תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הכלכלה שלא מציעה הרבה סיבות לאופטימיות

לכתבה

מאחורי הצמיחה המתונה של הכלכלה הפלסטינית מסתתרת מציאות מרה: חקלאות גוססת, תעשייה מתכווצת ואבטלת צעירים של יותר מ50% ■ ועוד לא דיברנו על עזה

5תגובות

החדשות הטובות לגבי הכלכלה הפלסטינית בשנה וחצי האחרונות הן שלא היו רק חדשות רעות: לקראת סוף 2015 הואץ קצב השיקום של עזה, שעדיין מלקקת את הפצעים ממבצע צוק איתן בקיץ 2014, מה שתרם לצמיחה הכלכלית ולתעסוקה ברצועה. גם הכנסות הרשות הפלסטינית הראו שיפור במחצית הראשונה של 2016 – במידה רבה בזכות עלייה במספרם של העובדים הפלסטינים בישראל.

אבל חוץ מזה, הכלכלה הפלסטינית לא מציעה הרבה סיבות לאופטימיות: היא מנסה שוב ושוב לעמוד על שתי רגליה – אבל מצב פוליטי וביטחוני בעייתי והקשר הגורדי עם ישראל משאירים אותה קטנה ונחשלת. רצועת עזה נאבקת בכלכלה תנודתית ושברירית מאוד, והגדה המערבית סובלת מקיפאון כלכלי. שיעור האבטלה בקרב הצעירים חוצה את ה־50%, והענפים היצרניים של הכלכלה הפלסטינית נעלמים והולכים. דו"ח של ועידת האו"ם לסחר ופיתוח שפורסם בספטמבר מראה כי העוני בשטחים הפלסטיניים נותר גבוה מאוד ב־2015. התרומות התמעטו, תושבי השטחים המשיכו להיות לקוחות שבויים של יצוא ישראלי, והתנאים הסוציו־אקונומיים בעזה הידרדרו. היתה ירידה בהיקף העזרה של ארגונים זרים וצניחה בכספי התרומות.

הכתבה מתפרסמת בגיליון נובמבר של מגזין  TheMarker

להורדת אפליקציה למכשירי אפל או אנדרואיד; לקבלת גיליון היכרות חינם

השינוי בתמ"ג בשטחי הרשות הפלסטינית 2012-2016
מקור: רש"פ, הלמ"ס, סטטיסטיקה של סחר חוץ

"המשק הפלסטיני חי בעזרת הנשמה מלאכותית", אומר יצחק גל, חוקר במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב. "המגזרים הריאליים של הכלכלה כמעט ולא מתפתחים. החקלאות, התעשייה, השירותים המתקדמים, התיירות. אם מפרקים את מרכיבי הצמיחה בשנים האחרונות רואים שבאופן מעשי, הכלכלה לא צומחת. זהו משק בשקיעה".

צמיחה לא משכנעת

2015 הגיעה לאחר שנה של מיתון קשה, והכלכלה לא צמחה מספיק כדי לשפר את מצבם של משקי הבית הפלסטיניים. בקיץ 2014 קרס התמ"ג של עזה ב־15% בעקבות הלחימה המסיבית במבצע צוק איתן, ובשנה שאחריה צמח רק ב־6.8% – לא מספיק כדי להחזיר למסלול את הכלכלה שמקרטעת כבר עשור לפחות. הכלכלה בשטחים (בגדה ובעזה) צמחה בסך הכל ב־3.5% בשנה שעברה. ההכנסה לנפש לא צמחה, והיא עדיין נמוכה יותר מרמתה ב־2013, לפני הלחימה בעזה. קרן המטבע הבינלאומית צופה כי השנה, הצמיחה בתמ"ג תהיה קצת יותר נמוכה: 3.3% – 2.7% בגדה ו־5.5% ברצועת עזה.

הצמיחה הכלכלית בעזה ב־2015 לא היתה קשורה לשיפור בייצור, שהיה יכול לסלול את הדרך לפיתוח יציב. היא היתה מרוכזת במגזר הבנייה, וליתר דיוק, בבנייה מחדש של תשתיות שנהרסו במלחמה. גם בגדה המערבית הצמיחה לא היתה בת־קיימא. היא התרכזה במגזר השירותים ובסחר קמעוני וסיטוני והתבססה על צריכה, שקיבלה רוח גבית מהרחבת האשראי לרשות ולעובדי הציבור שלה.

לאן נעלמו החקלאים

"מגיל 14 אני עובד. התחלתי בבנייה, אחר כך בשיווק סחורה, ומאז פתחתי הרבה עסקים: חברה לצלחות לוויין שנסגרה כשהתחילה האינתיפאדה, חנות למוצרי חשמל, בית קפה ופיצריה.

לא מזמן שכרתי שטח של הוואקף ברמאללה והפכתי אותו לחניון. פתחתי גם בית קפה בעמאן, אבל בינתיים לא ראיתי שקל על ההשקעה" חיג'אזי מוחמד מועטן, 45, נשוי + 7 ילדים, עובד במכולת המשפחתית ומנהל חניון ברמאללה

המכולת של חיג'אזי
תומר אפלבאום

התכווצות החקלאות הפלסטינית – כשיעור מהתמ"ג ובקרב כלל המועסקים בשוק העבודה – לא התחילה ב־2015. זוהי מגמה שנמשכת כבר זמן רב, למרות חשיבותה של החקלאות לא רק לכלכלה הפלסטינית, אלא גם למרקם החברתי ולאתוס של העם הפלסטיני, שנמצא כבר שנים רבות בסכסוך לאומי עם ישראל. החקלאות היא גם כלי חשוב להתמודדות עם חוסר הביטחון התזונתי הכרוני בשטחים, שהחמיר בשנים האחרונות: לפי נתוני האו"ם מ־2016, כשליש מהאוכלוסייה הפלסטינית סובל מחוסר ביטחון תזונתי, ובסך הכל כשני שלישים מהפלסטינים מושפעים ממנו. לפי מפקד חקלאי שנערך ב־2011, כ־70% מהמשפחות הפלסטיניות העוסקות בחקלאות השתמשו בכל התוצרת שלהן לצריכה עצמית.

מנתונים של משרד הסטטיסטיקה הפלסטיני עולה כי ב־1987 היה חלקו של מגזר החקלאות מהתמ"ג כמעט 19%. באמצע שנות ה־90 ירד חלקו לכ־12%, וב־2013 היה חלקה של החקלאות 4% בלבד. גם שיעור העובדים בחקלאות מכלל המועסקים ירד במהלך השנים – מ־15.5% בממוצע ב־2005־2008, לכ־10% לפי נתוני 2013. זאת, לעומת 14% שעבדו בשירות הציבורי, 16% שעבדו בבנייה ו־20% שעבדו בחנויות, בבתי מלון ובמסעדות. נתונים אלה אינם כוללים את בני המשפחה שעובדים ללא שכר, כך שמספרם האמיתי של העובדים הוא למעשה גדול בהרבה. לפי הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה, בגדה המערבית 87% מהנשים העוסקות בחקלאות עושות זאת כחלק מהמאמץ המשפחתי, וללא תשלום, וכך גם 20% מהגברים. כ־40% מהפלסטינים העוסקים בחקלאות עושים זאת בשכר, לעומת 4% בלבד מהנשים.

"אנחנו סובלים משני בעלי בית - ישראל והרשות. לפני אוסלו היינו קונים סחורה ישירות מישראל, ועכשיו אנשי הרשות שולטים בשוק ומוכרים לנו במחיר גבוה יותר. בשנים האחרונות יש פחות עבודה בכפר, ומרוויחים רק 70 שקל ביום - לעומת 300 שקל בישראל.

בגלל שחסרה עבודה כולם סוחרים וכולם פותחים עסקים קטנים. ואז כולם מפסידים, כי השוק קטן. גם הכביש שישראל סגרה מבורקה לרמאללה מבזבז לנו המון כסף על דלק. אבא שלי וחלק מהאחים שלי עזבו לארצות הברית, אבל אני נשאר כאן" חיג'אזי מוחמד מועטן, 45, נשוי + 7 ילדים, עובד במכולת המשפחתית ומנהל חניון ברמאללה

המכולת של חיג'אזי
תומר אפלבאום

כך או כך, השכר לא מתגמל במיוחד: לפי נתוני הלשכה הפלסטינית מ־2014, שכר ממוצע של עבודה חקלאית בשטחים הוא 47.5 שקל ליום (62 שקל בגדה ו־24 שקל ברצועת עזה), לעומת שכר יומי ממוצע של 83 שקל ליום בכלל ענפי התעסוקה (91 שקל בגדה ו־64 שקל ברצועה).

לפי דו"ח של ועידת האו"ם לסחר ופיתוח מהשנה שעברה, שעסק בחקלאות הפלסטינית, בערך 20% מהיצוא הפלסטיני, שהיקפו השנתי כמיליארד דולר, מבוסס על חקלאות – בעיקר על זיתים, שמן זית, ירקות ופרחים. ואולם, החקלאות הפלסטינית לא מצליחה להיות מנוע צמיחה – למרות הביקוש והעלייה בערכו של שמן הזית מאז תחילת שנות ה־2000. העובדה שישראל מפקחת על כל היצוא החקלאי הפלסטיני, ושהסחורות לשווקים האזוריים והגלובליים חייבים לעבור דרך נמליה ודרך אדמה שנמצאת בשליטת ישראל, הופכת את החיוניות, התחרותיות והרווחיות של היצוא החקלאי לתלויות במידה רבה בקובעי המדיניות הישראלים. הענף רחוק מלממש את הפוטנציאל שלו, נטען בדו"ח, כתוצאה מנישול מתמשך של הפלסטינים מאדמות וממקורות מים. זאת גם הסיבה, על פי הדו"ח, לכך שבמונחי גודל מוחלט, חלקה של התפוקה החקלאית התכווץ בשליש בין 1987 ל־2011.

"אני מובטל כבר חמש שנים. לפני זה עבדתי בבנייה ברמאללה ולפעמים בישראל, בלי אישורים. קיבלתי לא מזמן היתר עבודה, אבל המצב הבריאותי שלי לא מספיק טוב כדי לעבוד בבנייה.

בכפר אין עבודה, וכדי למצוא עבודה ברמאללה צריך קשרים. שני הבנים הבכורים שלי עובדים בטיח ברמאללה ומחזיקים את המשפחה" סולטן חליל באג'ס, 46, רסמייה זאכי סולטן, 44 . נשואים + 8 ילדים. סולטן מובטל, רסמייה מנהלת משק הבית

סולטן חליל באג'ס, 46 ,
רסמייה זאכי סולטן, 44 .
נשואים + 8 ילדים
תומר אפלבאום

ארגון כרם נבות שהקים דרור אטקס, ועוסק בחקר ההתנחלויות והמדיניות הישראלית בשטחים, פרסם ב־2013 מחקר שהראה כי בעשורים האחרונים חל קיטון של כשליש בשטחים החקלאיים המעובדים בידי פלסטינים בגדה המערבית – ואחד הגורמים לירידה הזו, לטענתו, היא התרחבות השטחים החקלאיים הישראליים בשטחים. מנגד, גל סבור כי החקלאות בגדה המערבית אינה סיפור של תחרות על קרקעות בין מתנחלים לפלסטינים. "כבר שנים שיש ירידה בחקלאות, וכיום היא במצב של גסיסה", אומר גל. "הגורם מספר אחת לכך הוא מחסור במים – כמעט ואין מים שמאפשרים חקלאות והשקיה. כבר 15־20 שנה שמעט מקורות המים הקיימים הולכים לשתייה ולשימושים עירוניים, ולכן יש הרבה שטחים לא מעובדים. מגדלים בעיקר כרמי זיתים שמושקים מהגשם".

ממה נובע המחסור במים?

"המחסור קשור לכמה דברים: כמות המים שנקבעה בהסכמים הכלכליים בין ישראל לפלסטינים (כחלק מפרוטוקול פריז, שנחתם ב־1994) לא גדלה מאז שנות ה־90. אפילו הכמות שנקבעה אז אינה מנוצלת במלואה בגלל ההגבלות המוטלות על שטחי C, שם נמצא חלק הארי של השטחים החקלאיים. במדינות אחרות, שבהן אין את המגבלות הפוליטיות שיש בשטחים, יש התפלת מי ים ושימוש במי ביוב להשקיה. ברשות אין, בגלל המורכבות: למתקני התפלה חייבת להיות עם גישה לים התיכון, ובשביל זה צריך להגיע להסכם עם ישראל. ישראל אמנם לא מתנגדת לכך, אבל התיאומים מסובכים מכדי לצאת כיום לפועל".

"אני תופרת רקמה בעבודת יד. פעם הייתי עושה שמלות - לוקח חודשיים להכין שמלה, ומוכרים אותה בערך ב-1,000 דולר - אבל כיום לאנשים אין כסף ואין ביקוש. אז אני רוקמת דברים קטנים, כמו ארנקים, ונותנת לאשה מהכפר תמורת חמישה - שבעה שקלים. ברגע שמתווכים נכנסו לתחום הזה הרווח של הרוקמות צנח.

אני כל הזמן חושבת על העתיד של הבנים שלי. הם לא יכלו ללכת ללמוד בגלל שאבא שלהם היה חולה. ועכשיו הם עובדים בגובה, בלי ביטוח. החיים שלהם בסכנה" סולטן חליל באג'ס, 46, רסמייה זאכי סולטן, 44 . נשואים + 8 ילדים. סולטן מובטל, רסמייה מנהלת משק הבית

רקמה של רסמייה
תומר אפלבאום

הפועלים הפלסטינים כאן, ויותר מתמיד

תעסוקת פועלים בישראל חשובה לכלכלת הרשות אפילו יותר מבעבר: בשנים האחרונות הוכפל מספר הפועלים הפלסטינים שעובדים בישראל ובהתנחלויות, והגיע לכ־100 אלף, בערך 60 אלף מתוכם עם רישיון. בסך הכל, גדל חלקם של העובדים בישראל מכ־9% מכלל המועסקים מהגדה המערבית ב־2009, לכ־15% ב־2015, וכמחצית מהם עובדים בבניין.

מספר הפועלים הפלסטינים בישראל ובהתנחלויות, עם ובלי אישורים, באלפים 2006-2015
מקור: למ"ס, סקרי כוח עבודה

העובדים בישראל גם מקבלים שכר גבוה יותר מאלה שעובדים בגדה: לפי דו"ח של בנק ישראל מ־2014, שכר יומי ממוצע נטו של פועל פלסטיני בישראל מגיע כמעט ל־200 שקל, בעוד שפועל פלסטיני בשטחים מקבל כ־90 שקל ביום עבודה. לפי נתונים שפרסם גל, משכורת חודשית ממוצעת נטו של פועל שעובד בישראל היא 3,690 שקל, לעומת 2,060 לשכיר בגדה המערבית, וזאת אף שבגדה יש יותר ימי עבודה חודשיים. בחישוב כולל, העבודה בישראל תורמת כ־20% מכלל ההכנסות של משקי הבית בגדה, ותרומתה ליציבות החברתית היא קריטית.

התלות הגדלה בישראל מכניסה את הכלכלה הפלסטינית למצב בעייתי – כאשר ישראל יכולה, מטעמי ביטחון או ענישה קולקטיבית לסגור את הגבולות ולגרום להידרדרות מהירה בשטחים.

מכת מדינה: אבטלה

"כיום רוב הנשים מעדיפות לעבוד מחוץ לבית, כי הזמנים השתנו ומפרנס יחיד כבר לא מספיק . חלק מהן עושות רקמה, חלק רועות צאן או עוזרות בחקלאות. כל אחת מנסה בדרכה.

הרבה אנשים שואפים להיות עובדי מדינה - זה נוח במיוחד לנשים, בגלל שעות העבודה. אבל ההכנסה לא שווה את המאמץ. עם ותק של 20 שנה אני מרוויחה 3,300 שקל בחודש" רחב מוסטפא מועטן, 48, נשואה + 7 ילדים, סגנית מנהלת בית ספר

רחב מוסטפא מועטן
תומר אפלבאום

הכפלת מספרם של העובדים הפלסטינים בישראל מנעה אולי הידרדרות קשה בשוק התעסוקה בגדה המערבית, אבל שיעור האבטלה עדיין גבוה בגדה, ובעיקר ברצועה. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה הוא 46% בלבד, והמשמעות היא שאם מביאים בחשבון עובדים שפרשו מכוח העבודה, רמת האבטלה הרשמית תהיה גבוהה הרבה יותר.

האבטלה בשטחים היתה 26% ב־2015, לעומת 12% ב־1999 – השנה שלפני הידוק מגבלות התנועה בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה. לפי לשכת הסטטיסטיקה המרכזית הפלסטינית, הבנייה מחדש של עזה – אף שהיתה מתונה – הצליחה להפחית את האבטלה ברצועה, שירדה בשנה שעברה ב־9% לרמה של 38%. בגדה, האבטלה גדלה ב־1% ל־19%.

גל מתייחס לאבטלת הצעירים כאל פצצה מתקתקת: "בקרב בני ה־20 פלוס בגדה המערבית יש אבטלה של יותר מ־50%. גם בין אלה שעובדים, מעטים מצאו משרה שמתאימה ליכולותיהם. הפצצה הזאת עדיין לא התפוצצה; רואים את זה במידה רבה במזרח ירושלים, אבל במקומות אחרים עדיין לא".

בדו"ח שיצא בספטמבר טוען האו"ם כי השליטה המלאה של ישראל בשטחי C (כ־60% משטח הגדה), מגבלות תנועה נוספות והסגר על עזה יצרו משבר אבטלה כרוני בשטחים, וכי ללא התעסוקה בישראל ובהתנחלויות, היה שיעור האבטלה בגדה המערבית מגיע ל־35%.

"המצב בכפר הידרדר בשנים האחרונות. אנחנו קונים הכל במקום לייצר בעצמנו, ויש פחות גידול צאן. השטח של הכפר לא מתרחב וזה גורם לצפיפות ולעלייה במחירים של הדיור. יש הרבה צעירים שגמרו ללמוד, אבל אין להם מה לעשות" רחב מוסטפא מועטן , 48 , נשואה + 7 ילדים,סגנית מנהלת בית ספר

רחב מוסטפא
תומר אפלבאום

השנה הקשה של עובדי המדינה

יבוא ויצוא סחורות משטחי הרשות הפלטינית 1995-2014
מקור: רש"פ, הלמ"ס, סטטיסטיקה של סחר חוץ

היחסים הכלכליים הסבוכים של הפלסטינים עם ישראל לא מסתכמים ביחסי עבודה. בפרוטוקול פריז נקבע בין השאר כי ישראל תגבה את מסי היבוא על סחורות המיועדות לשטחים ותעביר אותם לרשות הפלסטינית, וכן תעביר לה מדי חודש את המע"מ שגבתה על סחורות שנועדו לצריכה בשטחים. הסכומים אלה מהווים כשלושה רבעים מהכנסותיה של הרשות הפלסטינית, שנמצאת במשבר תקציבי מתמשך מ־2012, ומצב זה מעניק לישראל שליטה קריטית על הכלכלה הפלסטינית: בתחילת 2015 עיכבה ישראל את הכספים במשך ארבעה חודשים, וגרמה לזעזוע תקציבי נוסף ברשות. כשהעברת הכספים מתעכבת, הרשות אינה יכולה לשלם בזמן את משכורות עובדי המדינה ומנגנוני הביטחון – שמהווים יותר מרבע מכוח הקנייה בגדה המערבית. כשעובדי המדינה לא מקבלים משכורת, גלי ההדף מתפשטים בכל המשק הפלסטיני, שמצליח בקושי להשאיר את הראש מעל המים.

פרוטוקול פריז ספג ביקורת קשה לאורך השנים, וגם חלק מהוגיו מודים כי הגיע הזמן להחליף אותו או לבצע בו שינויים משמעותיים, בעקבות השינויים בשטח. אחת הנקודות הקשורות להסכם שעלתה בדו"ח האו"ם מספטמבר נוגעת לדמי הטיפול הגבוהים ללא הצדקה, כך על פי הנטען בדו"ח, שמנכה ישראל מהפלסטינים עבור גביית מסי היבוא: ישראל מנכה 3% מהתשלומים לרשות – סכום שמכסה כ־30% מסך תקציב המכס הישראלי. אם ישראל היתה גובה מהרשות סכום פרופורציונלי עבור הגבייה (כ־6% מהסחורות מיועדות לרשות), היא היתה מנכה 0.6% מהסכום המיועד לרשות, וחוסכת לה 50 מיליון דולר ב־2014.

"כל בוקר אני קם מוקדם, מתפלל במסגד ורועה את הצאן שעתיים–שלוש . אחר כך אני עושה כל מיני עבודות שקשורות לעסק.

אני קונה מישראל תערובת מזון לבעלי חיים, מחלק אותה לשקיות גדולות ומשווק ללקוחות באזור. מאחר שאין לבורקה גישה ישירה לכביש 60 - הצבא חסם את הדרך לפני בערך 15 שנה - צריך להשתמש בדרכים עוקפות וההובלה עולה הרבה יותר" ניזאם עלי, 42, נשוי + 7 ילדים, מתפרנס משיווק והפצה של תערובת מזון לבעלי חיים וגידול צאן

ניזאם עלי
תומר אפלבאום

מכלכלה יצרנית לחברה צרכנית

פן נוסף ביחסים הכלכליים בין ישראל לרשות נוגע ליחסי הסחר ביניהן: כ־55% מסך הסחר הפלסטיני מתקיים עם ישראל, בעוד שהסחר עם הפלסטינים הוא 3% בלבד מהסחר הישראלי. בשנה שעברה עלה שיעור היצוא הפלסטיני בתמ"ג מ־18% ל־19% – בעוד שהיבוא קפץ מ־56% ל־59%, לפי דו"ח האו"ם. המשמעות היא שהגירעון המסחרי התרחב, והגיע לכ־5.2 מיליארד דולר – נתון המשקף תלות עמוקה של המשק הפלסטיני ביבוא, ובעיקר ביבוא ישראלי.

תעשייה וחקלאות בשטחים הפלסטיניים כשיעור מהתמ"ג 1994-2013
מקור: רש"פ, הלמ"ס

לדברי גל, הצריכה הפרטית הפלסטינית הוכפלה בעשור שחלף מאז סיום האינתיפאדה השנייה, והפער בין היצוא והיבוא הפלסטיניים גדל פי ארבעה מאז שנות האינתיפאדה ועד סוף 2014. תהליכים אלה הוזנו על ידי הסיוע החיצוני הגדול שקיבלה הרשות, ולא על ידי צמיחה בת־קיימא. למעשה, אומר גל, התרחש שינוי גדול לרעה במבנה המשק הפלסטיני: ירידה חדה במשקלם של ענפי הייצור והיצוא העיקריים, החקלאות והתעשייה – מכ־30% ב־1994 לכ־15% ב־2015. במקביל, חלה עלייה במשקל ענפי המסחר והשירותים האישיים והממשלתיים, הניזונים מהסיוע החיצוני.

מה מפריע לתעשייה הפלסטינית לצמוח?

"היא סובלת מכל מיני חסמים, למשל מגבלות על 'חומרים דו־שימושיים' (כאלה שעלולים לשמש גם לצרכים צבאיים): יש רשימה ארוכה של חומרי גלם ומוצרים שאסור להכניס, בעיקר לעזה אבל גם לגדה, כמו כימיקלים ומכונות שונות. כמעט כל התעשיות הפלסטיניות ניזוקות מכך. זה מחייב שימוש בחומרים פחות מתאימים ובמכונות פחות מתאימות. יש גם דברים שצריך לחדש עבורם רישיון יבוא מיוחד בכל פעם. יש גם חסמים שקשורים לתשתיות, כמו מערכת חשמל בעייתית: החשמל מגיע מישראל, אבל מערכת ההולכה מוגבלת. אין מקור אנרגיה זול, כמו גז לתעשייה. לפלסטינים דווקא יש מאגר גז קטן שנמצא במים הכלכליים של עזה. הוא קל לפיתוח מאחר שהוא קרוב לחוף, והוא יכול לספק את צורכי השוק הפלסטיני במשך 20 או 30 שנה, אבל אי־אפשר לפתח אותו כי אין הסכמות עם ישראל. אמנם ברמת השטח, במינהל האזרחי הישראלי וברשות המעברים, יש גישה מאוד קואופרטיבית בשנים האחרונות וניסיון להקל על הכלכלה הפלסטינית. אבל זה לא משנה את המצב הבסיסי – זה רק מאפשר להם להשאיר את הראש מעל המים".

"יש לי הרבה פחות צאן מפעם - רק כמה עשרות, בין השאר מאחר שפעם היה אפשר לרעות בכל מקום, וכיום רועים מותקפים על ידי המתנחלים באזור אם הם יוצאים מחוץ לכפר.

אני לא רואה עתיד כלכלי לילדים שלי אם המצב ימשיך כך. לעסק שלי אין עתיד, ולכן שלחתי את הבן שלי ללמוד משפטים באבו–דיס" ניזאם עלי, 42, נשוי + 7 ילדים, מתפרנס משיווק והפצה של תערובת מזון לבעלי חיים וגידול צאן


ניזאם עלי
תומר אפלבאום

יותר הכנסות, פחות תרומות

ב־2015 המשיכה הרשות במאמציה להקטין את הגירעון התקציבי, נכתב בדו"ח של ועידת האו"ם לסחר ופיתוח. הרשות הצליחה לצמצם את הגירעון התקציבי ל־11% מהתמ"ג – לעומת 27% ב־2006, והכנסותיה גדלו ב־9% – בעיקר בגלל הגידול החד ביבוא לעזה והעלייה במספר העובדים בישראל. על העלייה בהכנסות העיבה ירידה של 30% בכספי התרומות: בסך הכל נתרמו 800 מיליון דולר ב־2015, וכיסו 55% מהגירעון התקציבי בסך 1.45 מיליארד דולר. היקף ההלוואות של הרשות מבנקים מקומיים עלה ב־163 מיליון דולר, וכך סך החוב המקומי והחיצוני תפח ל־2.5 מיליארד דולר בסוף 2015 – מה שעלול להוסיף בעתיד ללחצים הכלכליים על הרשות.

תמ"ג לנפש בשטחי הרשות הפלסטינית בהשוואה למדינות ערביות, בדולרים, במחירים שוטפים
רש"פ, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הבנק המרכזי הירדני, קרן המטבע הבינ"ל

העתיד: פוטנציאל לצמיחה דו–ספרתית

שיעור האבטלה בשטחים הפלסטיניים 2007-2016
מקור: לשכת הסטטיסטיקה הפלסטינית,
הערכות של קרן המטבע הבינלאומית

גל אומר כי המגמות החיוביות ב־2015 המשיכו גם השנה: תנועת המשאיות לתוך עזה גדלה (המסים שישראל גובה על יבוא לתוך עזה עוברים לידי הרשות הפלסטינית – ולא לחמאס), וזהו גורם קריטי מבחינה כלכלית; מספר העובדים הפלסטינים בישראל ממשיך לעלות – ושני הדברים יבואו לידי ביטוי בהכנסות הרשות השנה.

"אפשר לבדוק את הפוטנציאל הכלכלי הפלסטיני לפי ירדן – שהתנאים בה דומים. היצוא הפלסטיני מסתכם במיליארד דולר בשנה, בעוד שהיצוא הירדני מגיע כמעט ל־10 מיליארד דולר בשנה. לאחרונה יש גידול ביצוא הפלסטיני לירדן – אבל הוא לא מגיע ל־200 מיליון דולר בשנה. האסטרטגיה הפלסטינית לצמיחה מוטת יצוא, עם דגש על העולם הערבי, אינה יכולה להתממש כרגע. כלומר, יש פה מצב של כלכלה בתת־מימוש של הפוטנציאל. אבל לפי ניתוחים שנעשו, אם רק יסירו את החסמים ויעברו למציאות כלכלית נורמלית – יבוא חומרי גלם באופן חופשי, יבוא מכונות, יצוא ללא חסמים, כמו שהיה לפני שנת 2000 – הכלכלה הפלסטינית תקפוץ לצמיחה דו־ספרתית במשך חמש שנים".

כל המצולמים בכתבה הם תושבי הכפר בורקה, הסמוך לרמאללה, מערבית לכביש 60 , הציר המרכזי בגדה. הדרך הישירה מהכפר לרמאללה חסומה מאז 2001 , והוא מוקף בהתנחלויות גבעת אסף, פסגות וכוכב יעקב. בכפר מתגוררים כ–2,000 איש

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות