תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

את מי משרתת התקשורת בישראל

לכתבה
נוחי דנקנר ומאחוריו ניר חפץ, שמונה על ידו לעורך "מעריב" תומר אפלבאום

חלקים גדולים של התקשורת הישראלית מוחזקים על ידי בעלי הון ומנהלים יחסים מורכבים עם גורמים בזירה הפוליטית. מה זה אומר על תמונת המציאות שמוצגת לנו?

4תגובות

על צג המחשב במשרדו של איש העסקים והפרסומאי יורם באומן מוצגת תמונה מרהיבה. על המסך נראית תמונה מעומעמת של בריכת שחייה גדולה ששוכנת בתוך וילה מפוארת ושופעת צמחייה. זוהי וילת הנופש של באומן בתאילנד, ולא היתה לה כל חשיבות אילולא זהות האורחים הנוהגים לפקוד אותה מפעם לפעם.

חוג ידידיו של באומן הוא רחב, אבל אחד מאלה שנפשו אצלו בווילה הוא העיתונאי בן כספית, פרשן בכיר בעיתון "מעריב", מגיש "ערב חדש", חבר פאנל בערוץ 10 ומגיש ברדיו ללא הפסקה. כספית הוא ידיד קרוב של באומן, שהוא יו"ר קבוצת הפרסום פובלסיס בישראל. מעבר להיותו המפרסם של כמה חברות ענק בישראל, בהן שטראוס ופרטנר, הוא גם מקורב ליאיר לפיד והיה הקמפיינר שלו בבחירות (כספית ובאומן סירבו להגיב).

כדאי להתעכב על הקשר הזה בין בכיר בעולם העסקי שמקושר גם לדרג הפוליטי, לבין עיתונאי בכיר – שאמנם ידוע בביקורת החריפה שלו על השלטון, אבל מנגד הוא מחובר למעגלים חברתיים בעלי השפעה רבה. זוהי דוגמה לתופעה רחבה יותר. אמצעי התקשורת, שהם בעלי חשיבות אדירה בכל משטר דמוקרטי, מהווים צלע אחת במשולש העוצמה של מוקדי הכוח בחברה האזרחית, ששתי צלעותיו האחרות הן הדרג הפוליטי והפקידותי, והתאגידים הגדולים ובעלי ההון.

המשולש הזה אמור היה להיות שווה צלעות – כוחה של התקשורת לא אמור ליפול מזה של מוקדי הכוח האחרים, וזאת כדי שתוכל לבצע את תפקידה בהצלחה – לבקר, להתריע ולהוביל שינויים. אולם בשנים האחרונות מופר האיזון בין הצדדים, הן בעולם והן בישראל. כוחה של התקשורת יחסית לדרג הפוליטי פוחת בהדרגה, ובמקום לבצע את תפקידה ולשמש כלב שמירה שתוקף את מוקדי הכוח האחרים, העיתונות נהפכת לשבויה בידי בעלי ההון והפוליטיקאים.

היותם של אמצעי המדיה שבויים במידה רבה בידי הדרג הפוליטי ובידי בעלי ההון ניכרת היטב בישראל, מהקצה העליון של ההייררכיה הניהולית בכלי התקשורת ועד לאחרון העובדים. בעקבות זאת פוחתת והולכת יכולתם של גופי התקשורת לעמוד בפני לחצים. במערכות רבות, עיתונאים שמנסים ליזום כתבות ותחקירים נגד הגורמים החזקים נבלמים, בדרך כלל בצורה לא מפורשת, ובהמשך מפנימים שיש גורמים שמוטב לא להתעסק אתם, ומטילים על עצמם צנזורה.

יורם באומן, יו"ר פובלסיס
אייל טואג
אייל טואג

גם מבנה הבעלות על הגופים הגדולים בתקשורת המסחרית בישראל מוכיח עד כמה המדיה הישראלית שבויה. בקצה העליון של הפירמידה מצויות המשפחות העשירות ביותר בישראל, השולטות בכלי התקשורת הגדולים. אלה הם האנשים שהקימו בכספם את גופי התקשורת האלה, השתלטו עליהם או קיבלו אותם בירושה משפחתית. על פניו, אחזקות ישירות של בעל הון עתיר נכסים בגוף מדיה אמורות להפוך אותו לעצמאי יותר, אולם בתקשורת הישראלית התמונה שונה. במקום לשמש כצלע שלישית במשולש הכוחות, השחקניות המרכזיות בשוק התקשורת הן חלק מהצלע של בעלי ההון, שמונעים מכלי התקשורת לתפקד כגופים עצמאיים.

כך למשל, בשוק הטלוויזיה, נשלטים הגופים הגדולים ביותר על ידי בעלי הון שונים. זכיינית ערוץ 2 "קשת", שמחזיקה גם ב־50% מחברת החדשות של ערוץ 2, נשלטת על ידי דודי ורטהיים, ששולט גם בחברה המרכזית למשקאות קלים, בבנק מזרחי טפחות ובחברות נוספות. לצד ורטהיים שולט ב"קשת" גם יצחק תשובה (20%), השולט במאגרי הגז תמר ולווייתן ושבבעלותו עסקים ריאליים ופיננסיים שונים. בזכיינית המתחרה בערוץ 2, "רשת", שולטים עידן עופר שעסקיו בישראל כוללים בין היתר את החברה לישראל, כי"ל ובז"ן; אודי אנג'ל, המחזיק ב־6.5% ממניות החברה לישראל, ושותפו העסקי של עופר בעסקי הספנות, התקשורת וההיי־טק; ומיכאל שטראוס, יו"ר שטראוס אחזקות. ערוץ 10 נשלט מאז הקמתו על ידי יוסי מימן, בעלי חברת מרחב ופעילות הגז בין ישראל למצרים. לפני כשנה השתלטה על הערוץ קבוצת RGE, שבה שותף האוליגרך לן בלווטניק (שמחזיק גם בכלל תעשיות הישראלית) יחד עם משפחת רקנאטי.

הרגולטור הישראלי ניסה לבנות חומות שיפרידו בין השליטה של בעלי ההון לבין הפעילות העיתונאית של חברות החדשות. ייתכן שהחומות האלה אפקטיביות, וחברות החדשות בטלוויזיה מפרסמות לא מעט כתבות ותחקירים בניגוד לאינטרסים של בעליהם, אבל עצם הנוכחות של בעלי הון בפוזיציה שבה הם שולטים בעיתונאים מסייעת להם רבות בהתוויית התכנים של גוף החדשות. רק לאחרונה אמר גלעד טוקטלי, במאי תוכנית התחקירים "עובדה" של קשת, בראיון שהתפרסם ב"הארץ", כי התוכנית לא תערוך תחקירים על בעלי השליטה בקשת – כלומר ורטהיים ותשובה.

הישרדותם של כלי התקשורת תלויה לא רק בבעלי הון שממנים אותם, אלא גם בפוליטיקאים. שורה של חוקים ורפורמות שונות שמקדם נתניהו בחודשים האחרונים יצרו תלות חסרת תקדים של כלי התקשורת בהחלטות הדרג הפוליטי.

הפתרון להשפעה של האינטרסים העסקיים אמור היה להיות השידור הציבורי. אבל בישראל, רשות השידור הוכיחה במשך שנים כי היא משמשת כלי שרת בידיהם של פוליטיקאים, שמינו בה מנהלים מטעמם ועשו בה כרצונם. בשבועות האחרונים נוכחנו לדעת כי גם ניסיונות להקים תאגיד שידור ציבורי חדש, עם חומות הגנה מפני השפעת פוליטיקאים, נתקלים בהתנגדות נחרצת של הדרג הפוליטי. בצעד שעורר מחאה חריפה החליט נתניהו לדחות את שידורי התאגיד השידור, ובכך אותת לשוק התקשורת כי בעל הבית של השידור הציבורי היה ויישאר ראש הממשלה.

כסף קונה השפעה

בעיתונות המודפסת המצב מורכב יותר, אך מודל המדיה השבויה תקף גם כאן. קבוצת "ידיעות אחרונות", למשל, נשלטת מזה שנים על ידי נוני מוזס. במשך שנים היה "ידיעות אחרונות" עיתון מונופוליסטי בעל עוצמה אדירה והשפעה על מוקדים רבים בזירה הציבורית. עדויות שפרסם עו"ד אלדד יניב חשפו כי במערכת העיתון קיימת "מגירת תחקירים", ובה חומרים המשמשים את בכירי העיתון כדי להלך אימים על אישים וגורמים שונים, ולהניע אותם לפעול באופן הרצוי לבעלי העיתון.

עמית שאבי

במשך השנים גם התייצב "ידיעות אחרונות" במובהק לצד גורמים פוליטיים שעמם היו לו יחסים טובים – החל באריאל שרון וכלה באהוד אולמרט ואביגדור ליברמן. אחד מהמקרים שבהם נחשף הקשר בין "ידיעות אחרונות" לאולמרט, בעודו נמצא בהליכים משפטיים שבגינם הוא מרצה כיום עונש מאסר, היה עם חשיפת ההקלטות של שיחותיו עם שולה זקן. כאשר דיווח לה על ראיה חדשה שעשויה להוציאו זכאי, חזה אולמרט כי "נוני ירקוד משמחה". גורמים שנויים במחלוקת, בהם יו"ר בנק הפועלים דני דנקנר, זכו אף הם בשנים האחרונות לגיבוי מלא מעל דפי העיתון.

עוצמתו של "ידיעות אחרונות" נשחקת מאז 2007, אז החל איל ההימורים שלדון אדלסון לממן את החינמון "ישראל היום", שתומך באופן בוטה בראש הממשלה נתניהו ונצמד לקו הפוליטי המזוהה עמו. היחסים בין לשכת ראש הממשלה למערכת "ישראל היום", שהוגדרו על ידי שני הצדדים בבית המשפט כ"ידידותיים", מעידים על מגמה נוספת: ההון והשלטון מאחדים כוחות וצוברים מכפיל כוח מול הצלע השלישית – התקשורת.

המצוקה שאליה נגרר ענף העיתונות המודפסת גרמה ל"ידיעות אחרונות" לחפש ולמצוא משען בקרב גורמים פוליטיים מתחרים. העיתון העניק סיקור אוהד למתחריו של נתניהו, עד שבבחירות האחרונות האשים נתניהו בגלוי את מוזס בהטיית הסיקור העיתונאי מתוך מטרה לפגוע בו פוליטית. שני העיתונים הגדולים בישראל, אם כן, אינם עצמאיים, אלא מנהלים מערכות יחסים של תלות עם הדרג הפוליטי מזה ועם בעלי ההון מזה.

ב־2012 התרחש אירוע מכונן בתחום התקשורת הישראלית, שחשף את הכשלים בתפקוד התקשורת: השתלטותו של בעל השליטה לשעבר באי.די.בי, נוחי דנקנר, על העיתון "מעריב". דנקנר רכש את השליטה בעיתון כחלק מניסיונותיו להיאבק בביקורת נגדו, שהתמקדה בהיותו הגורם הריכוזי הגדול בישראל באותם ימים, ולצורך ביצוע עסקת הרכישה הסיט כספי משקיעים של דסק"ש בהיקף של כ־400 מיליון שקל. עדויות של עיתונאים בעיתון חשפו לאחר מכן כיצד עורך העיתון אז, ניר חפץ, התערב באופן גס בעבודת המערכת והיטה את הסיקור לטובת החברות מקבוצת אי.די.בי ותוך שמירה על פוליטיקאים, בהם נתניהו. מנגד, יזם העיתון כתבות נגד אישים שביקרו את דנקנר, בהם יו"ר התנועה לאיכות השלטון, אליעד שרגא, וקבוצת "הארץ־TheMarker".

עוד לפני ימיו של דנקנר ב"מעריב", בתקופה שבה נשלט על ידי משפחת נמרודי, שימש העיתון מכשיר רב־השפעה בידי עופר נמרודי לצורך צבירת עוצמה רבה בזירה הציבורית. כיום העיתון בבעלות איש העסקים אלי עזור, שמחזיק בעסקים נוספים רבים בתחום הפרסום והתקשורת.

עיתון "הארץ", שבבעלותו גם TheMarker ורשת מקומוני שוקן, הוקם ונשלט על ידי משפחת שוקן. המו"ל הנוכחי, עמוס שוקן, הכניס לעיתון כמשקיעים את קבוצת דומונט־שאוברג הגרמנית שעוסקת בעיתונות, ולאחר מכן את האוליגרך ליאוניד נבזלין, שמחזיק כ־20% בעיתון. לנבזלין אמנם אין השקעות ישירות משמעותיות בישראל, אבל ההשקעה שלו ב"הארץ" – 140 מיליון שקל תמורת 20% – נתפשה כחלק מניסיון להגביר את השפעתו על הציבוריות הישראלית.

אתרי האינטרנט הגדולים נשלטים על ידי קבוצות התקשורת הגדולות. אתר החדשות ynet שייך לקבוצת "ידיעות אחרונות", ושימש זרוע מרכזית בניסיונות ההתערבות הפוליטיים באמצעות סיקור מוטה. באתר "מאקו" שולטת "קשת". אתר "וואלה" שבשליטת שאול אלוביץ', בעלי בזק, כיכב בתחקיר "הארץ" שלפיו האתר מעניק סיקור אוהד למשפחת נתניהו ומצונזרות בו ידיעות נגד בני הזוג נתניהו. אלוביץ' נהנה מקשרי ידידות קרובים עם נתניהו, שבעקבותיהם קבע לאחרונה היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט כי נתניהו שרוי בניגוד עניינים ולא יוכל כשר תקשורת לטפל בכל נושא הקשור לעסקיו של אלוביץ'.

הידוק הקשרים בין בכירים בתקשורת ובפוליטיקה התרחש בשנים האחרונות בעקבות ההידרדרות הכלכלית של כלי התקשורת. הצניחה של כמעט 50% בהכנסות העיתונות המודפסת בעשור האחרון העמיקה מאוד את תלותה בשלטון – למשל דרך ההכנסות מפרסום מודעות מטעם משרדי הממשלה – וכמובן במפרסמים הגדולים. גופי השידור המסחריים שרויים גם הם במצוקה כלכלית, ובעיקר נמצאים תחת איומים רגולטוריים קשים סביב השינויים הצפויים ברגולציה בעקבות המלצות הוועדה בראשות מנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר. כך, הלכו היחסים הסימביוטיים בין הפוליטיקה לגופי התקשורת והתהדקו ככל שמצבה של התקשורת החמיר.

 

כסף או ערכים

אמיל סלמן

המשנה ליועץ המשפטי לשעבר, עו"ד דידי לחמן־מסר, מזכירה כי היחסים הקרובים בין הפוליטיקאים לכלי התקשורת אינם חידוש של השנים האחרונות, וכי הזדקקותם של פוליטיקאים לתקשורת כדי לקדם את עצמם היא אחד ממקורות הכוח החשובים שלה. "לא סתם מוגדרת העיתונות כ"מעצמה השישית", היא אומרת. "התקשורת היא מוקד כוח כי יש פוליטיקאים שרוצים להיבחר וזקוקים לבמות, אחרת לא ישמעו אותם. ככל שהם יהיו על יותר במות, כך, לתפישתם, גובר הסיכוי שייבחרו. זו גם הסיבה שעיתונאים נבחרים לכנסת – כי הציבור מכיר ורואה אותם".

בימינו יש לפוליטיקאים ערוצי הפצה לא מתווכים, במדיה החברתית.

"אבל האם הערוצים האלה מחלישים את התקשורת המסורתית? במדיה החברתית אני נחשפת רק לאנשים שחושבים כמוני. אם אני ימנית אני אראה רק את הימנים, אם אני בעד דיור ציבורי אני לא אראה דעות אחרות. היכולת של התקשורת המסורתית היא להציג קולות אחרים".

לצד הרצון של הפוליטיקאים בחשיפה תקשורתית, הם גם חוששים מתחקירים ומסיקור שלילי. "הם רוצים במות, אבל שיעניקו להם סיקור חיובי", אומרת לחמן־מסר. "זה יוצר כוח אדיר למי שמחזיק במיקרופון ובמצלמה, וכמובן עוד כוח ככל שעולים למעלה – לעורך, לעיתונאי ולמו"ל. יש להם כוח להחליט מי יעלה על במה ומי יירד, אילו נושאים יסוקרו ואילו נושאים לא יקבלו סיקור. דמוקרטיה מושתתת על חופש המידע והביטוי, והתקשורת שולטת על שני הברזים האלה".

מה משתבש בדרך?

"השאלה היא מה התקשורת עושה עם הכוח הזה – אם היא מתחברת למוקדי כוח אחרים בחברה. הנטייה של מוקד כוח היא להתחבר למוקד כוח גדול יותר ולשתף פעולה. בשלב הזה התקשורת - לעיתים בעלי העיתון ולעיתים גם העיתונאים יתחברו למוקד כוח כלכליים - לתאגידים גדולים בנקים וחברות גדולות שהם גם המפרסמים הגדולים. בדרך זו נוצר מועדון של תקשורת - בעלי עיתונים או עיתונאים – פוליטיקאים ותאגידים עיסקיים, וכולם דואגים לחברים במועדון ויחד פועלים לעיתים נגד היריבים מכל הסוגים. זה הרעיון המרכזי – וברגע שאתה חלק ממועדון הכוח, בחברה סביר להניח שתשתף פעולה עם המועדון. האינטרס של בעלי גופי התקשורת הוא גם להפחית את מספר המתחרים בשוק, כדי להגדיל את כוחם. זו הסיבה שבגינה חוקקנו את החוק למניעת בעלויות צולבות בתקשורת".

התקשורת גם תלויה במפרסמים הגדולים וכך נוצרת שותפות נוספת בין מוקדי כוח.

"נוצרת מערכת יחסים חסויה שאנחנו לא רואים אותה. אנחנו לא יודעים מה מתרחש במסדרונות הכוח של התקשורת. על כך יש להוסיף שרוב העיתונאים לא כותבים על המו"לים שלהם ולא על מו"לים אחרים. כך נוצרת קבוצה קבועה של חברים במועדון, בחסות עקרונות הדמוקרטיה בדבר חופש ביטוי וחופש עיתונות, אשר יחד יוצרים מוטת שליטה כלכלית, תקשורתית ופוליטית שלא ניתן לדעת עליה ובוודאי לא לכתוב עליה".

איזו היתכנות יש בכל זאת להגברת העצמאות בתקשורת הישראלית?

"הדרך היחידה להתמודד עם זה היא כאשר יש לעיתון עתודות כספיות מספקות, ויש לו סט ערכים שגובר על הרצון לכוח. זה קרה למשל במאבק של 'הארץ' ו־TheMarker נגד דנקנר. אבל זה מקרה נדיר. יש הסתברות גדולה שזה לא יקרה. מאז ומעולם בעלי גופי התקשורת השתמשו בהם לקידום אינטרסים כלכליים ופוליטיים. הסיכוי היחיד הוא שתיווצר נקודת שיווי משקל אחרת, שמול הרציונל לצבור כוח יהיה לגוף העיתונאי עולם ערכי שיניע אותו לבצע את מלאכתו".

 

סיון צדוק

 

הדלת המסתובבת

מתחת לבעלי השליטה בגופי התקשורת מצויים העורכים הראשיים, הפרשנים המובילים והטאלנטים המוכרים. אנשים אלה צוברים כוח רב, ומייצרים קשרים חברתיים הדוקים עם מוקדי כוח אחרים – בפוליטיקה, בכלכלה, ברשויות האכיפה, בצבא, במשפט ובתחומים אזרחיים נוספים. לכאורה, מערכות היחסים האלו הן חלק בלתי נפרד מעבודתם, ונועדו לסייע להם להכיר את מושאי הסיקור לצורך עבודתם העיתונאית. עם זאת, התקשורת הישראלית הוכיחה כי בלא מעט מקרים היחסים ההדוקים האלה פוגעים בעיתונות.

מי שהודה בכך בפה מלא היה פרשן "ידיעות אחרונות", נחום ברנע. בראיון לאתר "העין השביעית" שפורסם ב־2012 אמר ברנע כי יש "יחס מסוים של נוני מוזס לאהוד אולמרט. נכון ש'ידיעות אחרונות' היה קשוב הרבה יותר לאולמרט מכל עיתון אחר, זה מאה אחוז נכון. היה בנושא הזה קו". בהמשך הסביר כי עיתונאים ב"ידיעות אחרונות" נהנו מנגישות גבוהה לאולמרט. "אני לא בעד חברות עם המקורות שלנו", אמר ברנע, "אבל זה נורא משמעותי. 'ידיעות אחרונות' מחשיב את זה מאוד".

אחד מהאירועים הבולטים ששיקפו את מערכת היחסים הבעייתית הזו התרחש בקיץ 2011. בעוד המחאה החברתית צוברת תאוצה והמפגינים ברחובות קוראים לצדק חברתי, נערכה חתונה מפוארת לבתו של נוחי דנקנר, רונה. שורה של עיתונאים בכירים הגיעו לחגוג יחד עם דנקנר – בהם הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות" סבר פלוצקר, מו"ל "כלכליסט" יואל אסתרון והעורכת גלית חמי ואחרים.

הלחצים שעמם נאלצות להתמודד מערכות התקשורת אינם רק ביחסים בין מוקדי הכוח במעלה הפירמידה. הם מחלחלים, ואולי אפילו מתעצמים, ככל שיורדים בהייררכיה של הארגון. מעמד העיתונאי מידרדר והולך בעקבות גלי הפיטורים וקיצוצי השכר בתקשורת. ההערכות הן שלפחות 30% מהעיתונאים בישראל נפלטו מהתחום בשנים האחרונות. חלק גדול מהם עבר לתחומי תקשורת מקבילים – יחסי ציבור, תוכן שיווקי או פרסום.

היכולת של עיתונאי לבצע את מלאכתו תלויה גם בתחושת הביטחון התעסוקתי. הענן הקודר מעל עתידו המקצועי גורם לו להימנע מלהתעמת עם גורמים חזקים, שמא יזדקק להם בהמשך. בדומה למודל הרגולטור השבוי, שנשען בין השאר על מעבר שכיח של הרגולטורים לעבודה אצל מושאי הסיקור שלהם, גם בעיתונות בלא מעט מקרים עיתונאים בכירים רואים את עתידם המקצועי אצל נציגי הממשל או בעלי ההון.

לא חסרות דוגמאות למעברים כאלה בין התקשורת לעולם העסקים. רק לפני כשנה עזב הפרשן הפוליטי של ערוץ 10, נדב פרי, את תפקידו, והתמנה לאחראי תקשורת ויחסי חוץ בשותפות דלק קידוחים שבבעלות יצחק תשובה. עוד לפני כן שימש העיתונאי גדי סוקניק יועץ של תשובה, ולאחר מכן חזר לתקשורת. במחלקה האסטרטגית של בנק הפועלים מועסקים שלושה עיתונאים לשעבר ששימשו בתפקידם האחרון כתבים לענייני בנקים בעיתונים כלכליים, ונהפכו מעיתונאים שאמורים לסקר ולבקר את בנק הפועלים, לעובדי הבנק. גם בקרב אנשי היח"צ הגדולים בישראל יש לא מעט עיתונאים ועורכים לשעבר – בהם זמיר דחב"ש, ניסים דואק ואחרים. עיתונאים אחרים נהפכו לדוברים של משרדי ממשלה ופוליטיקאים שאותם סיקרו.

אמצעי המדיה הישראליים שבויים בידי מושאי הסיקור שלהם גם ברמה המסחרית היומיומית השוטפת. בשנים האחרונות הפרסום המסורתי מאבד את ערכו, ובמקום זאת יש יותר ויותר פעילויות תוכן שיווקי. אמצעי תקשורת גדולים, בהובלת "ידיעות אחרונות" ואתרים כמו ynet ו"וואלה", לא בוחלים בשיתופי פעולה מסחריים שבהם מתפרסמות כתבות נרחבות במימון גופים מסחריים. פרויקטים נרחבים כאלה מובילים ב"ידיעות אחרונות" גופים כמו בנק הפועלים, אסם, התעשייה האווירית ומשרדי הממשלה.

לעתים שיתוף הפעולה הוא נקודתי, לעסקה של פרסום באמצעות תוכן שיווקי, ולפעמים שיתופי הפעולה הם אסטרטגיים ורחבי היקף, וכוללים תוכן מערכתי נרחב. גופים כמו חברת הייעוץ האסטרטגי IM שהקים משה תאומים מתמחים בשיתופי פעולה אסטרטגיים כאלה בין גופי תוכן לחברות ענק ומשרדי ממשלה. ב־IM נתפרות עסקות רבות גם בין משרדי ממשלה לגופי תקשורת במיליוני שקלים.

 

אין עיתון לא תלוי

עידן מזרחי

ואולי זו דווקא הציפייה מכלי התקשורת לעצמאות מוחלטת ולניתוק מכל תלות בגורמים פוליטיים או כלכליים שאינה ריאלית? פרופ' רפי מן, היסטוריון וחוקר תקשורת מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, מזכיר כי העצמאות הזאת אף פעם לא התקיימה באופן מוחלט: "מעולם, גם בעבר הרחוק, לעיתונות לא היתה עצמאות מלאה באופן שאיפשר לה למלא את התפקיד החברתי שלה במדינה דמוקרטית בצורה מיטבית", הוא אומר. "התקשורת היא מוסד חברתי, ואין מוסד חברתי שהוא עצמאי. גם הממשלה תלויה בפרלמנט, והפרלמנט תלוי במגזר העסקי".

גוף תקשורתי מתפקד בתוך אנומליה קבועה, אומר מן. "התפקיד החברתי של העיתונות הוא להיות ביקורתית ולמלא את הייעוד של כלב השמירה על הדמוקרטיה. זה פלא שיש למערכת העיתונאית עצמאות כלשהי בתוך גוף כלכלי. במשך השנים נעשו בגופי תקשורת מאמצים ליצור הפרדה בין הצד המסחרי לבין הצד העיתונאי. היו מקומות שהצליחו לשמור על החומה הסינית בצורה טובה יותר, והיו כאלה שעשו זאת בצורה פחות טובה. אחת הדוגמאות הידועות היתה במגזין 'ניו יורקר', שם הוחלט כי עובדי המחלקות המסחריות יעבדו באגפים שונים מאלה של העיתונאים, ואפילו בחג המולד ערכו אירועים נפרדים לשני אגפי הארגון, כדי למנוע חיכוך בין אנשי מחלקת המודעות לעיתונאים. גם בישראל היה מקומות וזמנים שבהם היה נתק. עבדתי בזמנו ב'מעריב', שם התפרסם תחקיר הסיליקון בחלב של תנובה, ובאותו גיליון שבו התפרסם התחקיר, המודעה בעמוד האחורי היתה של תנובה".

ובכל זאת, מן מספר שתמיד היו התערבויות של מו"לים לטובת גורם כזה או אחר. "זה החריף והלך בגלל הקריסה של המודל העסקי של התקשורת. את הכסף היו אמורים לעשות ממודעות. 80% מההכנסות היו אמורים להגיע מפרסום. ברגע שהפרסום קוצץ, כלי התקשורת נחלשו כי הם נאלצו לבצע צמצום כוח אדם במערכת ולא נותרו להם כתבים מנוסים".

יחסי החברות הקרובים בין מו"לים ועיתונאים בכירים למושאי הסיקור מדאיגים?

"אלה תופעות בעייתיות, אבל הן היו מוכרות בישראל מאז הקמתה. זו תופעה מוכרת גם בארצות הברית, ומכונה שם 'סינדרום הקאנטרי קלאב'. הבעלים של עיתון מתחכך חברתית עם אנשי עסקים, ולכן יש לו עניין לשמר את החברות הזו ושהעיתון שלו לא יסתכסך עם הסביבה החברתית שלו. גם בישראל היו עיתונאים שהיו מקורבים לפוליטיקאים".

הפרדוקס, אומר מן, הוא שככל שעיתונאי מסקר תחום מסוים יותר זמן, במקום לצבור ניסיון ולגבש עמדות עצמאיות יותר – הוא נוטה לעתים לאמץ יותר את העמדות של מושאי הסיקור שלו. "בהרבה מקרים אתה מסקר באופן חיובי מתוך הזדהות עם האנשים – אתה מתחיל לאמץ את דרך החשיבה ואת האינטרסים של הגוף הזה", הוא אומר. "מצד אחר, אתה גם רוצה להגן על מקורות, ולכן לא כותב עליהם דברים שליליים".

כשאתה מסתכל על מפת התקשורת הישראלית, האם יש לך סיבה לאופטימיות?

"למרות כל מה שאנחנו אומרים על מצב העיתונות, בתקופה האחרונה אנחנו רואים שיש כמה תחומים או כמה ארגוני תקשורת שבהם נעשית עבודה עיתונאית מצוינת".

למרות מהלכיו האחרונים של נתניהו והתחושה שהתקשורת כולה נתונה לשליטתו, צריך לזכור שאחיזתם של הפוליטיקאים ואנשי העסקים בתקשורת הישראלית אינה דבר חדש. כשם ש"ישראל היום" הוא עיתונו של נתניהו כיום, כך שירת בעבר "ידיעות אחרונות" את אהוד אולמרט, ומאבקי כוח סביב השליטה בשידור הציבורי התקיימו מאז שיש שידור ציבורי. ב־20 השנים האחרונות העיתונות הישראלית שירתה בעיקר את הטייקונים ואת האינטרסים הכלכליים שלהם. כעת, לאחר נפילתם של כמה מהטייקונים בשנים האחרונות, נוצרה הזדמנות פז עבור התקשורת להשתחרר מחלק ניכר מהשלשלאות שכבלו אותה, ולהיות חזקה וחופשית מאי פעם. השאלה היא האם המגמה הזו תימשך, או שנראה את התקשורת הישראלית חוזרת אל הרגליה הישנים.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות