תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המיליונר שזרק הכל ומסתפק בתיק גב: "הגידו לא למסגרות ששואבות את כספנו"

לכתבה
אמנון דוד ער

ג'יימס אלטושר החליט להשתחרר מאחיזת החנק של הקפיטליזם ולהתנהל בעולם עם 15 פריטים בלבד ■ המיליונים שקנו את המדריכים לחיים שלו כבר הפכו אותו לגורו של "כלכלת הצמצום" ואת חלקם הוא אפילו כבר שיכנע לנטוש את עבודתם

63תגובות

בוקר אחד לפני כמה חודשים החליט ג'יימס אלטושר להיפטר מכל חפציו, ונהפך לגיבור תרבות. כתבת פרופיל ב"ניו יורק טיימס" שפורסמה באוגוסט הכתירה אותו כ"גורו העזרה העצמית שמחזיק רק ב־15 פריטים", וסיפקה לו במה משפיעה במיוחד לשטוח את משנתו. "אם אתם לא בוחרים את החיים שאתם רוצים לחיות, רוב הסיכויים שמישהו אחר יבחר אותם בשבילכם", הסביר אלטושר, "ואז, התוצאות כנראה לא יהיו מאוד נעימות".

החיים הנוכחיים שאלטושר בחר לעצמו מבוססים על מינימליזם קיצוני וארוזים בתיק בד. יש לו לפטופ, אייפד, שלושה זוגות מכנסי בד, שלוש חולצות טי, כסף מזומן ועוד כמה פריטי סדקית. את כל שאר חפציו הוא ארז ב־40 שקיות זבל, מסר לחברים או זרק לפח. הוא עזב את דירתו בקולד ספרינג, עיירה נאה באפ־סטייט ניו יורק, ומתגורר אצל חברים או בדירות שהוא שוכר ב־Airbnb. את ההחלטה להיפטר מכל מה שרכש במהלך חייו, אף שהוא אדם בעל אמצעים, הסביר בצורך להשתחרר מאחיזת החנק של הקפיטליזם, שבעשור האחרון העניק לאזרחי העולם המערבי משבר פיננסי מטלטל, מיתון כלכלי עמוק ופערי הכנסות מזעזעים, וחולל אצל רבים שבר הולך ומעמיק באמון שהם נותנים בשיטה הכלכלית, ובמוסדות והמנגנונים שמנהלים אותה.

הכתבה מתפרסמת בגיליון נובמבר של מגזין  TheMarker

להורדת אפליקציה למכשירי אפל או אנדרואיד; לקבלת גיליון היכרות חינם

סקר עולמי שערך ב־2015 הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס (WEF), הראה כי בני דור המילניום איבדו באופן כמעט מוחלט את אמונם במוסדות הכלכליים והפוליטיים. הסקר, שנערך בקרב יותר מ־1,000 צעירים בני 20־30 ב־285 ערים בעולם, מצא כי רק 11% מהם מאמינים כי ממשלתם תפעל בהגינות. 14% מהמשיבים ענו כי הם סומכים על תאגידים בינלאומיים, ואילו כלי התקשורת זכו לציון הנמוך ביותר בסקר – 10% בלבד מצרכני החדשות סומכים על אמינות הסיקור שלהם. יש להם סיבות טובות להתייחס בחשדנות לשיטה: הם עובדים קשה מאי פעם, הפנסיה שלהם בסכנה, חסכונותיהם דלים ותסכולם גובר. משבר הרסני אחד כבר מעך את חייהם בגיל צעיר וסדק את חלומותיהם, ההכנסה הריאלית שלהם דורכת במקום, הוצאות המחיה והדיור מתייקרות, ואין להם ביטחון תעסוקתי או כלכלי. אחד הנתונים המטלטלים ביותר פורסם ממש לאחרונה: מחקר של קרן ראסל סייג' הראה כי ההכנסה של משק בית ממוצע בארצות הברית כיום נמוכה ב־14% לעומת 1984, ואם זה לא מספיק מדכדך, דור המילניום הוא הראשון מאז המהפכה התעשייתית שיחיה ברמת חיים נמוכה יותר מזו של הוריו.

ג'יימס אלטושר
Dina Litovsky / NYT

אלטושר, שרוב חייו חי ברמת חיים גבוהה משלנו ושל הורינו, קורא לאנשים לא ללכת לקולג', כי זה בזבוז אדיר של זמן וכסף ומלכודת חובות אימתנית; לא לקנות בתים, כי הם יקרים מדי ונשענים על שוק דיור ספקולטיבי ומסוכן; לא להתפתות להשקעה במניות, כי הן ארוזות במנגנון פיננסי ערמומי שמנצל את חוסר הידע של רובנו; ובאופן כללי, להפנות עורף לכל המסגרות ששואבות את כספנו והפסיקו לתת תמורה אמיתית לחיינו. את כל זאת הוא עושה באמצעות השירותים החינמיים ששינו את חיינו: פוסטים בפייסבוק, מאמרים בלינקדאין, בלוגים מצליחים ברשת ויותר מ־150 אלף עוקבים בטוויטר, שם הוא מצייץ עצות לחיים נכונים ומאוזנים ב־140 תווים. בגיל 48, עם 15 פריטים שהם כל רכושו ובלי קורת גג קבועה, הוא נהפך למעין רובין שארמה של המילניאלז, והאקט שלו כבר הוגדר כהנפת אצבע משולשת לעבר הקפיטליזם הדורסני, שיטה כלכלית שהעניקה שגשוג עולמי חסר תקדים לחברה האנושית ב־100 השנים האחרונות, אולם בעשורים האחרונים הקצינה והלכה עד שנהפכה למנגנון רב־עוצמה שמעודד אנשים לצריכה בלתי פוסקת, עבודה מאומצת ותחרות כרונית. מנגנון זה מייצר חובות, מעורר מתח וחרדות, ובסופו של דבר מאמלל את חייהם של רבים.

בוול סטריט ובעמק הסיליקון, שני מרכזי הכובד הגדולים של מכונת הקפיטליזם העולמי, אלטושר אינו פנים זרות. הוא מסוג האנשים הנדירים שהצליחו להמציא את עצמם מספר פעמים בשלושה עשורים, הוא נפל כמספר הפעמים שבהם הצליח, ובכל פעם נע מקיצוניות אחת לאחרת: בשנות ה־90 הוא היה יזם אינטרנט עם חברה לעיצוב אתרים שהפכה אותו למיליונר באחוזת פאר. לאחר מכן איבד את כל הונו בהשקעות דוט.קום כושלות, אבל השתקם וטיפס מעלה חזרה כמשקיע ממולח בשוק המניות וכמומחה פיננסי, שכותב ל"פייננשל טיימס" ומתארח בקביעות בתכניות כלכליות בטלוויזיה. במשבר של 2008 שוב נפל, כשקרן הגידור שהקים קרסה ומחקה את הונו. ואז הוא נהפך לבלוגר וסופר מצליח, שמנצל את כישלונותיו והצלחותיו כדי להסביר לאנשים מה לעשות בחיים, מה לא לעשות בהם, ובאופן כללי איך נכון לחיות. בין לבין התגרש מאשתו, שקל להתאבד וערך שורה של ניסיונות לשפר את חייו, ביניהם "דיאטת 5 אחה"צ" שבה לא אכל דבר אחרי שעה זאת, או "טריק החייזר" להכנעת חרדות, שבה העמיד פנים שהוא חבר מכוכב אחר – בכל יום מכוכב אחר. את כל הרפתקאותיו אלה תיעד בבלוגים שזכו להצלחה.

לא בטוח שיש אדם אחד על הפלנטה שחי חיים דומים לאלטושר, וכלל לא בטוח שכדאי, אבל יש מיליוני אנשים שקנו את המדריכים לחיים שלו, ויש לו עדת מעריצים גדולה וחסידים מניו יורק ועד סן פרנסיסקו. הוא כבר שכנע אנשים לעזוב את עבודותיהם כשכירים ולהקים את הסטארטאפ שתמיד חלמו עליו; ההרצאות שלו מושכות אלפים; ומאמריו המתפרסמים בלינקדאין זוכים למאות אלפי קוראים. עם כחצי מיליון עוקבים, הוא מדורג כאיש הרביעי במידת השפעתו ברשת החברתית המקצועית, אחרי ביל גייטס, ריצ'רד ברנסון ואיש הפיננסים מוחמד אל־עריאן.

 

חוויות במקום חפצים

פרופסור אמריס ווסטקוט
Emrys Westacott

אורח החיים הסגפני שאלטושר כפה על עצמו הוא שיר הלל צעקני להסתפקות במועט, ויש לו פוטנציאל ליהפך ללהיט עולמי בעידן של רעש צריכה מחריש אוזניים, אולם הוא לא המציא שום דבר חדש. תפישת חיים של הסתפקות במועט מלווה את האנושות משחר ההיסטוריה וריתקה פילוסופים מהעת העתיקה ועד המהפכה התעשייתית (ראו מסגרת) – מאפיקורוס היווני שהטיף להתאפקות כמפתח לחיים משביעי רצון, ועד להנרי דייוויד תורו האמריקאי, שבמאה ה־19 היה ממובילי המתנגדים לעבדות ואימץ אורח חיים פשוט כדי להעמיק במחשבה פילוסופית, כולל שנתיים שבהן חי בבטן האדמה, בבית שבנה במו ידיו. המחשבות שלהם ושל הוגים רבים אחרים קובצו כעת לספר חדש בשם "חוכמת ההסתפקות במועט: מדוע פחות זה יותר, פחות או יותר" (The Wisdom of Frugality: Why Less Is More – More or Less), מניפסט רחב יריעה בשבח פילוסופיית החיים הפשוטים כמפתח לרווחה ולשלווה בעולם חומרי.

כמו אלטושר, גם מחבר הספר, אמריס ווסטקוט, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת אלפרד מצפון־מערב מדינת ניו יורק, דוגל בחיי צמצום. אבל בניגוד לגורו הסלבריטאי, הוא לא היה צריך להיפטר אפילו מחפץ אחד כדי להגשים אותם, ולא הזדקק לשום מהפכה בחייו הפשוטים והנינוחים ממילא. הוא ומשפחתו מתגוררים בעיירת קולג' כפרית קטנה שבה המגורים זולים, יש להם בית עם חצר שבה הם מגדלים גינת ירק; הם לא צריכים להתמודד עם פקקי תנועה או בעיות חניה; הם מבשלים הרבה בבית, כי אין הרבה מסעדות; ורוב המפגשים החברתיים שלהם מתרחשים בארוחות ערב גדולות. אלה החומרים שמרכיבים את חייו של ווסטקוט, מרחק כחמש שעות נסיעה מניו יורק, שם ניהל אלטושר את מרבית חייו.

"לא הייתי מתאר את עצמי כמישהו שחי מאוד בצמצום", מסביר ווסטקוט בראיון למגזין TheMarker לרגל צאת ספרו. "עלי להודות שהחיים כאן פשוטים באופן מהנה". מהמהפכה של אלטושר הוא מתקשה להתפעל. "מה שהוא עושה זה מעין ניסוי באורח חיים, אבל עלינו לזכור שהוא נהנה מרשת ביטחון פיננסית יציבה ויכול להרשות לעצמו לחיות באיזו צורה שהוא יבחר. אם ייקלע חלילה למצב חירום רפואי, הוא לא צריך לחשוש שלא יוכל להרשות לעצמו לראות רופא או לשלם עבור תרופה. לעומתו, לאנשים רבים שחיים בדלות מתוך כורח קשה לא להרגיש כמו לוזרים שהעולם מסתכל עליהם מלמעלה. אני לא מכיר הרבה אנשים שהחליטו לחקות את אורח החיים שלו, אבל הפחתה מתונה בצריכה והיפטרות מחפצים נראית כמו דבר מושך להרבה אנשים, וזה מובן מאחר שכל כך הרבה מאיתנו חיים בחברות חומרניות ומוצאים עצמנו חיים תחת דיכוי של כמות החפצים שרכשנו".

וכמו בכל דיכוי, ברגע מסוים מגיעה ההתקוממות. יש סימנים שונים שיכולים לרמוז שהיא כבר החלה. מחקר של בנק אוף אמריקה שפורסם לאחרונה, והתבסס על רכישות של אמריקאים בכרטיסי אשראי, מצא כי אנשים מוציאים פחות כסף על מוצרים חומריים. ממצאי המחקר הצביעו על ירידה של 3.6% ברכישת כלי בית ורהיטים, ירידה של 3% ברכישות מוצרי האלקטרוניקה, הקטנת הרכישות בבתי כל־בו והפחתה בהיקף רכישות הבגדים, במיוחד בקרב בני נוער וצעירים. ממצאים אלה תואמים מגמות שמתרחשות בשנים האחרונות בעולם הקמעונות, בהן סגירה מסיבית של מרכזי קניות ברחבי ארצות הברית, דעיכתן של רשתות האופנה ג'יי.סי פני, אברקומבי אנד פיץ' וראלף לורן, וצמצום מספר הביקורים של צרכנים בחנויות של קמעונאיות גדולות כמו מייסיז ונורדסטרום – שהכנסותיהן נפלו בשנה שעברה ב־4%. הנתונים האלה אולי נראים צנועים, אבל הם מיתרגמים לאובדן הכנסות של מיליארדי דולרים בתעשיות שהורגלו לצמיחה עקבית במכירות.

מנגד, צרכנים רבים בוחרים להוציא יותר כסף על צריכת חוויות, כמו טיולים, מסעדות ואירועי תרבות, על חשבון מוצרים חומריים כמו בגדים. המחקר מצא כי חלה עלייה במכירות ציוד הספורט והטיולים ובהוצאות על אירועי ספורט ומופעים. אחד הממצאים המפתיעים במחקר של בנק אוף אמריקה הוא שאמריקאים מוציאים כיום יותר כסף במסעדות מאשר בסופרמרקטים.

השינויים בהרגלי הצריכה בולטים במיוחד בקרב בני דור המילניום. מילניאלז מפנים עורף לבעלות על כמה מהנכסים המרכזיים שעיצבו את החיים המודרנים במאה ה־20 ואת תרבות הצריכה הקפיטליסטית – הם רוכשים פחות בתים (ושוכרים יותר), קונים הרבה פחות מכוניות (ומשתמשים יותר בשירותי הסעות אד־הוק כמו אובר), משקיעים פחות בשוקי ההון (ולא סומכים על ענף הפיננסים), לא משלמים על טלוויזיה בכבלים (וצופים בתכנים באינטרנט), ומוותרים על חתונות יקרות (ובמקום זה טסים מסביב לעולם). במקרים רבים הם גם מוותרים על הנכס היקר מכולם, כלכלית ורגשית: הם עושים פחות ופחות ילדים.

 

חיים פשוטים וטובים

אחד המחקרים המעניינים שעסקו במעבר מצריכת מוצרים לצריכת חוויות פורסם ב־2014 על ידי טום גילוביץ', פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת קורנל, תחת השם "חיים נהדרים: צריכה חווייתית והמרדף אחר האושר" (“A Wonderful Life: Experiential Consumption and the Pursuit of Happiness). גילוביץ' מסכם עשר שנות מחקר בתחום ומאיר כמה תובנות לחיים על היתרונות שבצריכת חוויות: אנשים נוטים להתחבר עם אנשים אחרים כשהם רוכשים פעילות חווייתית במקום לקנות עוד מוצר לעצמם; לחוויות יש ערך ייחודי לאורך זמן רב יותר והן מחזקות את תחושת הרווחה ושביעות הרצון, בעוד שלמוצרים חומריים אנשים מתרגלים במהירות ובמקרים רבים הם מאבדים ממשמעותם. "אנחנו מתרגלים מהר לספה חדשה, אבל את ההנאות שהיו לנו בטיולים בעולם אנחנו לוקחים עמנו לכל החיים", אמר גילוביץ' בראיון ל"טיים".

ואולי היתרון הגדול ביותר של צריכת חוויות על פני מוצרים טמון בעיצוב זהותנו. "אנחנו מה שאנחנו עושים, ולא מה שאנחנו קונים", כתב גילוביץ'. חפצים נחשקים כמו אייפון חדש או משקפי שמש אופנתיים אמנם מעניקים לנו תחושה של ערך, ומשקפים חלק מהזהות שלנו, אבל המחקרים שערך מראים כי רוב האנשים מעצבים את זהותם מהחוויות שהם עברו, לא מהחפצים שברשותם. גילוביץ' מצא כי אנשים מרגישים דומים יותר לאדם אחר שחווה חוויה דומה לשלהם, מאשר לאדם שרכש אותו מוצר שהם קנו. מחקר אחר מצא כי כשאנשים התבקשו לסכם את קורות חייהם באמצעות רכישות שביצעו בעבר, הסיכוי שהם יציינו חוויות ולא מוצרים היה גבוה כפליים.

ללא קרדיט

אולם לדברי ווסטקוט, כדי לחוות את החוויות המשמעותיות ביותר בחיים לא צריך להוציא כסף, ואם צריך – אז מעט ממנו. "אחד הטיעונים החזקים ביותר לטובת חיים פשוטים הוא שהם מסייעים לנו להתמקד בערך של הדברים שחשובים לנו ביותר: חברות טובה, שכוללת בתוכה את יחסי האהבה שלנו; הנאה מתענוגות פשוטים כמו אוכל טוב, שיחה טובה, מוזיקה וריקוד; מקום לחיי פנאי, שכוללים את האפשרות לא לעבוד קשה מדי; הקרבה לטבע; והחירות שלנו – החופש לא לעשות מה שאנשים אחרים אומרים לך".

האם אתה צופה עלייה במגמה של חיי צמצום והסתפקות במועט?

"הייתי רוצה לומר שכן, שאני רואה התחלה של שינוי עמוק בגישה של אנשים, בערכים שהם מיישמים ובאורח החיים שלהם. טוב יהיה אם ננוע לעבר תענוגות פשוטים יותר, וניהפך לפחות אינדיבידואלים ופחות צרכניים. הייתי רוצה לראות אנשים שמשקיעים במתקנים ציבוריים שזמינים לכולם חינם או בסכום נמוך, וכך הופכים את החיים הפשוטים, שכוללים חיים בלי צורך לעבוד יותר מדי, גם ליותר פרקטיים וגם ליותר אטרקטיביים. סיבה אחת שבגללה אני מייחל לזה היא שאני חושב שזה יגרום לאנשים להיות שמחים יותר. סיבה נוספת היא שזה יפחית את ההשפעה הקולקטיבית שלנו על הסביבה, דבר שעלינו להשיג באופן דחוף אם ברצוננו להילחם בהתחממות הגלובלית ובאיומים נוספים על הסביבה שלנו".

איך אתה מחבר בין אורח החיים של אינדיבידואל, המשבר הפיננסי שיצרו תאגידים ועלייתו הפוליטית של דונלד טראמפ?

"הדבר שמחבר בין שלוש התופעות הללו במידה מסוימת הוא ההשלכות של חיים בעולם שמשתנה במהירות. קצב השינויים הטכנולוגיים והתהפוכות החברתיות שהן מחוללות גורם לכך שאף שהחברה שלנו עשירה, אנשים רבים מרגישים לא בטוחים. משרות ועיסוקים נעלמים מהעולם, אם בשל מכונות שמחליפות אנשים ואם מאחר שהעבודה עוברת למדינה אחרת שבה כוח האדם זול הרבה יותר. החרדות גוברות בשל משבר פיננסי בעסקים ובבנקאות, כפי שקרה ב־2008־2009; והמשברים האלה הם בחלקם תוצאה של שינויים בשיטות ובערכים של העולם התאגידי. תגובה אחת לחרדה הזאת היא להיאחז בפתרונות פשטניים, כמו הברקזיט, או כאלה מהסוג שטראמפ מציע. תגובה אחרת היא שאנשים יעזבו את מרוץ העכברים הזה ויחפשו ביטחון מסוג אחר, כמו זה שאפשר למצוא בחיים פשוטים, בהסתפקות במועט ובשלווה נפשית. אלה שעושים את הצעד הזה הולכים בעקבות מסורת פילוסופית עתיקת יומין שהולכת אחורה עד האפיקוראים והסטואיקנים העתיקים. המפתח במסורת הזאת הוא שהדברים החשובים ביותר בחיים עולים מעט והם זמינים מיידית".

 

מרד נגד השיטה

השינוי הדרמטי בהתנהגותם הכלכלית של צעירים מחייב תאגידים ברחבי העולם להתאים עצמם. למרות השחיקה בשכרו ויוקר המחיה העולה, כוח הקנייה של הדור הזה יהיה גדול יותר מכל דור אחר החל מ־2017, לפי המגזין "טיים". "אנחנו אכן עדים לשינוי התנהגותי בעולם המערבי, שמוטה לדור הצעיר ומונע מכמה תהליכים", אומר פרופ' אמיר גרינשטיין מאוניברסיטת נורתאיסטרן בבוסטון, החוקר תחומים של הפחתת צריכה והתנהגות צריכה אחראית של צרכנים. "בראש ובראשונה, ממהפכות טכנולוגיות כמו האינטרנט שמאפשרות מגוון התנהגויות צרכניות שלא היו אפשריות בעבר. אחת החשובות שבהן היא פרסונליזציה של מוצר ושירות לצרכן. זה מייתר ייצור המוני של מוצרים".

היבט נוסף של השינוי הוא היכולת להזמין ולצרוך מוצרים או שירותים מהבית. השפעה דרמטית של ההיבט הזה היא המעבר לקנייה היברידית, שמשלבת בין קנייה באינטרנט לקנייה בחנות. "זה מצמצם מאוד את הצורך בחנויות 'אמיתיות', וגורם להרבה מהן לסגור את שעריהן, אבל לא יעלים אותן לחלוטין", אומר גרינשטיין. "המודל החדש מחייב קמעונאים להתאים את עצמם. רשתות כמו טארגט, שצמחה בעולם האמיתי, ואמזון שצמחה בעולם המקוון, פותחות חנויות ומרכזי שירות לצרכנים שיאפשרו להזמין מוצרים באינטרנט אבל לאסוף אותם בחנות. המכירות המקוונות בארצות הברית אמנם נגסו רק 6.5% מהמחזור של כלל המכירות במדינה, אבל המגמה ברורה – יותר ויותר פעילות מקוונת".

תחום נוסף שעובר בשנים האחרונות מהפכת פרסונליזציה ומעבר מהעולם האמיתי לאינטרנט הוא ענף הפרסום, שמשפיע עמוקות על הרגלי הצריכה. "צרכנים כיום נחשפים לפרסום מותאם אישית במכשירים הניידים שלהם, וזהו פרסום ממוקד ואפקטיבי יותר", אומר גרינשטיין. "הצרכנים האלה עוקפים את המודל של פרסום בטלוויזיה עם שירותי סטרימינג ויכולת להתאים צפייה בתכנים ללא פרסומות".

אתם לא תגידו לנו - דברים שמילניאלז קונים פחות
בלומברג, דומיניק ליפינסקי/רויטרס, יורגוס קרהליס/אי־פי, איליין תומפסון/אי־פי, קרלוס גיוסטי/אי פי, טום אולמו/גטי אימג'ס

השינויים בהתנהגות של דור המילניאלז צפויים לשנות את אופן פעילותם של שוקי המוצרים והשירותים, ולאיים על רווחי התאגידים בפרט ועל השיטה הכלכלית בכלל. אחד הגורמים המרכזיים בשינויים האלה הוא שהדור הצעיר ביקורתי ותובעני יותר כלפי תאגידים מאשר דורות קודמים, אומר גרינשטיין. "הדור הזה מודע להשפעות של התנהגות צרכנית בלתי מרוסנת על החברה והסביבה וביקורתי יותר כלפי חברות מסחריות. חשוב להם שחברות ומותגים ינהגו באחריות. זאת התנהגות שונה מאוד מההתנהגות ה'מקבלת' של הדורות הקודמים. נושאים כמו צריכה בת־קיימא חשובים להם. אבל בניגוד לדורות הקודמים שאמרו שהנושא חשוב להם אבל לא היו מוכנים באמת לנקוף אצבע, הצעירים כיום מבינים ששינויי האקלים הם דבר מוחשי ושיש בעיה אקולוגית של צריכת יתר של משאבים, מוכנים להיות אקטיביים יותר בנושא".

 

הקשיבו לפילוסופים

פילוסופים רבים מ־2,000 השנים האחרונות קראו לחיות חיים של הסתפקות במועט. ווסטקוט מזכיר רבים מהם בספרו, ובכל זאת, אורח החיים הזה לא אומץ על ידי ההמונים ולא נהפך לנורמה. מדוע? "אנחנו מופצצים מדי יום בפרסומות שאומרות לנו שהמסלול המהיר לאושר עובר בהוצאת כסף על דברים שונים", אומר ווסטקוט. "קשה לא להיות מושפע מזה, להשתוקק למה שמוצג בצורה כל כך מושכת, ולכן לרצות את הכסף שיוכל לקנות את זה. המערכת הכלכלית בחברה אנושית משפיעה באופן מכריע על אופי התרבות, וקפיטליזם הוא שיטה תחרותית ואינדיבידואלית באופן מובנה. כל שאיפה שיש לנו לקבל יותר כבוד מתורגמת מיידית לכמיהה חזקה למעמד גבוה יותר, שבחברה שלנו מקושר באופן הדוק לעושר. כך שבעוד שאנחנו מהנהנים בהסכמה לעצות של כל הפילוסופים החכמים, מסוקרטס ועד תורו, שאומרים לנו שהחיים הטובים הם בעצם חיים פשוטים, לא קל לנו ליישם את הרעיונות שלהם בפועל.

"כשניגשתי לעבוד על הספר התחלתי בשאלה אם הסתפקות במועט עדיין צריכה להיתפש כמידה טובה בעידן של שגשוג חומרי. בהמשך הרחבתי את המחקר לשתי שאלות נוספות: מדוע כל כך הרבה פילוסופים תומכים בחיים פשוטים, ומדוע הם לא כך כך הצליחו לשכנע בכך את שאר האנשים. התשובה היא שבעולם המפותח יש מעט מאוד אנשים כמו אלטושר, שמורדים נגד המטריאליזם הפרוע. רובנו לא נוהגים כך ואף פוליטיקאי מיינסטרים לא מאמץ את האידאלים האלה. להפך, הנורמה היא להבטיח צמיחה כלכלית גבוהה בלא הגבלת זמן אל העתיד. ובכלכלות המתפתחות ביותר, כמו סין, נדמה שהערכים הצרכניים נתפשים כמטרה כמעט עד אובססיה".

המשך של דברים שמילניאלז קונים פחות
בלומברג, דומיניק ליפינסקי/רויטרס, יורגוס קרהליס/אי־פי, איליין תומפסון/אי־פי, קרלוס גיוסטי/אי פי, טום אולמו/גטי אימג'ס

אילו הרגלי חיים אימצת מהפילוסופים שקידמו חיים פשוטים?

"יש שני רעיונות ממה שאני מכנה "מסורת ההסתפקות במועט" שאני לוקח לתשומת לבי. אחד הוא מהפילוסוף היווני אפיקורוס, שאומר שמכל הדברים החשובים ביותר לאושר – ואין הרבה כאלה – הדבר החשוב ביותר הוא חברות. השני הוא מהפילוסוף והמדינאי הרומאי לוקיוס אנאיוס סנקה, שכשהיה בגלות ניחם עצמו במחשבה שהטבע הוא דבר מעניין באופן אינסופי למוח הסקרן. הנרי תורו הוסיף על כך שהטבע הוא מקור בלתי נדלה של תענוג לנפש שמעריכה אותו. יש תחומים מסוימים שבהם אני יכול להוציא סכומי כסף גדולים, כמו טיולים, אבל מעולם לא הייתי בזבזן ומעולם לא היתה לי מוטיבציה לשנות את דרכי. דוגמה טובה לאדם שאורח חייו הצנוע נהפך לסמל סטטוס היא האפיפיור הנוכחי. כשהוא היה קרדינל בבואנוס איירס הוא בחר לא לחיות במעון מפואר שהיה זמין עבורו, ובמקום זאת העדיף דירה צנועה במרכז העיר. הבחירה הזאת זכתה לתשבחות כאות לטוהר המידות שלו".

מהם השינויים העיקריים שאתה רואה בתבניות החיים של בני דור המילניום לעבר חיים פשוטים ושמחים יותר?

"יש אנשים שחיים בפשטות מרצון גם במוקדי עושר כמו ניו יורק או סן פרנסיסקו, מקומות שבהם אנשים חייבים לעבוד קשה והחיים הם לרוב קדחתניים ומורכבים. ואני מכיר צעירים שבחרו בחיים פשוטים כשפנו לאורח חיים כפרי, שבהם אדם יכול להיות קרוב יותר לטבע, לגדל חלק מהמזון בעצמו, ולהיות עצמאי יותר. אבל אני לא בטוח שזאת מגמה המונית. סטטיסטית, אנשים צעירים עדיין עוברים מעיירות קטנות וכפרים לערים הגדולות: שם נמצאות ההזדמנויות עבורם; ועבור רבים מהם, שם גם נמצא האקשן. מה שחלק מהאנשים מתארים כתענוגות החיים הפשוטים, אחרים רואים כשעמום".

מה יוכל ליצור שינוי אמיתי בסדר העדיפויות של אנשים?

"הגברת המודעות לסכנות הסביבתיות שהאנושות יוצרת תוכל להוביל לשינוי בסדר העדיפויות של אנשים, בציפיות שלהם ובערכים שמניעים אותם. ייתכן שגם המגמה של השתלטות המכונות על משרות של כוח אדם תחייב אותנו לאמץ גישה רציונלית יותר לעבודה. כרגע, בכל כך הרבה מדינות, יש מיליוני אנשים מובטלים או בעלי משרה לא מספקת, בעוד שבעלי המשרות עובדים לרוב יותר מכפי שהם היו רוצים. פיזור העבודה באופן שוויוני יותר באמצעות שעות עבודה קצרות יותר וחופשות ארוכות יותר הוא הפתרון הברור. הבעיה היא שכיום זה לא נראה באופק, מאחר שהאנשים שעובדים במשרה מלאה מרגישים צורך להרוויח הרבה ככל האפשר. אבל אם רק נעבוד פחות שעות ונחיה עם פחות חפצים, רבים מאיתנו ירגישו שמחים יותר, והחברה באופן כללי תהיה בריאה יותר".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות