתכן? למה פישמן שוב קיבל אשראי? אלה רק חלק מהשאלות שוועדת החקירה הפרלמנטרית, שיצאה לדרך בחודש שעבר, תצטרך לבדוק. אבל מול התהיות שעולות מהמציאות המתוארת, קשה שלא לחזור לשאלה הגדולה: מדוע דווקא פישמן קיבל כל כך הרבה כספים? אחת התשובות האפשריות, והמטרידות, היא כי פישמן היה בעלים של עיתון כלכלי, וכי לעיתון כלכלי עשויה להיות השפעה על הקריירה של הרבה מאוד אנשים בכירים: מנהלים, דירקטורים, פוליטיקאים, רגולטורים וכמובן גם בנקאים.

***

מטעמו של פישמן נמסר בתגובה: "פישמן תמיד דרש מהעיתון שהסיקור יהיה אמיתי, הוגן, לא מתלהם, מכובד ומכבד. בעניין זה, לא היה הבדל בין שוק הבנקאות לשווקים אחרים, ופישמן לא ביקש מהעיתון לתת יחס מיוחד לבנקים. לטענתם של עיתונאים הסבורים שכל הערה שקיבלו מעורך העיתון או ממי שממונה עליהם, נבעה מהוראה של פישמן, אין בסיס במציאות. למותר לציין שפישמן לא היה מעורב בסיקור עסקיו.

"גלובס לא שימש את משפחת פישמן בעסקיה. הראיה לכך היא שחלק מהפרסומים בעיתון היו באופן בוטה נגד האינטרסים של פישמן. למשל, לאורך התקופה בה החזיקה משפחת פישמן בחברת הכבלים, ביקר 'גלובס' באופן אגרסיבי את חברת הכבלים ואת משרד התקשורת על כך שהוא מספק לחברת הכבלים (כביכול) הטבות".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות