תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ההריון ושברו: למה לצפות 
כשאת כבר לא מצפה

לכתבה

TheMarker Women: גם בדור שחולק כל מאורע מחייו, קטן וגדול, עם מאות אנשים - יש דבר אחד שעליו עדיין לא מדברים: הפלה. כך, נשים שנאלצו להיפרד מהעובר שנשאו ברחם ומהחלומות על העתיד, מתקשות למצוא כתף תומכת ומישהו שיבין את הכאב

3תגובות

זה היה אחד מאותם רגעים שתופסים אותך לא מוכן. שבוע 15 להריון (חודש רביעי), אחר צהריים שמשי בסקירה מוקדמת אצל רופא הנשים. מצב הרוח טוב, קצת מקשקשים עד שהתמונה התלת־ממדית של היצור הזעיר מופיעה על המסך. לפני שהבנתי שמשהו לא בסדר, הרופא הצביע על נקודה קטנה על המסך ואמר בקול שקט: "זה הלב של העובר. הוא לא פועם. אני מצטער".

כמה שנים לפני כן היתה לי הפלה בשלב ראשוני יותר, אבל אז ההריון "קירטע" מלכתחילה, כך שההפתעה לא היתה גדולה. הפעם, זו היתה תדהמה מוחלטת, אחרי שהבדיקות עד אותו שלב היו תקינות, אפילו מצוינות. גם שנה לאחר אותו אחר צהריים, התהייה מה קרה לעובר (בשלב זה כבר ידענו שמדובר בבן), שבדיקה העלתה שהיה תקין מבחינה גנטית, נותרה בעינה.

שער וומן

הכתבה מתפרסמת בגיליון יולי של TheMarker Women

העומס הרגשי מתחיל להצטבר. צריך לספר למשפחה הקרובה שכבר יודעת על ההריון, לעדכן בעבודה שאיעדר לזמן מה, בהמשך לספר לחברים שיודעים והכי חשוב – לקבוע תור לגרידה בבית חולים. האופציה הפרטית והמהירה לא היתה קיימת, בשל השבוע המתקדם יחסית. למחרת בבית החולים, אחרי כמה שעות במיון נשים, נקבע המועד לגרידה – עוד שבועיים. היות שניתוחים מסוג זה מבוצעים רק פעמיים בשבוע, זה היה התור הפנוי הראשון.

אומרים שאין כזה דבר חצי הריון, אבל זו היתה התחושה. המערכת מצפה מנשים הרות, שכבר לא בדיוק הרות, לשאת בבטנן הבולטת עובר ללא דופק במשך שבועיים. ומה עושים בשבועיים האלה? הולכים לעבודה? מתפקדים כרגיל? מצד אחד הגוף לכאורה בריא, אבל מצד אחר, קשה להתנהל כרגיל במצב רגיש כזה. אחרי תחנונים, נדנודים והתקשרויות בלתי פוסקות למזכירה הרלוונטית, הצלחתי למצוא תור פנוי "רק" בעוד שבוע. תקופת הביניים עד לסיום ההליך היתה מייאשת. בשלב הזה רק רציתי לסיים עם זה ולחזור לשגרה.

ישנם סיפורים קשים בהרבה משלי, זה בטוח. שתיים מחברותי הטובות איבדו ילד בשבוע 39 של ההריון, יש נשים שחוות הפלות חוזרות ונשנות, כבר יש לי ילדים בריאים בבית והשלב שבו הייתי עדיין לא חייב לידה של ממש. ובכל זאת, אובדן כזה משאיר חותם מסוים. מאחר שגרידה נחשבת פעולה כירורגית פשוטה יחסית, שמחייבת בדרך כלל אשפוז יום בלבד, גם ההתייחסות אליה בבית החולים היא טכנית, בלי דגש על היבטים רגשיים נלווים. בדרך כלל החזרה לשגרה ולעבודה היא מהירה יחסית, אין תמיכה סביבתית כלשהי, אין תהליך חיצוני של אבל – ויותר מכך, אין גם לגיטימציה חברתית להתאבל על מישהו שמעולם לא התקיים, בעצם.

הבעיה מתחדדת כשבוחנים את הסטטיסטיקה, המעידה כי בערך אחת מכל ארבע נשים עוברת הפלה אחת לפחות במשך חייה. הפלה טבעית, המוגדרת כאובדן הריון במהלך 20 השבועות הראשונים, היא אירוע שכיח למדי המסיים בין 30%־50% מההריונות. במקרים רבים, בשל השלב המוקדם שבו האירוע מתרחש, האישה כלל אינה יודעת שהיתה בהריון ושעברה הפלה טבעית. בנוסף, בכל שנה מתבצעות בישראל כ־20 אלף הפלות יזומות בעקבות מומים בעובר, הריון מחוץ לנישואים או סיבות בריאותיות ונפשיות של האם. לנתונים אלה צריך להוסיף גם כ־900 מקרים בשנה של "לידות שקטות" – לידה של עובר מת המתרחשת החל בשבוע ה־20 להריון, בשכיחות של כ־6־5 מקרים ל־1,000 לידות. החל מאפריל השנה, הורחב פרק הזמן בו מוכרת הלידה השקטה (משבוע 26 להריון, לשבוע 22), המזכה את היולדת במענק אשפוז, במענק לידה ובדמי לידה. במקרים כאלה גם ההכרה החברתית במצוקה הנפשית היא גדולה וישנה המלצה לליווי פסיכולוגי.

מילכוד הדיסקרטיות

רביטל ויטלזון יעקבס
כפיר שמעוני

ובכל זאת, אף שכל אישה רביעית עברה הפלה, הרושם הוא שהנושא הוא "טאבו", שלא מדברים עליו. רק אחרי הניסיון האישי שלי וכשדיברתי על כך עם חברות, שמעתי על מקרים דומים שאירעו לנשים אחרות והבנתי כמה מדובר בעניין נפוץ. רביטל ויטלזון־יעקבס, סטנדאפיסטית, מרצה ובעלת טור ב"מקור ראשון", כתבה על תופעת השתיקה סביב הפלות בינואר השנה, אחרי שחוותה בעצמה הפלה בשלב מוקדם של ההריון. "לפני שבועיים עברתי הפלה. ספונטנית", היא כתבה. "איזו מילה נקייה וקרה. זה היה כמו בסרטים, רגע לפני שעליתי לבמה. הרגשתי את הרחם מתכווץ ואת הדם מתחיל ליזול. רצתי לשירותים, מצמידה את הטישו לריסים שלא יידפק לי האיפור. רק כשבאתי הביתה התרסקתי בדמעות למיטה.

"זאת לא היתה לידה שקטה, אז אי אפשר לומר שהתאבלתי על ילד. אפילו עוד לא היה דופק, אז אי אפשר לומר שהתאבלתי על עובר. אבל התאבלתי על החלום. כי מהרגע שזה סופ־סוף הצליח, הלב פרפר מאושר ושמחה, קפצתי לתוכניות ולתכנונים, חיפשתי שמות ודמיינתי את צעקות השמחה של הילדים שבבית כשאספר להם. היו יומיים של בכי. בכי מאוכזב. וזהו. ממשיכים קדימה. לפחות זה קרה כשיש ארבעה מתוקים ובריאים בבית. לפחות לא הייתי צריכה להתאשפז בשביל גרידה".

ויטלזון־יעקבס מספרת באותו טור שאחרי שכתבה פוסט בפייסבוק על ההפלה שעברה ("לשחרר את מה שקרה"), היא קיבלה מבול של פניות ממאות נשים ששיתפו אותה בסיפורים שלהן. "משתפות. פותחות. אצל חלק זה טרי, אחרות סוגרות חשבון עשור אחורה. מבול", היא כתבה. המסר שלה אליהן – שאליו היא מתייחסת כאל שליחות – הוא לא להיות לבד, אלא לדבר על זה.

"כל הנושא של הפלות ובעיות פוריות הוא משהו שלא מדברים עליו בחוץ. מין סוד אינטימי שכזה. הפתיע אותי מאוד לראות שאף שאנחנו בדור שמדבר על הכל, אנחנו לא מסוגלים לדבר על הדבר הזה. אחרי שהפוסט התפרסם, קיבלתי יחד עם הודעות תודה רבות גם תגובות של חלק מהמשפחה, למה כל העולם צריך לדעת מה קורה לי ברחם", היא אומרת.

איור של אשה בהריון

"בגלל שזה ישראלי מאוד לא לספר על ההריון בחודשים הראשונים ואז גם מתרחשות רוב ההפלות – אז גם אין למי לספר על הצער, האכזבה והאבל. אני לא מצפה שכולן יהיו כמוני, ויפתחו את החיים שלהן לדיון מול כל עם ישראל, אבל כן צריך למצוא מישהו לספר לו: חברה, אחות, אמא. אחרי שמספרים גם מופתעים לשמוע בחזרה סיפורים שקרו לאחרות".

ויטלזון־יעקב נוגעת בנקודה מהותית. מצד אחד, ישראלים אוהבים מאוד לתת עצות לנשים בהריון, גם אם הן זרות; לשאול אישה זרה עם עגלת תאומים אם היא עשתה "טיפולים"; ולהשמיע הערות בסגנון "אל תחכי יותר מדי עם הילד השני" למישהי שילדה רק לפני שלושה חודשים. מצד אחר, כשזה נוגע לשליש הראשון של ההריון, יש הסכמה חברתית לא מוצהרת לשמור את הדבר בסוד. מי שמספרת לפני תום התקופה הזאת לחברים, למשפחה או במקום העבודה, גם תזכה כנראה ללא מעט הערות בסגנון "למה את מספרת בשלב הזה? ואם יקרה משהו?". ואם אכן קורה משהו, גם ההרגשה היא שעשית משהו לא בסדר.

כ־80% מההפלות מתרחשות ב־12 השבועות הראשונים של ההריון, והעובדה שנשים רבות לא מספרות על ההריון עד שלב זה, מביאה גם לחזרה מהירה לעבודה אחרי הפלה, כדי לא להסגיר פרטים. "לא לכולן מתאים שיידעו בעבודה שהן עברו הפלה, אבל חשוב וצריך לנטרל את אפקט הבושה", אומרת ויטלזון־יעקבס. "ברגע שיהיו תמיכה ושיתוף, אפשר יהיה ללמוד מאחרים ולקבל עצות. דרך ההתמודדות תהיה בריאה ומהירה יותר. לא צריך לשמור בבטן את מה שכבר לא קיים בבטן".

אולי הדבר שהכי הפתיע את ויטלזון־יעקבס היה העובדה שעד כמה שנשים לא מדברות על הדברים האלה, אצל בני זוגן ההתעלמות מוחלטת. "יש אצל גברים אפס שיחה על הפלות, על קושי בפוריות ועל לידות שקטות. זה עוד יותר מקשה על ההתמודדות, כי זה משהו שאתה עובר בזוג". מבחינתה, הפוסט שכתבה תרם גם בהקשר הזה, כשגברים הבינו שתהליך ההתמודדות צריך להיות כרוך בשיתוף.

יש מקרים שבהם החזרה לעבודה אחרי סיום הריון צריכה להיות מלווה בהסברים, שכן הבטן כבר נראית לעין. זה היה המקרה של נעה (שם בדוי), שהיתה רק בשבוע 15 להריונה כשהתגלו בעיות חמורות בהתפתחות העוברים בבטנה. כיוון שהיו אלה תאומים, והבטן גדלה בהתאם, כל הסובבים ידעו על קיומו.

נעה נכנסה לסחרור של בדיקות ומומחים, והמסקנה החד־משמעית היתה כי יש צורך לסיים את ההריון. בשלב הזה היא היתה צריכה לקבל תור לוועדה להפסקת הריון, שכן לפי חוקי מדינת ישראל, הפסקת הריון מחייבת התייצבות בוועדה שתאשר את ההפלה על פי אמות מידה מסוימות (הרוב המכריע של הבקשות מאושר). לאחר האישור היא החלה לרדוף אחרי תור בבית חולים, כשהיא עוברת מבית חולים אחד לשני, וכך עברו שבועיים־שלושה מאז שהתגלו הבעיות ובמקרה שלה כבר היה מאוחר מדי לגרידה.

נעה מספרת שנתקלה באטימות וחוסר רגישות של המערכת, לצד בעיה טכנית. התוצאה היתה שהיא פספסה בכמה ימים את המועד הסופי לביצוע גרידה ולכן נאלצה לעבור לידה רגילה. כל אותה תקופה היא נעדרה מהעבודה, ולאחר תקופת התאוששות של כמה שבועות היא חזרה. מערכת יעילה יותר היתה מקלה עליה במובן הרגשי והפיזי, וגם מקצרת את משך ההיעדרות שלה מהעבודה.

הפנטזיות מתנפצות

שירת סרטל–רביב

את הסרבול המערכתי כנראה לא יהיה פשוט לשנות, אבל לפחות על ההיבט הנפשי אפשר להקל בעזרת אנשי מקצוע. כך למשל, בבית החולים שיבא בתל השומר החלה לפעול לפני כתשע שנים מרפאת חוה, שנועדה לתת מענה כוללני ומקיף לאוכלוסיית הנשים הסובלות מתסמינים רגשיים שונים הקשורים למעגל החיים הנשי – בין השאר, כאלה שחוו אובדן הריון.

אחראית המרפאה היא ד"ר ורד בר והצוות כולל פסיכיאטריות, פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות ומרפאות באמנות ובתנועה. שירת סרטל־רביב, פסיכולוגית קלינית שעובדת במרפאה, מסבירה כי הן מציעות מענה לנשים שעברו אובדן הריון, בכל שלב. היא מציינת כי המרפאה מיועדת לנשים החוות קושי רגשי על רקע אירועי חיים המאופיינים בשינויים הורמונליים כמו דיכאון וחרדות בהריון ואחרי לידה, אובדני הריון, לידות שקטות וטיפולי פוריות. ההפניה למרפאה יכולה להיות מהקהילה, מאגף נשים בבתי חולים או באופן עצמאי. מי שמעוניינת להגיע מקבלת מהמרפאה הפניה לקופת חולים אשר נותנת התחייבות לתשלום (טופס 17).

לדברי סרטל־רביב, המנסה לקדם הקמה של עוד מרפאות כמו חוה ברחבי הארץ, רק בשנים האחרונות מתבררת ההשפעה של האובדן. אם בשלבים מוקדמים יחסית של ההריון נשים לרוב מתמודדות לבד, שכן ההשפעה אינה כה דרמטית, ככל שההריון מתפתח מתחזק הקשר של האם ואף של בן הזוג עם העובר, מתגבשות תוכניות ופנטזיות, נוצר קשר בין אישי עם האם ולכן באופן טבעי גם הטראומה ותחושת האובדן גדולים יותר.

סרטל־רביב מסבירה כי בהתמודדות עם מות עובר ולידת עובר מת קיים גם מרכיב של התמודדות עם האבל על האובדן, וגם מרכיב של התמודדות עם הטראומה שבעקבותיו. הטראומה, לדבריה, נוצרת מעצם היותו של האובדן אירוע המאופיין בלחץ פסיכולוגי מציף ומשתק, שהוא פתאומי ולא נשלט. מעבר לכך, מדובר בסוג מסוים מאוד של אובדן. "אדם שמת הוא אדם שהסביבה ראתה ומכירה אותו, כך שהמצוקה הנובעת מהאבל עליו מאוד ברורה", היא אומרת. "אובדן הריון, לעומת זאת, אינו מובן ומוכר על ידי החברה כאירוע רגשי משמעותי. האמהות אינן זוכות להכרה בצורך שלהן להתאבל, מאחר שהתינוק מעולם לא היה חי בעיני החברה. הוא היה בלתי נראה, הוא לא זוהה ולא זכה להתייחסות. אפשר להגדיר את מותו כ'לא־אירוע'. התוצאה יכולה להיות גם מחסור בתמיכה חברתית מספקת, שיכולה לשפר את ההתמודדות לאחר אובדן שכזה".

אי אפשר להעלים את הצלקת

נשים העוברות לידה שקטה בישראל יכולות להיעזר בשירותיה של דולה – תומכת לידה. בארצות הברית פועלת היוזמה ההתנדבותית "פרויקט דולה" (The Doula Project), המספקת תמיכה פיזית ורגשית ומידע לאורך ההריון ולאחריו. היוזמה יצאה לדרך ב־2007, ובשנה וחצי הראשונות שלה כבר שירתה יותר מ־1,000 נשים באזור ניו יורק. ב־2013 המספר עלה לכ־3,500 נשים שעברו הפלה יזומה או חוו אובדן של עובר. כיום, יותר מ־50 דולות משתתפות בפרויקט, לאחר הכשרה מיוחדת.

גם בישראל עולה המודעות לכך שדרושה תמיכה נפשית לנשים שחוות הפסקת הריון, טבעית או יזומה, ולא רק בשלב מתקדם. מרפאת חוה היא דוגמה אחת ליוזמה קיימת. במחלקת הנשים במרכז הרפואי זיו בצפת, למשל, משתתפת העובדת הסוציאלית רוני להב בליווי התהליך בכל מקרה שבו מגיעה אישה לאשפוז בשל אובדן הריון – גם אם זהו אשפוז קצר. לפני כשנתיים הוחלט בזיו שלאחר הפלה, כל אישה תקבל הסבר בעל פה ודף מידע בשפה המתאימה – עברית, ערבית, רוסית או אמהרית – על האפשרויות של תמיכה נפשית הניתנות בחינם במסגרת בית החולים. לאחר השחרור, האישה מופנית במידת הצורך לגורם טיפולי בקהילה.

"המטרה היא להגיש עזרה לנשים שמבקשות אותה, אבל גם להגיע לנשים שלא היו מבקשות עזרה אם לא היינו פונים אליהן", אומר יניב בן שושן, מנהל השירות לעבודה סוציאלית בזיו. "כיום כבר ברור שזהו תהליך של אבל ואנחנו מנסים לעזור לאישה, ואם צריך גם לבן הזוג, להתמודד עם האירוע. הצלקת הרגשית נשארת, אי אפשר להעלים אותה, אבל העזרה הרגשית נועדה למזער אותה ואת ההשפעה הקשה שלה על המשך התפקוד בעתיד. המטרה היא לא להעלים את המשבר ולסיים אותו כמה שיותר מהר, אלא להקנות לאישה כלים שיעזרו לה להתמודד מתוך מחשבה שבעתיד, אם יהיה הריון נוסף, החוויה של הפלה תהיה כמה שפחות מזיקה".

בן שושן מוסיף כי גם אם יש חשיבות לשלב שבו התרחשה ההפלה, קשה לכמת ולהגדיר מי חווה טראומה קשה יותר או פחות. "כל אחת מקבלת אחרת את החוויה, שהיא בכל מקרה קשה. כיום אנחנו יודעים שהרבה נשים סוחבות חוויות קשות מתקופה של הפסקת הריון. חלקן מדחיקות את זה, וגם זה מנגנון חשוב ובריא, אבל עדיין נשים רבות זקוקות לסיוע בהתמודדות האישית עם המשבר הזה".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות