תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

1 מכל 10 נשים סובלות מהמחלה הזאת - ומתביישות לדבר עליה

לכתבה

בסרט דוקומנטרי חדש, מבקשת הבימאית שנון כהן להעלות את המודעות לאנדומטריוזיס, ולהכריז בקול רם שאף אחת לא צריכה להתרגל לכאב

13תגובות

"אני שוכבת בתנוחה עוברית על מיטת יחיד בעליית גג איפשהו בצפון מדינת ניו יורק. לקחתי כדור פרקוסט שלם ועוד חצי, לעסתי אותם במקום לבלוע – כדי לזרז את ההשפעה. חם ומגרד לי... מפעם לפעם נשמעת דפיקה בדלת. עוזרת הפקה דאגנית מציעה לי תה או מעדכנת אותי שאנחנו עוברים ללוקיישן אחר. בעיקרון אני אמורה לביים פרק בסדרת טלוויזיה עכשיו. צוות של כ־100 אנשים ממלא את הקומות שמתחת לעליית הגג של הבית, שאותו שכרנו למשך שבוע. אבל אני חולה מכדי לזוז, בטח ובטח שלא מסוגלת להנהיג צבא קולנועי קטן... אני מדממת מהפות כבר 30 יום ברציפות, ואני כבר לא מסוגלת להסתיר את הכאב, הפחד והעייפות שלי".

הווידוי הישיר והכן הזה יכול היה לבוא רק מלנה דנהאם, שחשפה על מסך הטלוויזיה את גופה ואת מחשבותיה הכמוסות ביותר בסדרה "בנות". במאמר "הבחורה החולה ביותר", שפרסמה בנובמבר 2015 במגזין האינטרנטי שלה, "לני", היא מספרת איך נראית מקרוב מחלת האנדומטריוזיס שממנה היא, ועוד מיליוני נשים ברחבי העולם, סובלות מדי חודש – כשברוב המקרים, הרופאים אינם יודעים להסביר להן מה הבעיה וכיצד לטפל בכאבים העזים הנובעים ממנה.

שער וומן

הכתבה מתפרסמת בגיליון יולי של TheMarker Women

אצל דנהאם, הכל השתפר מאז הודות למפגש גואל עם רופא מומחה. היא סיפרה לו על המחזורים הלא־סדירים שלה, על הכאב המשתק שהיא חווה, על העייפות הכרונית, על מצבי הרוח המשתנים סביב ימי המחזור, וכן על כאבים במתן שתן, והוסיפה שהבדיקות לא העידו על בעיה ברורה. "'תני לי לנחש', הוא אמר. 'התעסקו לך בתוספתן לא מעט'. צחקתי בהקלה", היא מספרת במאמר, "עוד לפני שהוא ביטא את המלה 'אנדומטריוזיס'. הוא שלח אותי הביתה עם מרשם לסוג חדש של גלולה למניעת הריון, שהיתה אמורה לשלוט בתסמינים; והעניק שם לכאב שלי".

לדנהאם היה מזל; אבל ברחבי העולם יש כ־176 מיליון נשים הסובלות מהמחלה (אחת מכל עשר נשים בגיל הפוריות), ובממוצע, נדרשות להן שמונה עד עשר שנים של סבל וכאב כדי לזכות באבחון מדויק וטיפול ראוי.

לנה דנהאם
אי־פי

בחוסר המודעות למחלה הזו החליטה לטפל במאית אמריקאית, שסבלה בעצמה מאנדומטריוזיס במשך זמן רב. "אחרי שנולדו לי שתי בנותי והבנתי שהסיכוי שלהן לסבול מהמחלה גדול פי שבעה מזה של כל אישה אחרת, החלטתי לעשות את הסרט הדוקומנטרי על התסמונת ולעורר מודעות", מסבירה שנון כהן, יוצרת הסרט "אנדו מה?", בראיון טלפוני מביתה במיסיסיפי שבארצות הברית. בסרט, שיצא בארצות הברית באפריל שעבר (וטרם נרכש לשידור או להפצה בישראל), היא מראיינת נשים הסובלות מהמחלה, לצד רופאות ורופאים המטפלים בה.

שנון כהן
Patricio Cohn

אנדומטריוזיס היא מחלה שגורמת לכאב כרוני ועלולה להתבטא גם בבעיות פריון. כהן עצמה מתמודדת איתה יותר מ־20 שנה. "עברתי ניתוחים רבים, סבלתי מחוסר פריון והיו לי הרבה סימפטומים. נדרשו 13 שנה ושמונה רופאים עד שהגיעו לדיאגנוזה הנכונה", היא נזכרת. הסיבות לזמן הרב עד לאבחון, עולה מהסרט, הן הסימפטומים המשתנים בין אישה לאישה; העובדה שהווסת מלווה לעתים בכאבים גם ללא המחלה; ובעיקר, הנטייה לבטל תלונות רפואיות של נשים. הסרט מדגיש כי כאב אינו דבר נורמלי – בניגוד למה שנאמר שוב ושוב לנשים רבות בנוגע למחזור החודשי שלהן.

פרופ' יוסי לסינג
מוטי מילרוד

"אם אי פעם היתה מחלה שהיתה צריכה סרט שינתץ מיתוסים ויעודד מודעות, זוהי אנדומטריוזיס", נכתב ב"גרדיאן" הבריטי על הסרט. זאת, אף שזוהי מחלה מוכרת וידועה. פרופ' יוסי לסינג, מנהל מחלקת הנשים במרכז הרפואי מעייני ישועה, מסביר כי "השם מורכב משתי מילים ביוונית: אנדו – בפנים, ומטריום – רחם. הסיבה לקיומו של האנדומטריוזיס לא ידועה. יש כמה השערות, אך אין ראיה חותכת. מה שידוע הוא שלכאבים גורמים איים של רקמות שלא נמצאים רק על רירית הרחם, שם הם אמורים להיות, אלא גם בחלל הבטן, על השחלות, על שלפוחית השתן, מאחורי הרחם, ולפעמים בכל מקום אחר בגוף, אך בעיקר בחלק התחתון של האגן או על המעי הגס. איים אלה מתנהגים מבחינה ביולוגית בצורה זהה לרירית הרחם. במהלך החודש, עם המחזור, הרקמה גדלה, ובזמן הווסת, כשהרירית נושרת בדימום, גם הרקמות האלה מדממות. הדימום הקל או הגירוי הזה מתבטא בדרך כלל בסימפטום של כאב".

לפי לסינג, "המודעות לאנדומטריוזיס עלתה ב־15־20 שנה האחרונות. כשאני למדתי רפואה דיברנו על זה, אבל בחיים הקליניים פגשנו לעתים רחוקות נשים הסובלות מהמחלה. כלומר, נתקלנו בנשים ובנערות שסבלו מכאבי וסת, שחלקן תיארו כאב חריף שהולך ומתגבר ושוכך אחרי הווסת. הפתרון אז היה להציע משככי כאבים. קרוב לוודאי שהנגישות לאולטרסאונד, סי־טי ולפרוסקופיות (בדיקות זעיר־פולשניות אל תוך חלל הבטן), הגבירו את המודעות לאנדומטריוזיס". ואולם שנון כהן מדגישה כי הסימפטום החשוב ביותר למחלה, שמאפשר אבחון שלה, הוא הכאב. "אם הכאב הוא כל כך קיצוני עד שאת לא יכולה ללכת לבית הספר, והוא מפריע לחיים היומיום, הרי שמדובר בסממן מובהק למחלה", היא אומרת.

כמו חוט חשמל בתוך הגוף

השחקנית הישראלית שני כהן ("ארץ נהדרת") תיארה את הסבל שלה מאנדומטריוזיס כסיוט. באופן טיפוסי למחלה, התיאור של תסמיניה, על פי כהן, קצת שונה בפרטים אבל לא בעוצמה. בראיון למאקו מ־2013 אמרה: "זה כאילו שיש לך חוט חשמל בגוף, שמשהו כל הזמן מושך אותו". אחרי שנים של כאבים ושימוש במשככי כאבים שלא עזרו דיים, נסעה כהן לשווייץ ועברה ניתוח. לאחר הצלחת הטיפול, החליטה כהן לספר על המחלה שממנה סבלה, כדי לעורר מודעות ציבורית.

גם יוצרת הסרט "אנדו מה?" מבקשת להביא לכך שיותר ויותר נשים – ורופאים – יידעו לאבחן את המחלה, ושיבינו שאפשר לטפל בכאבים. "זה לא סרט שמבקרי קולנוע מתעניינים בו", היא אומרת. "זה סרט שעוסק בבעיה בריאותית, אבל גם באי־שוויון מגדרי. בסרט הזה אנחנו מנסות להגיד לנשים שרופאים לא בהכרח יודעים הכל, שאפשר לערער על קביעותיהם. אם רופא אומר לך משהו שאת לא מסכימה איתו, אפשר להחליף רופא. לרוב אומרים לך 'קחי אקמול ותמשיכי, תתמודדי'. אבל אם הבת שלך או החברה שלך או האחות שלך סובלות כל כך, במשך ימים בכל חודש, עד כדי כך שהן לא מסוגלות לנהל אורח חיים רגיל, זה לא נורמלי, ואף אחת לא צריכה להתמודד עם זה".

"אין סיבה לחיות עם כאבים", מסכים לסינג. לכן, לדבריו, לא חייבים לוודא שאכן מדובר באנדומטריוזיס כדי להתחיל בטיפול. זאת, מאחר שהתהליך דורש לעתים בדיקה פולשנית. "המחלה מתאפיינת בכך שהיא תלויה במחזור, ומתקיימת בשנות הפריון של האישה. מאחר שהיא מתלווה לווסת, הפתרון הוא למנוע את הווסת. אנחנו מציעים למטופלות גלולות למניעת הריון, כך שבמשך חודשים ארוכים לא תהיה להן וסת. הטיפול עוצר את התפתחות המחלה: המוקדים של הרקמות לא גדלים, ובחלק מהמקרים הם מצטמצמים ונעלמים, ואיתם הכאבים".

כשמדובר באישה המעוניינת להרות, המצב שונה, אומר לסינג. "חשוב לטפל בזה – בגלולות או בניתוח – כי אם חולפות שנים ולא מטפלים בדימום שנשפך לחלל הבטן, יכולות להיגרם הידבקויות בחצוצרות, ולפעמים עמוק אל תוך דופן המעי או הכליות. עלול להיגרם נזק רציני, שיכול להביא לחסימת מעיים, לחסימת דרכי השתן ולבעיות פריון. לעתים נוצרות ציסטות שגדלות במשך המחזור, ניתן לזהות אותן באולטרסאונד – ולהוציא בניתוח".

כהן, יוצרת הסרט, מזכירה שצריך לבדוק אם הטיפול ההורמונלי בגלולות לא מטפל רק בסימפטומים, וכי לעתים על האישה לעבור ניתוח גם אם אין בכוונתה להיכנס להריון. "הביטויים של המחלה משתנים מאישה לאישה. חשוב הוא שנשים יהיו אקטיביות וילמדו על מצבן. המטרה של הסרט היא שבתוך שעה, הצופים יקבלו מידע מקיף".

כרזת הסרט "אנדו-מה"

בסרט מופיעה גם מרי לו באלווג, מנכ"לית איגוד האנדומטריוזיס האמריקאי, האומרת שזוהי "מחלה של יחידות" – וזאת חלק מהבעיה, הן באבחון והן בטיפול. אישה אחת יכולה לסבול מכאב כרוני ועוד סימפטומים משתקים, כולל בעיות בשלפוחית השתן ובמעיים בזמן קיום יחסי מין. אחרת, לעומת זאת, יכולה לחוות מעט כאב ועוד פחות סימפטומים, אך לסבול מחוסר פריון.

"גם כיום, עדיין לא מקובל לדבר על אנדומטריוזיס", אומרת כהן. "אנשים לא אוהבים לדבר על דברים של נשים, מתחת לחגורה, כמו שבעבר לא הרבו לדבר על סרטן השד. אני רוצה לקדם שיח כן על זה, לשבור את הטאבו סביב ענייני בריאות של נשים. כי בלי זה לא תבוא קידמה. חייבים לעורר מודעות, כי נערות עדיין נתקלות באמירות כמו 'זה בתוך הראש שלך'. דנהאם נהגה באומץ כשסיפרה על המחלה, אף שדעות קדומות לא חסרות. תקשורת המיינסטרים עדיין מלאה בהטעיות וטעויות, שנובעות בעיקר מעיתונות עצלנית. לא מזמן היתה כתבה ב־CNN על הנושא, וראיינו בה רופא מדרום קרוליינה שאמר שמי שחולה בזה תצטרך לעבור כריתת רחם. זה עורר דאגה רבה.

"המצב השתפר במקצת ב־20 השנים האחרונות, אבל עוד לא הגענו למקום שבו אנחנו צריכים להיות. צריך לאגד יחד יותר נשים; לדאוג ליותר מימון ולהעלות מודעות. זה צריך להיות מאמץ משותף של ארגונים שונים. כמו כן, זו לא מחלה שהחולות בה יכולות להפקיד את עצמן בידי הרופאים. הן צריכות לחפש תשובות בעצמן, ולעבוד יחד עם רופא שיהיה צנוע, ולא יפחד להפנות אותן לרופא מומחה. כמו שרופאי שיניים מפנים את הפציינטים שלהם למומחים לחניכיים או לטיפולי שורש, על הגינקולוגים להפנות נשים למומחה במחלה.

"רופא לא חייב לדעת הכל. אני מכבדת רופאים שמוכנים לעבוד ביחד. פציינטיות צריכות להיות מודעות לכך שרופאים מונעים גם מאגו ופוליטיקה, ולא לסמוך עליהם באופן עיוור". בהתאם, המסר העיקרי של הסרט הוא שעל נשים להקשיב לעצמן. "אישה צריכה לתת אמון בתחושותיה", היא אומרת. "כי רוב הזמן היא צודקת".

האנדומטריוזיס ואני // עדות אישית

ארבעה אורולוגים ושלושה גינקולוגים, כולם בכירים ובעלי שם, פגשתי במשך החודשים שבהם תהיתי מדוע הכליה השמאלית שלי הפסיקה לעבוד. לכולם היו השערות מלומדות, אבל לא הרבה מעבר לזה, וחלקם הציעו ש"ננתח ונראה", כלומר נראה מה מסתתר שם.

היה זה דווקא המדקר שלי, שאמר לי יום אחד "יש לך אנדומטריוזיס", ופיצח את מה שהיה בעיני הרופאים מצב רפואי לא מוסבר. במקום לקפוץ על האבחנה בהתלהבות, ביטלתי את דבריו. חשבתי שלא סביר שדווקא אני, שלא חוויתי שום בעיה רפואית יוצאת דופן בחיי, סובלת מבעיה מוזרה כזאת – מה גם שמעולם לא סבלתי מהתסמינים המוכרים של המחלה, כמו דימום וגינלי כבד וכאבי מחזור קשים. מה לי ולרקמת רחם שמטיילת בגוף? איך זה קשור אלי?

אבל המדקר התעקש, ושלח אותי לרופא האחד שהייתי צריכה – זה שאחרי בדיקת וגינלית כואבת מאוד פסק: "יש לך אנדומטריומה על השחלה השמאלית ועוד אחת על השופכן השמאלי. היא חסמה את מעבר השתן מהכליה לשלפוחית, וכך הכליה נהרסה". בדיקת דם פשוטה ואולטרסאונד נוסף אצל מומחה אחר ביססו את האבחנה. בגיל 29 התברר שמשהו ממש רע קורה בגוף שלי.

אבל רע זה עניין יחסי, כי כשאספתי מידע על המחלה התברר לי שיש נשים שלא יכולות לצאת מהבית בזמן הווסת, שסובלות מבעיות עיכול קשות אחרי שהאנדומטריומות התיישבו על המעי שלהן, שכמה מאיבריהן הפנימיים נכרתו, שעברו טיפולי פוריות קשים כדי להיכנס להריון. אני בסך הכל עברתי שנה של בדיקות פולשניות וכמה ניתוחים, אבל הדבר היחיד שאיבדתי הוא את הכליה השמאלית – ותודה לאבולוציה שציידה אותי באחת נוספת לגיבוי. אני חייבת לקחת גלולות למניעת הריון כדי לא לבייץ, ומדי שנה קופצת לביקורת אצל הרופא שאיבחן אותי – המושיע שלי – ואין מאושרת ממני לשמוע אותו אומר "אין נגעים, אין הידבקויות, הכל נראה מצוין". אלא שאנדומטריוזיס היא לא מחלה שנרפאים ממנה, וברור לי שייתכן שאי שם בגופי מסתתרות רקמות מיקרוסקופיות שיגדלו ברגע שארצה להיכנס להריון ואפסיק לקחת גלולות.

הלקח העיקרי שהפקתי ממערכת היחסים שלי עם האנדומטריוזיס הוא שרופאים לא יודעים הכל. לעתים הם יודעים מעט מאוד, גם כשמדובר במחלה שכיחה כמו זו שאני חליתי בה. לא תמיד הם קשובים למטופלות שלהם, ולפעמים מבטלים את החששות ואת התלונות שלהן. לי היה מזל גדול, למצוא את הרופא שהקשיב לי והיה מנוסה מספיק כדי להבין ממה אני סובלת. וכמובן, שיש לי מדקר חכם כל כך.

הכותבת ביקשה להישאר בעילום שם

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות