תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האימפריה דועכת: תשכחו מהחלום האמריקאי

לכתבה

ריכוזית, מושחתת, שבויה בידי התאגידים הגדולים ומנוהלת על ידי פוליטיקאים ציניים שדואגים בעיקר לעשירים ולחזקים ■ המרחק בין ארצות הברית לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הוא גדול מאי פעם ■ מתוך מגזין TheMarker

161תגובות

באפריל 2016 פירסמה מועצת היועצים הכלכליים של נשיא ארצות הברית אז, ברק אובמה, דו"ח יוצא דופן בחריפותו בנוגע למצב הכלכלה. "בכל רחבי הכלכלה שלנו, יותר מדי צרכנים מתמודדים עם מוצרים נחותים או יקרים מדי, יותר מדי עובדים אינם מקבלים את העלאות השכר שמגיעות להם, יותר מדי יזמים ועסקים קטנים נדחקים מחוץ לשוק באופן לא הוגן על ידי מתחרים גדולים יותר, ובאופן כללי אנחנו לא רואים את רמת הצמיחה שהיינו רוצים לראות", נכתב בדו"ח, שהצביע על שתיים מהסיבות העיקריות למצב: הריכוזיות, שהתגברה באופן דרמטי בעשורים האחרונים, וההתנהלות האנטי־תחרותית של החברות הגדולות.

כחודשיים לאחר מכן הקדישה הסנאטורית הדמוקרטית אליזבת וורן נאום שלם לבעיית הריכוזיות בכלכלה האמריקאית. "התחרות באמריקה גוססת", אמרה וורן, שקראה לחידוש האכיפה של חוקי ההגבלים העסקיים בארצות הברית, אשר אינם נאכפים בפועל כבר שנים ארוכות. "הריכוזיות מאיימת על השווקים שלנו, על הכלכלה שלנו, ועל הדמוקרטיה שלנו". היתה זו הפעם הראשונה מזה עשרות שנים שבה פוליטיקאי בכיר בארצות הברית דיבר נגד מונופולים וריכוזיות, אולם וורן לא נותרה לבדה. במהלך מערכת הבחירות, ברני סנדרס, הילארי קלינטון, דונלד טראמפ וכמעט כל מועמד אחר הקדישו חלק ניכר מהנאומים שלהם לעוצמתם הגוברת של התאגידים הגדולים.

הזעם הציבורי האדיר, זה שסחף את טראמפ לבית הלבן על כנפי הבטחותיו להילחם בגולדמן סאקס ובממסד הוושינגטוני, החזיר בשנה האחרונה את נושא ההגבלים העסקיים לקדמת השיח הפוליטי בארצות הברית (טראמפ עצמו הספיק לבגוד בכל הבטחה שהשמיע לפני הבחירות, אבל על כך מאוחר יותר). בין הקולות המדברים כיום נגד כוחם המשחית של המונופולים ניתן למצוא פוליטיקאים פרוגרסיביים כמו וורן, פוליטיקאים רפובליקאים כמו הסנאטור מייק לי, והוגים רד יקליים כמו נועם חומסקי, שבספרו האחרון, American Dream: The 10 Principles of Concentration of Wealth & Power (״רקוויאם לחלום האמריקאי: עשרת העקרונות של ריכוזי עושר וכוח״), הגדיר את בעיית הריכוזיות ואת השבי של רגולטורים על ידי חברות גדולות (תופעה המכונה בכלכלה "שבי רגולטורי") כשניים מהחוליים המרכזיים של כלכלת ארצות הברית.

הסיבה לכך היא שלאחר עשרות שנים שבהן ראו את פירות הצמיחה זורמים באופן כמעט בלעדי לידי העשירים והתאגידים הגדולים, הרבה אמריקאים מבינים שהבעיה המרכזית של כלכלת ארצות הברית ושל הפוליטיקה האמריקאית, כמו גם הקטר שמניע את הזינוק באי השוויון, הוא הריכוז של יותר ויותר עושר וכוח כלכלי בידיהם של מעטים.

חברות עשירות, עובדים עניים

הנתונים מדברים בעד עצמם: לפי מחקר שערכו פרופ' רוני מיכאלי מאוניברסיטת קורנל וחוקרים אחרים, ביותר מ־75% מהתעשיות בארצות הברית חלה עלייה דרמטית בריכוזיות בשני העשורים האחרונים. מחקר שביצע "אקונומיסט" בשנה שעברה, הראה כי 100 החברות הגדולות בארצות הברית חלשו על נתח של 46% מהתמ"ג של ארצות הברית ב־2013, לעומת 33% ב־1994. מספר החברות הציבוריות נפל ב־50% מאז אמצע שנות ה־90, הודות לגל אדיר של מיזוגים שממשיך להתחזק. מאז 2008, ביצעו התאגידים הגדולים בארצות הברית מיזוגים בשווי של יותר מ־10 טריליון דולר. רבים מאותם מיזוגים הובילו לעליות מחירים: מחקר שפרסמו כלכלנים מאוניברסיטת נורת'איסטרן ב־2012, למשל, בדק 48 מיזוגים שאושרו על ידי הרגולטורים ומצא ש־36 מהם לוו על ידי עליות מחירים. מחקר אחר, שבדק אם יש אמת בטענות המקובלות לפיהן מיזוגים מובילים ליעילות ולתפוקה מוגברת, לא מצא ראיות לכך, אך הראה אף הוא שמיזוגים במגזר התעשייתי מובילים לעליות מחירים משמעותיות.

במקביל לזינוק במספר המיזוגים, יורד בהתמדה מספר העסקים החדשים שנוסדים מדי שנה. בכל מובן שהוא, ארצות הברית כבר אינה הכלכלה היזמית והתחרותית שרבים עדיין מדמיינים שהיא, אלא אומה של שווקים אוליגופוליסטיים שנשלטים על ידי לווייתנים תאגידיים: שוק ביטוח הבריאות בארצות הברית, למשל, נשלט כיום על ידי ארבע שחקניות גדולות, שמחזיקות ב־83% מהשוק; שלוש רשתות שולטות ב־99% מבתי המרקחת בארצות הברית; ארבע חברות הכבלים הגדולות חילקו ביניהן את ארצות הברית, כדי שלא יצטרכו להתחרות זו בזו; בשוק הבירה, שתי יצרניות חולשות לבדן על 75% מהמכירות; הרוב המוחלט של המשקפיים מיוצרים על ידי חברה אחת; מספר חברות התעופה הגדולות צנח לארבע בלבד, לעומת תשע ב־2005; בחקלאות, שורה של מיזוגים בקרב החברות לעיבוד מזון הובילו למצב שבו חקלאים לעתים קרובות מוצאים את עצמם מתמודדים עם שחקן כוחני אחד שמשלם להם מחיר נמוך ומאלץ אותם לשאת בכל הסיכונים; וחברות האינטרנט הגדולות – גוגל, פייסבוק ואמזון – נהנות מנתחי שוק ושולי רווח עצומים. גוגל ופייסבוק לבדן זוכות כיום ליותר מ־80% מהגידול בפרסום מקוון.

"ביותר מ־75% מהתעשיות חלה עלייה בריכוזיות, והעלייה הממוצעת היא של יותר מ־50%", אומר מיכאלי למגזין TheMarker. "בד בבד, חלה עלייה ברווחיות של החברות, בעיקר בשולי הרווח, כי הן מנצלות את זה שיש פחות תחרות".

הציבור לא שותף
מספר החברות הציבוריות בארה״ב

האמריקאים מרגישים את השלכותיה של עלייה זו בכל תחום בחיי היומיום: בשנים האחרונות, שורה ארוכה של מחקרים הראו שתושבי ארצות הברית משלמים כיום יותר, לעתים הרבה יותר, עבור שירות גרוע בהרבה – בבתי חולים, בשידורי כבלים, בטלפונים ניידים ובתרופות. באפריל הזדעזעו מיליונים ברחבי העולם למראה סרטון וידאו ברוטאלי שהראה כיצד הוכה הנוסע דייוויד דאו על ידי מאבטחים והורד בכוח מטיסה של חברת יונייטד אירליינס בשל אוברבוקינג – אולם ההתנהלות המחפירה של חברות התעופה האמריקאיות כלפי לקוחותיהן קשורה ישירות לעלייה בכוח השוק שלהן. ארבע חברות התעופה הגדולות – אמריקן, יונייטד, דלתא וסאות'ווסט – שולטות כיום ביותר מ־80% מהטיסות המקומיות בארצות הברית. בשנים האחרונות הן העלו את מחירי הכרטיסים והעמלות בצורה משמעותית (עמלות כבודה לבדן הביאו להן הכנסות של 4.2 מיליארד דולר בשנה שעברה), מה שאפשר להן לרשום רווחי שיא. במקביל, מספר התלונות נגד חברות התעופה זינק: בשנים 2014־2015, למשל, עלה מספר התלונות נגדן בלא פחות מ־30%.

וזה עוד מבלי שאמרנו מילה על המגזר הפיננסי. בשנת 2000, שלטו חמשת הבנקים הגדולים בארצות הברית ב־25% מהשוק. מאז, עלה הנתח שלהם ל־45%. שוק ניהול הנכסים נשלט על ידי שלוש חברות ענק: בלקרוק, חברת ניהול הנכסים הגדולה בעולם, שמנהלת נכסים בשווי של 5 טריליון דולר ומשמשת כבעלת המניות הגדולה ביותר באחת מכל חמש חברות אמריקאית; Vanguard, שמנהלת נכסים בשווי של 4 טריליון דולר; וסטייט סטריט, שמנהלת נכסים בשווי של יותר מ־2 טריליון דולר. יחדיו, שלוש החברות האלה שולטות ב־70% משוק תעודות הסל הגלובלי.

מחקרים מצביעים על קשר ישיר בין העלייה בריכוזיות לבין הזינוק שחל באי שוויון בארצות הברית בשלושת העשורים האחרונים. הכלכלן שמחה ברקאי מאוניברסיטת שיקגו פרסם לאחרונה מחקר שמצא כי ב־30 השנים האחרונות, הנתח של העובדים בתוצר – כלומר, החלק מהתמ"ג שמופנה לשכר, הטבות וכן הלאה – נפל ב־10%. למרות הטענות המקובלות, לפיהן הסיבה לנפילה הזו היא תחרות מצד יבוא זול ממדינות כמו סין או עלייה בשימוש ברובוטים, ברקאי לא מצא ראיות שתומכות בהסברים האלה. ההוצאה על ציוד כמו רובוטים, הוא גילה, נופלת אפילו מהר יותר. אז לאן הלך כל הכסף שלא הגיע לעובדים? לרווחי החברות, שעלו בחדות באותו זמן מ־2.5% מהתמ"ג ב־1984 ל־15% מהתמ"ג ב־2014. בפועל, העלייה ברווחים שוות ערך ל־14 אלף דולר לכל עובד – כמחצית מההכנסה החציונית לאדם בארצות הברית. במילים אחרות, הריכוז של כוח כלכלי בידי מספר קטן של חברות מרושש את העובדים בארצות הברית.

Lindsay France / Cornell Univers

פרופ' רוני מיכאלי, אוניברסיטת קורנל: "לפי כל מדד חלה עלייה חדה בריכוזיות בארצות הברית. ביותר מ– 75% מהתעשיות חלה עלייה בריכוזיות, והעלייה הממוצעת היא של יותר מ– 50% . בד בבד, חלה עלייה ברווחיות של החברות, בעיקר בשולי הרווח, כי הן מנצלות את זה שיש פחות תחרות"

כל זה, כמובן, לא קרה מעצמו. לא היו אלה רק השינויים הטכנולוגיים או הגלובליזציה שהפכו את ארצות הברית לכלכלה תחרותית הרבה פחות משהיתה בעבר. במידה רבה, היתה זו היכולת של התאגידים הגדולים ושל מעמד הפלוטוקרטים האמריקאי לרכוש בכסף – בצורה חוקית לחלוטין – את המערכת הפוליטית, דמוקרטים ורפובליקאים כאחד, ובכך להבטיח שהרגולציות תמיד ישרתו את החזקים וימנעו מחברות קטנות ובינוניות להפוך למתחרות שמאיימות על כוחם.

"הקונגרס שייך לעשירים"

"אם אתה נבחר לקונגרס, אתה מקבל הודעה מראש המפלגה שלך שעליך לבלות חמש שעות מדי יום בשיחות עם תורמים. זה לא הזמן היחיד שתבלה עם התורמים – הם ייקחו אותך גם לארוחות ערב וקוקטיילים – אבל חמש השעות האלה חשובות. המסר ברור: אתה עבד של התורמים. זאת השחיתות האמיתית, השליטה של העשירים בקונגרס".

את הדברים האלה לא אמר ברני סנדרס. גם לא אליזבת וורן, אלא דווקא השופט השמרני ריצ'רד פוזנר, אחד מהמשפטנים המשפיעים ביותר בארצות הברית ב־50 השנים האחרונות, במיוחד בתחום ההגבלים העסקיים. פוזנר אמר את הדברים בכנס מיוחד על עליית הריכוזיות בארצות הברית שנערך במארס באוניברסיטת שיקגו (גילוי נאות: כותב כתבה זו מועסק על ידי מכון המחקר שארגן את הכנס). במידה רבה, פוזנר הוא אחד האחראים העיקריים למהפך שעברה מדיניות ההגבלים העסקיים בארצות הברית ב־30 השנים האחרונות, אך אפילו הוא אינו יכול להתכחש עוד לעובדה שהדמוקרטיה האמריקאית עובדת כיום באופן כמעט בלעדי בשירות העשירים.

הפיכתה של ארצות הברית לאוליגרכיה היא, בשלב הזה, עובדה מוגמרת. ב־2014, פרסמו מרטין גילנס מאוניברסיטת פרינסטון ובנג'מין פייג' מאוניברסיטת נורת'ווסטרן מחקר שבדק את מידת ההשפעה של הציבור הרחב על המדיניות בארצות הברית. הם מצאו שלציבור יש השפעה אפסית על המדיניות, שנקבעת למעשה באופן בלעדי על ידי האליטות הכלכליות וקבוצות האינטרס.

ציון הדרך המשמעותי ביותר בהפיכתה של ארצות הברית לאוליגרכיה היא פסיקת "סיטיזנס יונייטד" של בית המשפט העליון האמריקאי מ־2010, שהסירה את המגבלות על תרומות פוליטיות של תאגידים, עמותות ואיגודים מקצועיים ופסקה שמאחר ש"תאגידים הם אנשים", הם זכאים ל"חופש ביטוי" בצורת תרומות פוליטיות בלתי מוגבלות. יחד עם שתי פסיקות נוספות של בתי המשפט הפדרליים, speechnow.org מ־2010 ומקאצ'ן (McCutcheon) מ־2014, הובילה פסיקת סיטיזנס יונייטד להסרת כל המגבלות על הסכומים שיכולים אמריקאים עשירים לתרום לפוליטיקאים, ואפשרה הזרמת כמויות אדירות של כסף למערכת הפוליטית. הפסיקות האלה הובילו ליצירתן של "עמותות על" (Super PACs), שאליהן מזרימים תורמים עשירים מיליוני דולרים ללא הגבלה, ולארגוני "כסף אפל" (Dark Money) פטורים ממס, שאינם חייבים להסגיר את רשימות התורמים שלהם.

להחלטות המשפטיות האלה היו השלכות מרחיקות לכת על הפוליטיקה והכלכלה האמריקאית. לא רק שהן אפשרו לאולטרה־עשירים כמו האחים צ'רלס ודייוויד קוך לצבור השפעה חסרת תקדים על הפוליטיקה והחלישו מאוד את כוחן של המפלגות, הן גם שינו את יחסם של בתי המשפט והמערכת הפוליטית למושגים כמו כוח, שחיתות והשפעה תאגידית. עורך הדין גארי ריבאק, מהחשובים שבעורכי הדין העוסקים בהגבלים עסקיים בארצות הברית, מכנה את סיטיזנס יונייטד "ההחלטה החשובה ביותר שנגעה להגבלים עסקיים ב־20 השנים האחרונות" – למרות שההחלטה בכלל עסקה בתרומות פוליטיות ולא בהגבלים עסקיים באופן ישיר. העיסוק של תאגידים בפוליטיקה, כמו שהסביר הכלכלן ג'וזף באוור בראיון לבלוג של מרכז סטיגלר באוניברסיטת שיקגו, "נובע מהרצון להשיג כוח מונופוליסטי". ההתמסרות המוחלטת של המערכת הפוליטית האמריקאית לכסף הגדול, וההידוק של ההון לשלטון באמצעות הררים של כסף, הם שאפשרו לחברות להשיג ולשמר את הכוח הזה.

אולם תרומות פוליטיות הן רק חלק מהסיפור של השתלטות התאגידים הגדולים על המערכת הפוליטית בארצות הברית. לצד התרומות מעסיקות החברות גם צבאות של לוביסטים, "יועצים" (שם מכובס ללוביסטים שלא נרשמים כלוביסטים), אנשי יח"צ (כנ"ל) ומומחים בתשלום. חוקרים מאוניברסיטת ג'יימס מדיסון ואוניברסיטת טקסס באוסטין מצאו ב־2013 שחברות וארגונים מוציאים לפחות 6.7 מיליארד דולר בשנה על לוביסטים רשומים ולא רשומים – פי שניים מההוצאות המדווחת על לוביסטים שרשומים ככאלה. תפקידם של הלוביסטים והמומחים האלה הוא לאפשר לחברות להעביר חוקים שמשרתים אותן, חוסמים מתחרים פוטנציאליים ומשמרים את נתח השוק שלהן.

"אם מסתכלים על ההיסטוריה של הרגולציה, ניתן למצוא שלעתים קרובות היא מקודמת על ידי ריכוזי כוח כלכליים שנתונים לפיקוח, או נתמכת על ידיהם. הסיבה היא שהם יודעים שבמוקדם או במאוחר, הם יוכלו להשתלט על הרגולטורים ולנהל אותם", הסביר זאת חומסקי בספרו. "לעתים קרובות העסקים המפוקחים מנהלים את הרגולטורים. הבנקים והלוביסטים של הבנקים כותבים את הרגולציות הפיננסיות – זה עד כדי כך קיצוני".

החלום האמריקאי מתפוגג
שיעור הילדים המרוויחים יותר מהוריהם, לפי שנת לידה

החברה ששכללה את השיטה יותר מכל, כנראה, היא גוגל. ב־2010, אז החלה גוגל להשקיע ברצינות בפעילות פוליטית בוושינגטון, עוד אמר מנכ"ל גוגל אז (וכיום יו"ר אלפאבית, החברה האם של גוגל), אריק שמידט, כי "האמריקאי הממוצע לא מבין כמה מהחוקים נכתבים על ידי לוביסטים. מזעזע לראות איך המערכת באמת עובדת". מאז נהפכה גוגל למכונת לובינג וקניית השפעה: הוצאותיה על פעילות לובי נסקו מ־4 מיליון דולר ב־2010 לכמעט 17 מיליון דולר ב־2014. בין היתר, לפי ה"גרדיאן", גוגל עושה שימוש בחברי הקונגרס שלהם תרמה לא רק כדי לקדם חקיקות שיועילו לה בארצות הברית, אלא גם כדי שיפעילו לחץ על האיחוד האירופי להסיר את אישומי הפרת ההגבלים העסקיים נגד החברה.

אולם מודל ההשפעה של גוגל חורג בהרבה מסתם תרומות לפוליטיקאים. בשמונה השנים האחרונות טיפחה החברה קשרים הדוקים במיוחד עם ממשלו של ברק אובמה. מאז תחילת כהונתו של אובמה ועד אוקטובר 2015 לפחות, קיימו בכירים ולוביסטים מטעם גוגל לפחות פגישה אחת בשבוע בבית הלבן – לוביסטית אחת, ג'ואנה שלטון, ביקרה בבית הלבן לא פחות מ־128 פעמים, לפי תחקיר של אתר החדשות The Intercept. גוגל גם טיפחה דלת מסתובבת ענפה במיוחד מול הממשל: עשרות עובדים לשעבר של החברה נהפכו לבכירים ברשויות הרגולטוריות השונות תחת אובמה, ועשרות רגולטורים נהפכו לעובדי גוגל משעזבו את תפקידיהם. במקביל, גייסה גוגל בעלי השפעה, ותרמה מאות מיליוני דולרים למכוני מחקר ואוניברסיטאות שיקדמו את האג'נדה שלה מול המחוקקים.

ההיצמדות לשלטון כבר השתלמה לגוגל: ב־2012, מסמך פנימי של כלכלני נציבות הסחר הפדרלית (FTC) המליץ להגיש נגדה אישומים על התנהלות אנטי־תחרותית. מיד לאחר מכן, בכירי גוגל – כולל המנכ"ל והמייסד לארי פייג' – ניהלו סדרה של פגישות עם בכירים בבית הלבן. זמן קצר לאחר מכן נסגרה החקירה, ונגד גוגל לא הוגשו אישומי הגבלים עסקיים בארצות הברית.

גוגל אמנם שכללה את השיטה, אך היא לא המציאה אותה. והאמת המרה היא שלמרות סכומי הכסף האדירים שזורמים לוושינגטון בשנים האחרונות, הפוליטיקאים והרגולטורים לא זקוקים ליותר מדי שכנוע כדי להעדיף את עמדותיהם של האנשים שעליהם הם מפקחים. לעתים קרובות מדובר בחבריהם לספסל הלימודים, ובמקרים רבים גם עמיתיהם־לעבודה בעתיד. כפי שהסביר המשפטן ג'יימס קוואק במאמר שפרסם ב־2013, לעתים קרובות המפקחים, המפוקחים והלוביסטים בארצות הברית שייכים לאותו מעגל חברתי.

סוף עונת האישומים

ב– 2010 עוד אמר מנכ"ל גוגל אז, אריק שמידט, כי "האמריקאי הממוצע לא מבין כמה מהחוקים נכתבים על ידי לוביסטים. מזעזע לראות איך המערכת באמת עובדת". מאז נהפכה גוגל למכונת לובינג וקניית השפעה. הוצאותיה על פעילות לובי נסקו מ– 4 מיליון דולר ב– 2010 לכמעט 17 מיליון דולר ב– 2014

בלומברג

אחת מההשלכות המשמעותיות ביותר של התחזקות האוליגרכיה בארצות הברית היא שבאמריקה לא פועלת כיום מערכת משפט אחת, אלא שתיים – אחת למנכ"לים ובכירי החברות הגדולות, שיכולים לעשות כרצונם וכמעט לעולם לא יועמדו לדין, ובוודאי לעולם לא ייאלצו לשאת בתוצאות מעשיהם, ומערכת נפרדת והרבה פחות סלחנית עבור כל השאר. בינואר 2016 אספה אליזבת וורן יותר מ־20 מקרים של הפרות חוק תאגידיות שבהן לא הועמד לדין אף בכיר. ארצות הברית, היא ציינה, שולחת כיום יותר אנשים לכלא מכל מדינה אחרת בעולם, אך גם נרתעת מלתבוע עברייני צווארון לבן.

אולם הדוגמה הטובה ביותר לשינוי האדיר שעברה מערכת המשפט האמריקאית בעשור האחרון הוא דווקא המשבר הפיננסי של 2008, שהותיר אחריו כלכלה הרוסה שעדיין נאבקת להשתקם. מדוע אף בנקאי בכיר לא הועמד לדין ונשלח לכלא לאחר המשבר החמור ביותר מאז השפל הגדול? את התשובה לשאלה הזאת חיפש בשנים האחרונות העיתונאי זוכה הפוליצר ג'סי אייזינגר, כתב "פרופובליקה". בחודש הבא יפרסם אייזינגר את הספר The Chickenshit Club ("מועדון הפחדנים"), שמתבסס על מאות שיחות עם רגולטורים בהווה ולשעבר, פרקליטים, ובכירים תאגידיים. בספר הוא מסביר כיצד הפכה מערכת המשפט האמריקאית למערכת שבויה שמפחדת להתעמת עם שחקנים חזקים במגזר העסקי ומעניקה בפועל חסינות מוחלטת למנהלים תאגידיים.

"ארצות הברית איבדה את היכולת ואת הרצון לתבוע בכירים תאגידיים", אומר אייזינגר למגזין TheMarker. "אפשר היה לראות את זה לאחר המשבר הפיננסי, אך הבעיה הזאת התחילה עוד לפני המשבר וקיימת גם כיום. לא מדובר רק בבנקים הגדולים, אלא גם על קמעונאיות גדולות, חברות תרופות, חברות טכנולוגיה ומגזר הייצור".

הסיפור שמספר אייזינגר הוא סיפור שמשלב חולשה ושחיתות. הנורמה הנוכחית של חסינות תאגידית, הוא מסביר, נולדה אחרי התביעה נגד ארתור אנדרסן, חברת רואי החשבון של אנרון, שהשפיעה באופן עמוק על משרד המשפטים האמריקאי. באופן אירוני, היתה זו דווקא תביעה מוצלחת: אנדרסן, שפיקחה על הספרים של אנרון, נחשפה כחברה מושחתת, הורשעה בהשמדת אלפי מסמכים שהיו קשורים לביקורת הדו"חות של אנרון ונאלצה להיסגר. ואולם, הצלחת התביעה התבררה כחרב פיפיות: עם סגירת אנדרסן נהפכו אלפי עובדים למובטלים. מאוחר יותר, גם ההרשעה בוטלה בערעור (אם כי היה זה מאוחר מדי כדי להציל את אנדרסן).

העלות האנושית של סגירת אנדרסן, מסביר אייזינגר, יחד עם ביטול ההרשעה, נהפכה לטראומה שמשפיעה עד היום על האסטרטגיה של משרד המשפטים האמריקאי בכל מה שנוגע להגשת אישומים נגד חברות. במקום להגיש אישומים, אימץ המשרד אסטרטגיה של השגת הסדרים עם החברות: בפועל, המשרד מנהל עם החברות משא ומתן שבסיומו הן מסכימות לשלם קנס כספי, ובתמורה הן לא צריכות להודות שעברו על החוק. "בגלל שאין סיכוי לתביעה, זהו משא ומתן על כסף", אומר אייזינגר. "משרד המשפטים מטיל קנסות גדולים, החברות בוכות שסוחטים אותן, ומבחינת הציבור אין דרך לדעת אם נעשה צדק, כי אף מנהל בכיר לא מועמד לדין. הפחד הזה הוא כל כך משתק, שהתובעים מעדיפים להגיע להסדר, ולכל היותר הולכים על הדגים הקטנים ונותנים לפושעים הגדולים להסתובב חופשי".

אולם חשש אינו הסיבה היחידה לחוסר הרצון של המערכת אכיפת החוק בארצות הברית להעמיד לדין בכירים תאגידיים. הסיבה האחרת, אומר איזיינגר, היא שהמערכת מושחתת. "משרדי עורכי הדין הגדולים מגייסים תובעים. אז אנשים הולכים להיות תובעים שש־שמונה שנים, לומדים איך ממשלה מתנהלת מול חברות, ואז לוקחים את הידע שרכשו ומגנים על התאגידים". קיומן של שתי מערכות המשפט הנפרדות הללו בארצות הברית, הוא אומר, מסוכן לדמוקרטיה. "האופן שבו מערכת אכיפת החוק פועלת נגד שחורים עניים היא סקנדל נוראי ושערורייה. מערכת המשפט לא מתייחסת באופן דראקוני לכל נאשם, יש לנו מערכת שונה לחלוטין שבה הבכירים התאגידיים פועלים בחסינות מוחלטת. זאת מערכת מסוכנת שחותרת תחת יסודות הדמוקרטיה, והיא תרמה לכעס שהוביל לעלייתו של טראמפ".

בגידת הדמוקרטים

אליזבת וורן
Timothy D. Easley / AP

כל זה לא היה אמור לקרות כך. ארצות הברית, אחרי הכל, היא מולדתם של חוקי ההגבלים העסקיים. ההתנגדות למונופולים והחשש מכל ריכוז כוח באשר הוא – פוליטי וכלכלי כאחד – הם חלק מהותי מהאופי וההיסטוריה של ארצות הברית. ב־1787 תמך תומס ג'פרסון בהוספתו של תיקון המטיל "מגבלות נגד מונופולים" למגילת הזכויות האמריקאית (ג'פרסון נתקל בהתנגדות מצד מדיסון, והתיקון לא נוסף). מאז, בכל פעם שמונופולים צברו יותר מדי כוח כלכלי ופוליטי, דמויות בכירות כמו הנשיא תיאודור רוזוולט ושופט בית המשפט העליון לואיס ברנדייס נאבקו לפרק אותם ולרסן את כוחם. ב־1911 פירקה ארצות הברית את סטנדרד אויל של ג'ון רוקפלר, ב־1982 פורק המונופול של AT&T, וב־1998 הוגשו אישומים נגד מיקרוסופט, תיק שאמנם לא פירק את המונופול של החברה, אך ריסן אותו מספיק כדי לאפשר לחברות שנהפכו מאז לשחקניות הגדולות של האינטרנט כיום – גוגל ופייסבוק – לשגשג. אולם למעט האישומים נגד מיקרוסופט וכמה תיקים בודדים אחרים, מסורת האנטי־מונופולים האמריקאית נשכחה ב־40 השנים האחרונות. חוקי ההגבלים העסקיים כמעט שלא נאכפו בפועל, מה שאפשר את קדחת המיזוגים ויצירתן של המפלצות התאגידיות של היום.

לאן נעלמה מסורת האנטי־מונופולים האמריקאית? כדי להבין זאת, עלינו להבין את המהפכה האידיאולוגית שעברה ארצות הברית החל מסוף שנות ה־70 והלאה, שבמסגרתה הוחלט שכל מה שטוב לעסקים טוב בהכרח לאמריקה כולה. המהפכה הזאת שינתה לחלוטין את האופן שבו רשויות ההגבלים בארצות הברית מפרשות ואוכפות את חוקי ההגבלים העסקיים, והנחילה את האקסיומה שאין כל צורך להגביל את כוח השוק של החברות הגדולות, ובוודאי שלא את כוחן הפוליטי – רק לדאוג שהשוק יהיה "יעיל". למהפכה הזאת היו שותפים שמרנים כמו ויליאם בקסטר, איש ההגבלים העסקיים של רונלד רייגן, השופט רוברט בורק, פוזנר, וכמובן כלכלני "אסכולת שיקגו". אך בניגוד למה שמקובל לעתים לחשוב, לא רק הרפובליקאים והליברטריאנים היו אחראים למהפכה הזאת. גם ליברלים כמו הכלכלנים לסטר תורו ורוברט רייך (שמאז חזר בו) תמכו בה בהתלהבות.

הסופר והעיתונאי בארי לין, אחת מהדמויות המובילות והמשפיעות של תנועת האנטי־מונופולים המודרנית בארצות הברית, התחקה בספרו Cornered מ־2010 אחרי המהפכה הזאת. בראיון לבלוג של מרכז סטיגלר בשנה שעברה, הוא הסביר את שורשיה כ"סוג של ברית בין הסוציאליסטים והקורפורטיסטים. שתי הקבוצות מאמינות במערכות אוטוקרטיות לא דמוקרטיות, שבהן הכוח מרוכז למעלה. הרבה אנשים משמאל שקידמו את סוג הריכוזיות הזה זכו להצלחה רבה כרגולטורים של מערכות כאלה. רק קבוצה קטנה בשמאל – השמאל הג'פרסוני – נותרה בחוץ" (ראו ראיון עם לין בעמ' 102).

דמוקרטים רבים מאמינים כי עליית כוחם של התאגידים בארצות הברית היא אשמתם הבלעדית של הרפובליקאים, אולם דמוקרטים רבים – ממועמד המפלגה לנשיאות בבחירות 1972, ג'ורג' מקגוורן, ועד אובמה והילארי קלינטון – היו שותפים מלאים ואף נלהבים למהפכה שאפשרה לתאגידים להשתלט על אמריקה, מהפכה שלא היתה מתרחשת ללא תמיכתם. הדמוקרטים, אחרי הכל, שלטו בבית הלבן במשך 16 מתוך 22 השנים האחרונות, ובשנים האלה דעיכת המעמד הבינוני בארצות הברית לא האטה כלל. להפך: שנותיו של ביל קלינטון כנשיא סללו את הדרך למשבר הפיננסי (דרך ביטול חוק גלאס סטיגל שהפריד בין בנקים מסחריים לבנקי השקעות), ואילו שמונה שנותיו של ברק אובמה לא הצליחו להרגיע את הזעם הציבורי שהוביל לניצחונו של טראמפ.

Charlie Neibergall/אי־פי

בספרו Listen, Liberal ("הקשב, ליברל") מהשנה שעברה, התחקה העיתונאי והסופר תומס פרנק אחרי האופן שבו נטשה המפלגה הדמוקרטית את ציבור המצביעים המסורתי שלה – מעמד הפועלים האמריקאי והאיגודים המקצועיים – לטובת העשירים. בספרו מ־2004 What’s the Matter with Kansas ("מה השתבש בקנזס?"), הסביר פרנק כיצד האחים קוך והרפובליקאים גרמו למעמד הפועלים הלבן להאמין שהם בצד שלו, בזמן שכל מה שעניין אותם זה קיצוצי מסים לעשירים. בספרו האחרון הוא מסביר כיצד נטשה המפלגה הדמוקרטית את העמדות המסורתיות שלה – מאבק למען העובדים, התנגדות למונופולים ותמיכה בעסקים קטנים – ואת קהל המצביעים המסורתי שלה, לטובת מעמד מקצועי אמיד יותר: עורכי דין, רופאים, מדענים, אנשי טכנולוגיה ובנקאי השקעות. הדמוקרטים החדשים לא רצו שום קשר למצביעים המסורתיים של המפלגה, מסביר פרנק. הם רצו לייצג את בוגרי האוניברסיטאות היוקרתיות, את מעמד המנהלים, ואת יזמי ההייטק כמו ביל גייטס ומארק צוקרברג. המפלגה הדמוקרטית החדשה היתה ידידותית לבנקים, ידידותית לחברות טכנולוגיה, וידידותית למונופולים: כל עוד "מומחים" הם שעומדים בראש החברות הגדולות, הם האמינו, אין שום בעיה בריכוזיות.

בין התוצאות של המהפך האידיאולוגי הזה, שבין אדריכליו גם ביל והילארי קלינטון, ניתן למצוא לפי פרנק את התמיכה הרת האסון של הדמוקרטים בהסכמי סחר כמו NAFTA, את האמונה ש"אתה מקבל מה שמגיע לך, ומה שמגיע לך מוגדר על ידי הישגיך בבית הספר", ואת הדה־רגולציה שהובילה למשבר הפיננסי העולמי. עיקרון אחר שאבד הוא ההתנגדות למונופולים, שמאז סוף שנות ה־80 ועד לבחירות 2016 נמחקה ממצעי המפלגה. קו החשיבה הזה, טוען פרנק, הוביל את המפלגה לזלזל בעלייה באי השוויון, לזנוח את קהל המצביעים המסורתי שלה, ולבסוף להפסיד את הבחירות לאחר שאותם אנשים עברו להצביע לטראמפ. הספר פורסם כמעט שנה לפני שהילארי קלינטון הפסידה בבחירות, אך אבחן באופן מדויק את כל הכוחות שהובילו לבסוף למפלתה.

"ישנו סוג של שאננות במפלגה הדמוקרטית, היבריס", הסביר פרנק בראיון למגזיןTheMarker שנערך ימים ספורים לאחר ההפסד בבחירות. "האליטה הדמוקרטית לא חושבת שהיא צריכה לעשות שום דבר עבור אף אחד. הם עושים טובות לוול סטריט, לחברות הפארמה ולעמק הסיליקון, אבל לא חושבים שהם צריכים לעשות שום דבר עבור המצביעים הרגילים". כדוגמה, הוא מציין את "אובמה־קייר", רפורמת הבריאות של אובמה, שנתנה לחברות הביטוח, כפי שהוא מסביר, "שליטה קבועה במערכת הבריאות האמריקאית".

"הפרמיות של אובמה־קייר עלו לפני הבחירות – בחדות", אמר פרנק. "איזה פוליטיקאי מרשה לכזה דבר לקרות ממש לפני בחירות? פוליטיקאי שלא אכפת לו. פוליטיקאי שלא חושב שיש לו ממה לדאוג". פרנק מבקר בחריפות את אובמה בספר, על כך שנתן למשבר "להתבזבז" בניגוד לפרנקלין רוזוולט, עוד נשיא שירש משבר כלכלי עצום והשתמש בו כדי לשנות את פני הכלכלה כך שתעבוד למען הציבור הרחב.

אובמה עזב את הבית הלבן כשמעמדו הציבורי בשמיים. אולם תהיה זו טעות להעמיד פנים שהוא אינו נושא באחריות חלקית לכל הדברים המתוארים לעיל. בניגוד לתדמית החברתית שלו, אובמה היה נשיא פרו־תאגידי ופרו־מונופולים. שתי הרפורמות המשמעותיות ביותר שלו – אובמה־קייר והרפורמה הפיננסית דוד־פרנק – נכתבו כמעט כולן על ידי לוביסטים. הממשל שלו חילץ את הבנקים, אך למרות המנדט הציבורי שהעניק לו רוב אדיר בבית הנבחרים ובסנאט והמומנטום שלאחר המשבר, לא העמיד בנקאים לדין או נקט בצעדים משמעותיים נגד הבנקים. במקום זאת, הבנקים הורשו לחזור להעניק מענקי שיא לעובדיהם ולעקל כ־9 מיליון בתים – בתמיכתו המלאה והמפורשת של הממשל. ממשל אובמה גם לא עשה שום דבר כדי להילחם במונופולים. במקום זאת, אובמה ובכירי ממשלו שמרו על מדיניות של דלת פתוחה לבכירים תאגידיים, וקיימו לא פחות מ־2,286 פגישות עם מנכ"לים. מחקר של אוניברסיטת אילינוי באורבנה־שמפיין הראה כי פגישות אלה לוו בעלייה במחירי המניות של החברות המדוברות ובהקלות רגולטוריות. אין זה מקרה שלאחר פרישתו מהבית הלבן עבר אובמה לחגוג על יאכטות של מיליארדרים כמו ריצ'רד ברנסון ולהעניק נאומים בוול סטריט עבור מאות אלפי דולרים. אלה האנשים שנמנים עם המעגל החברתי שלו (ושל רוב הפוליטיקאים הבכירים בארצות הברית). אלה האנשים שלהם דאג כנשיא. יותר מכל דבר אחר, מורשתו של אובמה היא נשיאותו של טראמפ.

אופטימיות? לא בקרוב

קשה להיות אופטימי כיום לגבי עתידה של הדמוקרטיה האמריקאית. ארצות הברית היא מדינה מושחתת וריכוזית, שבה אי השוויון והריכוזיות עומדים על רמות שלא נראו מאז ימי "הברונים השודדים" במאה ה־19. אי השוויון בארצות הברית, לפי מחקר שפרסמו לאחרונה הכלכלנים תומאס פיקטי, עמנואל סאז ואחרים, חמור יותר מאשר בסין. תוחלת החיים באזורים מסוימים באפלצ'ים ובמיסיסיפי נמוכה יותר מאשר בבנגלדש, הודות למגיפה של התאבדויות והתמכרויות לסמים. בבחירות האחרונות סחף טראמפ רבים מהמצביעים באזורים האלה עם הבטחות להילחם למענם מול הממסד הוושינגטוני המושחת והבנקים הגדולים, ומאז בגד בכל אחת מההבטחות, לרבות ההבטחה "לרוקן את הביצה" בוושינגטון. במקום זאת, הוא מילא את הקבינט שלו במיליארדרים ולוביסטים, העביר שורה של חקיקות לא פופולריות שכל תכליתן הוא לשרת קבוצות אינטרס וקיצוצי מסים לעשירים, ובעיקר דאג להעשיר את עצמו הודות לשורה אדירה, בלתי נתפשת, של ניגודי עניינים.

לכאורה, אין סיבה לאופטימיות לגבי העתיד הקרוב. "בארבע השנים הקרובות, החברות הגדולות ייהפכו לגדולות יותר והתעשיות הריכוזיות יהפכו לריכוזיות יותר", אומר מיכאלי. בקרב הכלכלנים שעוסקים בהגבלים עסקיים זה בהחלט הקונסנזוס: טראמפ לא יעשה דבר נגד מונופולים, אלא אם, כמו טיים־וורנר, הבעלים של CNN, הם מפריעים לו ברמה האישית.

HANDOUT/רויטרס

מדוע בכל זאת יש, אולי, סיבות לאופטימיות? משום שבשנתיים האחרונות, לאט לאט, השיח הכלכלי בארצות הברית עובר שינוי עמוק. ברני סנדרס, המועמד היחיד שסירב לקחת כספים מתורמים גדולים במהלך הבחירות והוביל את הקמפיין הפרוגרסיבי המשמעותי והמהפכני ביותר שנראה באמריקה בעשורים האחרונים, נבחר באופן עקבי לפוליטיקאי הפופולרי בארצות הברית. הסכנה שבריכוזיות, בעבר נושא שנוי במחלוקת שהוגבל לשוליים הפוליטיים, זוכה כיום לסיקור נרחב בעיתונות המיינסטרים. הזעם הציבורי נגד המונופולים, אותו זעם שהוביל בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 לרפורמות ששחררו את הכלכלה האמריקאית מעולם שבו שלטו רוקפלר, ג'יי.פי מורגן, אנדרו קרנגי ושאר הברונים השודדים, מרים שוב את ראשו. אפילו גוגל, פייסבוק ואמזון, המונופולים הדיגיטליים הנערצים של פעם, אינם חסינים. בבחירות 2016, הדמגוג המסוכן דונלד טראמפ הצליח לעבוד על מיליוני אמריקאים שביקשו שינוי ושכנע אותם שהוא זה שיילחם למענם. בפעם הבאה, יש לקוות שהם לא יעשו את אותה הטעות.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות