תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האיש שעושה צחוק מחברות התעופה - ולא מפסיק לטוס בחינם

לכתבה
מטוס בואינג של חברת KLMMenno Mennes

מגיל 15 בילה בן שלאפיג כל רגע פנוי מזמנו בטיסות - רצוי במחלקה הראשונה ■ בתוך עשר שנים הוא נהפך לכוכב גדול בקבוצה של נוסעים אובססיביים, המערימים על חברות תעופה ומתחרים ביניהם על מטרה אחת: לטוס בחינם, כמה שיותר - בלי שיתפסו אותם

153תגובות

העלייה למטוס בדיוק החלה בנמל התעופה אוהייר בשיקגו, אך בן שלאפיג כבר הספיק להשתלט על תא במחלקה הראשונה בטיסה 807 בקתאי פסיפיק להונג קונג, והחל לחלק שוקולדים בשווי של כמה מאות דולרים לדיילות.

שש הסוויטות שמרכיבות את המחלקה הראשונה, עם מושבים בציפוי עור וחיפוי דמוי עץ, הן קודש הקודשים של עולם הטיסות המסחריות, כאשר רק מעטים זכו לבקר בהן. כרגע רוב המושבים ריקים, מלבד שני נוסעים - גברים בשנות ה-20 לחייהם, שנראים נלהבים לקראת שלאפיג אף יותר מהדיילות, ונעמדים לברך אותו. "איזה מגניב!" קורא אחד מהם, ושלאפיג מזמין שמפניה לכולם.

דברים כאלה קורים לו כמעט בכל מקום. המשימה הנוכחית של שלאפיג: מסע דילוגים של סוף שבוע, שמשגר אותו למזרח אסיה - הונג קונג, ג'קרטה וטוקיו - ובחזרה לניו יורק בתוך 69 שעות. הוא כמעט לא יוצא משדות התעופה. אם זה הכרחי, הוא ישן במלונות יוקרה.

>> למתוח את הגבול, בלי לעבור על החוק: כך מערימים על חברות התעופה - וטסים בחינם

בן שלאפינג בלוג טיולים
Bryan Derballa

שלאפיג, בעל אוזניים גדולות, שיער בלונדיני־אדמדם ומשקפיים, נראה כמו ילד חנון שגדל להיות דוגמן של ג'יי קרו (רשת ביגוד אמריקאית). נוסעי מחלקת העסקים מעיפים מבטים עוינים לעבר הווילון המפריד בינם לבין המחלקה הראשונה. זה בטח עוד ילד מפונק שירש את כל מה שיש לו, חושבים הנוסעים האחרים. ואולם לשלאפיג יש עבודה. זאת העבודה שלו.

שלאפיג, 25, הוא אחד הכוכבים הגדולים ביותר בקבוצת עילית של נוסעים אובססיביים שמשימתם היא להערים על חברות התעופה. חברי הקבוצה מתחרים ביניהם בדרך למטרה אחת: לטוס בחינם, כמה שיותר, בלי להיתפס. ב-20 השנים האחרונות האינטרנט מחבר בין הטיפוסים האלה, שמציגים תמהיל מוזר של כישורים: תכנות, הבנה משפטית של האותיות הקטנות בחוזה וחיבה לביורוקרטיה של חברות תעופה. מדובר באשפי טכנולוגיה, סטטיסטיקה, חובבי תעופה ועוד טיפוסים שלא נוהגים להשתתף בנשף הסיום של בית הספר התיכון.

בן שלאפיג בלוגר אינסטגרם
מתוך חשבון האינסט

שלאפיג התפרסם בזכות הבלוג שלו, One Mile at a Time (מייל אחר מייל), יומן של צעיר שחייו נראים כמו פרסומת בלתי־אפשרית של חברת תעופה. בפוסטים שהוא מעלה בתדירות של עד שש פעמים ביום, הוא מספק עצות בנושא אמנות הטיסות החינמיות, תחום שמכונה "הובי" (Hobby), והעוסקים בו מכונים "הוביסטים". מעריציו נמשכים לא רק לעצות, אלא לריגוש שמעורר בהם אורח החיים הבלתי־פוסק של שלאפיג - כמו הטיסה עם המקלחת האישית או הפורשה עם הנהג הצמוד שהביאה אותו למטוס. ואולם מעריציו אינם סתם חובבי קריאה - הם גיימרים ומהמרים, ושלאפיג מלמד אותם איך לזכות בהימור.

"אני בר מזל - אני עובד במה שאני אוהב", אומר שלאפיג, המתרווח על כורסה אגרונומית בגובה 30 אלף רגל, רגע לפני שדיילת מגיעה אליו עם מרק פטריות מוקרם. בשנה האחרונה, מאז שעזב את הדירה בסיאטל שבה גר עם בן זוגו לשעבר, הוא טס יותר מ-400 אלף מייל (650 אלף ק"מ), מרחק השקול להקפת כדור הארץ 16 פעמים. הוא בילה 43 שבועות מתישים ללא שינה במיטה שאינה בבית מלון, והוא מבלה שש שעות ביום בממוצע באוויר. יש לו לוח זמנים ספונטני - לעתים הוא בוחר את היעד הבא רק בנחיתה. למרות זאת, אי־אפשר לקרוא לו נווד. הבית, מבחינתו, הוא המקום שבו יש ריח של אוויר המוזרם בלחץ לתא נוסעים.

דיילת במחלקה ראשונה בקטאר איירוייס
בלומברג

"המטוס הוא חדר השינה שלי", הוא אומר, ומתמתח כדי להגיע לנעלי הבית שניתנו לנוסעים במתנה. "זה המשרד שלי, וזה חדר המשחקים שלי". הפריווילגיה של הישענות לאחור בסוויטה הפרטית שלו עולה לאנשים רגילים 15 אלף דולר. שלאפיג בדרך כלל נוסע בנתיב הזה כשמשעמם לו בסוף השבוע. הוא משלם על כך כמו שהוא משלם על כל דבר - בחלק קטנטן ממאגר נקודות הנוסע המתמיד הענקי שלו, שגדל מיום ליום.

הונג קונג, הוא אומר, היא המרכז החביב עליו, ו"העיר היחידה שבה אוכל לגור אי־פעם". הטיסה בת 16 השעות כבר מוכרת לו כמו מסיבת פיג'מות של שמפניה וקוויאר, והוא מכנה אותה "טיסה של שני הנגאוברים".

הכל התחיל מאובססיה למטוסים

השמש שוקעת מעל חוג הקוטב הצפוני, ושלאפיג משתקע במרתון צפייה ב"מרוששות" (קומדיה של רשת CBS). "אנחנו מכים את חברות התעופה במשחק שלהן", הוא אמר בשנה שעברה בכנס של ההוביסטים המובילים. "האנשים שמנהלים את תוכניות הנוסע המתמיד הם אידיוטים. תמיד נהיה צעד אחד לפניהם".

חשבון האינסטגרם של בן שלאפיג
מתוך חשבון האינסט

שלאפיג גדל לתוך הקיבעון שלו. הוא נולד בניו יורק ופיתח מילדות אובססיה למטוסים, שאת דגמיהם הכיר בעל פה. "בנג'מין תמיד היה שונה משני הבנים האחרים שלי", אומרת אמו ברברה. "המורים אמרו לי 'הוא משיג את כולם', והוא היה משועמם".

בגיל 13 הוא גילה את האתר FlyerTalk (פליירטוק), פורום שעוסק בטיסות, שבו המשתמשים מתייעצים זה עם זה כיצד לנצל מבצעים, לבחון פרצות בביורוקרטיה - ולשתף את השלל.

"החיים קצרים מדי לא לעשות מה שאוהבים"

שלאפיג היה נער מבריק ובעל מוטיבציה, ומצא דרך לשכנע את הוריו שיתנו לו לעסוק בתחביב החדש: הוא הראה להם כי יוכל לבקר בני משפחה בגרמניה בטיסה במחלקה ראשונה, שתעלה פחות מטיסה במחלקת עסקים. מכאן ואילך הוריו למדו לקבל את האובססיה שלו, וכשהיה בן 15 כבר היו מסיעים אותו לשדה התעופה בשבת ומחזירים אותו ביום ראשון בלילה.

"זה היה תחביב מעניין, שעודדתי כי זה היה טוב יותר מלעשן גראס", אומר אביו, ארנו, על רקע זמזום הציקדות מחוץ לדירתם בעיר סנט פיטרסברג, פלורידה, שאותה קנה להם בנם לאחר הצלחת הבלוג שלו. לדבריו, בסוף שבוע אופייני בנו היה טס לחוף המערבי ובחזרה - טמפה-שיקגו-סן פרנסיסקו־לוס אנג'לס - ולא יוצא כלל משדות התעופה. "כמה מחבריו ידעו על כך", אומר האב. "המורים, אני חושב, לא היו מודעים לעניין".

UK EMIRATES - מחלקה ראשונה במטוס איירבוס A380–800
בלומברג

למרות האיי.קיו הגבוה שלו, שלאפיג היה תלמיד אדיש. הוא למד בבית ספר קתולי לבנים בלבד, והתקשה להשתלב. "כששיעורי הבית שלו היו מוכנים, הוא פשוט חזר לחדר וגלש בפליירטוק", נזכר אביו, "והוא כתב פוסטים ללא הרף". הוביסטים אומרים כי לימוד המשחק דורש שנים. ואולם ביולי 2006, בגיל 16 בלבד, שלאפיג נהפך לחבר הראשון בקבוצה שחצה בטיסה את האוקיינוס השקט שש פעמים בנסיעה אחת - שיקגו־אוסקה־סן פרנסיסקו־סיאול - ובחזרה.

כשחגג 17, הוא כבר טס יותר מחצי מיליון מיילים (800 אלף ק"מ). באותה שנה נבחר שלאפיג לכהן ב-TalkBoard, המועצה המכהנת של פליירטוק; ב-2009 הוא נבחר לסגן הנשיא, והיה שני רק לג'ף לף, בן 40 כיום, אחד מהבלוגרים הכי פופולריים בעולם ההובי (שלאפיג קורא ללף "הסנדק" של ההובי, והשניים מתכתבים מדי יום).

"בהתחלה פחדתי", מודה אמו ברברה. "חשבתי לעצמי איזו אמא נותנת לבן שלה לטוס בגיל צעיר כל כך ברחבי העולם?" באחת הפעמים שטס הורידו מאבטחי טיסה פדרליים את שלאפיג מהמטוס אחרי שהעיפו מבט במסלול הטיסות המוזר שלו, ודרשו לדבר עם הוריו. "אני חושב שהסיבה שהם נתנו לו לטוס כילד ואיפשרו לו להגשים את חלומותיו היא שכבר היה להם בן אחד שעזב בגיל מוקדם", אומר חבר קרוב של המשפחה.

בן היה בן שלוש כשאחיו הבכור מארק נהרג בתאונה נוראית, כמה ימים אחרי יום הולדתו ה-14. הוא רכב על אופנוע ים שהוריו שכרו, כאשר סירה שבה נהג שיכור פגעה בו. המשפחה היתה מוכת יגון, ובמיוחד בן הצעיר. אביו, שעבד בבנק, היה נוכח רק בסופי שבוע. "מארק היה כמו אב עבור בן", אומרת ברברה. "הוא היה הכל בשבילו".

בשנה שלאחר מכן סירב בן ללכת לגן, וכשהלך, הגננות לא הצליחו לגרום לו להפסיק לצרוח. לבסוף, הן אמרו לברברה להשאיר אותו בבית. בימים הקשים היא עשתה את הדבר היחיד שהרגיע אותו - לקחה אותו לשדה התעופה, שם ישבו השניים בשתיקה, צופים במטוסים ממריאים ונוחתים. "העיניים שלו נצצו", היא משחזרת.

לבסוף עברה המשפחה לטמפה, שם החל בן ללמוד בבית ספר יסודי וגילה את האובססיה שלו. "במבט לאחור, הם היו מטורפים שהרשו לי לטוס", אומר בן. מארק היה בן 14, אבל עם נשמה של בן 30 - לחוץ וממוקד בתכנון לימודים בבית ספר למשפטים באוניברסיטת יוקרה, כאשר במקביל הוא לומד צרפתית ולטינית בנוסף לגרמנית ואנגלית. ואז, יום אחד, הוא נעלם. "כשגדלתי", אומר בן, "אמא שלי כבר נקטה גישה של 'החיים קצרים מדי לא לעשות מה שאוהבים'".

מתוך חשבון האינסט

במהלך התיכון האיץ שלאפיג את פעילותו בחוג הסילון, וזיגזג ברחבי ארה"ב בחברת התעופה האהובה עליו, יונייטד איירליינס. בראשונה, מצא מקום שבו הרגיש שייך. כשהיה בן 16, הוא השיג מעמד יוקרתי - כרטיס הנוסע המתמיד היוקרתי ביותר שיונייטד מציעה, פרמייר 1K, שעמו הוא טס. הוא גילה שקל לו יותר לתקשר עם הוביסטים - אותם אנשים שעוסקים בהובי הטיסות - מאשר עם בני כיתתו, והחל לארגן מפגשים ברחבי ארה"ב, שאותם פירסם בפליירטוק.

לאתר טיסות מלאות מדי - ולזכות בכרטיס

בסתיו 2007 נרשם שלאפיג לאוניברסיטת פלורידה. הוא השתעמם מיד ומילא את הריקנות בנסיעות ובפעילות בפליירטוק. בפברואר 2008 הוא השיק את הבלוג "מייל אחר מייל", והחל לנאום באירועים של חברות תעופה. באחד מהכנסים האלה, שנערכו בשדה התעופה הבינלאומי של סן פרנסיסקו ב-2009, פגש שלאפיג בן ה-19 את אלכס פורזרי, בן עשרה שנהפך לחסיד שלו.

"כיום זה מביך לחשוב על הנער המתלהב שהייתי", נזכר פורזרי. "עדיין יש לי עותק ממייל ההערצה ששלחתי לו". השניים נהפכו מיד לחברים הכי טובים, והחלו להתחרות ביניהם מי יטוס בצורה נועזת יותר. "בתחילה היינו כמו אחים", אומר פורזרי, שגר כיום בסיאטל. "עם הזמן הבנו שאנחנו גייז. התבגרנו ביחד".

השניים טסו מאות שעות ביחד, וכמעט שלא יצאו משדות תעופה. השיטה הזאת, שנקראת הרצת מיילים או נקודות - לטוס ללא הרף בטיסות שמחירן הולך ויורד כדי לצבור נקודות נוסע מתמיד - היא היסוד של ההובי, כמו כדרור בכדורסל. שלאפיג ופורזרי עשו את מרוץ המיילים הראשון שלהם בוולנטיין 2010. במרוץ אחד הם נחתו בשבעה שדות תעופה בדרך מטמפה להוואי, וחזרו בלי לנשום אפילו את האוויר במגרש החניה.

בשנה וחצי הבאות, כשידידותם נהפכה לרומן, הם המשיכו לשכלל את הטכניקות. אחת החביבות עליהם היתה ויתור על טיסות. באותה תקופה חברות תעופה מכרו לעתים קרובות יותר כרטיסים ממושבים, והנוסעים שהסכימו לוותר מרצון על מושבם קיבלו טיסה חינם בתמורה לוואוצ'ר של 400 דולר. לא ניתן לחזות טיסות מלאות מדי, אבל בהסתמך על תוכנה שהוביסטים משתמשים בה כדי לנתח נתונים עלומים של מינהל התעופה הפדרלי, שלאפיג ופורזרי נהפכו לאלופים בחיזוין. זה היה כסף בחינם.

זמן קצר לאחר מכן שלאפיג החל ללמוד אודות פיצויים. כמחוות פיוס על דברים שנשברו בטיסות, יונייטד הציעה קופונים בשווי 200 או 400 דולר לנוסעים. בכל פעם שעלה על מטוס, חיפש שלאפיג משהו שבור כמו אוזניות או אור קריאה, וצבר קופונים. "כשמערכת ניתנת לניצול בקלות כל כך, מפתה לבדוק את הגבולות שלה, רק בשביל הכיף", אומר שלאפיג. "במיוחד כשמצרפים לכך את הביטחון העצמי העודף שיש רק לבני עשרה".

מחלקה ראשונה במטוס
בלומברג

"איך בכלל מגדירים ניצול?"

בשנתו האחרונה בקולג', התרברב שלאפיג בחוסר זהירות בפני כתב תיירות של "ניו יורק טיימס" על כך שצבר יותר מ–10,000 דולר בוואוצ'רים מוויתור על מושב בטיסה. כמה שבועות לאחר מכן, באפריל 2011 הוא קיבל מכתב מחברת התעופה יונייטד איירליינס שהודיע לו כי מאחר שהוא ניצל לרעה את המערכת, חשבון הנוסע המתמיד שלו הושעה לצמיתות. בנוסף, נאסר עליו לטוס ביונייטד אלא אם ישלם לחברה 4,755 דולר שיונייטד טוענת שהפסידה בגללו.

"איך בכלל מגדירים ניצול?" שואל שלאפיג, ומעביר מגבת יד לדיילת מוקסמת בזמן שאנו טסים מעל ים סין הדרומי. "האם באמת נגרם לי נזק של 200 דולר בכל פעם שהאוזניות במטוס לא עבדו? לא. אבל הם אלה שיצרו את השיטה".

נציגי יונייטד לא הסכימו להגיב רשמית למקרה של שלאפיג, ומסרו כי "איננו נוקטים צעדים להגביל את השימוש שעושים חברי מועדון הנוסע המתמיד בתוכנית הפיצויים, אלא אם אנחנו מבחינים בהונאה או הפרות חמורות אחרות".

שלאפיג הציע שוב ושוב לשלוח המחאה ליונייטד, אך לא קיבל תשובה. "אני יודע שזה לא מצדיק את זה, אבל הייתי שבוי במשחק, ואף שידעתי שאיני היחיד שמשחק בו, חשבתי שאני הטוב ביותר".

כמה שבועות לאחר שקיבל את הודעת הגירוש מיונייטד, שלאפיג סיים תואר ראשון בשיווק. הוא נשאר בטמפה, המשיך לצאת לדייטים בטיסות עם פורזרי, ולאחר שהיה בכמה ראיונות עבודה בתאגידים, החליט להפוך את התחביב שלו לקריירה. באותו קיץ הוא הקים עם פורזרי את PointsPros (פוינטספרוס), חברת ייעוץ שמסייעת ללקוחות להפוך את נקודות הנוסע המתמיד למסלולי טיסה.

סינגפור איירליינס מחלקה ראשונה
בלומברג

"היינו שני גיקים חובבי טיסות, לא יותר מזה", אומר פורזרי. "יש לנו בדיחה: אני לא הטרוסקסואל ולא הומוסקסואל - אני אירוסקסואל".

הכללים הבלתי־ניתנים לפענוח של חברות התעופה יצרו שוק של נופשים מבולבלים, ופוינטספרוס זכתה מיד לביקוש. לאחר שנה של עומס עצום בעבודה ומערכת יחסים בשלט רחוק, שלאפיג החליט לעבור לגור עם פורזרי בפרבר של סיאטל. במהלך המעבר, בסתיו 2012, שלאפיג נפגש עם ההוביסטית טיפאני פאנק בנמל התעופה אוהייר בשיקגו, וגייס אותה לחברה שלו. היא הגיעה ומצאה את השניים על סף קריסה. "הכל גדל מהר כל כך", נזכרת פאנק, 31, שמתגוררת עם בעלה בסן דייגו. "בן לא היה מוכן לזה בכלל".

לאחר שנה, התפרקה מערכת היחסים של שלאפיג ופורזרי, ושלאפיג לא מצא דבר שיחבר אותו לאדמה. "בנקודה ההיא אמרתי לעזאזל הכל", הוא משחזר. "החלטתי שאעשה את זה במשרה מלאה". באפריל 2014, עם תום חוזה השכירות שלו, הוא נכנס לנמל התעופה הבינלאומי סיאטל־טקומה. מאז הוא לא ירד לאדמה.

ההמצאה ששינתה את פני התעופה

ב-1979, לאחר שמהלך דה־רגולציה שינה את פני עסקי התעופה - משירות ציבורי מפוקח למערב הפרוע של אמריקה התאגידית - הגה מנהל פרסום בשם ביל ברנבך תוכנית שיווק ששינתה את פני התעופה לנצח. ברנבך הציע לאחת מלקוחותיו, אמריקן איירליינס, לתגמל לקוחות מזדמנים באמצעות טיסות חינם. שנתיים לאחר מכן נולדה תוכנית הנוסע המתמיד הראשונה, ויתר התעשייה מיהרה להדביק את הפער.

זמן לא רב לאחר מכן נולד ההובי, ביוזמתו של רנדי פיטרסון, מנהל בחברת ביגוד לגברים, שעסק בזמנו החופשי בטיסה. באמצעות 800 דולר בלבד וללא ניסיון בהוצאה לאור הקים פיטרסון ב-1986 את מגזין התעופה "אינסייד פלייר". במהדורות מוקדמות של המגזין הופיעו כתבות על מבצעים של חברות תעופה עלומות שם והנחיות לנוסעים כיצד לזכות ב-1,000 מיילים של טיסות בחינם באמצעות רכישת מנויים למגזינים כמו "אסקווייר". ב-1993 אינסייד פלייר כבר נקרא על ידי 90 אלף קוראים. שנתיים אחרי כן, העביר פיטרסן את הקהילה לאינטרנט בפליירטוק.

חשבון האינסטגרם של בן שלאפיד
מתוך חשבון האינסט

בתוך זמן קצר מאוד נהפך פליירטוק למרכז העולמי העיקרי לחנונים חובבי טיסה, וכיום הוא מתהדר ביותר מ-500 אלף חברים. לאנשים מבחוץ אין אפשרות להבין את מה שנכתב באתר. הפוסטים מלאים בז'רגון כמו 3xx (דגם של איירבוס), מלתעות פתוחות (טיסה הלוך־חזור בשלושה חלקים) ו-FEBO (ארוחה בטיסה). הצעד הבא של פיטרסון היה הקמת BoardingArea, פלטפורמת תוכן שהציגה את הבלוגים של הכוכבים הגדולים של פליירטוק.

בפלטפורמה זו השיק שלאפיג את הבלוג שלו, "מייל אחר מייל". הוא נהפך מיד לאחר הכוכבים הגדולים של ההובי, ולדברי חבריו, למיליונר. ההכנסות שלו מגיעות משלושה מקורות: תשלום לפי צפיות לפרסומות בבלוג, חברת הייעוץ פוינטספרוס ועמלות שיווק מחברות כרטיסי אשראי בכל פעם שמשתמש מקליק בבלוג שלו על הצעה להנפיק כרטיס אשראי. הוביסט רגיל מחזיק בתריסר כרטיסי אשראי לפחות. לרבים מהם יש יותר מ-40.

צבירת חבילה גדולה של כרטיסי אשראי חיונית לצבירת נקודות טיסה בשיטה זו, שיש בה בעייתיות המחייבת שמירה על קוד שתיקה בתרבות ההובי. נקודות הנוסע המתמיד נהפכו הלכה למעשה למטבע. ב-2010 הוציא הבנק המרכזי של אירופה דו"ח שסיווג את הנקודות באותה קטגוריה כמו ביטקוין, בהתבסס על חישוב של "אקונומיסט" מ-2005, שהעריך את מלאי הנקודות הגלובלי ביותר מ-700 מיליארד דולר.

ואולם אם נקודות נוסע מתמיד הן מטבע, חברות תעופה הן כמו בנקים מרכזיים שיכולים לשנות את הכללים תדירות, לפחת את המטבע ולסגור חשבונות.

ב-2009 נוסע מתמיד תבע את חברת נורת'ווסט איירליינס על סגירת חשבונו, בטענה כי מעולם לא הפר את כללי התוכנית. התיק עבר לבית המשפט העליון בארה"ב, שצידד בשנה שעברה בנורת'ווסט, בטענה כי הדה־רגולציה של שנות ה-70 העניקה לחברות התעופה שליטה בלעדית על מועדוני הנוסע המתמיד. בעיקרון, חברות התעופה (ולא הלקוחות) הם הבעלים של הנקודות, ומרווח התמרון של חברות תעופה בהחלטה על סגירת חשבון הוא גדול - בדומה לזה שיש לבתי קזינו להרחקת סופרי קלפים.

סדר יום צבאי של 18 שעות עבודה

שלאפיג נותן לי שיעור בכלכלה בזמן שהוא ממתין בספא של מועדון נוסעי המחלקה הראשונה של וירג'ין אטלנטיק בשדה התעופה JFK בניו יורק. הוא היה ער כל הלילה, ושתה שמונה כוסות קפה בזמן שהקליד פוסטים לבלוג במהלך הטיסה.

הוא מנהל סדר יום צבאי, שבו הוא כותב בלוגים רק בשעות התואמות לשעון החוף המזרחי, בלי לשים לב לפער הסילון. "אני חושבת שהוא לא נועד לעבוד מתשע עד חמש", אומרת אמו. "כיום הוא עובד בערך 18 שעות ביממה".

חדר מחלקה ראשונה במטוס
בלומברג

שלאפיג מפטפט במהלך עיסוי שהוא מקבל בחינם, ומתמתח מדי פעם לעבר כוס ג'ין יבש עם קרם דה־מיור. המעסה מפטפטת עמו, מחייכת ושואלת אותו לשלומו. שלאפיג מכיר כמעט את כל אנשי הצוות בשמם, ומארגן את מסעותיו סביב כדור הארץ כך שיעצור שם מדי כמה שבועות.

עם מעריציו המושבעים של שלאפיג נמנים גם דיילים ודיילות. כשדייל ראשי זיהה אותו בטיסת יוקרה, שלאפיג מצא כי ממתין לו במקלחת בקבוק דום פריניון על קרח. בטיסה בינלאומית אחרת, העבירה אותו דיילת לשורת מושבים ריקה וכפתה עליו סיפוק מיני, אף שלא חפץ בכך. "זה היה אסון", הוא סיפר. "ניסיתי להתחמק, אבל לא היה טעם".

למרות הצלחתו, רבים מהעוסקים בהובי חושבים כי ימי הזוהר של טיסות החינם ספורים. הפרנויה היא שפת האם של כל ההוביסטים וכעת זה זמן טוב להיות פסימיסט. בתחילת השנה הכריזו דלתא ויונייטד כי עברו לשיטות תגמול נוסעים מתמידים המבוססות על הכנסות: הנקודות ניתנות לפי הסכומים שמוציאים הנוסעים, ובכך מחוסלת האפשרות "להריץ" נקודות. שלאפיג לא מודאג מהחדשות האלה. "אני עושה את זה כבר עשר שנים", הוא מספר, "ולא היתה שנה אחת שלא שמעתי בשלב זה או אחר שזה הולך להיגמר, אך מדי שנה אנחנו מוצאים הזדמנויות חדשות. אנחנו תמיד צעד אחד לפניהם".

מלחמת התשה בין שני שבטים אובססיביים

"האנשים האלה יכולים לגרום לנזק פיננסי חמור", אומר הנרי הרטוולדט, אנליסט בתעשייה שהיה בעבר מנהל תוכנית נקודות נוסע מתמיד. הרטוולדט השקיע עשורים בחקר ההובי וחברות התעופה. לדבריו, זוהי מלחמת התשה בין שני שבטים אובססיביים עם זיכרון ארוך מאוד. "הידיים של שני הצדדים אינן נקיות", הוא מוסיף. "ההוביסטים מלכלכים את הידיים, וגם חברות התעופה". לעת עתה, היתרון העיקרי של ההובי הוא הגודל של הקבוצה - היא זעירה דיה כדי לחמוק מתשומת לבה של מכונת הביורוקרטיה הענקית של חברות התעופה. ואולם להוביסטים החולמים לנצח ב"קזינו", מגיש הרטוולדט עצה: "בסופו של דבר", הוא אומר, "הבית תמיד מנצח".

במשך יותר מ-30 שנה תעשיית התעופה המסחרית התלבטה בשאלה כיצד להתמודד עם בעיה כמו ההובי. "חברות התעופה חשבו שיוכלו לנהל את הבעיה עד שתיעלם", אומר הרטוולדט. "אבל כעת הגיעו למצב שלעולם לא יוכלו להשבית את ההוביסטים לגמרי". במשך שנים נמשך המאבק בין שני הצדדים ללא הכרעה. לכולם היה עניין לשמור את המידע הרחק מעיני הציבור.

בחורף האחרון חשפו חברות התעופה אסטרטגיה חדשה. בדומה לחברות המוזיקה הגדולות בתחילת שנות ה-2000, החלו חברות התעופה לתבוע דגי רקק כדי ליצור הרתעה. בנובמבר הצטרפה יונייטד לאתר הנסיעות Orbitz (אורביץ) בתביעה נגד בוגר מדעי מחשב בן 22 בשם אקטרר זמאן, יוצר האתר Skiplagged (סקיפלאגד) - גרסה הוביסטית של סוכנות הנסיעות המקוונת אקספדיה - שהפיץ את שיטת כרטוס "העיר הנחבאת" להמונים. באפריל פסל שופט באילינוי את התביעה. יונייטד כבר הודיעה כי תערער.

"הם מנצלים את חוסר הידע של הציבור כדי לגרוף רווחים", אומר זמאן, נער צנום שנראה כאילו בקושי החל להתגלח ומגמגם בעצבנות. "אני עוזר להגביר את היעילות של השוק. זה טוב לחברה". זמאן קורא את הבלוג של שלאפיג, ובינואר הופיע עמו בהאפ־פוסט לייב, שידורי הסטרימינג של הפינגטון פוסט, שם סינגרו השניים על מעשיהם.

חברות התעופה דופקות אנשים - אז מגיע להן

מאז התביעה נגד סקיפלאגד התגבשה דעה כי מי שמפסיד במשחק הן חברות התעופה ולא ההוביסטים. "אם זה נכון, אפשר להבחין בצדק הפואטי שבדבר", אומר טים וו, פרופסור בבית הספר למשפטים באוניברסיטת קולומביה, שנוהג לכתוב על מדיניות חברות התעופה.

לפני מהלך הדה-רגולציה של שנות ה-70, המחיר למושב במטוס היה קבוע. ואולם כיום, אומר וו, טווח המחירים שלקוחות יכולים לקבל עבור אותו מושב הוא רחב להפליא. "החברות הפכו פעילות נורמלית לסוג של הימור בקזינו", הוא אומר. "הרבה אנשים נדפקים, אך בכך נוצרת לאנשים הזדמנות לפצח את המערכת ולחיות כמו שלאפיג. הם רודפים אחרי האנשים האלה, שמנסים להערים על מערכת שהם עצמם הקימו".

בשעת לילה מאוחרת במרכז הונג קונג ולאחר שחצה את האוקיינוס השקט בטיסה של 16 שעות, שלאפיג, עם עיגולים שחורים סביב העיניים ושיער פרוע, נראה כאילו ברח מבית הספר. מתודלק באדים של שמפניה וקפה הוא מוצא עצמו שוב בעיר החביבה עליו. הלילה מונית מורידה אותו מול מלון היאט הונג קונג בעל חמשת הכוכבים. "יש משהו בלתי־ניתן לתיאור באוויר כאן", הוא ממלמל. "אתה עוד תרגיש את זה".

שלאפיג עוד לא יצא מהמעלית ללאונג' האח"מים המבהיק של המלון, ומישהו צועק: "זה מי שאני חושב שזה?" שני בחורים חסונים ואשה בלונדינית רואים את שלאפיג פוסע אליהם, כולו חיוכים, חיבוקים ושמות פרטיים. בעולם ההובי, פגישה כזו היא רק תירוץ לפתיחת בקבוק נוסף של שמפניה.

אחרי שעה השלושה מספרים זה לזה על פגישתם הראשונה עם שלאפיג בן העשרה במסיבת הוביסטים שאירגן בסוסליטו, קליפורניה. האשה שיושבת אתם היא עורכת דין לדיני תאגידים מניו יורק, אחת הנשים הבודדות בהובי. "פגשתי אותו והייתי המומה", היא נזכרת. "הילד היה בתיכון". כל מי שיושב לשולחן רגיל לשלוף לעמיתיו סיפורי כיסוי המסבירים את היעלמותם בסופי השבוע, אך הערב הם מצאו נשמות תאומות. שלאפיג שופך על עצמו קצת שמפניה כשהוא מרים כוס, ואומר: "הלאה הבדידות".

ארבע יבשות - שבוע בחייו של בן שלאפינג

בבוקר למחרת נאבק שלאפיג בהנגאובר בעוד הוא מפלס את דרכו בנמל התעופה הבינלאומי של הונג קונג בדרך לטרמינל שבו יתפוס טיסה לג'קרטה. הוא נאנח. "אין שום דבר פיזי שמתקשר לי עם בית", הוא אומר, "אבל כאן זה הכי קרוב לזה". "שדה התעופה של הונג קונג, מועדון וירג'ין אטלנטיק ב-JFK - אלה המקומות שבהם אני מרגיש בבית", הוא מהרהר, "זה מוזר".

בקרוב תמלא שנה לעזיבתו את דירתו בסיאטל. הוא לוגם כוס יין לבן מעל האוקיינוס ההודי, ובראשונה נחשפת נימה של עצב בחיוכו. "זה בהחלט אורח חיים שגורם לי להרגיש מבודד", הוא מודה. "יש לילות שב-3:00 לפנות בוקר בגואנגז'ו, סין, אני חושב, 'יכולתי להיות עכשיו בלוס אנג'לס ולבלות עם חברים', וכאן אין שום דבר לעשות".

כאשר שלאפיג מספר על נסיעותיו, נחשף מוטיב מתגלגל, שנעדרת ממנו קירבה אנושית: לאונג'ים ריקים, תפריטי מחלקה ראשונה, כריות סטן רקומות - חפצי פולחן דוממים ברמה של חמישה כוכבים. בטיסה הבאה שלנו, שבע שעות מג'קרטה לטוקיו, שלאפיג מנסה להתלהב ממבחר השמפניה ומהארוחה המתאימה ביותר לבקבוק קרוג של 200 דולר.

"אני עושה את מה שאני אוהב", לוחש שלאפיג, אולי יותר לעצמו מאשר לי, במאמץ לא להעיר את שכניו למחלקה הראשונה. "אתה חייב להבין, זו תמיד היתה התשוקה שלי". קולו דועך והוא עוצם את עיניו. כמה מחבריו הציעו לו להיהפך לעורך דין. "למה לי?" הוא שואל בעצבים. "למה שארצה לשבת במשרד כל היום, בזמן שאני יכול לטוס סביב העולם?"

עם הנחיתה בטוקיו, שלאפיג משלים ביקור בשבע מדינות בשבעה ימים. הוא אוסף את חפציו ומתקדם ליציאה ללא מלים. בתוך שלוש שעות הוא יהיה על טיסה לארה"ב, שם יגלה להפתעתו שאולם האח"מים עדיין נעול. בפנים חמוצות הוא מתיישב באולם ההמתנה הרגיל. בהנחה שמותו של ההובי אינו קרוב, שלאפיג טוען כי יוכל להמשיך לחיות כך לעד. עם זאת, הוא מודה בכנות כי יום אחד ירצה להתיישב. "זה בדיוק מה שהוא רוצה לעשות", אומר פורזרי, "אבל הוא לא יכול. הוא לא יודע כיצד".

הוא רואה משפחות המקבלות את פני יקיריהן בשדה התעופה, ואומר כי "יש משהו יפה באנשים עם השלטים, הבלונים והפרחים". הוא תוהה מה הסיפור מאחורי החיבוקים והצחוק שמגיעים עם כל טיסה. ואולם אין לו מושג אם אלה החיים שהוא רוצה שיהיו לו, או אלה שהיו לו.

"העולם גדול כל כך, אני יכול להמשיך לרוץ", אומר שלאפיג. "בה בעת, העולם גם קטן. אני רוצה את מה שאין לי. אין שום דבר מספק בזה. זה מטורף ודפוק. אני עדיין רוצה לחשוב שאני מאושר במידה סבירה", הוא מגחך, "למרות הכל".

מערכת הכריזה מגמגמת הודעה. הוא מזנק על רגליו כמו נער ששומע את צלצול פעמון בית הספר, מתלהב שוב לברוח לסוף השבוע ולחקור את העולם. שלאפיג חוצה באלכסון את הטרמינל ומגביר את הקצב, כמעט מדלג באולמות הריקים לקראת שער היציאה. בזריחה החנויות ייפתחו, הטרמינל יתעורר לחיים, אבל שלאפיג כבר לא יהיה כאן.

והנה עוד כמה שיטות שאותן נוקטים כדי להערים על חברות התעופה

השיטות המסורתיות להערים על חברות התעופה ולטוס מבלי לשלם עדיין חוקיות מבחינה טכנית, אך ההוביסטים המובילים - אלה שמשתייכים לרשת העמוקה של התחום - משתמשים בטקטיקות שמפירות תדירות את תנאי חברות התעופה, וגובלות בגניבה. גם בן שלאפיג, אחד הכוכבים הגדולים בעולם המסוכן אך מתגמל הזה (הקליקו כאן לכתבה המלאה עליו), מודה כי הוא מותח את הגבולות של חברות התעופה, אבל עומד על כך שאינו מפר שום חוק.

אחת השיטות שבהן שלאפיג משתמש היא "כרטוס העיר הנחבאת" — הזמנת כרטיס ליעד ביניים בתור יעד סופי, כמו לקנות כרטיס מנקודה א' ל-ג' ולצאת בנקודה ב', או "שפיכת דלק" — טכניקת הזמנה שמבלבלת את אלגוריתם התמחור באופן שמנכה את עלות הדלק מהכרטיס, בהנחה עצומה.

בעולם המסוכן והמוזר הזה קיים שוק שחור, שבו מתווכים קונים ומוכרים נקודות, והוביסטים משלמים לאחרים לטוס בשמם. ההוביסטים גם כותבים תוכנות שמחפשות מחירים שגויים שחברות תעופה ומלונות מעלים בטעות לאינטרנט.

"יש לי חבר שיכול לכתוב סקריפט כזה בתוך שעתיים", אומר לי הוביסט אחד. "מדובר בחברות ענק, והן לא טורחות לכתוב תוכנות פשוטות שיבדקו את המחירים שלהן. זה מדהים אותי". הוא השתמש באחרונה בסקריפט שכתב בעצמו כדי להזמין סוויטה נשיאותית במלון ווסטין תמורת 10 דולרים בלבד.

ומה עוד עשה בן שלאפיג?

1. בחירת חברת התעופה שבה מתחרה ההוביסט על מעמד נוסע מתמיד מוביל (שלאפיג בחר ביונייטד). הוביסט אינו משקיע פרוטה אם הוא לא יכול לקבל תמורה גבוהה יותר או שווה בערכה. נדרשה לשלאפיג שנה כדי לשכלל עשרות טכניקות תחבולניות, לנצל את הטעויות באלגוריתמים של מערכות הכרטוס וללמוד את נבכי תוכניות הנוסע המתמיד של חברות התעופה, שנוצרו לאחר מהלך הדה־רגולציה של שנות ה–70 (חלוקת זכויות טיס בתוך ארה"ב לחברות חדשות).

2. איסוף וביטול של כמה שיותר כרטיסי אשראי, וקבלת כמה שיותר נקודות שימוש בהם בחינם באמצעות שותפויות בין בנקים לחברות כרטיסי אשראי.

3. ככל שהעמיק בתחקירו, גילה שלאפיג נדבך שלישי: נוהל לא מוכר בשם Manufacture Spend (קנייה מיוצרת), שבו מפעילים ההוביסטים את נפלאות כרטיסי
האשראי המרובים שבכיסיהם. כרטיסי האשראי הממותגים של חברות התעופה מעניקים נקודות נוסע מתמיד למשתמש על כל דולר שהוא מוציא.

במרוצת הזמן, שידרגו הוביסטים את השיטה באמצעות רכישת דברים שאין באמת צורך לשלם עליהם. דוגמה לכך היא רכישת מטבעות דולר מהמטבעה הלאומית של ארה"ב באמצעות כרטיס אשראי, ושימוש בדולרים הנרכשים כדי לפרוע את החשבון.

הדימוי הטוב ביותר שמצא שלאפיג לתיאור המשחק הביורוקרטי היה סדרה של שולחנות משחק בקזינו: חברות התעופה היו הקזינו וההוביסטים היו סופרי הקלפים — שחקנים מומחים שמשפרים את סיכוייהם מול הקזינו באמצעות ספירת היחס בין קלפים גבוהים לנמוכים תוך כדי משחק — נוהג שאינו בלתי־חוקי, אך אינו חביב על בתי הקזינו.

אפילוג

הכתבה ברולינג סטון התפרסמה באמצע 2015. ב-2016 המשיך שלאפיג לטוס: בינואר חרג ממנהגו וטס עם משפחתו המורחבת לטיול בתאילנד, שכלל יציאה משדה התעופה. הוא רכב על פילים וסיפר בבלוג שלו שנהנה מאוד, אף שנאלץ להתרחק משדות תעופה לכמה ימים. באופן לא מפתיע, הוא זה שתיכנן את הטיול עבור משפחתו, כולל בחירת סוג המזוודות שעמן יתניידו קרוביו.

הוא טס פעמיים באותו חודש לפיג'י ובחזרה לארה"ב. בשתי הפעמים הוא חזר באותו יום כדי לסקור את חברות התעופה של האוקיינוס השקט. כמו כן, בסוף יולי־תחילת אוגוסט הוא עשה מסע דילוגים של שבוע, שאותו כינה "בלתי־שפוי", שבו טס ללוס אנג'לס-שנחאי-קולומבו-דוחא-קזבלנקה-דוחא-קולומבו-ג'דה-מנ'צסטר-ניו יורק-לוס אנג'לס. בתקופה זו הוא ישן רק שלושה לילות בבתי מלון.

שבועיים לפני כן הוא ביקר בעיר הצפונית ביותר בעולם, לונגיירביין באי סבאלברד, 2000 ק"מ צפונית לאוסלו, כדי לחוות את הקיץ הצפוני שבו השמש אינה שוקעת. לקראת סוף ספטמבר הוא ביקר "בעיר היקרה ביותר שהייתי בה מעודי" - פורטו סרבו, סרדיניה.

סקירות של כל הטיסות והמסלולים המוזכרים בכתבה ניתן למצוא בבלוג של בן שלאפיג

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות