תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הצעירים שרוצים לכבוש את הערבה: "במיליון שקל אתה בונה פה טירה"

לכתבה
מושב חצבהאייל טואג

דווקא בזמן שהענף הכלכלי המרכזי בערבה - החקלאות, נמצא במשבר, מנסה המועצה האזורית למשוך צעירים שייתנו עתיד למקום ■ בינתיים, מי שהרימו את הכפפה ומוכנים לוותר על הנוחות של המרכז הם בעיקר בני הציבור הדתי־לאומי

38תגובות

180 אלף שקל שילמו ניר ודוריס שיר עבור 60 דונם של אדמה חקלאית ושלושה דונמים של אדמה לבניית בית במושב עידן, שאליו הם יעברו בקרוב. ספק אם יש עוד הרבה מקומות בארץ שבהם אפשר לרכוש בסכום זה שטח שגודלו מתקרב לאחוזים בודדים מהשטח של משפחת שיר, אלא שמושב עידן שוכן בערבה התיכונה, הכי רחוק מהמרכז.

אייל טואג

עד שהמשק שלהם יוקם, מתגוררים בני הזוג שיר ושני ילדיהם במושב חצבה. הם הגיעו לערבה מלב הקפיטליזם - ארה"ב. בשבע השנים שקדמו להתמקמותם בערבה תיפעלו דוריס וניר עגלות למכירת מוצרי קוסמטיקה וטיפוח מים המלח בקניונים בארה"ב. הם היו טובים בתחום, והתקדמו עד שהחזיקו 11 עגלות כזכיינים ברחבי קולורדו.

"עבדנו שבע שנים בארה"ב כדי להשיג גרין קארד, ובאיזה שהוא שלב הבנו שהבת שלנו, אלה, לא הולכת לגדול בארה"ב", אומרת דוריס. "היא למדה שם בגן יהודי וראינו שהגישה בגן הזה היא לא הגישה שבה עובדים בארץ בחינוך - לגדל את הילדים בצורה חופשית ומאפשרת. מתישהו אתה אומר 'נעצור את הסוסים, כסף זה לא חזות הכל'. אם עד עכשיו רצנו אחרי הכסף, עכשיו אנחנו רצים אחרי השלווה, והתחלנו לחפש מה לעשות בארץ".

ולמה דווקא לערבה?

ניר: "חיינו כמה חודשים אצל ההורים שלי בקיסריה. אני גדלתי בערבה, בגיל 16 עזבתי עם ההורים שלי, והמקום הזה דבוק לי לראש מהילדות. אמרנו 'נעשה ניסיון ונראה איך זה להיות פה, נראה אם דוריס מסתדרת'".

"אם לפני ארבע שנים היית אומר שאני אגור פה - זה לא היה אופציה בכלל. זו לא אהבה ממבט ראשון", מודה דוריס. "הגישה המקורית שלי היתה ש'זה אחלה מקום לבוא אליו לנוח, להכיר חברים, אבל לא לגור פה'. השנה הראשונה פה היתה קשה ביותר. נוראית. זה לא היה דומה לשום דבר שהכרתי. אין פה הרבה אפשרויות" .

אייל טואג

למה זה לא מקום לגור בו?

דוריס: "מהסיבה האובייקטיבית שקשה לגור במקום מבודד שנמצא במרחק שעה וחצי מאילת ושעה ורבע מבאר שבע. אין כאן הרבה גירויים. זה לא ברמה של לצאת פאב, אלא ברמה בסיסית יותר, אפילו של סופר. אנחנו רגילים ללכת לסופר שלוש פעמים ביום. פה יש סופר אחד, במרחק נסיעה מפה. כך שהפער בשביעות רצון ביני לבין ניר היה עצום. לניר טוב פה. לאלה טוב פה. מה שהשאיר אותנו כאן היה שבמריבות הכי גדולות שלנו ניר אמר לי 'תני לי אלטרנטיבה'".

אייל בלום
אייל טואג

מבחינת מחירי הדיור בערבה, נראה שבאמת אין אלטרנטיבה למי שמחפש כיום מגורים צמודי קרקע. זה גם קו ההסברה המרכזי של ראש המועצה האזורית ערבה תיכונה, אייל בלום, כשהוא מנסה למשוך תושבים חדשים לחבל הארץ שלו. "במדינה הזאת אין בתים לגור בהם. אני לא מכיר מקום בישראל שיש בו מגרשים ריקים שמחכים לשיווק כמו פה. הבעיה הקשה שלנו היא ששנים לא ייצרו פה אפשרויות דיור, והערבה נשארה עם 3,500 תושבים. בנוסף, צריך להביא בחשבון שמתוך 150 משקים 80 שייכים לאנשים מבוגרים מדור המייסדים. הערבה לא דאגה לייצר עתודות קרקע לתושבים חדשים - ואנחנו גדלים בטפטוף".

ההזדקנות באה לידי ביטוי בנתונים: אם ב–2005 5.2% מהתושבים היו בני 60 ומעלה, הרי שב–2013 12.2% מהתושבים נכנסו להגדרה הזאת. עם זאת, מספר התושבים מתחת לגיל 19 דווקא גדל ב–2% בתקופה זו. המועצה האזורית ערבה תיכונה שמה לעצמה למטרה לשנות את המצב הזה. "אני מקווה שב–2016 נכשיר 300 מגרשים לשיווק", אומר בלום. "בעין יהב עובדים בימים אלה על 59 מגרשים ובספיר על הרחבה של 35 יחידות דיור. אנחנו רוצים להוסיף עוד 50–100 יחידות דיור בכל אחד משאר היישובים".

באילו מחירים?

בלום: "העלות תהיה 100–200 אלף שקל לדונם, כולל פיתוח. בספיר חצי דונם מפותח עולה 80 אלף שקל".

אייל טואג

20 אלף שקל כדי לגמור את החודש

תושביה הוותיקים של הערבה התיכונה מחייכים במרירות נוכח תוכניות ההתרחבות האלה והרצון למשוך תושבים חדשים, משום שזה קורה דווקא באחת התקופות הכלכליות השחורות שידע האזור. כשאנחנו מטפסים על מגדל השמירה הנטוש שבקצה המושב חצבה, המשבר נהפך לוויזואלי. שדות נטושים וחממות ריקות נראים מסביב. "השדות האלה שייכים לתושב שברח מפה לצפון והשאיר את השטח כמו שהוא בגלל החובות. החקלאות פה בתהליך גסיסה של ארבע שנים שנמצא עכשיו בשיא", מסביר לנו אחד התושבים.

הענף הכלכלי המרכזי בערבה, החקלאות, נמצא במשבר שהמקומיים לא זוכרים כמוהו. 60% מבעלי הנחלות באזור הם חקלאים, וחלק גדול מהם עומד על סף קריסה. המשבר ברוסיה, שהיתה השוק העיקרי עבור חקלאי הערבה, התחרות מצד החקלאות הספרדית וההסתמכות על גידול פלפלים, שספג את המכה הקשה ביותר, הם שגרמו לכך. המשבר לא פגע רק בחקלאים: עובדים בתחומים הנסמכים על החקלאות — מוכרים ומתקנים של ציוד חקלאי, סוכני שתילים, משווקי דשנים, ספקי קרטונים לאריזה, פקחי מזיקים וחברות לשינוע התוצרת החקלאית - ספגו את גל ההדף. חברת ההובלה טרנזיט, שבה עבד ניר שיר בשנים האחרונות, נסגרה באחרונה וקרסה תחת החובות שצברה. אם לא די בכך, באזור כה קטן גם מי שעובד בתחום שאינו קשור לחקלאות מושפע מהמשבר. "אפילו אם אתה מתקין מזגנים אתה מרגיש את זה, כי אנשים מוציאים פחות כסף גם על זה", אומר אחד התושבים.

לבלום אין פתרונות קסם לבעיות התעסוקה שמהן סובל המקום. "אזור לא יכול להיות בנוי על חקלאים מבחינה תעסוקתית, ונושא התעסוקה הוא ביצה ותרנגולת. ליזם שבא לפה כדי להקים מפעל קשה לגייס אפילו עשרה עובדים. לבניין המועצה שלנו בספיר מגיעים כל יום 30 עובדים מדימונה. חוק המספרים הקטנים עובד פה. בערבה חיות 800 משפחות, וגם אם נכפיל את המספר הזה - זה עדיין כלום. בימים אלה קם מפעל באזור התעשייה של ספיר, אמורפיקל לתוספי מזון, שאמור להעסיק 100 עובדים ולא פשוט לו לגייס אותם. המטרה שלנו צריכה להיות הכפלה של מספר המגרשים שמשווקים כאן. נכון להיום אם תרצה לבוא לגור פה - לא תמצא מגרש ריק".

אין תוכניות לסיוע למשבר בחקלאות?

בלום: "יש מתווה שבמסגרתו יוזרמו 100 מיליון שקל לסיוע למגדלי הפלפלים, והאוצר ומשרד החקלאות הכינו תוכנית הסבות למגדלי הפלפלים. אם לפני עשור 90% מבעלי הנחלות בערבה היו חקלאים והיום זה 60%, בסופו של דבר זה יתייצב על 50%. האחרים יעסקו בעבודות סביב החקלאות".

גיל כהן מגן

המשבר התעסוקתי הזה משמעותי במיוחד לאור העובדה שלמעט סעיף הדיור, עלויות המחיה בערבה לא שונות מבמקומות אחרים בארץ, ויש סעיפים שבהם הן אפילו יקרות יותר. מי שמפנטז על פריפריה זולה עשוי להיות מופתע לרעה. כשאנחנו שואלים את בני הזוג שיר כמה כסף להערכתם צריכה משפחה כדי לגמור את החודש במקום, הם עונים: "20 אלף שקל".

נטו? למשפחה כמוכם עם שני ילדים? זה יקר גם במרכז.

ניר: "אתה יודע מה - אולי 17 נטו".

איך?

אייל טואג

דוריס: "אנחנו משלמים שכירות של 4,100 שקל בחודש לחמישה חדרים, 1,600 שקל לפעוטון, אלה הולכת לגן עירייה אבל משלמים עוד 750 שקל על הצהרון, האוכל בסופר יקר יותר מאשר במרכז, אבל מצד שני אוכלים רק בבית — אז זה מתקזז".

ניר: "פעם בחודש נוסעים להורים של דוריס בבאר שבע, פעם בחודש נוסעים להורים שלי בקיסריה. כל נסיעה לקיסריה עולה 2,000 שקל פלוס: מסעדה, איזה צעצוע שקונים, הוצאות דלק".

הוצאות הדלק משמעותיות באזור שבו ביקור בסופר או הקפצה של הילד כרוכים בנסיעה למרחק של 20 ק"מ וביקור אצל ההורים במרכז דורש לנסוע שלוש שעות לכל כיוון. תוסיפו לכך מקרים שבהם אחד מבני הזוג עובד בבאר שבע ותבינו מדוע פגשנו משפחות שדיווחו על הוצאות דלק של 5,000–6,000 שקל בחודש. סעיף עלות מחיה נוסף ייחודי לאזור, במיוחד בקיץ, הוא עלות החשמל. פגשנו משפחות שהעידו שהפעלת המזגן לאורך כל היום במהלך הקיץ החם דוחפת את חשבון החשמל שלהן לרמה של 2,000 שקל בחודש. סעיף עלות נוסף באזור נובע מהעובדה שצורת ההתיישבות היחידה בערבה היא כפרית, ובמושבים באזור תצטרכו לשלם בנוסף לארנונה גבוהה מיסי מושב, שלדברי חלק מהתושבים מסתכמים בהוצאה של 1,600 שקל בחודש יחד עם הארנונה.

בתקופות הטובות של החקלאות המקומית בערבה, שבהן לבעלי המשקים באזור היה רווח של מאות אלפי שקלים בשנה, הוצאה חודשית של 20 אלף שקל נטו היתה דבר שאפשר לעמוד בו. אבל ברגע שזו קרסה, אין באזור אפשרויות נוספות רבות להגיע למשכורות של העשירון העליון. כפי שאומר אחד התושבים: "אילו עבודות של שכיר פה באזור מכניסות ככה? אילו עבודות יש פה לנשים? נשאר רק לנסוע לחתום אבטלה בדימונה. אתה יכול לומר שאנשים יעבדו פה במכירות טלפוניות, אבל לא בטוח שזו האוכלוסיה שמתאימה לזה. הרבה בנים שהיו אמורים לחזור לגור פה ביטלו את החזרה שלהם. המדינה לא מבינה שאין פה תקווה".

"הערבה מושלמת ליזמים"

לתושבים הוותיקים שהתרגלו להתפרנס מחקלאות קשה לעשות את השינוי המחשבתי ולשקול אפשרויות אחרות, אבל תושב חדש יצטרך להפנים שהמעבר לערבה עשוי להיות כרוך בפתרונות תעסוקה יצירתיים. איש הקולנוע אייל שיראי, שביים בין השאר את "ציפורים בניוטרל" והפיק את "מדורת השבט", מתגורר בשמונה השנים האחרונות ביישוב צוקים שבערבה התיכונה עם בת זוגו, השחקנית לשעבר רווית רוזן (טינקרבל) וילדיהם. "אני במקור מהוד השרון והייתי תל־אביבי כל חיי", אומר שיראי.

אז מה אתה עושה פה?

"אני מפיק סרטים. כשאתה במרכז ומפיק סרטים יש מערכת שלמה שאתה צריך להקים סביבך: משרד, מזכירה, רואת חשבון. כדי להחזיק את המערכת הזאת ולקיים את המשפחה, אתה חייב שייכנסו לך כל הזמן פרויקטים, וכשאתה קורא תסריט אתה לא שואל את עצמך אם אתה אוהב אותו או לא, אלא אם יש בו כסף. מצאתי את עצמי עומד בפרמיירות, מסתכל על התוצאה, שואל את עצמי מה אני קשור לזה, ורץ אחרי הזנב של עצמי רק כדי לשרוד. זה היה רחוק מהרעיון שבגללו נכנסתי לתחום הזה. גם לגדל ילדים במרכז זה התנהלות של 'אבא, תיקח אותי, תחזיר אותי', והרגשנו לא טוב במרוץ הזה. חיפשנו מקום שפוי לגור בו, מקום שנוכל לעבור אליו ולשנות דברים, ופה הרגשנו משהו חזק, חופש של חיים אמיתיים בלי צריכה מוגזמת. קנינו פה בית ובמשך שנה שלמה באנו בכל סוף שבוע שני. אחרי שנה החלטנו שאנחנו עוברים לפה, ומאז אנחנו פורחים - גם כלכלית. איך שעברנו לכאן החלטתי שאני צריך להתפרנס ולקחתי על עצמי את ההפקה של פסטיבל הסרטים בחיפה".

אפשר להפיק אירוע כזה בשלט רחוק?

"עם כישרון וטלפון אפשר לעשות הכל. אני שוכר משרד עם מתאמת הפקה לחודשיים של הפסטיבל. אחר כך הציעו לי להפיק את היום הפתוח פה - התערוכה החקלאית הגדולה של הערבה".

אייל טואג

אתה אומר שברחת מפשרות, אבל כיום אתה עוסק בהפקה של אירוע מסחרי.

"היום הפתוח הוא קרנבל של חקלאות מכל הארץ. זה אירוע תרבותי, המסיבה של האזור, וזה נהפך לחלק מהפרנסה שלי. חוץ מזה מפה הפקתי את הסרטים 'דוקטור פומרנץ' ו'שרקייה'. לפני שלוש שנים הפקנו את פסטיבל הסרטים של הערבה, שהתקיים בצוקים. זה מקום שנוח ליזום ולעשות בו דברים. כשאתה בא עם יזמות הכל רץ פה. יש בחבל הארץ הזה שלושה חבר'ה שמנהלים הכל. כשאתה בא עם רעיון, אתה מגיע בקלות למי שמחליט לגביו".

צוקים וספיר הם שני היישובים היחידים באזור שאינם חקלאיים. ממה אנשים מתפרנסים פה?

"ביישוב יש עשרה מתחמי צימרים, ואני שותף ב'צימרים במדבר' ומתפרנס מתיירות. מדי שנה באים לכאן 5,000 איש לפסטיבל הסרטים, וזה מספק הכנסה לבית הקפה שביישוב. חוץ מזה המון אנשים מצוקים עובדים בחינוך, יש שעובדים במועצה, חלק עובדים אצל החקלאים, ויש אצלנו גם שני אדריכלים שנוסעים למרכז ופסיכולוג שעובד באילת ועוד יום אחד בתל אביב. היישוב מפוצץ, אני לא יכול למצוא בית להשכרה. אם יקימו עוד יישוב כמו צוקים, הוא יתמלא תוך 10 דקות. 100 איש עומדים בתור ל–50 מגרשים ביישוב. אנשים רוצים שקט, הם לא רוצים שייתנו להם בראש כל הזמן. וכן, מי שבא לפה מוותר על הקריירה, על המרוץ להיות עשיר ומפורסם. אני הורדתי מסדר היום את המטרה לזכות באוסקר על הפקה. אני רוצה לחיות את החיים בכיף ולגדל את הילדים. אם אתה משתחרר מהראש של המרכז ומוכן לעבוד במה שצריך, יש כאן המון עבודה. זה מקום מושלם ליזמים".

ומצד שני יקר לחיות פה.

"מבחינת עלויות הדיור, אין מה להשוות את מה שקורה פה למרכז, לא במחירי שכירות ולא במחירי קנייה. בניתי פה בית על שטח של דונם ב–700–800 אלף שקל. במיליון שקל אתה בונה לך פה טירה. נכון שעלות הנסיעות גבוהה, אבל עברתי למכונית מונעת בגז והעלויות ירדו בחצי. גם אם יש דברים יותר יקרים פה, זה לא בא עם תרבות הצריכה שיש במרכז. אני לא מסתובב עם ארנק בכיס, אני לא צריך לשלם פתאום על חניה או משהו אחר. אין כאן קונספט של ללכת עם הילדים לחנות צעצועים. אנשים שמדברים על כמה יקר פה לא חוו את מה שקורה במרכז".

אייל טואג

"כשיהיו מגרשים - יהיו קונים"

שיראי נוגע בנקודה מהותית במעבר לערבה: מי ששוקל אפשרות כזאת, יצטרך להבין שזאת לא רק בחירה כלכלית, ויש בה גם מרכיבים רוחניים ואידיאולוגיים. לכן האזור עשוי למשוך אליו אוכלוסיה שמטבעה נוטה להכליל שיקולים כאלה בבחירות שלה.

נתנאל אלינסון, 31, הגיע ליישוב ספיר לפני שנה מהיישוב קידה שבשומרון. אלינסון, חובש כיפה, גדל בפדואל שבמערב השומרון ואשתו בעופרה. "תמיד חלמנו לעבור לנגב", הוא אומר. "אנחנו משגעים על המדבר. לא במקרה הכרנו באילת. שנינו גדלנו ביישובים דתיים הומוגניים וחיפשנו לעבור למקום הטרוגני יותר, מקום לא דתי - ושיהיה בנגב".

אנחנו פוגשים את אלינסון באגם שבכניסה לספיר, מבלה עם שלושת ילדיו הקטנים שמנסים לתפוס דגים, והשיחה אתו מופרעת מדי פעם בצווחות שמחה של השלושה שזועקים "אבא, בוא תראה מה תפסנו". אלינסון עומד בראש המכינה הקדם צבאית של חצבה, שהקים אבישי ברמן, ואשתו אחראית על הגנים בספיר. "הגענו לפה שבע משפחות, וכולן מצאו פרנסה. יש לנו פה אחלה קהילה".

כולם חובשי כיפה?

"כן, אף על פי שלא הכרנו קודם לכן".

באילו תחומים אתם עוסקים?

"מורים, מרכזי פרויקטים חינוכיים, ויש פה הרבה כאלה. מקימים בחצבה בית ספר חקלאי במסגרת פנימייה, והמחזור הראשון שלו מגויס בימים אלה. בפארן ובחצבה פועל פרויקט דרך לוטן, פרויקט חינוכי־טיפולי לנוער בסיכון. הערבה כולה הולכת כיום למקום של חינוך. זה טבעי, כי במדבר יש שקט ואפשרויות לעשות תהליכים חינוכיים. בעיני, האתגר הגדול של הערבה הוא לייצר כמה שיותר מקומות עבודה שאינם חקלאיים".

לא קשה למשוך תלמידים למכינה במקום כל כך רחוק? מאיפה מגיעים כולם? זו בעיקר אוכלוסיה דתית מיהודה ושומרון?

"לא. מתוך 450 איש שמתראיינים מתקבלים בסוף רק 40. הם מגיעים לפה גם מחיפה, תל אביב, הקריות, קיבוצים ומושבים, חילונים ודתיים, בנים ובנות. וכולם לומדים על ציונות וזהות".

איך עלות המחיה פה ביחס ליהודה ושומרון?

"היתרון הגדול הוא שלא צריך לשלם שכר דירה של 4,000 שקל, כך שמבחינה זו ברור שיותר זול פה. ב–1,800 שקל לחודש תשכרו כאן בית בשטח 85 מ"ר. המרחקים מייקרים, כל נסיעה עולה מאות שקלים. אחרי הכל זו הפריפריה הרחוקה ביותר במדינת ישראל, זה לא קיים בצפון. בסופו של דבר, כדי לגור פה צריך קודם כל לרצות לבוא לפה".

תחושת השליחות של האוכלוסיה הדתית מקנה לה יתרון בבואה להתיישב בפריפריה. "בהרחבות שלא מתרוממות ינסו בסוף למכור את השטחים לדתיים", אומר אחד מתושבי המושבים באזור. "הם יביאו לפה מציונות. הרי בסופו של דבר מה שאתה מקבל כשאתה קונה פה שטח זה אדמת טרשים וקרוואן".

בלום מסכים: "הרבה משפחות דתיות יתיישבו כאן בעתיד הקרוב. אני לא מומחה לציבור הדתי־לאומי, אבל רבים ממנו רוצים לבוא לפריפריה".

תצליחו למכור את המגרשים?

"כן. אולי זה לא ביום הראשון. אולי זה ייקח שנתיים־שלוש, אבל ברגע שיהיו מגרשים — יהיו קונים". 

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות