תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אובמה ייסד את דעאש והערבים נוהרים לקלפיות: השקרים שמשנים את העולם

לכתבה
עיבוד תמונה עדי ע�

לעובדות אין יותר חשיבות בפוליטיקת הפוסט-אמת ■ מוולדימיר פוטין ועד דונלד טראמפ - התחושה מנצחת את העובדות, בעזרתן האדיבה של הטכנולוגיות החדשות ■ ברוכים הבאים לימי הביניים

48תגובות

כשדונלד טראמפ, המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארצות הברית, טען לאחרונה כי הנשיא ברק אובמה הוא מייסד המדינה האסלאמית, והילרי קלינטון, המועמדת מטעם המפלגה הדמוקרטית, היא מייסדת שותפה של ארגון הטרור – אפילו כמה מתומכיו היו נבוכים. הוא בטח לא התכוון לזה באופן מילולי, נכון?

אולי, הציע יו הוויט, שדרן רדיו שמרן, הוא התכוון שהנסיגה המהירה של ממשל אובמה מעיראק יצרה ואקום שאליו נכנסו טרוריסטים? "לא, התכוונתי שהוא מייסד דאעש", ענה טראמפ. "הוא היה השחקן החשוב ביותר. נתתי לו את פרס השחקן החשוב ביותר. וגם להילרי קלינטון". הוויט, שמתעב את אובמה וכתב ספר בגנות "השאיפות האפיות" של קלינטון, לא השתכנע. "אבל אין לו סימפטיה אליהם. הוא שונא אותם, הוא מנסה להרוג אותם", טען הוויט כלפי טראמפ. אבל טראמפ לא ויתר על עמדתו: "לא אכפת לי. הוא היה המייסד. הדרך שבה הוא יצא מעיראק היתה, למעשה, הקמת דאעש, אוקיי?"

עבור מאזינים רבים, חילופי הדברים היו הוכחה נוספת לכך שהעולם נכנס לעידן "פוליטיקת הפוסט־אמת". נראה כי לטראמפ לא אכפת אם לדבריו אין קשר למציאות, כל עוד הם מצליחים לעורר את הבוחרים. האתר PolitiFact, שבודק עובדות, נתן להצהרותיו של טראמפ את הדירוג "אש במכנסיים" (כלומר, שקר בוטה), יותר מאשר לכל מועמד אחר. כך גם לקביעתו ש"הפשיעה בערים מגיעה לרמות שיא", שמנגנת על חששות לא מבוססים לפיהם הפשע בערים משתולל.

רויטרס

אבל טראמפ אינו היחיד שמשתמש בפוליטיקת הפוסט־אמת. הבריטים הצביעו בעד עזיבת האיחוד האירופי ביוני על בסיס קמפיין שכלל דיסאינפורמציה בוטה, כמו האמירה שהחברות באיחוד עולה לבריטניה מדי שבוע 470 מיליון ליש"ט – שיכולים לשמש את שירות הבריאות הלאומי; או שטורקיה צפויה להצטרף לאיחוד עד 2020.

ואולם, האם אליטות חבוטות לא נוהגות למחות כשאינן מצליחות לשכנע את ההמונים באמת שלהן? האם הן לא טוענות תמיד שהצד השני משקר ומשכנע בורים להצביע נגד האינטרס של עצמם? אולי, יש הטוענים, התומכים בהישארות בריטניה באיחוד צריכים לתפוש את ההחלטה לעזוב אותו כביטוי של התמרמרות מוצדקת ודחף להחזיר את השליטה לידיהם – בדומה להחלטה של אמריקאים רבים להצביע לטראמפ.

הפוליטיקה מעולם לא היתה מזוהה לחלוטין עם אמירת אמת. "הנסיכים האלה שעושים דברים אדירים", יידע מקיאוולי את קוראיו, "ידעו כיצד לתעתע באנשים באמצעות פיקחות ועורמה". שרים וראשי ממשלה בריטים שיקרו לעיתונות ולפרלמנט, כפי שאנתוני אידן עשה בפרשת סואץ. לינדון ג'ונסון העביר מידע מוטעה לציבור האמריקאי בנוגע לתקרית במפרץ טונקין (העימותים בין ארצות הברית לצפון וייטנאם במימי המפרץ, ב־1964), שגרמה לארצות הברית להיכנס לווייטנאם. ב־1986 רונלד רייגן התעקש שהממשל שלו לא סחר עם איראן בכלי נשק תמורת חטופים, לפני שנאלץ להודות כמה חודשים לאחר מכן: "לבי וכוונותי הטובות עדיין אומרים לי שזה נכון, אבל העובדות והעדויות אומרות לי שלא".

עובדה או בדיה

מפתה להגיב בביטול לשיח הפוליטי על "פוסט־אמת" – מונח שהגה דייוויד רוברטס כשהיה בלוגר ב־Grist, אתר העוסק בשמירה על הסביבה. מפתה לומר שזהו מיתוס אופנתי שהמציאו ליברלים מתנשאים או מפסידים מרירים, שאינם יודעים עד כמה היתה הפוליטיקה עסק מלוכלך מאז ומתמיד. אבל זה לא יהיה מדויק. יש בסיס לטיעון שבארצות הברית ובמקומות אחרים יש תזוזה לכיוון פוליטיקה שבה התחושה מנצחת את העובדות ביתר קלות ועם פחות התנגדות מבעבר.

באמצעות טכנולוגיות חדשות ומבול של עובדות, יש פוליטיקאים שמצליחים לחמוק מלתת דין וחשבון על התנהלות שקרית – בהיקף ועומק שלא נראו בעבר. אם זה יימשך, כוחה של האמת ככלי שעוזר לפתור את בעיות החברה יישחק בהדרגה.

דבריו של רייגן מצביעים על השינויים הללו: בעבר, שקרים פוליטיים נהגו להעיד על כך שיש אמת – כזו שיש למנוע את ההתגלות שלה בפומבי. להוכחות, עקביות ולמידה היה כוח פוליטי. כיום, ליותר ויותר פוליטיקאים פשוט לא אכפת. הם מסתפקים במה שהקומיקאי האמריקאי סטיבן קולבר קורא "תחושה של אמת": רעיונות ש"מרגישים נכון" או "הגיוני שיהיו האמת". הם משתמשים ברמיזה ("הרבה אנשים אומרים..." הוא אחד הביטויים האהובים על טראמפ), ומעמידים בסימן שאלה את מקור הדברים, ולא את מידת הדיוק של כל דבר שנאמר נגדם ("מתאים להם להגיד את זה, לא?"). וכאשר המרחק בין מה שמרגיש אמת לעובדות נהפך גדול מדי, תמיד אפשר לגשר עליו עם תיאוריית קונספירציה.

נשיונל ריפורטר דונלד טראמפ
צילום מסך מתוך הא

דרך חשיבה זו אינה חדשה. אמריקה ראתה קמפיין נגד פעילים חתרנים לכאורה מהאגודה הסודית "בוואריאן אילומינטי" בתחילת המאה ה־19, ואת ציד המכשפות של הסנאטור ג'וזף מקארתי נגד "פעילויות לא אמריקאיות" בשנות ה־50. ב־1964, היסטוריון בשם ריצ'רד הופשטטר פרסם את המאמר "הסגנון הפרנואידי בפוליטיקה האמריקאית" (The Paranoid Style in American Politics). כשג'ורג' וו. בוש כיהן כנשיא, האמונה המגוחכת שפיגועי ה־11 בספטמבר 2001 היו תוצאה של "עבודה פנימית" התפשטה באופן נרחב בקרב אנשי שמאל, ונהפכה לדעה רווחת בעולם הערבי.

פוליטיקת הפוסט־אמת מתפשטת בחלקים רבים בעולם. באירופה, הדוגמה הטובה ביותר היא המפלגה השלטת בפולין, מפלגת החוק והצדק. בין שלל הסיפורים המוזרים, היא מוכרת מעשיות על כך שמנהיגי פולין בתקופה הפוסט־קומוניסטית קשרו קשר עם המשטר הקומוניסטי להנהיג יחד את המדינה. בטורקיה, המפגינים בפארק גזי ב־2013 וניסיון ההפיכה שהתרחש לאחרונה נתנו רוח גבית לכל מיני תיאוריות קונספירציה, חלקן קודמו על ידי פקידי ממשלה: ההפגנות מומנו על ידי חברת התעופה הגרמנית לופטהנזה (כדי למנוע מטורקיה לבנות שדה תעופה חדש שיסיט טיסות מגרמניה); וההפיכה היתה יוזמה של ה־CIA.

ויש את רוסיה, אולי המדינה שהתרחקה מהאמת יותר מכולן (פרט לקוריאה הצפונית). המשבר עם אוקראינה מציע דוגמאות לרוב: התקשורת הרוסית הנשלטת בידי המדינה זייפה ראיונות עם "עדים" לזוועות שהתרחשו לכאורה, למשל – ילד שנצלב בידי הכוחות האוקראיניים; ואילו ולדימיר פוטין לא היסס לומר בטלוויזיה שאין חיילים רוסים באוקראינה, למרות עדות מובהקת לכך. דיסאינפורמציה כזו עלולה להיראות כחזרה לדרך הסובייטית, אבל הסובייטים לפחות השתדלו להיות קוהרנטיים – טוען פיטר פומרנצב, עיתונאי שכתב על רוסיה בעידן פוטין את הספר "שום דבר לא נכון והכל אפשרי".

במחקר שנערך ב־2014 עבור המוסד לרוסיה המודרנית, מצוטט יועץ פוליטי של הנשיא שאומר כי בתקופה הסובייטית, "אם הם היו משקרים, הם היו טורחים למצוא את ההוכחה שמה שהם אומרים הוא 'האמת'. כיום, אף אחד אפילו לא מנסה להוכיח 'את האמת'. אתה יכול לומר כל דבר. ליצור מציאות".

כדאי לזכור שכפי שפוטין ודאי שם לב – בני אדם לא בהכרח מחפשים את האמת. למעשה, כפי שמחקרים רבים מוכיחים, הם נוטים להתעלם ממנה. אנשים מקבלים באופן אינסטינקטיבי את המידע שהם חשופים אליו, וחייבים לפעול באופן אקטיבי כדי להדוף את אמונתם בשקרים; הם נוטים לחשוב שמידע ידוע הוא נכון; והם בוחרים מידע באופן סלקטיבי כדי לתמוך בדעות שלהם. בבסיס כל הדעות המוטות האלה נמצא ככל הנראה מה שדניאל כהנמן – פסיכולוג זוכה פרס נובל ומחבר הספר "לחשוב מהר, לחשוב לאט" – קורא "הקלה קוגניטיבית": לבני אדם יש נטייה להימנע מעובדות שייגרמו למוח שלהם לעבוד קשה יותר.

בחלק מהמקרים, כאשר מעמתים אנשים עם העובדות הנכונות, זה עלול לגרום להם דווקא להתבצר בעמדות הקיימות שלהם – תופעה שברנדון ניימן וג'ייסון רייפלר, מדארמות קולג' והאוניברסיטה של אקסטר, מכנים "האפקט ההפוך". במחקר שערכו ב־2010 הם הציגו בפני המשתתפים, באופן אקראי, מאמרי עיתונות שגיבו תפישות מוטעות נפוצות בנושאים מסוימים, כמו "העובדה" שארצות הברית מצאה נשק להשמדה המונית בעיראק – או מאמרים שכללו תיקון של תפישה מוטעית זו. משתתפים בשתי הקבוצות נשאלו עד כמה הם מסכימים עם התפישה המוטעית שלסדאם חוסיין היה נשק כזה ממש לפני המלחמה בעיראק, אבל היה מסוגל להחביא או להשמיד אותו לפני שהכוחות האמריקאים הגיעו.

כפי שאולי היה צפוי, בעלי דעות ליברליות שראו את התיקון הסכימו פחות עם הרעיון שהנשק הושמד לפני כניסת הכוחות מאשר אלה שלא ראו את התיקון. אבל מנגד, שמרנים שראו את התיקון היו משוכנעים אפילו יותר שלעיראק היה נשק להשמדה המונית. דרושים מחקרים נוספים, אומרים ניימן ורייפלר, שיבדקו אם שמרנים נוטים יותר ל"אפקט ההפוך".

בהתחשב בהטיות אלה, זה מפתיע שאנשים בכלל יכולים מדי פעם להסכים על עובדות, במיוחד בפוליטיקה. אבל חברות רבות פיתחו מוסדות שמאפשרים להגיע לקונסנזוס לגבי האמת: בתי ספר, מדע, מערכת המשפט, התקשורת. עם זאת, התשתית מייצרת־האמת הזו לעולם אינה מתקרבת לשלמות: היא יכולה לבסס כאמת דברים שלגביהם יש מעט עדויות, אם בכלל; היא תמיד תשמש טרף דווקא לאלה שהיא מעניקה להם פריבילגיות; ובנוסף, נדרש זמן רב לבנות אותה – אבל אפשר להרוס אותה מהר.

NEIL HALL/רויטרס

פוליטיקת הפוסט־אמת נהפכה אפשרית בעקבות שני איומים על הזירה הציבורית: אובדן האמון במוסדות שמייצרים את התשתית החברתית, ושינויים עמוקים באופן שבו מידע על העולם מגיע לציבור. האמון, למשל, נמצא בשפל של כל הזמנים בעולם המערבי, מה שעוזר להסביר למה רבים מעדיפים פוליטיקאים "אותנטיים", שאומרים "את כל האמת בפנים" (כלומר, אומרים מה אנשים מרגישים). בריטים חושבים שמעצבי שיער ו"האיש מהרחוב" הם אמינים פי שניים ממנהיגים עסקיים, עיתונאים או שרים בממשלה, כך עולה מסקר שערך לאחרונה איפסוס מורי. כשמייקל גוב, מתומכיו המובהקים של הברקזיט, אמר לפני משאל העם ש"לאנשים במדינה הזאת נמאס ממומחים", ייתכן שהיה צדק בדבריו.

לאובדן האמון יש מקורות רבים. בכמה תחומים – למשל, ייעוץ תזונתי – נראה שהמומחים סותרים זה את זה יותר מבעבר; ממשלות עושות טעויות עצומות, כפי שהיו בטוחות לגבי הפלישה לעיראק, או כאשר הטילו את יהבן על המערכת הפיננסית העולמית ויצרו את היורו. אבל תהיה זו טעות לראות את השחיקה באמון רק כתגובה לטלטלות בעולם. יש מקומות שבהם האמון במוסדות התרופף באופן מערכתי.

רוברטס השתמש לראשונה במונח "פוליטיקת הפוסט־אמת" בהקשר של מדיניות שינויי האקלים האמריקאית. בשנות ה־90 רפובליקאים רבים נזעקו בעקבות העלות הכלכלית הכרוכה בניסיון רציני להפחית את פליטות הפחמן. היו כאלה שהחליטו להטיל ספק בצורך במדיניות בנושא אקלים, עד סילוף של אי הוודאות שיש במדע.

במזכר שכתב פרנק לונץ, סוקר רפובליקאי, נטען: "אם הציבור יאמין בממצאים המדעיים, ההשקפה שלו לגבי ההתחממות הגלובלית תשתנה בהתאם. לכן, אתם צריכים להמשיך למקד את הדיון הציבורי בחוסר הוודאות המדעית". הניסיון לאתגר ואף להשמיץ מדענים במטרה לגרום לאמת להיראות מרוחקת ולא ידועה הצליח למדי. אחד הסקרים מצא ש־43% מהרפובליקאים מאמינים ששינויי האקלים כלל אינם מתרחשים – לעומת 10% מהדמוקרטים.

פוליטיקאים שמרנים, מנחי תוכניות אירוח ואתרי אינטרנט הכניסו מאז את הממסד המדעי לרשימת המוסדות המושמצים שלהם, לצד הממשלה עצמה, שופטים אקטיביסטים ותקשורת המיינסטרים. הפלג הפופוליסטי של התנועה השמרנית עשה הרבה כדי ליצור את התנאים לעולם שבו "תבטח רק בדעות הקדומות שלך", כמו הקמפיין של טראמפ. אבל יש ביניהם כאלה שהתחילו לפקפק בכך. "למעשה מחקנו את כל השופטים, את שומרי הסף... אין אף אחד. אתה לא יכול ללכת לכל אחד ולומר: 'תראה, הנה העובדות'". את הדברים האלה אמר צ'ארלי סייקס, מנחה רדיו שמרן ומשפיע, בראיון שערך לאחרונה, והוא הוסיף כי "כשכל זה ייגמר אנחנו נצטרך לחזור חזרה. נצטרך לעשות חשבון נפש על כל זה".

שומרי הסף היו ניצבים בפני פחות בעיות, לולא בא לעולם הגורם השני לפוליטיקת הפוסט־אמת: האינטרנט והשירותים שנוצרו בעקבותיו. כמעט שני שלישים מהמבוגרים בארצות הברית צורכים כיום חדשות באמצעות הרשתות החברתיות, וחמישית מהם עושים זאת לעתים תכופות – לפי סקר עדכני של מכון המחקר Pew. המספרים ממשיכים לגדול.

בפייסבוק, רדיט, טוויטר או ווטסאפ, כל אחד יכול להיות מו"ל. התוכן כבר לא מגיע בתבניות מוסכמות ובצרורות, כמו מאמרים בעיתונות שעוזרים לבסס מקורות ולתאם ציפיות; הוא יכול לבוא בכל צורה – סרטון, טבלה, אנימציה. רעיון בודד או מם יכול להיות משוכפל ומופץ ללא הקשר, כמו די.אן.איי במבחנה. מידת התפוצה של המם חשובה יותר מאשר השאלה אם הוא מבוסס על עובדות.

המנגנונים של המדיה החדשה מתחילים להיות מובנים רק כעת. תהליך מהותי אחד הוא "מיון הומופילי": אנשים בעלי דעות דומות נוהגים להתקבץ יחד. לפי יוחאי בנקלר מאוניברסיטת הרווארד, בספרו The Wealth of Networks ("העושר של רשתות"), לאנשים עם תחומי עניין משותפים יש סבירות גבוהה למצוא זה את זה או להתכנס סביב מקור אינפורמציה ברשת האינטרנט. מדיה חברתית אפשרה לחברים בקבוצות כאלה לחזק את האמונות המשותפות שלהם על ידי דחיקה החוצה של מידע הסותר את דעותיהם.

קבוצות שוליים שהתחזקו באופנים אלה יכולות לבסס את עצמן ולהמשיך להתקיים גם לאחר שאנשים מבחוץ הפריכו את הרעיונות שלהן. ראו לדוגמה את קהילות הרשת הטוענות שעדויות לכך שחיסונים גורמים לאוטיזם מוסתרות מהציבור. כפי שאריק אוליבר מאוניברסיטת שיקגו מציין בספר שייצא בקרוב, Enchanted America: The Struggle between Reason and Intuition in US Politics ("אמריקה המכושפת: המאבק בין היגיון לאינטואיציה בפוליטיקה בארצות הברית"), טראמפ מתמחה בחשיבה מסוג זה: בעבר הוא היה מסור לרעיון הפנטסטי שאובמה לא נולד בארצות הברית.

בעקבות רעיונותיו של אוליבר לגבי התפקיד של "חשיבה מאגית" בימין הפופוליסטי בארצות הברית, ביקש "אקונומיסט" מחברת המחקר יוגוב לבדוק אלמנטים שונים בחשיבה מאגית, כמו אמונה בקונספירציות וחשש מקטסטרופות כמו התפרצות זיקה או מתקפת טרור קרובה. לפי הסקר, 55% מהמצביעים שזוהו כמאמינים בקונספירציות הם מצביעי טראמפ – לעומת 45% בקרב אלה שיצביעו למועמדים אחרים. לא נרשם מתאם דומה בקרב מצביעי מיט רומני, המועמד הרפובליקאי לנשיאות ארה"ב ב־2012.

קהילות העוסקות בחיזוק עצמי באמצעות הרשת אינן תופעת שוליים. גם מתנגדי TTIP – הסכם הסחר הטרנס־אטלנטי – מודים כי השיח בנושא באוסטריה ובגרמניה נהפך כמעט היסטרי, והעניק לגיטימציה לסיפורים מופרכים ומפחידים, למשל שאירופה תוצף בתרנגולות אמריקאיות שטופלו בכלור.

הנטייה של גולשים ליצור קבוצות המכילות בעיקר אנשים כמותם מחוזקת על ידי מה שאלי פרייסר, אקטיביסט אינטרנט, זיהה לפני חמש שנים כ"בועת הסינון": ב־2011 הוא הביע חשש שאלגוריתם החיפוש של גוגל, המציע לגולשים תוצאות חיפוש מותאמות אישית לפי מה שהמערכת יודעת על העדפותיהם, ימנע מאנשים חשיפה לדעות מנוגדות לשלהם.

מאוחר יותר נהפכה פייסבוק לדוגמה טובה – או למעשה גרועה – הרבה יותר. אף שמארק צוקרברג, מייסד החברה, התעקש שהרשת החברתית שיצר לא "תלכוד" את האנשים בתוך עולמם, האלגוריתם של פייסבוק מתוכנת למלא את הפיד בתוכן דומה לזה שהמשתמש עשה לו "לייק" בעבר.

אי־פי

אבל אף שפייסבוק ורשתות חברתיות אחרות יכולות לסנן חדשות לפי המידה שבה הן תואמות את ציפיות המשתמשים, הן אינן מסוגלות לסנן אותן לפי מידת האמת שבהן. פיליפו מנצר והצוות שלו באוניברסיטת אינדיאנה השתמשו באמרג'נט, אתר שכבר אינו פעיל, כדי לראות אם יש הבדלים בפופולריות של מאמרים המכילים מידע שגוי לאלה המכילים מידע מהימן. הם גילו שהפצת שני סוגי המאמרים בפייסבוק היתה דומה למדי. "במילים אחרות, למהימנות אין יתרון", אומר מנצר.

אם פייסבוק עושה מאמצים מועטים בלבד כדי לברור את המוץ מהתבן, כך גם התעשייה כולה. פרסומים באינטרנט, כמו "נשיונל ריפורט", "הזלרס" ו"וורלד ניוז דיילי ריפורט", מצאו נישה רווחית בהפצת מתיחות למיניהן, שבדרך כלל מבוססות על שמועות שמתפשטות לאורך זמן, בתקווה שייהפכו ויראליות ויזכו בהרבה הקלקות. עדים חדשים לנסים של ישו, מותג תה קר מוכר שנמצא בו שתן, טרנסג'נדרית שנתפסה מצלמת קטינה בשירותים של כלבו – הכל תופס בעולם החדשות המקביל הזה. רבים משתפים תוכן כזה בלי לחשוב פעמיים, ובלי לבדוק.

בעקבות ירידה במספר הצופים ובהכנסות מפרסום, ובניסיון להצליח באינטרנט, תקשורת המיינסטרים נהפכה לחלק מהבעיה. "לעתים קרובות מדי גופי חדשות מסייעים בהפצת טענות שקריות, שמועות שאמינותן מוטלת בספק ותוכן ויראלי מפוקפק, ובכך מזהמים את זרם המידע הדיגיטלי", כתב קרייג סילברמן, כיום העורך של באזפיד קנדה, במחקר של מרכז טואו לעיתונות דיגיטלית הפועל באוניברסיטת קולומביה.

סביבה של פרסומים פוליטיים ברשת התהוותה בפייסבוק – בימין ובשמאל. לעמודים כמו "אוקיופיי דמוקרטס" או "מייק אמריקה גרייט" (סיסמת הבחירות הידועה של טראמפ), יש לפעמים מיליוני תומכים. הם פונים בעיקר למשוכנעים, אבל בקבוצות אלה יכולים להתהוות נרטיבים שאחר כך ייצאו החוצה, למעגל גדול יותר. הנרטיבים עזרו לבנות את התמיכה בברני סנדרס ובטראמפ.

הצנזורה החדשה

הספקולציות האחרונות לגבי מצב בריאותה של קלינטון התחילו עם סרטונים המתיימרים להראות את קלינטון סובלת מהתקפים כלשהם, שזכו למיליוני צפיות ברשת. ברייטבארט ניוז, אתר ימין אלטרנטיבי שתומך בטראמפ הרים את הכפפה. "אני לא אומר, אתם יודעים, שהיא קיבלה שבץ או משהו כזה, אבל זו לא האישה שאנחנו רגילים לראות", אמר בנון. טראמפ הזכיר את מצב בריאותה של קלינטון בנאום שנשא בקמפיין. רודי ג'וליאני, לשעבר ראש עיריית ניו יורק, דחק באנשים למצוא סרטונים ברשת שתומכים בספקולציות האלה. הקמפיין של קלינטון הדף את מה שהוא כינה "תיאוריות קונספירציה מופרעות", אבל השמועות מתפשטות ואפקט הבומרנג נמצא בשיאו.

טקטיקות כאלה ימלאו את דמיטרי קיסליוב בגאווה. "עידן העיתונות הנייטרלית חלף", אמר אחראי התעמולה בקרמלין בראיון לאחרונה. "הנייטרליות היא בלתי אפשרית מאחר שמה שאתה בוחר מתוך ים המידע הוא כבר סובייקטיבי". הממשלה הרוסית והמדיה שלה, כמו "רוסייה סגודנייה" – סוכנות ידיעות לאומית שמנוהלת על ידי קיסליוב – מייצרת זרם קבוע של בדיות, בדומה לאתרי חדשות מזויפים במערב. הקרמלין מעסיק צבא של "טרולים" שיילחם באזורי התגובות בתקשורת המערבית ובטוויטר. משרתי השלטון גם הקימו אלפי "בוטים" של רשתות חברתיות וסוגים אחרים של ספאם כדי לפגוע בתוכן אחר.

"עודף אינפורמציה הוא הצנזורה החדשה", אומר זיינפ טופאקי מאוניברסיטת צפון קרוליינה, ומוסיף כי ממשלות נוספות משתמשות בטקטיקות דומות. הרשויות בסין, למשל, לא מנסות לצנזר כל מה שלא מוצא חן בעיניהן במדיה החברתית, אבל נוהגות להציף אותה במידע שמסיח את הדעת ממה שמטריד אותן.

פלורליזם של דעות אינו דבר רע כשלעצמו. מדיה חברתית תוססת היא כוח חיובי, שמאפשר הפצת מידע שבמקרים אחרים עלול להישאר מתחת לשטיח. בברזיל ובמלזיה המדיה החברתית היתה הצינור שבאמצעותו התגלה סקנדל השחיתות הקשור לפטרובראס, חברת הנפט בבעלות המדינה, והבזיזה של 1MDB, קרן השקעות ממשלתית. ויש דרכים להבדיל בין אינפורמציה שקרית למהימנה: מספר האתרים שאפשר לבדוק בהם עובדות הולך וגדל. כיום יש כמעט 100 כאלה, לפי מעבדת עיתונות באוניברסיטת דיוק. המדיה החברתית התחילה לבדוק ביתר קפדנות את הפרסומים: פייסבוק שינתה לאחרונה את האלגוריתם שמחליט מה הגולשים ייראו בניוזפיד, כך שיסנן החוצה יותר "קליקבייטים" (לינקים המשמשים פתיון להקלקה). בנוסף, הטכנולוגיה צפויה להשתפר: מנצר והצוות שלו מאוניברסיטת אינדיאנה בונים כלים שיאפשרו בין השאר לדעת מי נמצא מאחורי חשבון טוויטר — בוט או בן אנוש.

היעילות של כלים כאלה תלויה במאמץ שיעשו אנשים למצוא אותם ולהשתמש בהם. מהות הבעיה – אסטרטגיית הפוסט־אמת פועלת מאחר שהיא מאפשרת לאנשים לוותר על חשיבה ביקורתית לטובת חיזוק תחושותיהם באמצעות אמת במשקל סאונדבייט – מצביעה על כך שמאמץ כזה אולי לא צפוי בקרוב. האלטרנטיבה היא לקחת את הכוח מידיהם של הגולשים וליצור מחדש את שומרי הסף הישנים. אבל זו משימה קשה מדי לשרידים של המדיה הישנה, שלא נהנית מעודף מזומנים. זה לא תמיד אפשרי או ראוי מצד כתבים להביע דעה לגבי מה נכון ומה לא, בניגוד לדיווח של דברים הנאמרים על ידי אחרים. האומץ לנקוב בשמם של שקרנים, לבייש אותם ולהפסיק לתת להם במה כמעט לא קיים בשוק תחרותי שהבסיס הכלכלי שלו מתפורר. הכוח שנמצא בידי שומרי הסף תמיד יישא עמו את הפיתוי של ניצול לרעה – ויידרש לאנשים זמן רב להאמין שאפשר לעמוד בפיתוי.

Dennis Cook, File / AP

למדיה הישנה יהיה קשה להשיג אחיזה חדשה על שערי המידע, והמדיה החדשה שנוצרה עד כה אינה מעוררת אמון כאלטרנטיבה. פייסבוק (שכיום יש לה 1.7 מיליארד משתמשים חודשיים) ורשתות חברתיות אחרות, לא רואות את עצמן כחברות מדיה שמוטלת עליהן אחריות עיתונאית, אלא כחברות טכנולוגיה המבוססות על אלגוריתמים; אך השארת האחריות בידיה של בינה מלאכותית עלולה להיות מתכון לאסון. כשפייסבוק עברה לאחרונה לאוטומציה של כלי ה"טרנדינג" שלה, הבוחר אילו סיפורי חדשות יופיעו בניוזפיד, היא קידמה סיפור חדשות מזויף שלפיו רשת פוקס האמריקאית פיטרה את המגישה מייגן קלי מאחר שהיא "בוגדת".

ונחזור לטראמפ, שאחרי חשבון הטוויטר שלו עוקבים 11 מיליון איש, מה שהופך אותו לשומר סף בעצמו. אם הוא אכן יפסיד, סביר להניח כי יטען שהבחירות לא היו הוגנות, ובכך יחתור תחת הדמוקרטיה. אף שהקמפיין שלו מכחיש זאת, התרבו הדיווחים כי הוא חושב להקים "מיני קונגלומרט של מדיה", מין שילוב של פוקס ניוז וברייטבארט, כדי לעשות כסף מהבסיס הפוליטי שיצר לעצמו. ללא קשר לקריירה הבאה של טראמפ – פוליטיקת הפוסט־אמת תישאר אתנו בעתיד הנראה לעין.

 

תרגום: קורין דגני

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות