תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שביל הבריחה: מה יכולה אירופה לעשות בתגובה לגל הפליטים

לכתבה

אירופה מתקשה להתמודד עם זרם הפליטים הבלתי פוסק שמידפק על שעריה. סגירת גבולות והטלת מכסות לא יפתרו את הבעיה, ועל הממשלות לגבש מדיניות אחידה ולחלק את הנטל באופן שווה

4תגובות

מלחמת האזרחים בסוריה גרמה בחמש שנותיה למותם של מאות אלפי אנשים ועקרה מיליוני אחרים מבתיהם. היא שאבה את המעצמות האזוריות למערבולת גיאופוליטית. היא נתנה השראה לטרוריסטים וקיצוניים, וייצאה אלימות לאזור רגיש. המלחמה גם הובילה למשבר הפליטים החמור ביותר של זמננו באירופה.

הנתונים, בפני עצמם, אינם מדהימים: האיחוד האירופי, שבו אוכלוסייה של כ־500 מיליון בני אדם, קלט בשנה שעברה כמיליון מהגרים בלתי חוקיים, מעט פחות ממספר הפליטים הסורים שהגיעו ללבנון, שבה חיים רק כ־5 מיליון תושבים. אולם שטף המהגרים הכאוטי ונחישותם להגיע למספר מצומצם של מדינות עשירות הציב ממשלות זו מול זו, וחשף סדקים בגישת ה"טיפין־טיפין" האירופית לנושא מבקשי המקלט. אף מדינה לא יכולה לפתור את הבעיה לבדה, אבל רוב המדינות הגיבו בכך שסגרו באופן חד־צדדי את גבולותיהן והידקו את חוקי בקשת המקלט, תוך שהן משאירות את המהגרים לעבור מסעות מסוכנים בידי רשתות הברחה של עבריינים – שחומקות מכל ניסיון לעצור אותן.

מספרן הגדל והולך של עמדות ביקורת הגבולות מחליש את המרחב נטול הגבולות לכאורה שביסס האיחוד האירופי, ופוגע בסחר, בתנועה ובתיירות. הלחץ הפוליטי מבית עלול לאלץ את קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, לסגור גם את שערי ארצה – מה שיגרור סגירה של גבולות נוספים ברחבי היבשת. נשיא הנציבות האירופית, ז'אן קלוד יונקר, אומר כי ביטול אמנת שנגן, שהנהיגה ויזה אחידה והסירה את ביקורת הגבולות ב־26 מדינות באירופה, עלול לגרום לקריסת היורו ואפילו לנפילתו של השוק המשותף, אחד מההישגים הגדולים ביותר של האיחוד האירופי. זוהי הגזמה, אך ביטול האמנה אכן עלול לאיים על שיתוף הפעולה האירופי בתחומים אחרים ולפגוע באזור שכבר פקדו אותו כמה משברים.

במובן הרחב יותר, משבר ההגירה מאיץ את עלייתן של מפלגות ימניות פופוליסטיות ברחבי אירופה. האלימות נגד מהגרים גוברת במדינות שנשאו בנטל הכבד ביותר: בתחילת פברואר דיבר מפקד משטרת גרמניה על "אווירת פוגרום", לאחר שורת מתקפות על מרכזי קליטה של מבקשי מקלט. הפיגועים בפריז והתקיפות המיניות שביצעו פליטים בקלן הוסיפו טרור ופחד תרבותי לקלחת הרעילה. לאומנות ושנאת זרים כבר הסיתו חלקים במזרח אירופה נגד גרמניה. העוינות הזאת מהווה אף היא איום על האיחוד האירופי.

ובזמן שהאירופים מתקוטטים, מצבם של המהגרים עודנו עגום. שיעור מקרי המוות בים האגאי זינק בשל תנאי החורף הקשים: 365 מהגרים שניסו להגיע מטורקיה ליוון מתו או נעלמו בינואר. מספר הפליטים המגיעים מדי יום לאיי יוון ירד לקצת פחות מ־2,000 בינואר, לעומת כמעט 7,000 באוקטובר, אבל גרמניה עדיין קולטת 3,000 מהגרים ביום, מה שמעיד שהמספר האמיתי של המהגרים המגיעים לאירופה גבוה יותר. עם בוא האביב, שטף המהגרים ישוב בוודאי לשיאים של החורף.

 

רוב הפתרונות המוצעים לבעיית הפליטים נשמעים לא מעשיים, אכזריים או חסרי טעם. הסכם בסוריה נראה רחוק מאי פעם; הניסיון בפברואר לפתוח בשיחות שלום הופסק מבלי שהושגה התקדמות כלל; בלוב, שמהווה שער לאיטליה, אין ממשלה מתפקדת; ובתוך אירופה, הגדרות שבונים מנהיגים כמו ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן רק מזיזות את הבעיה למקום אחר. ואולם ממשלות אירופה מחויבות על פי חוק לספק מקלט למי שבורחים מאזור מלחמה. הן לא יכולות לגרש ספינות עמוסות מהגרים מיוון, כפי שהציע פוליטיקאי בלגי. הוצאתה של יוון מאמנת שנגן, כפי שהציעו אחרים, לא תרתיע איש משום שהיא אינה חולקת גבול יבשתי עם מדינות אחרות באמנה.

פליטים סורים בורחים מחאלב לכיוון הגבול הטורקי

התוכניות שמתבשלות בינתיים בבריסל הן שאפתניות מדי, ומותירות את הממשלות לריב בזמן שהמהגרים זורמים פנימה. תוכנית למכסה שתיישב מבקשי מקלט ברחבי אירופה הצליחה להחיות את הפילוג המסורתי בין המזרח למערב באיחוד האירופי. יעברו עוד שנים עד שתושג הסכמה הדדית על תנאי הקבלה של מבקשי מקלט, שתיתן לפליטים חופש תנועה כמו זה שממנו נהנים אזרחים רגילים.

במקום זאת, העדיפות העליונה חייבת להיות השבת תחושה של סדר לשטף המהגרים. היא תסייע למדינות שנושאות בעול הכבד ביותר, כמו גרמניה, להתכונן להגעת המהגרים, ותרגיע אזרחים מודאגים שלא רואים באופק את הסוף. אירופה גם צריכה להשתפר ביכולת שלה להבחין בין פליטים בעלי זכות אמיתית להגנה בינלאומית, לבין מהגרים הבורחים מחיים קשים, שרבים מהם תפסו טרמפ על הכביש המהיר לאירופה. צעדים מיידיים כאלה יקנו לממשלות אירופה זמן שבו יוכלו לספק הגנה למי שזקוקים לה, להבין איך לחלק את נטל המהגרים בצורה שווה יותר ובסופו של דבר לקבל יותר פליטים בצורה מסודרת. אבל כדי שזה יקרה, כל חלקי הפאזל צריכים להיות במקומם, ובסדר הנכון.

המשימה צריכה להתחיל בטורקיה, הן מפני שהיא מארחת 2.7 מיליון פליטים, רובם סורים, והן מאחר שהיא נהפכה לשטח שבו מתאספים פליטים ומהגרים ממקומות אחרים. יש שני חלקים לאסטרטגיה האירופית. הראשון הוא הסכם שגובש במהירות בשנה שעברה, ומתגמל את טורקיה על הפחתת זרם המהגרים – כולל סכום של 3 מיליארד יורו (כ־3.3 מיליארד דולר) לסיוע לפליטים ואשרה חופשית לטורקים לאיחוד האירופי בתמורה ליישום תוכנית שבה תיקח בחזרה מהגרים.

היעד של ההסכם הזה כנראה שאפתני מדי בהתחשב בזמן המועט שיש לאירופה; כל ממשלות האיחוד האירופי צריכות לאשר את סעיף האשרה, מה שלא סביר שיקרה. האיחוד גם היסס לפני שאישר את הסיוע בפברואר – וגם זה היה רק חלק קטן מהסכום הנדרש. להסכם בכל זאת היתה השפעה מסוימת: משטרת טורקיה ביצעה 3,700 מעצרים של מבריחים. עם זאת, מספר המהגרים שהגיעו לחופי יוון לא ירד בהתאם לציפיות האיחוד האירופי.

אלמנטים אחרים של ההסכם עשויים להתגלות כיעילים יותר. טורקיה הציגה באחרונה תוכנית היתרי עבודה מוגבלים לפליטים סורים. שחרור עשרות אלפי פליטים מאחיזתה של הכלכלה האפורה במדינה עשוי להשאיר חלק מהם במקום. באמצעות החמרת דרישות האשרה, הצליחה טורקיה גם לצמצם את מספר הסורים שהגיעו מירדן ולבנון, שרבים מהם היו ממשיכים ישירות לאירופה.

 

יש לעשות הרבה יותר כדי להבטיח שהנטל על אותן מדינות לא ייהפך לבלתי נסבל. זה החלק השני בגישה של אירופה. טורקיה, ירדן ולבנון מארחות בסך הכל כ־5 מיליון פליטים, כ־2 מיליון מהם ילדים. רובם עניים. הממשלות שם, שמתקשות לעמוד בעומס, עושות כל שביכולתן כדי למנוע מפליטים להיכנס. כ־20 אלף סורים ממתינים במדבר הסמוך לירדן, המסרבת להכניס את רובם. לבנון סגרה את גבולותיה.

התנאים במדינות אלה גרועים ומידרדרים, מה שהופך את המסע המסוכן לאירופה למושך יותר. כמחצית מהסורים בירדן אומרים שהם רוצים לעזוב. עד 150 אלף סורים הפליגו מלבנון לטורקיה בקיץ האחרון, כדי להצטרף לשיירת המהגרים לאירופה.

בוועידת תורמים בלונדון ב־4 בפברואר גויסו יותר מ־10 מיליארד דולר לסיוע לאזור. המדינות צריכות את הכסף עבור בתי הספר והתשתיות הקורסות, כמו מערכת המים של לבנון. אחד הרעיונות הוא שתורמים יפעילו לחץ על ירדן ולבנון להקל את ההגבלות על פליטים המחפשים עבודה. מדינות אירופה יכולות לעזור בכך שיוודאו שהשווקים פתוחים. אם יהיו להם סיבות להישאר, פחות פליטים יסתכנו במסע לאירופה.

ריסון זרם המהגרים בים האגאי יציל חיים ויפגע ברווחיהם של המבריחים. אבל הזרימה תימשך: הנתיבים מבוססים מדי, רשתות ההברחה חזקות מדי והביקוש רב מדי. אולי שני שלישים מהסורים שמגיעים ליוון בורחים מהמדינה ישירות במקום דרך טורקיה, ירדן ולבנון. לכן מהגרים רבים ימשיכו להגיע ליוון. האיחוד האירופי ניסה בתגובה להקים מרכזי קליטה ורישום ("Hotspots") בחמשת האיים שאליהם מגיעים הכי הרבה פליטים, אבל רק אחד מבין מרכזי הרישום האלה, בלסבוס, פועל באופן מלא (מבין שישה מרכזים כאלה באיטליה, רק אחד פועל כראוי). שם המהגרים נסרקים, משאירים טביעות אצבעות ועוברים ראיונות. מתורגמנים בוחנים את הפניות של מי שמזדהים כסורים; רבים שמגיעים ממדינות ערביות אחרות טוענים שהם סורים, כדי לשפר את סיכוייהם לקבל מקלט. אמיתותן של תעודות הזהות נבדקת באמצעות מכשיר אולטרה־סגול. לבסוף, מי שמתגלים כצפון־אפריקאים נלקחים לאתונה, ומשם הם אמורים להגיש בקשת מקלט או להיות מגורשים. רוב האחרים מקבלים מסמך שמאפשר להם לעבור ליוון באופן עצמאי. רובם עושים זאת באופן מיידי.

באיי יוון האחרים, המקומיים התנגדו לפתיחת מרכזי הקליטה מחשש לפגיעה בתיירות. הצבא אחראי כעת על פתיחת ארבעת המרכזים הנותרים. גורמים רשמיים אומרים כי הם יחלו לפעול באמצע מארס. אבל זינוק במספר המהגרים באביב עלול להכביד על המרכזים, ויש לא מעט ראיות למהגרים שמצליחים לנצל מצבים כאלה כדי לחמוק מרישום או לרמות את המערכת.

הבעיה הגדולה יותר היא שרישום המהגרים לא ימנע מהם להמשיך לנסות להיכנס לאירופה, אם הם לא חוששים מכך שישלחו אותם בחזרה. מאז נובמבר, הפקידים בגבול יוון־מקדוניה אפשרו מעבר רק של סורים, עיראקים ואפגנים, שיש להם הצדקה לקבלת מקלט. מדינות אחרות בנתיב הזה מתחילות לעשות אותו הדבר. הרעיון הוא שהשמועה על הידוק ביקורת הגבולות תתפשט, ותרתיע רבים מלעשות את המסע הזה מלכתחילה. מהגרים ממדינות אפריקה שמדרום לסהרה, שבעבר נצפו רבות בעיירת הגבול הסרבית פרסבו, נעלמו כמעט לחלוטין. צפון־אפריקאים מנסים עדיין לעבור, אך חייבים להשתמש במבריחים או לפעול בכוחות עצמם, דרך היערות או גדרות קרועות. חלקם מותקפים או נשדדים. רבים מודים בגלוי שהם מגיעים לאירופה כדי לחפש חיים טובים יותר.

הפיכת הגבולות לקשים יותר לחציה היא דבר אחד. אבל גרמניה והנציבות האירופית שוקלות לסגור את הגבול המקדוני עם יוון לחלוטין. שר החוץ של מקדוניה, ניקולא פופוסקי, אומר כי זה לא מעשי, וכי עדיף לסגור נתיבים לא־חוקיים. אלא שסגירת גבולות נוספים בהמשך הדרך לא תותיר למקדוניה שום ברירה, אם היא רוצה להימנע מהצטברות מהגרים על אדמתה.

פליטים סורים מתגוננים מפני הקור בתוך משאית בגבול של סוריה–טורקיה

סגירת הגבול בפני מבקשי מקלט עלולה ליצור צווארי בקבוק אדירים ביוון. תוכנית ההעברה של האיחוד האירופי, שמבקשת להעביר 66,400 מבקשי מקלט מיוון (ו־39,600 מאיטליה), אמורה לטפל בבעיה הזאת. לטענת בכירים בבריסל התוכנית הזו בעלת פוטנציאל: במקום זרמים בלתי צפויים של מבקשי מקלט, היא תבטיח חלוקה מסודרת ותחלק את הנטל באופן שווה ברחבי אירופה. "המהגרים והפליטים לא אמורים לבחור לאן ללכת", אומר דימיטריס אברמופולוס, נציב ההגירה של האיחוד האירופי. עם זאת, עד כה הועברו פחות מ־500 מבקשי מקלט. מדינות האיחוד האירופי סירבו למלא את חלקן, והעמיסו הרבה ביורוקרטיה על התהליך. המהגרים שמסכימים לעבור לא מקבלים מספיק מידע. אריתראים מקבוצה אחת שהתכוננה לעזוב את רומא לכיוון שוודיה אמרו לכתבים כי הם מצפים בכיליון עיניים להשאיר מאחוריהם את מזג האוויר הקר של איטליה.

האיחוד האירופי דבק בתוכנית שלו, אבל אפילו בתחזית האופטימית ביותר לא ניתן יהיה להתמודד עם הצטברות הפליטים בטווח הקצר ביוון, אם הגבול הצפוני שלה ייסגר. הממשלה צופה כי 40 אלף מחנות קליטה יהיו מוכנים בחודשים הקרובים, אבל היא תצטרך הרבה יותר מכך. סוכנות הפליטים של האו"ם (UNHCR) וממשלות האיחוד האירופי מכינות תמיכה, ובברלין ובריסל יש מי שכבר אומרים כי בתמורה לשיתוף הפעולה של יוון היא עשויה לקבל ויתורים בנוגע לחוב הציבורי העצום שלה כשהסוגיה תידון בהמשך השנה.

 

אם יש חוק ברזל אחד בנוגע להגירה בלתי־חוקית, הרי הוא שסגירת גבולות רק משנה את הנתיבים. בציפייה לסגירת הגבול הצפוני של יוון, עבריינים באלבניה השכנה כבר מגששים בנוגע להזדמנויות הברחה. כבר עתה מורגשת זרימה כבדה יותר בבוסניה דרך סרביה. איטליה חוששת מההתעוררות מחדש של הנתיב ממרכז אגן הים התיכון, שמסוכן יותר מהנתיב האגאי. יותר מהגרים עשויים גם להגיע לנורווגיה או פינלנד דרך רוסיה. קשה מאי פעם לצפות לאן יוסט הזרם, אומרת אליזבת קולט ממכון מדיניות ההגירה האירופי.

הקשחת התנאים מצד מדינות אירופה גורמת לרבים לעבור עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי. "אפשר לחוש את הפחד", אומר עובד יוניצ"ף בגבול המקדוני. "הם רוצים לעבור מהר ככל האפשר". הזרימה המהירה הזו היא שמנעה מיוון לקרוס תחת עומס המהגרים בשנה שעברה. איש לא יכול להיות בטוח שהשנה המצב יהיה טוב יותר. "אנחנו מדברים אולי על מיליוני אנשים", אומר גורם רשמי ביוון. "לא משנה איזה צעדים ננקוט, הם יעקפו אותנו".

אחת הדרכים להקל על יוון יכולה להיות האצת החזרתם של חלק מהמהגרים לטורקיה. החזרות של מהגרים שבקשות המקלט שלהם נדחו, או כאלה שבחרו לא להגיש אותן, הן עניין שנוי במחלוקת, אבל הסכם בין יוון לטורקיה להחזרת מבקשי מקלט עשוי להועיל אם יוון תכריז על טורקיה כמקום בטוח עבור בני מדינות עולם שלישי, ואם טורקיה תשדרג את חוקיה כך שיאפשרו להם לקבל מקלט מלא (כיום רק אירופאים זכאים לכך). באופן תיאורטי, החזרות כאלה הן עניין של כמה ימים, אבל בפועל המצב לעתים מורכב יותר. המטרה צריכה להיות שכנוע מהגרים שאין להם הרבה סיכויים להגנה בארצות המוצא שלהם, כמו מרוקאים או פקיסטנים, בכך שלא יוכלו להמשיך הלאה אחרי שיגיעו ליוון. מקורות אומרים שטורקיה עשויה להיות מוכנה לקלוט אנשים כאלה, אך לא את האוכלוסיות הגדולות יותר של סורים ואפגנים.

ואולם קשה לגרש מבקשי מקלט ברגע שהם מגיעים ליעד הנבחר שלהם. חלקם נעלמים; אחרים מנצלים את מערכות המשפט הנדיבות. בגרמניה, כ־75% מהם משיגים היתר להישאר אחרי שבקשתם למקלט נדחית, לעתים בנימוקים מגוחכים כמו אובדן הדרכון או הפרעת דחק פוסט־טראומטית שאבחנו בעצמם. הודעתה של שוודיה לאחרונה כי כ־80 אלף מבקשי המקלט המצויים בשטחה אמורים להיות מגורשים, היא קריאת ייאוש יותר מאשר תוכנית פעולה. מדינות לעתים קרובות מסרבות לקבל אליהן מהגרים שהוחזרו, בין היתר מאחר שכמהגרים הם משמשים מקור טוב להעברות כספים. אין פלא שרק 40% ממבקשי המקלט שבקשותיהם נדחות באיחוד האירופי מוחזרים.

אז מה יעזור? אי אפשר פשוט להעלות אנשים על מטוסים, כפי שיוון למדה בדצמבר כשחלק גדול מתוך 39 הפקיסטנים שהחזירה הביתה נשלחו הישר בחזרה על ידי הרשויות באסלאמבאד מנימוקים אדמיניסרטיביים כוזבים. בנוסף, יש התמקדות מוטעית בסיפורים הביורוקרטיים לגבי הסכמי קליטה מחדש שנרקמו בין האיחוד האירופי לבין המדינות השולחות. במקום זאת, ממשלות אירופה חייבות לבנות שותפויות עם מדינות מתפתחות בתחומים שמעבר למדיניות הגירה. סיפורי ההצלחה באירופה כרוכים ביחסים הדדיים עם היסטוריה ארוכה ועמוקה: בריטניה ופקיסטן, ספרד ומרוקו, איטליה ותוניסיה.

המיקוד צריך לפיכך להיות פוליטי. הגרמנים, למשל, חושבים כיצד הסחר והסיוע יכולים לשמש כמינוף דיפלומטי ומקור למשרות, במיוחד מול מדינות שתלויות בתשלומי העברה. שיפור הערוצים להגירת עבודה חוקית יכול לעזור כאן. הממשלות עשויות גם להתאגד ביחד ולחתום על הסכמי החזרה עם המדינות השולחות. האיחוד האירופי שוקד על רשימה משותפת של "מדינות בטוחות" שאליהן רוב מבקשי המקלט יוכלו להיות מוחזרים. בשנה שעברה גרמניה דחתה בקשות של מהגרים מקוסובו ואלבניה אחרי שהכניסה את המדינות שלהם לרשימה כזאת. באחרונה היא גם עשתה זאת עם מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה.

המדינות העשירות לא צריכות לצפות שהמדינות העניות יותר יישאו בעול כמותן. ברגע שזרם המהגרים יתחיל לקטון, אירופה יכולה לפתוח בניסיון שאפתני הרבה יותר ליישב מחדש פליטים ישירות מהאזור שסביב סוריה. אפשר להתחיל מ־250 אלף בשנה, כאשר הרוב מגיעים מטורקיה. כדי להגיע למספר הזה, המדינות צריכות להיות פחות בררניות לגבי מי שהן מכניסות. חלקן ירצו אולי לעבוד עם טורקיה ישירות, ללא תיווך ה־UNHCR. מדינות האיחוד האירופי יוכלו לאחד כוחות בזיהוי ובדיקה של המועמדים כדי לחסוך זמן וכסף. איחוד משפחות יהיה אף הוא בעדיפות עליונה. מדינות כמו גרמניה והולנד יצטרכו להיות חלוצות היישוב מחדש, ואחרות יילכו בעקבותיהן.

שורה של כנסים בינלאומיים בנושא פליטים הצפויים להתקיים השנה, ושיגיעו לשיאם בוועידה בניו יורק בספטמבר, תספק הזדמנות לעשות יותר. פעולה אירופית עשויה לתת השראה למדינות עשירות אחרות כמו קנדה ואוסטרליה להתערב. מדינות המפרץ הפרסי עשויות אף הן לקחת חלק, ובנוסף למהגרים סורים שנקלטו אצלן באופן לא רשמי ליישב יותר פליטים באופן רשמי. בגלל הקמפיין לנשיאות, ארצות הברית כנראה לא תתרום את חלקה עד נובמבר, אך לאחר מכן, אם יהיה מומנטום בינלאומי, אולי אפילו נשיא רפובליקאי יעזור לשאת במשימה.

ההשלכות של היעדר פעולה נחרצת ברורות: גבולות הדוקים, עלייה בהברחות, אומללות לפליטים. אם מספרם לא ייפול, גרמניה עלולה לאבד את התיאבון שלה לפתרון אירופי וללכת במסלול החד־צדדי שהתוו מדינות אחרות. באופן מדהים, לא נראה שיש תחושת דחיפות אמיתית בקרב מנהיגי אירופה. רק מרקל נראית מוכנה לחשוב מחוץ לגבולות הפוליטיקה הלאומית. ייתכן שכך יהיה גם בהמשך, אבל אפילו חשיבה אנוכית מצריכה גישה דחופה יותר. אחרת, הממשלות שמעריכות את חשיבותה של אמנת שנגן עלולות למצוא את עצמן מחוץ לה, ומדינות שראו עצמן כחסינות להגירה עלולות לראות כיצד הטריטוריה שלהן נהפכת למחנה פליטים.

כישלון להתמודד עם המשבר עלול להיות דבר נורא לאירופה, בשעה שהיא נאבקת לשמור על אחדותה. הוא עלול להיות נורא יותר עבור הפליטים שבהם היא מחויבת לטפל.

 

תרגום: רונית דומקה

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות