תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

משנה מציאות: "אפשר להציג הכל - גם רומן של פלסטיני ויהודיה"

לכתבה
גליה בדור, מנכ"ל עמותת דוקאביב

שנים לפני שמירי רגב הכריזה על הפניית משאבים לפריפריה, מנכ"לית דוקאביב, גליה בדור, החליטה לצאת אל יישובי הצפון והדרום עם הפסטיבל הדוקומנטרי המוערך ועם סרטים העוסקים ב"חיים, במובן העמוק ביותר"

2תגובות

מי שצופה ב"עד קצה הזריחה" של הבמאי סילבן ביגלאייזן, הסרט הזוכה בפסטיבל "דוקאביב" בשנה שעברה (המוקרן כעת בבתי הקולנוע), עשוי להתקרב לפענוח קסמו של הקולנוע התיעודי (דוקומנטרי). ב"עד קצה הזריחה" אין עלילה של ממש, והוא מתמקד בשתי דמויות בלבד: הבמאי, גבר קירח וממושקף, ואמו הקשישה השוכבת על ערש דווי. ואולם, על מה שעלול להיחשד כדלות החומר מחפים רגעי חסד קולנועיים של ממש, שבהם מתגלה אישיותה הקורנת והנדירה של האם ואהבת החיים שלה, בעת שהיא מתנדנדת בין רגעי צלילות מופלאים לשקיעה.

בעיני גליה בדור, מנכ"ל עמותת דוקאביב, סרטו של ביגלאייזן הוא דוגמה לפסגת העשייה התיעודית. "קולנוע תיעודי עוסק בתרבות ובחיים, בדיוק כמו הסרט הזה", היא טוענת בלהט. "אתה יושב באולם בחושך במשך שעה וחצי, שבוי בקסם. מה שאתה רואה על המסך זו השתקפות של המציאות, פיסת חיים שמשפיעה על כל החושים. זו לא מציאות מדומה. אין תפאורה. בסרט של ביגלאייזן, הכל מתרחש סביב מיטה. אבל זה סרט על החיים במובן העמוק ביותר".

"קולנוע תיעודי לא נועד לבדר", היא ממשיכה. "כשהוא טוב, הוא מייצר חוויה חזקה שנולדת במפגש עם אמנות. זו חוויה שמעוררת דיון ויש לה את הכוח להשפיע, מבחינה חברתית ופוליטית". המפגש הזה, עם האמנות "הכי נפלאה בעולם", כדברי בדור, יתרחש בפעם ה־18 בפסטיבל דוקאביב (שיתקיים ב־19־26 במאי).

עבור בדור, זהו הפסטיבל השמיני שהיא מובילה, יחד עם סיני אבט, המנהל האמנותי. בשנים אלה הגיעה בדור לעמדת מפתח בעולם הקולנוע התיעודי, ודוקאביב בניהולה תרם תרומה גדולה לפריחת הענף בישראל – גם בעידוד הפקתם של עוד ועוד סרטים, וגם בהפצתם והקרנתם בפני קהל צופים גדל והולך.

שער TheMarkerWomen אפריל

הכתבה מתפרסמת בגיליון אפריל של TheMarkerWomen

לפני שהגיעה לניהול עמותת דוקאביב, היתה בדור, 45, מנכ"לית פורום יוצרי הקולנוע הדוקומנטרי. כשנכנסה לתפקידה הנוכחי, פסטיבל דוקאביב – שייסדה אילנה צור – כבר היה גורם מרכזי בתעשייה. בדור ניצלה את הידע הרב שצברה על התעשייה ואת הקשרים שיצרה עם יוצרים וגורמים אחרים כדי להרחיב את תחומי פעילותו. אחד ההישגים המרכזיים של בדור הוא ההחלטה לפעול גם מחוץ לתל אביב, מה שהביא לייסודם של פסטיבלים נוספים – אחים צעירים לפסטיבל המרכזי והתל אביבי – בגליל ובדרום.

יוצרים שעבדו עם בדור מעידים כי היא מקרינה אנרגיה ונחישות, לצד אהבה אמיתית לקולנוע התיעודי ולעוסקים בו. נראה שמאפיינת אותה גם גישה עניינית שמתייחסת לסוג הקולנוע הזה כאל מוצר שיש לשווק לקהל רחב.

החל בשנות ה־90, הקולנוע התיעודי נחלץ משולי התעשייה, והחל במסע אל קדמת הבמה. בשנים האחרונות נראה שהמסע הזה הושלם בהצלחה. מספר הצופים בסרטים תיעודיים בהקרנות במסגרת דוקאביב עלה בשיעור ניכר בתקופתה של בדור בדוקאביב. ב־2008, כשהחלה לנהל את הפסטיבל, נמכרו כ־18 אלף כרטיסים. בשנה שעברה, היבול הסתכם ביותר מכפול – כ־50 אלף כרטיסים בעשרת ימי הפסטיבל. "העלייה מראה שהקהל מכיר בקולנוע התיעודי, שהוא אופנתי וחשוב, ושהוא אלטרנטיבה תרבותית מעניינת", אומרת בדור.

מלבד המרכזיות של פסטיבל דוקאביב, הפופולריות העולה של הקולנוע התיעודי מתבטאת גם בעובדה שסרטים תיעודיים כבר לא מוצגים רק בסינמטקים, אלא גם בבתי קולנוע מסחריים, באופן קבוע ולתקופות ארוכות. בימים אלה, לדוגמה, מוקרנים על המסך הגדול, פרט ל"עד קצה הזריחה", גם "מיסטר גאגא", סרטו של תומר היימן על אוהד נהרין; "קפה נגלר", של מור קפלינסקי; ו"תרצה אתר – ציפור בחדר" בבימויו של ארי דוידוביץ. כולם יבול של 2015.

ישראל היא מעצמה של ממש בקולנוע תיעודי: מדי שנה מופקים בה כ־100 סרטים מסוגה זו, ורבים מהם מוקרנים בפסטיבלים בעולם וזוכים בפרסים. לדברי בדור, כיום "יותר פשוט, טכנית, לעשות סרטים תיעודיים. יש שפע של נושאים לבחור מהם, לא צריך לחכות לסיפור טוב וזה נותן את האופציה ואת החופש לעשות סרטים. בנוסף, קשה הרבה יותר לגייס את הכסף הדרוש לעשיית קולנוע עלילתי. הוא יקר מאוד – מיליונים רבים לעומת עלות של סרט תיעודי, המסתכמת במאות אלפי שקלים בסך הכל". עם הגדלת עוגת התקציבים המחולקים לקולנוע התיעודי באמצעות מספר קרנות הקולנוע, התחום כולו קיבל תנופה.

לפריחה הזו תורמת גם החשיפה המסיבית שזוכים לה סרטים תיעודיים, באמצעות גופי השידור. "חינוך הקהל נעשה באמצעות ערוצי הנישה של סרטים תיעודיים בגופי השידור כ'יס דוקו' וערוץ 8, המשדרים סרטים תיעודיים בצו הרגולטור (הרשות השנייה)", מסבירה בדור. אך דומה כי החינוך האמיתי נעשה דווקא בטלוויזיה המיינסטרימית והמסחרית. "תוכניות הריאליטי גרמו לנו להיות צרכנים של ההשתקפות האותנטית של החיים בקולנוע התיעודי. החיבור האישי עושה לנו את זה. כולנו אוהבים סיפורים. תוסיפי לזה את המפגש המרגש עם הבמאי בסוף הסרט. כל זה הופך את הסרט התיעודי לנגיש יותר. אנחנו מרשים לעצמנו להתחבר לסיפור על המסך ולחשוב על חיינו".

הפסטיבל יוצא החוצה

עמית גורן, יוצר תיעודי

עמית גורן, אחד היוצרים התיעודיים הוותיקים והפוריים ביותר בישראל, טוען כי "המבשר הגדול של פריצתו של הקולנוע התיעודי בשנות ה־90 היה סרטה של אורנה בן דור 'בגלל המלחמה ההיא' על האלבום 'אפר ואבק', שהלחין יהודה פוליקר למילותיו של יעקב גלעד. זה כבר לא היה סרט תעודה יבשושי וישן אלא התחבר לתודעה עם כוכב בסדר גודל של פוליקר, שכולם רצו לראות ולשמוע. בהמשך, אני ורבים מהדור שלי עשינו סרטים שהצליחו לצאת החוצה, לפסטיבלים בעולם.

"במקביל הבנו את הצורך בפסטיבלים שבהם מתרועעים יחד יוצרים, אנשי התעשייה, מקבלי החלטות שאחראים על תקציבים ועיתונאים. חילחלה ההבנה שצריך למשוך גם אלינו נציגים של גופי שידור אנשים שיכולים להיות שותפים בקו פרודוקציות. ובכל זאת, כשאילנה צור ייסדה את דוקאביב היתה מידה של סקפטיות, שאלנו מי יגיע להקרנות. אבל משנה לשנה, ככל שהתקציבים גדלו ונוצרו כמה תחרויות במקביל, כמקובל בפסטיבלים בעולם, נוספו עוד שכבות של אנשים שאתה לא מצפה להם".

לדברי גורן, יוקרתו הנמשכת של דוקאביב נובעת מהצלחתו להביא אנשי מפתח מהעולם, ולכך סייעה התמקמותו של הפסטיבל בתקופת האביב – כך שהוא השתלב היטב בלוח הפסטיבלים הבינלאומיים. ואולם, הוא מוסיף כי ללא ספק, התקציבים הגדלים סייעו להתרחבותו, וכי במהלך כהונתה של בדור נהפך הפסטיבל "ממקום של הישרדות לגוף שמגייס כספים". ואמנם, ב־2008 כשבדור נכנסה לתפקיד, תקציב העמותה היה 1.8 מיליון שקל וכיום הוא עומד על כ־5 מיליון שקל. ב־2015 תמיכת משרד התרבות בעמותה הגיעה ל־14 אחוז בלבד מתקציבה השנתי, ואילו התמיכה של עיריית תל אביב היתה בשיעור של 7%. כל השאר חסויות, ותרומות. "בדור עושה בכישרון גדול את החיבורים עם הגופים המסחריים, משיגה חסויות ובונה את המערך השיווקי של הפסטיבל שמאפשר לו להקרין סרטים על כמה מסכים גדולים. זו בנייה שהיא לא רק מוכוונת תרבות, אלא גם מקצועית. היא השכילה למקסם את המותג ולהרחיב את הפסטיבל לאתרים שונים".

אחד המאפיינים של פסטיבל טוב, בעיני גורן, הוא יכולתו להתעדכן בקצב הנכון. "בעידן שבו יש ריבוי של פלטפורמות, דוקאביב יודע להביא את חוד החנית של היצירה בעולם בתחום", הוא אומר. "דוקאביב נהפך למותג והוא מפצה על החיסרון של פסטיבל בינלאומי בתל אביב. במשך השנים היו ניסיונות להקים פסטיבל כזה, אך הם טורפדו, ורק מאחר שדוקאביב נפתח כפסטיבל נישתי קטן, המהלך הצליח. עכשיו הוא מצליח למלא את החלל. יחד עם דעיכתו המסוימת של הפסטיבל בירושלים, זהו מפעל מבורך, כצרכן תרבות, כיוצר וכגוף שידור אף אחד לא מפסיד ממנו. כולם נהנים".

נראה שמי שיותר נהנה הם יוצרי הסרטים. לדעת גורן, הפריצה של דוקאביב לאתרים נוספים מחזקת אותם, משחררת אותם מתלות בגופי השידור, והם נהנים מקהלים נוספים. ואמנם, הרבה לפני ששרת התרבות מירי רגב הרימה את דגל הפריפריה בקביעה שיש להעביר אליה תקציבים שיופחתו מהמוסדות במרכז, בדור ראתה בפריפריה כר חדש לפעולה. היא מחלקת את העשייה לפריפריה גיאוגרפית־תרבותית, דרום תל אביב למשל, ולפריפריה בצפון או דרום הארץ. תחילה הוסיפה הקרנות סרטים חינם במשך הפסטיבל ובהמשך גם במשך השנה באתרים שונים – נמל תל אביב, הבימה, וגם בדרום תל אביב – בגינת לוינסקי, ובמרכז יהודי־ערבי בפלורנטין. השנה יתקיימו הקרנות חינם גם בבית דני בשכונת התקווה.

"המחשבה היתה שיש אנשים שבאופן טבעי לא היו מגיעים לראות קולנוע תיעודי מכל מיני סיבות והם צריכים הנגשה פרטנית יותר, כי הם לא ממש נחשפו אליו תרבותית", אומרת בדור. בשנה שעברה הגיעו 8,000 איש להקרנות אלו. זה היה הימור מוצלח. "קרה דבר מפתיע. ככל שאנחנו יוצאים החוצה בצורה אותנטית ומנגישים את העשייה התיעודית מחוץ לאתר הבית שלנו, כך מגיעים יותר אנשים לפסטיבל".

יוזמה נוספת של בדור היא סדנאות לבני נוער בסיכון בכפרי נוער ופנימיות יום. "יוצרים תיעודיים מקצועיים מלווים את בני הנוער היוצרים סרטים על הזהות שלהם ועל העולם שלהם. את הסיפור שלהם הם מציגים בפסטיבל דוקאביב. זו עוד זווית של הקולנוע התיעודי, כאמצעי טיפולי".

גליה בדור, מנכ"ל עמותת דוקאביב

"האולם נשאר ריק"

ללא ספק גולת הכותרת של העשייה בפריפריה היא הפסטיבלים החדשים בגליל ובדרום שמתקיימים כל שנה בתחילת החורף (נובמבר ודצמבר בהתאמה). "אחרי הפסטיבל הראשון שעשיתי אמרתי, מה עושים עכשיו? פסטיבל אחד בשנה זה לא מתאים לטמפרמנט שלי", בדור צוחקת. "הבנתי שאנחנו יכולים לעשות יותר. שהיתרון והמומחיות שלנו היא אוצרות של סרטים תיעודיים, ואנחנו יכולים לנצל זאת".

ב־2010 נוסד פסטיבל גליל במעלות תרשיחא. "רצינו להביא תרבות למקום שאין בו בתי קולנוע. המחשבה היתה להביא סרטים רלוונטיים וייחודיים לאוכלוסייה בצפון – יש שם, למשל, קהל דתי לא קטן – ועל ידי כך להפוך את המקום למוקד תרבותי שמקושר עם קולנוע איכותי, שימשוך אנשים מכל האזור לבוא לצפות בסרטים. למזלנו מצאנו ברשות המקומית מעלות תרשיחא שותפים שמאוד האמינו ברעיון".

ההתחלה היתה צנועה. "הפסטיבל הראשון התקיים באשכול הפיס הצמוד למתנ"ס", מספרת בדור. "אבל הכרחתי אותם לפתוח בית קפה קטן, רק כדי שזה ירגיש כמו פסטיבל אמיתי. הוצאנו תוכנייה, פרסמנו ברחבי העיר, אבל האולם נשאר ריק. יצאתי החוצה, ראיתי אנשים ברחוב, בשוק, השתגעתי. למה לא באים לפסטיבל שלנו? אחראי התרבות יצא על טנדר עם מגפון והתחיל לקרוא לאנשים לבוא לפסטיבל, אבל הם הסתכלו עליו והמשיכו ללכת. התקשרתי לסמנכ"ל העירייה ואמרתי, 'איפה האנשים שלכם? תביאו אוטובוסים, תביאו את עובדי העירייה בחינם'. אבל הוא אמר בסבלנות, 'גליה, אני לא מכריח אף אחד. בהתחלה, יהיה קשה'. זה היה שיעור טוב ואני מודה לו על כך. הבנתי שלתרבות צריך אורך נשימה".

בינתיים, בדור יצרה שיתופי פעולה עם בתי ספר. "תלמידים הם קהל שבוי", היא צוחקת. "הבאנו כיתות שלמות של יהודים וערבים מגיל היסודי ועד חטיבות ביניים ותיכון. הם הגיעו בבוקר כחלק מתוכנית הלימודים וצפו יחד. רצינו לחנך לצפייה איכותית והיה גם ערך מוסף למפגש בין יהודים לערבים". גם בתקופת צוק איתן, ההקרנות המשותפות לא בוטלו, והתוכנית נתפרה סביב סרטים המותאמים לגיל הילדים ולעניין שלהם. "פעם אחת, אחרי סרט על חלומות של בני נוער, שאלתי ילדים אם הם מוכנים לעלות ולספר על החלומות שלהם. עלתה ילדה ערבייה וסיפרה על כך שהיא אוהבת לשיר והחלום שלה הוא להיות זמרת. שאלתי אם היא מוכנה לשיר ולהפתעתי היא הסכימה. היא התחילה לשיר וכולם השתתקו. היא שרה נפלא בלי ליווי וכולם מחאו לה כפיים. זה היה רגע בלתי נשכח".

לאט לאט, גם הפסטיבל הצפוני היכה שורש. הוא התרחב מיומיים לחמישה, ומאלף צופים בפסטיבלים הראשונים לכ־6,000 בפסטיבל האחרון. "מגיעים אלפים מכל אזור הגליל והצפון: מעכו, נהריה, משגב, הקיבוצים", אומרת בדור. "היוצרים שמגיעים עם הסרטים שלהם, נפגשים עם הקהל ולנים במקום. זה יוצר תחושה של מפגש אמיתי".

מבשלים סיפורים מקומיים

אחת המסגרות המוצלחות שצמחה בפסטיבל גליל היא סדנת קולנוע קהילתי. תושבים ממעלות תרשיחא משתתפים בסדנה, בהדרכת רונן זרצקי ויעל קיפר, ואת התוצרים שלהם הם מציגים בפסטיבל באירוע שיא תחת הכותרת "כנפיים". מסגרת זו של דוקאביב מדגימה לדברי בדור את המשמעות של עבודה בפריפריה. "רצינו לתת קול ובמה לסיפורים של זהויות, מגזרים ונשים, שאחרת לא היו מגיעים למסך". עד כה נוצרו 50 סרטים קצרים בבית היוצר של דוק אביב גליל ודרום.

בד בבד עם התבססות הפסטיבל במעלות תרשיחא, החלו הקרנות גם בכנסייה האורתודוכסית בתרשיחא הערבית וגם במתנ"ס במקום. "אין מספיק יצירה קולנועית ערבית", אומרת בדור. "הייתי רוצה שתהיה תמיכה גדולה יותר ליוצרים ערבים. וזו התרומה הצנועה שלנו".

לפני שנתיים נפתח גם פסטיבל דוקאביב דרום בירוחם, ולאט לאט גם הוא מקבל את האופי הייחודי לו. בשני ימי הפסטיבל הגיעו כ־2,500 איש. במקביל היו גם הקרנות נוספות ביישובים בסביבה, בדימונה, במצפה רמון, בערד, בנאות חובב ועוד.

"בירוחם התעניינו מאוד בזהות המזרחית, אך גם היה להם חשוב שהסרטים יהיו נגישים לקהילות הרבות שחיות שם – הקהילה ההודית, הפרסית, הרוסית והדתית. התוכנית היתה פאזל של תכנים", אומרת בדור. אחד האירועים בפסטיבל היה מופע בימתי של סיגלית בנאי שנקרא "נשים מבשלות סיפור". "היא צילמה כמה נשים שעוסקות בבישול עשרות שנים, לצורך פרנסה. הזמנו אותן לספר סיפורי בישול והקרנו את הקטעים התיעודיים. נתנו להן קול ובמה".

גם כאן התקיימה סדנה עם קולנוענים חובבים והתוצרים הוצגו במסגרת "מראות" בפסטיבל. "הופתענו לראות עד כמה הדור הצעיר רוצה לספר את סיפור העלייה, להתחבר לשורשים", אומרת בדור. "זה לקחת את הכוח מהזהות ולהתחבר אליה. זה לא קולנוע קורבני אלא קולנוע שתובע במה למוסיקה שלו ולתרבות שלו".

"כשהתחלנו בעשייה בגליל ואחר כך בירוחם לא היה דיבור על הפריפריה", ממשיכה בדור. "היינו חלוצים. האמנו שזה הדבר הנכון. האמנו שקולנוע תיעודי הוא אמנות שבאמצעותה אפשר ליצור חיבור למציאות נקודתית מקומית וגם לעולם. יצרנו דבר חדש משמעותי שאנחנו יכולים לחוש את ההשפעה שלו לאורך השנים. כיום דוקאביב גליל לא נראה כמו דוקאביב תל אביב. יש להם זהות וצבע משלהם. הם עומדים בפני עצמם".

האם את מזדהה עם הטענות של קואליציית לבי במזרח וגופים אחרים על אפליה בתקציבי התרבות לפריפריה ולגופי תרבות מזרחית?

"אני מסכימה שיש דלות בתקציבים המוקצים לתרבות בפריפריה. כתוצאה מכך, הכמות ואיכות היצירה דלים, והפערים בין המרכז לפריפריה גדלים. זה מתבטא אפילו במספר הנמוך של בתי הקולנוע בפריפריה. אבל בניגוד לשרה מירי רגב, אני לא חושבת שצריך לפגוע במוסדות התרבות הקיימים. אלא שצריך לתת הרבה יותר ליצירת תרבות.

"זו שאלה מוסרית וחברתית ממדרגה ראשונה, האם מתפקידנו כחברה לתמוך בחלשים או רק לתת לחזקים? חשוב לעזור ליצירה בפריפריה לשגשג, ולהיחשף לשפע התרבותי. היתה אפליה לאורך השנים. אבל התפישה שאחד בא על חשבון השני יוצרת קיטוב גדול – היא טעות. הרי גם מוסדות התרבות שמקבלים תקצוב כיום נלחמים על זה בשיניים.

"בכל העולם, המרכז התרבותי נמצא בעיר המרכזית. אך לצד ההשקעה במוסדות ואירועי תרבות מרכזיים, צריכה להיות השקעה יוצאת דופן בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית־תרבותית ובמגזרים ייחודיים, כדי להעצים את הקהל בפריפריה ולתת לו במה וביטוי. מגזרים, מתוקף היותם שונים, בגלל אמונה, שפה ותרבות, זקוקים להשקעה גדולה יותר. אם הייתי שרת התרבות, הייתי מחפשת אחרי מקורות תקציביים והייתי מגייסת יותר כסף".

בין הודו לירוחם

בדור, ילידת 1971, נשואה ולה שני בנים בגיל העשרה. היא מתגוררת כיום בהוד השרון, וגדלה בקרית אונו, במשפחה מוזיקלית. היא ניגנה בחליל והשתתפה בתזמורות נוער, אך לא ראתה את עתידה בתחום. "מוזיקה היא חלק משמעותי מהחיים שלי", היא אומרת. "נגינה מלמדת משמעת, פרפקציוניזם, הופעה בפני קהל. זה תורם לי בעבודה שלי כיום".

כשהיא נשאלת למה בחרה לעסוק בקולנוע, בדור עוצרת את שטף דיבורה, מהרהרת כמה שניות, ואומרת: "משהו בלתי מוסבר משך אותי לקולנוע, לסיפורים של אחרים. עשיתי סרטי גמר, אבל מהר מאוד הבנתי שאני מפיקה בדמי". הסטודנטית האנרגטית בלטה בחוג לקולנוע, וקיבלה עוד ועוד פרויקטים להפקה, תוך כדי הלימודים. די מהר בדור זנחה את כיסא הבמאי והפיקה את פסטיבל סרטי הסטודנטים. משם דילגה מסרט לסרט. "לא היה לי צורך ליצור סרטים, אלא לפתח אותם", היא אומרת. "עניין אותי הקטע הכלכלי, להוביל פרויקט, לנהל צוות וכל מה שקשור בהפקת סרט".

בשנות ה־20 לחייה, בדור הפיקה סרטים עלילתיים ודרמות לטלוויזיה. אחרי שמלאו לה 30 היא פנתה לתחום התיעודי. "הקולנוע התיעודי היה בשיא פריחתו, היו די הרבה סרטים, והחלטתי שמעניין אותי להתנסות בסוג חדש של עשייה", היא מסבירה. היא השתלבה בתעשייה ועבדה עם יוצרים בולטים בתחום, תוך העדפה לנושאים חברתיים – בין אם מדובר בקולם של יוצאי אתיופיה ב"אשבל" (2005), סרט על פנימייה לנוער אתיופי בסיכון בבימויו של זיו אבן צור שבו שיתפה פעולה עם עמית גורן בהפקה; או בסרט "ירושלים גאה להציג" (2008) של הבמאי ניצן גלעדי, שעסק בקונפליקטים סביב מצעד הגאווה בירושלים. בין לבין הפיקה גם סרטים נוספים.

מ־2004 ועד שנכנסה לתפקידה הנוכחי ב־2008, ניהלה בדור את פורום היוצרים הדוקומנטריים. בשנים אלה הארגון צמח ומספר חבריו הוכפל ומנה כ־450 חברים. תקציבו גדל מ־300 אלף שקל למיליון שקל בשנה. מאז 2008 היא אחת המושכים בחוטים בתעשיית הסרטים התיעודיים.

את התקופה השקטה שלפני סערת הפסטיבל הקרב, ניצלה בדור כדי להשתתף בכנס Doc Edge שהתקיים בכלכותה, הודו. לכנס, שמטרתו לקדם יוצרי קולנוע תיעודי מרחבי אסיה, הוזמנו שמונה נציגים מהתעשייה באירופה ובאסיה, ובדור ביניהם, כדי לשמש מנטורים ליוצרי קולנוע ולהכין אותם לפיצ'ינג (מכירת הרעיון לסרט התיעודי כדי לגייס מימון להפקתו). היוצרים הגיעו מהודו, סין, יפן, קוריאה הדרומית והפיליפינים, וגם מישראל.

מה מעניין יוצרים באזור זה של העולם?

"די הופתעתי לראות שיוצרים צעירים עסוקים פחות בנושאים אישיים ויותר בנושאים חברתיים רציניים", אומרת בדור. "הם פחות חידשו ברמת השפה הקולנועית העדכנית. הסרטים היו על קשיי היום־יום, מעמד האישה באסיה, מגדר, מסחר בנשים ונושאים גלובליים שהם גם מקומיים, כמו הגירה ממזרח אסיה. אחד הסרטים שתפס את תשומת ליבי היה סרט של יוצרת הודית על קעקועים, כהצהרה של אישה עצמאית במדינה שמרנית. זו היתה הדגמה של הרוח הנשית העצמאית. וזה הזכיר לי את פסטיבל ירוחם בהתעסקות בזהות – בזהות מגדרית, בזהות מזרחית".

מראה של מציאות מסוכסכת

מתוך הסרט "מעשה בשני בלונים"
איתי נאמן

הניסיון להדביק תמה אחת ל־13 הסרטים הישראליים שיתחרו בדוקאביב השנה נדון כנראה לכישלון, אבל אפשר לומר שהם מייצגים את הנרטיבים הדומיננטיים בחברה הישראלית ובהם עלייה, השואה, מלחמות, צה"ל והפסיפס הרב־תרבותי בישראל. "הפסטיבל הוא מראה למציאות", אומרת בדור. 

סרט שעלול לעורר מחלוקת בתקופה של מציאות מסוכסכת מתמיד הוא "המתנחלים" של שמעון דותן, הסוקר את מפעל ההתנחלויות ותושביהן ובוחן את הנושא במבט פנורמי. הסרט ייצג את ישראל בפסטיבל סנדנס האחרון. בניגוד לטענה של מירי רגב שלא עושים מספיק סרטים חברתיים, בדוקאביב יש ייצוג בולט לסרטים כאלה. כך למשל,  "עיר בעין הסערה" של אורי רוזנווקס ואייל בלחסן עוסק בלוד, החצר האחורית של גוש דן ומצוקותיה. "אמא־ילדה" של היוצרים יעל קיפר, רונן זרצקי הוא על מסע חייהן של נשים שנולדו במרוקו ובתימן וחותנו בעודן ילדות קטנות. סרט נוסף הוא "החולמים מבבילון" שביים רומן שומונוב והפיק דורון צברי, על צעירים עולים מחבר העמים החיים בשכונת מצוקה באשדוד וחולמים לזכות בתחרות בינלאומית לריקודי ברייקדאנס. 

זה לא סוד שיש אווירה מתלהמת וחיפוש אחר בוגדים, כמו שראינו בהתקפות על ארגון שוברים שתיקה. האם יש צנזורה עצמית בקולנוע התיעודי בישראל?

בדור: "בדוקאביב לא נתקלנו בזה. הבחירות שלנו הן מקצועיות במאה אחוזים. יש אצלנו חופש ביטוי מלא". 

ובכל זאת, לא מזמן פרצה שערוריית "גדר חיה" בספרות. כמה זמן ייקח עד שזה יגיע לקולנוע התיעודי? אפשר להציג בפסטיבל סרטים פוליטיים שמבקרים את השלטון או מספרים על הסכסוך, ללא חשש? 

"אפשר להציג הכל, גם רומן בין פלסטיני ליהודיה. עלינו לשפוט כצופים אינטליגנטיים מה דעתנו בעקבות הצפייה בלבד. סיפור טוב הוא סיפור טוב, נקודה". 

ואם תותקפו על הבחירה שלכם? 

"אעמוד בזה. אני אוהבת אתגרים". 

מלבד הסרטים הישראלים יוקרנו סרטים תיעודיים מרחבי העולם. לדברי בדור, בעולם אפילו יותר מישראל, "רואים בבירור את התגובה של היוצרים למציאות העולמית הכאוטית". "הסדרים החברתיים הכלכליים והמדיניים שהתרגלנו לראות אותם כמובנים מאליהם הולכים ומתפוגגים לנגד עינינו. יש התפוררות של הדבק החברתי לצד התגברות של הקיטוב, חוסר הסובלנות והפערים הכלכליים". הזוכה הגדול יגרוף 70 אלף שקל. בנוסף, יוענקו במסגרת התחרות גם פרס ראש העיר ליוצר המבטיח, פרס העריכה, הצילום, פרס התחקיר ולראשונה גם פרס ההלחנה.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות