תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מחאת 
הרווקות: כמה עולה לחיות לבד?

לכתבה
רויטרס

רווקות מאוחרת היא לא רק מצב נפשי או סטטוס חברתי, אלא גם מעמד כלכלי הולך וגדל בעל מאפיינים משלו. למשל: הכנסות מוגבלות לצד הוצאות כבדות ■ למה קשה להתברגן כשאת רווקה? פרויקט מיוחד

191תגובות

באחד הפרקים הידועים בסדרה "סקס והעיר הגדולה", שנקרא "זכותה של אישה לנעליים", קארי בראדשו, כוכבת הסדרה, מגיעה למסיבה לרגל לידת תינוק בבית חברתה, קירה, ומתבקשת להשאיר את נעליה בכניסה כדי לא ללכלך את הרצפה שעליה זוחלים תינוקות. כשהיא עומדת לעזוב את המסיבה מגלה קארי שהנעליים היקרות - שעליהן היא שילמה 485 דולר - נעלמו. קארי לא מוותרת בקלות. כעבוד כמה זמן היא חוזרת לדירת החברה ומתעניינת האם היא מצאה את נעליה וגם רומזת לה שהן היו יקרות. החברה מוכנה לפצות אותה, אבל בסכום של 200 דולר בטענה שזה טירוף לשלם כל כך הרבה עבור נעליים. קארי מזכירה לחברה שבעבר גם היא נהגה לשלם סכומים כאלו על נעלי המעצב 
מנולו בלניק. "זה היה לפני שהיו לי חיים אמיתיים. עכשיו יש לי אחריות - ילדים, בית", עונה החברה. קארי מנסה לטעון שגם לה יש חיים והם אמיתיים לא פחות.

אולי לא מפתיע שזוג נעליים (יוקרתיות במיוחד כמובן) שימש את יוצרי סדרת הטלוויזיה המיתולוגית כדי לדון באחת הסוגיות החברתיות והכלכליות הרגישות שנותרו עדיין כמעט בגדר טאבו. ולא, אין הכוונה לכוח הקפיטליסטי של נשים עצמאיות החיות בגפן, כוח שמאפשר להן לרכוש לעצמן נעליים ולחגוג את מעמדן. 
הדו שיח בין קארי הרווקה הניו יורקרית לחברתה שהפכה לאמא הוא לא רק מאבק בין שתי צורות חיים, אלא גם מלחמה כלכלית בין שתי קבוצות אוכלוסייה.

אחרי שהיא חוזרת לביתה עורכת קארי 
חישוב ומגלה שבמשך השנים היא העניקה לחברתה מתנות בשווי של 2,300 דולר - למשל לרגל אירוסיה, במסיבת הרווקות שלה וכשנולדו שלושת ילדיה. בזמן הזה היא לא קיבלה מהחברה (או בכלל ממכריה) מתנות לציון אירועים בחייה. רווקוֹת, היא רוטנת, אינן מקבלות מתנות. "אם את רווקה אין אף אירוע שבו אנשים חוגגים אותך", היא מסבירה לחברה אחרת, ומוסיפה: "למה אי אפשר להשיג כרטיס ברכה שעליו כתוב 'ברכות! לא התחתנת עם הבחור הלא נכון!'"

הפרק מעורר דיון בסוגיה רגישה שבדרך כלל לא מקבלת תשומת לב: המחיר הכלכלי (שמצטרף למחיר החברתי) שנדרשים לשלם רווקים ורווקות על הבחירה שלהם, או לעתים על חוסר הברירה, לא להתחתן, והמתח ביניהם לבין חבריהם הנשואים. אורח חיים שכולל מסלול שגרתי של לימודים, עבודה, נישואים וילדים מלווה במשמעויות כלכליות ברורות. אולם מהן המשמעויות הכלכליות של בחירה במסלול חיים שונה שאינו כולל זוגיות ומשפחה? כיצד בחירה זו משפיעה על כושר ההשתכרות וכיצד היא משנה את מבנה ההוצאות? נושא זה כמעט שלא זוכה לתשומת לב. בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לדוגמה, לא אוספים נתונים לגבי כושר ההשתכרות של רווקים לעומת נשואים. ניתן היה לשער שלרווקים יש יותר פנאי ומשאבים להשקיע בהשכלה גבוהה ובתארים מתקדמים, וכך אולי גם לשפר את כושר ההשתכרות שלהם. מנגד, לפחות בהשוואה לחבריהם שחיים בזוגיות (ללא ילדים לפחות), רווקים נדרשים לשאת לבדם בהוצאות דיור, חשבונות והוצאות שוטפות שבמשקי בית אחרים מתחלקות בין שני מפרנסים. כשגיל הנישואים עולה, וככל שאנשים חיים יותר שנים כרווקים, וכשרבים מהם אף בוחרים לחיות ללא זוגיות וילדים, עולה החשיבות של סוגיה זו.

 

הכתבה מתפרסמת בגיליון נשים ועסקים של מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

 

מאז שנות ה־70 גדל בישראל חלקם של הרווקים היהודים בני 29־25 מ־28% ל־65% בסוף שנת 2013, כך לפי נתוני הלמ"ס. בקרב אוכלוסיית הנשים השינוי דרמטי אף יותר: חלקן של הרווקות באותה קבוצת גיל עלה מ־13% בשנות ה־70 ל־50%. ככל שעולים בגיל חלקם של 
הרווקים יורד, אך עדיין מדובר בחלקים משמעותיים מהאוכלוסייה: כך למשל, 30.7% מהגברים בגילי 34־30 בישראל מעולם לא נישאו (33.4% באוכלוסייה היהודית), ו־20.4% מהנשים בקבוצת גיל זו (22.1% מהנשים היהודיות) הן רווקות. ככל שעולים בקבוצות הגיל חלקם של הרווקים שמעולם לא נישאו מצטמצם – אך גדל חלקם של הפנויים, כלומר שאלו שכבר הספיקו להתגרש ואינם נשואים.

החוקרים פרופ' עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג טוענים שאחת הסיבות לירידה בנישואים היא הלגיטימציה להישאר רווקים. צעירים, ובעיקר נשים, שחצו את גיל 30 כרווקים, נחשבו עד לפני שנים לא רבות לסוג של נכים ואומללים, וסבלו מסטיגמות ומדעות קדומות. "המוסכמה הזאת עדיין רווחת בעולם המערבי ובאופן מובהק יותר בישראל, שנחשבת לחברה מסורתית ומשפחתית מאוד", הם קובעים במחקר שבחן את הרווקות כדרך חיים ונכתב בחסות מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית בטכניון. "עם זאת, לאט ובהתמדה התיוג השלילי על הרווקות הולך ונחלש. הסיבה העיקרית לשינוי ביחסה של החברה לרווקות היא העובדה שמה שנחשב בעבר לחריג נעשה עם הזמן יותר ויותר שכיח. לעתים אפילו רצוי". במילים אחרות, טוענים החוקרים, הרווקות עוברת נורמליזציה.

בלמ"ס מציינים שגיל הנישואין הממוצע עלה ב־40 השנים האחרונות בכמעט שלוש שנים בקרב החתנים ובכשלוש שנים וחצי בקרב הכלות. עם זאת, החברה הישראלית, שכוללת קבוצות מסורתיות, היא עדיין בין המובילות העולמיות בתחום הנישואים. ב־2013 היו 6.5 אירועי נישואין ל־1,000 איש - שיעור המבטיח דירוג בצמרת מדינות ה־OECD.

עוד עולה מנתוני הלמ"ס כי לרווקים יש נטייה להתקבץ באזורים מסוימים. כך למשל, 83% מהצעירים (29־25) המתגוררים בתל אביב הם רווקים. מבין הנשים בקבוצת גיל זו 70% מהתל אביביות הן רווקות. שיעורים גבוהים של רווקים יש גם בחיפה ובראשון לציון. אולם מבין הערים הגדולות, בפתח תקווה, אשדוד וירושלים שיעור הרווקים נמוך מהממוצע הארצי. כפי שנראה בהמשך, הבחירה של הרווקים להתגורר בתל אביב, יחד עם הנטייה שלהם (שנובעת מכורח המציאות) לגור בדירות שכורות, גורמת לכך שהם נדרשים לשלם סכומים גבוהים על דירות שמתאימות ליחידים.

העלייה בחלקם של הרווקים באוכלוסייה הופכת אותם לכוח כלכלי משמעותי. כך למשל 29% מכוח העבודה נכון ל־2012 הסתמך על רווקים, לפני נתוני הלמ"ס.

הדודה כבר לא שואלת

מה גורם להפיכת הרווקוּת לתופעה רחבה יותר ויותר? מיטל קארה פוליאק, יועצת ארגונית ומומחית לתקשורת בינאישית, פרסמה באחרונה את הספר "אנשי המחר" שבו היא מתייחסת למודלים החברתיים החדשים המתהווים בעשורים הקרובים. לדבריה, מחולל השינוי המרכזי הוא האינטרנט שחושף את הציבור למודלים חדשים שזוכים כולם למידה שווה של הכרה חברתית. "האינטרנט חושף בפנינו מגוון של תבניות חיים שזוכות ללגיטימציה. אם בעבר התבנית המקובלת היתה להתחתן, להביא ילדים ולגדל אותם יחד, עד כמה שאפשר במונוגמיה ארוכת שנים, כיום גם להיות חד הורית וגם להביא ילד במסגרת חד מינית הן בחירות לגיטימיות. לאט לאט מתקבלות כנורמטיביות תבניות שחורגות מהנורמה", מסבירה קארה פוליאק. השינוי התפישתי הזה מביא לטענתה גם להתרחבות שכבת הרווקים. "אנחנו הולכים לכיוון שבו כל תבנית משפחתית היא לגיטימית - גם ללא זוגיות וללא ילדים", היא אומרת. הדודה ששואלת בגיל 30 מה קורה עם חתונה כבר התרגלה שגם בגיל 35 או 40 לגיטימי לא להתחתן.

אחד המחקרים שמציגה קארה פוליאק בספרה מגלה שהנטייה של נשים משכילות הוא 
לדחות את גיל הנישואין, כלומר להאריך את פרק הרווקות בחייהן. הדבר גורם לכך שמצד אחד סיכוייהן להתחתן פוחתים. עם זאת, ככל שגיל הנישואים עולה, כך יורד הסיכוי שהנישואים ייגמרו בגירושים. גיל המתחתנים שבו נמצאים הנישואים היציבים ביותר היה 35. בעלות הסיכוי הנמוך ביותר להתגרש הן נשים משכילות. "כשהן מחליטות להתחתן הן יותר בשלות והן עושות את זה גם ממניעים רציונליים, ולא רק רגשיים ואימפולסיביים", מסבירה קארה פוליאק.

מחקר דמוגרפי שערכה החוקרת יבגניה ביסטרוב, שאותו מציגה קארה פוליאק בספרה, מראה שיחד עם העלייה בגיל הנישואים נדחה גם גיל ההורות, על המשמעויות הכלכליות הנלוות לכך. ב־2009 רק 2% מהנשים החילוניות ילדו לפני גיל 25. רובן (76%) דחו את הלידה הראשונה לקבוצת הגיל 29־25 ו־38% מהן נשארו ללא ילדים בגילים 34־30. דפוס זה דומה למצב ברוב המדינות המפותחות באירופה.

גם קארה פוליאק מסכימה שלרוח התקופה החדשה יש השלכות כלכליות רחבות השפעה. "יקר מאוד להיות רווקה. צריך לשלם לבד שכר דירה וחשבונות, ואליהם יש להוסיף הוצאות עצומות לפיתוח האישיות שמאפיינות את חיי הרווקות - בילויים, סדנאות וטיפול פסיכולוגי. אנחנו רואים טרנדים כמו אימון אישי, מיוגה ועד בודהיזם, קבלה, כל אחד והדרך שלו. כולם מחפשים לממש את עצמם ולמצוא מה שעושה להם טוב. זה כאמור דורש הרבה משאבים. לעומת זאת, המשמעות של ילד היא פחות כסף למימוש עצמי וגם פחות זמן ואנרגיות", היא קובעת.

"אם בעבר הרווקות נחשבה לשלב מעבר במסגרת תהליך ההתבגרות וההתמסדות, כיום היא נתפסת כתקופת חיים בפני עצמה בעלת מאפיינים וסגנון חיים ייחודיים. הצירוף בין רווקים שטרם התחתנו וגרושים שלא התחתנו בשנית אחרי הפרידה יוצר תופעה חברתית חדשה של שיעור גבוה מאוד של אנשים שחיים ללא בן/בת זוג קבוע/ה (סינגלים). ההשלכות של תופעה זו מרחיקות לכת, ודומה שהחברה הישראלית טרם עיכלה את מלוא משמעויותיה ולא נערכה בהתאם. כך למשל, רוב הדירות שנמכרות בארץ עדיין מתוכננות עבור משק בית משפחתי, ואיש אינו יודע מה יעלה בגורלם של אלפי אנשים שיזדקנו לבד. במובן זה הסערה והמשבר שיוצרים בני דור ה־Y במערכת החברתית עדיין רחוקים משיאם", כותבים במחקרם בני הזוג עוז.

גם בארצות הברית ומדינות אחרות המצב דומה. במאמר שפורסם ב־2013 במגזין האמריקאי "האטלנטיק" העריכו הכותבים שאישה לא נשואה מוציאה בחייה הבוגרים מיליון דולר יותר מאישה נשואה על בריאות, מסים, ביטוח לאומי וביטוחים אחרים. בהשוואה שנערכה בין שתי נשים, אחת בעלת כושר השתכרות של 80 אלף דולר בשנה, לעומת אישה עם הכנסה שנתית של 40 אלף דולר, הפער היה כחצי מיליון דולר. כך למשל נמצא כי אישה לא נשואה שמרוויחה 80 אלף דולר בשנה שילמה 155 אלף דולר יותר מס הכנסה במשך 40 שנות עבודה בהשוואה לנשואה באותה רמת הכנסה. ב"אטלנטיק" מנו יותר מ־1,000 חוקים שמקנים הטבות כלכליות או משפטיות לזוגות נשואים בארצות הברית, שבה שיעור הרווקים הוא כ־50%. אגב, במדינות שבהן יש הטבות מסים לזוגות נשואים נפגעים גם זוגות חד מיניים, אם הם אינם מוכרים כנשואים על ידי הרשויות. עידוד הזוגות להינשא, משערים ב"אטלנטיק", נובע מהתפישה לפיה אנשים נשואים הם שמחים ובריאים ולכן תורמים לטובת הציבור, אף על פי שמחקרים מראים שאין הבדל ארוך טווח במדדים אלה בין נשואים לרווקים.

דיור: מתחתנים גם עם המשכנתה

גילי, רווקה תל אביבית בת 31, מאסה בחיי השותפות. לאחר כמה מעברים בין דירות שותפים, בהן היא חלקה את חייה עם רווקים ורווקות אחרים, היא החליטה למצוא דירה משלה. – כלומר לא לגמרי שלה. כרווקה שכירה שעובדת בחברת פרסום היא לא יכלה להרשות לעצמה להפוך לבעלת דירה בעצמה. שכירות היא האפשרות היחידה מבחינתה. גילי היתה מוכנה להגדיל משמעותית את סעיף הדיור בתקציב שלה כדי ליהנות מפרטיות בדירה קטנה וצנועה.

תקופת חיפושי הדירה היתה קשה: מדי ערב היא ביקרה בדירות, שוחחה עם שוכרים ובעלי דירות ולא מצאה את מבוקשה. בחלק מהמקרים הדירות היו מוזנחות וחשוכות. בדירות שמצאו חן בעיניה היא עמדה מול חוזים דרקוניים שלא הסכימה לחתום עליהם. בסופו של דבר, לאחר שלושה חודשים מעייפים ומייאשים, שבהם חרשה את לוחות המודעות האינטרנטיים ונעזרה במכריה כדי להגיע לדירות לפני שהן התפנו ויצאו לשוק, היא ויתרה על החלום לגור לבד ונכנסה, שוב, לדירה עם שותף. "בסכום נמוך מזה שהתכוונתי לשלם עבור שכר דירת יחיד קיבלתי דירה מרווחת, משופצת, מוארת ובמיקום מצוין. אמנם אני מתפשרת על עניין הפרטיות, אבל בתמורה אני מקבלת איכות חיים בתחומים אחרים", היא אומרת.

הקשיים שחוותה גילי מוכרים לרבים מהשוכרים, בוודאי בתל אביב ובסביבתה. אולם נראה שהשוק מערים על רווקים - כיחידה כלכלית שמונה אדם אחד בלבד - קשיים נוספים. היצע הדירות בנות חדר עד שניים קטן, ומחירי השכירות המאמירים מקשים על השוכרים הרווקים. לא פלא שהרווקוּת המאוחרת צומחת בד בבד עם תופעה עולמית נוספת: יציאה מאוחרת של ילדים מבית הוריהם, שרבים מהם מעדיפים לוותר על פרק השותפות בדירה ולעזוב את בית ההורים כשיוכלו לעמוד ברשות עצמם, כלומר לשכור דירה משלהם.

לעתים קרובות דירה שמתאימה למגורי אדם אחד דומה בגודלה, ולכן גם בעלותה, לדירה שיכולה להתאים לזוג שמתחלק בהוצאות עליה. לפי נתוני הלמ"ס, דירת 2־1.5 חדרים בבירת הרווקים, תל אביב, עלתה בממוצע 4,075 שקל ברבעון השני של השנה, לעומת 2,296 שקל ב־2007 - עלייה של 77%, ובסך הכל עלייה של 188% תוך שני עשורים מאז 1995. בחיפה, שגם בה שיעור הרווקים גבוה יחסית, שכר הדירה לדירה בגודל זה הוא 1,903 שקל בממוצע. גם עליית המחירים בחיפה היתה מתונה יותר מזו שבתל אביב - 41% מאז 2007 ובסך הכל 87% מאז 1995. בירושלים, שבה שיעור הרווקים נמוך יחסית, המחיר הוא 2,966 שקל בממוצע נכון לרבעון השני של השנה. לשכר הדירה יש להוסיף גם הוצאות נלוות שמסתכמות באלפי שקלים נוספים בשנה, כמו ארנונה, חשמל ומים. כמובן שגם זוגות ומשפחות עם ילדים מושפעים מהעלייה במחירי הדיור, אך כשיש שני מפרנסים העלייה במחירים מתחלקת ביניהם.

מחירי השכירות מהותיים לרווקים, שכן בשעה שחבריהם מתחתנים ורבים מהם עוברים לשלב המשכנתה בחייהם, הרווקים ממשיכים לשכור דירות שנים רבות. בשנות ה־20 לחייהם אין פער גדול בין הנשואים לרווקים שחיים בדירות שכורות - 49% מהנשואים ו־44% מהרווקים. בעשורים הבאים הפער הולך וגדל. לפי נתוני הלמ"ס המעודכנים לשנת 2012, בשנות ה־30 לחייהם שיעור הנשואים שמתגוררים בדירות שכורות יורד ל־32% בשעה ששיעור הלא נשואים שגרים בדירות שכורות עולה ל־48%. בשנות ה־40 לחייהם, לאחר שרוב הנשואים כבר נהפכו להורים ובעלי משפחות, 35% מהרווקים עדיין גרים בדירות שכורות. לעומת זאת, רק 15% מהנשואים גרים בדירות שכורות. תמונת ראי של מצב זה ניתן לראות בחלקם של הגרים בדירות בבעלותם מקרב הנשואים: בשנות ה־30 לחייהם 63% מהנשואים חיים בדירה שנמצאת בבעלותם לעומת 39% מהרווקים. בשנות ה־40 59% מהרווקים מגיעים גם הם לדירה בבעלותם בהשוואה ל־81% מהנשואים.

אחד הגורמים לפערים בשיעורי הבעלות על דירות למגורים בין רווקים לנשואים נובע ממכפיל הכוח שממנו נהנים זוגות. ראשית, לצורך רכישת דירה, שמלווה במשכנתה, נדרש הון ראשוני שלזוג של שני מפרנסים פחות קשה להשיג. במקרים רבים המקור להון ההתחלתי הוא הכסף שמקבלים מההורים לחתונה.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בארצות הברית, שהובאו ב"אטלנטיק", קיים פער משמעותי בין רווקים ולנשואים בהוצאה על דיור: זוגות מוציאים בממוצע 23.9% מההכנסה השנתית שלהם על דיור, בהשוואה לרווקים שמוציאים 30.3%. בקרב נשים רווקות שיעור זה עולה ל־39.8% - ומדובר בנתח משמעותי מההכנסה החודשית שמשפיע על היכולת 
להשקיע באפיקים אחרים. ד"ר בלה דה־פאולו, אמריקאית שחקרה את חיי הרווקות ופרסמה ספר בנושא, טוענת שמתווכים ובעלי דירות מפלים לרעה רווקים ולכן גורמים לצמצום נוסף בהיצע הדירות העומד לרשותם.

אי-פי

היכרויות: גברים משלמים, 
נשים מצפות

"איך תגיבו בדייט ראשון אם הבחור לא משלם את כל החשבון?" הפוסט הזה, שכתבה אחת החברות בקבוצת הפייסבוק "בחורות ובחורים שווים בין חברים", גרר יותר מ־1,000 תגובות. פוסטים ברוח זו עולים בקבוצה מדי כמה שבועות ותמיד מעוררים הדים, כי הם נוגעים בנקודה כואבת עבור שני המינים: מצד אחד, גברים מתקשים להוציא מאות שקלים על כל דייט; ומנגד, נשים מצפות שישלמו עליהן, כדי להפגין כלפיהן כבוד ולחזר אחריהן כראוי. "זה קטע של ג'נטלמניות. זה גם ככה בדרך כלל משהו בקטנה כמו כוס קפה", כתבה אחת מחברות הקבוצה בתגובה לפוסט.

עולם הדייטים, במיוחד בקרב בני 30 ומעלה, כאשר נשים רבות מצפות שהגברים יהיו מספיק מבוססים כלכלית כדי שיוכלו לשלם את החשבון, מוסיף קטגוריה נוספת להוצאות החודשיות של הרווקים המאוחרים. לפי סקר שערך אתר JDate, כ־82% מהגברים בגילי 45־36 טענו כי הם משלמים בדייט הראשון. גם בקרב הנשים הסקר מראה כי הגברים הם אלה שנושאים בנטל: 70% מהנשאלות בגילים אלה אמרו שהבחור הוא זה שמשלם בדייט ראשון.

"אני רוצה להכיר, להתאהב ולעבור לשלב הבא של זוגיות ומשפחה, אבל הדרך לשם עולה לי הרבה כסף", אומר שי, בן 34 מאשדוד. "בכל דייט אני שותה איזו בירה, וגם היא שותה בירה או כוס יין, וכבר אנחנו מגיעים למינימום 60 שקל. אם הדייט הולך טוב אני יכול לגמור את הערב ב־250 שקל. כמובן שגם בדייט השני אני צריך לשלם, כי היא מצפה לזה, ואז יכול להיות שבדייט השלישי היא תחתוך, או שאני לא ארצה להמשיך, ואז הכל מתחיל שוב".

גברים רווקים מספרים שלפעמים הם נכווים עם חשבון מנופח בתום הבילוי ומרגישים שנשים באות רעבות במיוחד ולא שוקלות לרגע להציע לשלם את החשבון, חלק ממנו או לפחות את הטיפ. הנשים, מצדן, ניסו להציג איך הן רואות את הדברים: "אם החשבון קטן אז לא צריך לעשות סיפור, הגבר יכול לשלם. אני בדרך כלל לא שותה הרבה, אז הוא יכול לספוג את זה", אומרת סיון, בת 34 מגבעתיים.

ההוצאות על היכרויות מתחילות עוד לפני הדייטים עצמם. רבים מבני ה־30 ומעלה פתחו כרטיס באתר היכרויות זה או אחר. שי טרוצמן, מנכ"ל JDate ישראל, מספר כי 61% מהרווקים הרשומים כחברים בעלי מנוי בתשלום באתר הם בני 40־30, כש־54% מהם גברים. "אנשים מאמינים שברגע שהם משלמים נוצרת מחויבות למציאת אהבה רצינית. מי שמחפש קשר מזדמן יודע לפנות לפלטפורמות אחרות", טוען טרוצמן.

לפי חברת המחקר IBISWorld, אתרי היכרויות בארצות הברית צפויים לרשום הכנסות של 1.7 מיליארד דולר ב־2015, לעומת כמיליארד דולר בשנה שעברה, ואילו אפליקציות להיכרויות יכניסו 628 מיליון דולר השנה, לעומת 572 מיליון דולר ב־2014.

אפשר כמובן להכיר באפליקציות חינמיות כמו טינדר, הידועה בקשרים הלא מחייבים שהיא מציעה; דייטינגבוק בפייסבוק; או אתרים ייעודיים שהרישום אליהם הוא חינמי. אבל גם מי שלא מאמין בתשלום עבור מציאת אהבה נאלץ לעשות זאת לעתים, מהסיבה הפשוטה שבאתרים מסוימים כדי לתקשר באופן מלא עם בן זוג פוטנציאלי צריך להיות מנוי משלם באתר. כך למשל, ב־JDate, מי שאינו מנוי לא יכול לשלוח הודעות או לקבל אותן. האופטימיים יותר, שמאמינים שימצאו אהבה בתוך חודש בלבד, משלמים 129 שקלים למנוי לחודש; הפסימיים יותר משלמים 414 שקל לחצי שנה.

באתר Ok Cupid פועלים בשיטה דומה אך נוקשה פחות - תוכלו לשלוח הודעות, אבל לא לראות מי עשה לכם לייק. הסקרנים יצטרכו לשלם 20 דולר לחודש, או לבחור במנוי לשנה במחיר 5.8 דולרים לחודש.

בלומברג

תיירות: בורחים מדיכאון החגים

מדי שנה, בחגי תשרי, מאות אלפי ישראלים מנצלים את ימי החופש הרבים ונוסעים לחו"ל. מדובר בעיקר בזוגות ומשפחות, אך יש גם לא מעט רווקים שמחפשים מפלט. "אני לא יכולה להישאר כאן בחגים, זה מכניס אותי לדיכאון", מספרת שגית, בת 32 מאשקלון. לדבריה, "הלבד הזה בחגים, בלי בן זוג, כשכולם סביבי כבר עם ילדים, פשוט הורס לי את החגים. ארוחה משפחתית רודפת ארוחה משפחתית, אז אני פשוט מעדיפה לעלות על מטוס ולא להיות כאן".

רווקים רבים שמבקשים לדלג על עונת החגים כולה נוהגים לנסוע לתאילנד בראש השנה ולהישאר בה עד מוצאי החג האחרון של תשרי. "בכל שנה אני פוגשת כאן את אותם אנשים, ואנחנו ישנים באותו מלון", מספרת שני, בת 36 מתל אביב. "נכון שהטיסה לתאילנד לא זולה, אבל המחיה כאן כן, וזה חוסך לי את כאב הראש של הארוחות המשפחתיות בישראל".

לרוב הנוסעים לתאילנד עולים על המטוס לבד בלי חשש, כי שם קל להכיר ולהתחבר לאחרים. הבעיה היא במציאת שותפים לנסיעות אחרות, כמו בחופשות עירוניות, שבהן היכולת להכיר תיירים אחרים מוגבלת יחסית. "לא תמיד לחברים שלי יש כסף לזה, או שלא נוח להם לנסוע מתי שנוח לי לנסוע", מספר אייל, בן 38 מראשון לציון. "זה לא כמו שהיינו צעירים והיו לי הרבה חברים רווקים בלי מחויבות, שיכולים לקום ולטוס מתי שבא להם. כיום אני מוצא את עצמי נוסע לבד, ומעבר לכך שזה לא כיף, גם העלויות גבוהות. אני צריך לשלם על חדר זוגי למרות שאני ישן שם לבד, כי לא באמת קיים חדר ליחיד, ואם אני שוכר רכב, אז כל העלויות עלי. אם אני לא שוכר רכב ונשאר בעיר, אפילו התשלום על מוניות לא מתחלק לשניים".

אצל ליזי, בת 39 מתל אביב, הטיולים 
בעולם הם חלק אינטגרלי מהחיים. בשנה הראשונה לאחר הפרידה מבן זוגה היא החליטה לא לוותר על הנסיעות, שהיו חלק מהשגרה המשותפת, אבל היא עדיין נתקלת באתגרים בכל פעם שהיא מתחילה לתכנן טיול. "יום ההולדת שלי חל בחורף, וחשוב לי לא להיות בישראל ביום הזה. אני רוצה לברוח, וזו תקופה שמאוד קשה לצרף אלייך חברים כי אין חופשה מהעבודה. זה לא שאני אברח לצימר בצפון לבדי, יש גבול. ועדיין, החלטתי שאני לא מוכנה לוותר".

לדבריה, דווקא הנסיעה לחו"ל לבד יכולה להיות גם זולה יותר. "כשהייתי נוסעת עם בן זוג היה לי חשוב לדעת איך נראה החדר. עכשיו מה שמעניין אותי זה שהוא יהיה זול. קרה לי שהזמנתי חדר בפריז וכשהגעתי גיליתי שאפילו אין בו מקלחת ושירותים, והכל משותף ־ וזה לא הזיז לי. במקום זול יש אווירה שיותר מתאימה לרווקים. מכינים ארוחת בוקר ביחד, יושבים בלובי ומקשקשים ולפעמים אפילו ממשיכים לטייל ביחד. כך שעבורי, כבחורה, שלא תמיד נוח ובטוח לה ללכת בלילה לבד, זה ממש עוזר".

הקפאת ביציות. מתנת יום הולדת

לפני כשנה פרסם המגזין "ביזנסוויק בלומברג" כתבת שער שנשאה את הכותרת: "להקפיא את הביציות, לשחרר את הקריירה" (Freeze Your Eggs, Free Your Career). כמה חודשים אחרי פרסום הכתבה התברר שלא מדובר רק בסיפור עיתונאי פיקנטי, כשפייסבוק ואפל הודיעו כי הן מתכוונות לממן טיפולי הקפאת ביציות לעובדות, כדי לעודד אותן להשקיע קודם כל בעבודה ובקידום הקריירה שלהן, בלי שיצטרכו לוותר על הקמת משפחה בשלב מאוחר יותר.

יעל אורבך

ענייני פריון וילודה מעסיקים נשים רבות בזמן שהן מבססות את הקריירה שלהן. סקר שנערך בקרב 560 נשים (מרביתן מתחת לגיל 34) שפורסם במגזין "קוסמופוליטן" מראה כי כמחציתן ישקלו להקפיא ביציות כדי להפחית את הלחץ במציאת בן זוג וכדי לא לעצור את הקריירה בגיל מוקדם ולקיים אורח חיים משוחרר מחובות הכרוכות בגידול ילדים.

משרד הבריאות קובע כי אישה יכולה להקפיא ביציות מסיבות שאינן רפואיות אם היא מעל גיל 30 אך טרם מלאו לה 41. בפועל, מדווחים הרופאים שדיברנו עמם, כי הם כמעט שלא רואים נשים מתחת לגיל 35 שמבקשות להקפיא ביציות, למרות שכל שנה שעוברת מפחיתה את איכותן. "בחורה בגיל 32 עוד לא מרגישה את הצורך בהקפאת ביציות. מגיעות אלי נשים מבוגרות יחסית, למרות שהגיל קצת ירד מ־38 לאזור ה־35", אומר פרופ' דרור מאירוב, אחראי תחום שימור פוריות בשיבא תל השומר.

שימור פריון מסיבות שאינן רפואיות מתבצע במימון האישה, ועלותו נעה בין 20 ל־30 אלף שקל, תלוי במספר המחזורים הנדרשים. ד"ר אריק כהנא, מנהל יחידת ההפריה החוץ גופית באסותא ראשון לציון, מעיד על גידול במספר הנשים שפונות להקפאת ביציות. "אם בשנה הראשונה לאחר כניסת הנוהל החדש המאפשר לנשים מעל גיל 31 להקפיא ביציות טיפלנו בעשר נשים, בשנה האחרונה היו לנו כמעט 100 הקפאות מסיבות חברתיות ולא רפואיות". לפי דיווח ב"ניו יורק טיימס", למרות שאין סטטיסטיקה רשמית לגבי מספר הנשים שעברו הליך להקפאת ביציות, שני מוסדות רפואיים בארצות הברית שפועלים בתחום מסרו כי בשנתיים האחרונות מספר המטופלות הוכפל, והגיל הממוצע של האישה שמגיעה למרפאה ירד מ־39 לפני עשור ל־36 כיום.

"בגיל 35 הלכתי לרופא להתייעצות לגבי האפשרות להקפיא ביציות, אבל ההליך 
הרפואי הלחיץ אותי וגם העלויות הגבוהות", מספרת שני, כיום בת 38 בזוגיות, עם תינוק שנולד בהריון טבעי. "באותה תקופה לא הייתי בזוגיות ודאגתי לגבי העתיד. חששתי שגם כשאמצא בן זוג וארצה להיכנס להיריון, לא אצליח". בסופו של דבר זנחה שני את הרעיון כי במהלך חודשי ההתלבטות והניסיון לגייס את הכסף למימון הטיפול היא מצאה בן זוג. אבל גם אומרת שאם הקפאת ביציות לא היתה כרוכה בעלות כה גבוהה, היא לא היתה מתלבטת בקשר לביצועה.

"הנושא הכלכלי הוא משמעותי מאוד, אבל בדרך כלל הנשים מגיעות כשהן כבר יודעות מה העלויות, כך שמרביתן גם יבצעו את ההקפאה", אומר פרופ' מאירוב. "אני רואה הרבה פעמים את ההתגייסות המשפחתית לעניין. נשים שבאות עם ההורים שלה, והם גם אלה שעוזרים לממן".

גם ד"ר כהנא מתרשם שחלק מהנשים מסתמכות על תמיכה משפחתית: "חלק מהנשים מגיעות עם אמא שלהן והיא אומרת: 'זו המתנה שלי ליום ההולדת שלך השנה'".

רווקות בעיר הגדולה

היכונו למחאת הרווקים: פנינה טלל, 36, תל אביב

שבת בצהריים. כיכר רבין רגועה, אבל עם שקיעת השמש היא תתמלא באנשים כועסים נושאי שלטים שיככבו בכותרות העיתונים. עכשיו הגיע תורנו: "הרווקים המאוחרים".
אנחנו לא מנסים לקנות בית. מהפכת הדיור פונה לזוגות הצעירים ואנחנו לא בזוג, אז מתפשרים על שותפים כי לבד יקר יותר. המושג "יחד" מקבל משמעות חדשה.

אתמול חבר קנה מכונית בהלוואה מרובת תשלומים. הוא אומר שלא היתה לו ברירה – הוא רוצה לאסוף בחורה לדייט אז האמצעים קידשו את המטרה. הרכב יקר לו, אך יקר יותר להיות לבד. חבר אחר יגולל עוד סיפור לא מוצלח על דייט, וינסה להבין מה יותר עצוב: דייט שלא צלח או הכיס שמתרוקן מכל אותם ניסיונות להשיג "יחד".

"הרווקים המאוחרים" מוזמנים לאירועים רבים שבהם אנחנו מממנים את ה"ביחד" של אחרים: חתונות ואחריהן בריתות. בתקופות של חופשה נבחין בפרסומים של כל הדילים הגדולים – שהם לזוגות ומשפחות, אז נחפש שותפים לחדר בחופשה. גם לנו מגיע אוויר לנשימה. למדנו להתפשר.

והנה נגלה בשנים האחרונות עולם ההיכרויות האינטרנטי־וירטואלי החדש. נקווה ונאמין שנמצא שם את האחד/אחת שלבנו חפץ בהם. חיפוש האהבה הוא כבר לא בחינם, אבל נשלם בשם המטרה.

כל אלה הם רק דוגמאות לשלטים שטרם צבעו את הכיכר או עשו כותרות. אנחנו, הרווקים המאוחרים, קיימים אבל שקופים. אני לא ריקי כהן מחדרה ולא ויקי כנפו ממצפה רמון. אני פנינה מהמרכז. עובדת ולומדת במשרה מלאה כמו כל הרווקים המאוחרים, כדי לשרוד במדינה.

אישה ברשות עצמה: לי אפל, 35, ראשון לציון

בשלב כלשהו נפל לי האסימון. הבנתי שהסוס של הנסיך קצת מתעכב ושהעניין הזה של "לחכות למיועד לפני שהחיים מתחילים" בעייתי מאוד. הבנתי שיש לי שתי ברירות: להתפשר על בחור רנדומלי עם חמור, או לבנות את העתיד הכלכלי שלי בעצמי.

עד גיל 32 עשיתי הכל לפי "התוכנית הנכונה לבחורה לפני חתונה". עזבתי את הבית בגיל 20, התחלתי ללמוד, גרתי עם שותפים, עברתי לסדרת יחידות דיור מעופשות שחלקתי עם שני כלבים וג'וק אימתני, התקדמתי לדירה בשכונת עוני שבה הייתי היחידה שדיברה עברית. פרנסתי את עצמי בעבודות סטודנטים, בשילוב עזרה מההורים ומִחזור הלוואות, אבל בסוף הצלחתי לסיים לימודי משפטים והתחלתי לעבוד במשרה בשכר סביר. סביר לאדם אחד לפחות.

עשיתי בדיוק את אותו מסלול שעשו חברותי ללימודים – תלמדי, תמצאי משרה, תתברגי טוב במשרד, כך שכשתרצי להיכנס להריון הבוס לא יעקם את האף ויהיה מוכן לבוא לקראתך. בתור אשת מקצוע, ובייחוד עורכת דין, את יודעת כבר משנה א' שכאמא יהיה לך קשה למצוא עבודה, שהמניות שלך יצנחו ברגע ושכל נושא ההִתרבות שלך צריך להיות מתוכנן בקפידה ומתואם ללוח הזמנים של המעסיק.

אז הכל היה מוכן בגיל 32, רק שאז התגלו שתי בעיות. האביר, כאמור, נתקע איפשהו בדרך, והעבודה במשרד עורכי דין, מתברר, היתה גזר דין מוות לנשמה.

עם משכורת של כ־9,000 שקל נטו, שמהם את מוציאה 5,000 שכר דירה, 2,000 החזר הלוואות ושאריות תשלומים שצברת כסטודנטית ועוד 2,000 על אוכל, רכב והוצאות נלוות, לא נשאר שקל לעצמך, שלא לדבר על בית או גידול ילד לבד.

אז החלטתי, כנגד כל העצות, לא לוותר עדיין על החיים שלי. פתחתי עסק עצמאי בתחום שלא גורם לי לשקול לתלות את עצמי מדי בוקר רק לשם הפגת השעמום. לקחתי סיכון מתוך מחשבה שאם ההימור יצליח אוכל להגיע לעצמאות כלכלית לפני גיל פרישה, ללדת ילד לפני גיל 50 וגם, רחמנא ליצלן, אולי לגדל אותו בעצמי בלי להתנצל בכל פעם שהילד חולה, חוגג יום הולדת או עושה מסיבה בגן. עכשיו רק נשאר לי לראות אם ההימור יצליח.

מיכל רביבו

הדייט השווה מיליונים, רן, 41, תל אביב

היא קמה בפתאומיות ומציינת שהיא חייבת ללכת לשירותים. אני מכיר את התזמון המופלא הזה, זו לא הפעם

הראשונה שבחורה עושה לי את זה בדיוק כשהמלצר מתקרב אלינו עם החשבון. בצעד פזיז היא נמלטת מהמקום, שחלילה לא אראה בה שותפה לתשלום.

בטח היא חושבת שהיא זו שהמציאה את הטריק. היא לא יודעת שמראש תכננתי לשלם, ככה אני רגיל מאז ומעולם. למעשה אני כבר מעדיף את הבריחה לשירותים על פני סצינות ה"הילוך האטי" המגוחכות – כשהן מזיזות את היד לאט, כל כך לאט, כאילו מחפשות את הארנק בתוך התיק, בתקווה שהגורל יוכרע במהירות ואני אתנדב לשלם.

בדרך כלל אני אוהב לראות את הייסורים שלהן, בטח אצל אלה שמרוויחות שכר גבוה משלי, אך למרות היותן נשים מתקדמות ומודרניות עדיין הן לא מסוגלות לחלוק את הוצאות הדייטים מהסיבה הברורה – זה פשוט יקר.

אני אפילו אוהב לשלם על בחורות (אבל ממש לא אוהב להיות ארנק), וחושב שזה חלק מתהליך החיזור. למעשה, אם היו מחזירים לי את הכספים שהוצאתי על דייטים, הייתי נהפך למיליונר ברגע. אבל בשנתיים־שלוש האחרונות, מאז שיוקר המחיה הרקיע שחקים וכולם עסוקים בכמה יקר לגדל ילדים, שכחו אותנו, אלה שצריכים למצוא פרטנרית לחיים.

לרוב החשבון נע סביב ה־200 שקל, אבל צריך להביא בחשבון את הטיפ, החניה, הדלק, המנוי לאתר ההיכרויות – וגם את העובדה שזה לא הדייט היחיד שלי השבוע. אולי אצא שוב עם אותה בחורה, ואם לא יסתדר כאן, אז כנראה עם מישהי אחרת.

ובכלל, בגיל 40 וקצת, אם אתה מעוניין להיות חלק מסצינת הדייטים ולמצוא אישה אטרקטיבית, אתה צריך להחזיק דירה לבד ולממן רכב למרות שאתה חי בלב תל אביב וכמעט לא עושה בו שימוש. הסיבה היא שכל אישה שיצאת אתה התעניינה בשלב הראשון של הערב באיזה רכב אתה נוסע או התעקשה שתבוא לאסוף אותה מהבית, כי כמה יועצי זוגיות בשקל אמרו לה שאישה צריכה להיות "מלכה". לי ברור בדיוק כמו לה שאם אין לי רכב שעומד בסטנדרט נדרש, כנראה לא יהיה דייט נוסף.

כתל אביבי כבר יצאתי לדייטים מרוחקים ואפילו לירושלים הגעתי. אבל במחירי הדלק של היום, אם אכיר בחורה מחדרה, מהר מאוד אגלה שכל בילוי מתחיל בהוצאה של 100־80 שקל. לכן אני יוצא רק עם בחורות בטווח רכיבה על אופניים. לפעמים הן גם מתרגלות לרעיון שזה בסדר להשתמש באופניים בעיר מהצפופות בעולם.

אבל הן לעולם לא יצליחו להתרגל לרעיון שגבר הוא צמחוני ולא אוכל מאכלי ים, כולל סושי. המון גברים בעיר הזו נהפכו להיות צמחונים ושונאי סושי, לא בגלל הטעם או חלילה מטעמי מוסר, אלא בגלל המחיר. גברים הם עם שלומד מהר, בעיקר כשכואב להם בכיס, והם מבינים שסושי מייקר את הדייט משמעותית.

אם אתה מגיע לדייט השלישי עם בחורה נחשקת, צפה לקנס של 500 שקל לפחות במסעדה מיותרת. אם חלילה הלכת לבר, תשלם סכום שערורייתי של 60־50 שקל לקוקטייל נשי, כמעט נטול אלכוהול, והיא כמובן שותה הרבה, יותר מאחד.

שוב אני מדבר עם בחורה מקסימה בטלפון, שיחה מקדימה כזו בשביל להכיר. מחכה שהיא תציע לי בילוי שבסופו אציע לה נישואין – בילוי שמתחשב בכל הקשיים שלנו, הגברים, הקורבנות הדוממים של יוקר המחיה – מפגש בפלאפליה עם בירה מהפיצוציה.

חן גלילי

לא מעמידה סירים, אביב ויצמן, 34, יפו

אני חיה בתל־אביב (יפו) כבר שבע שנים. בתקופה הזו הספקתי לעבור ארבע דירות ולגור עם לפחות 14 שותפים שונים. כן, 14. כיום אני גרה עם שלושה שותפים, נחמדים יותר או פחות, מאחר שבימינו לשכור דירה לבד, ביפו או בתל אביב, זה בגדר פריבילגיה השמורה לעשירים בלבד.

אני אישה עצמאית, דעתנית ובעיקר שמחה בחלקי. אני מוקפת בחברים, יש לי עבודה יציבה וקריירה לא רעה בכלל. אני לא מחפשת מישהו שיממן אותי, אבל אשקר אם אומר שאילו הייתי בזוגיות, מצבי הכלכלי לא היה משתפר. כרווקה שלא גרה עם ההורים, אני נאלצת לצמצם הוצאות היכן שאפשר, ובכל זאת מנסה לחיות וליהנות מהשפע שיש לעיר הזאת להציע, כי אחרת, מה הטעם?

כרווקה בגילי מצופה ממני כבר להיות "ערוכה" לחיי נישואים, ועל כן לשלוט בתחום הבישול. אבל נשאלת השאלה, למי אבשל? אני לא "אעמיד סירים" כי אני לא מבשלת לשותפים. הם אנשים טובים וכיפיים אבל לא הייתי אומרת שאני גרה עם חברים ובטח שלא עם משפחה. אין טעם שאבשל כמויות מסחריות לעצמי, אז אני אוכלת במסעדות, מחפשת דילים כמו כולם וכשאני בבית לרוב מסתפקת במשהו זריז או לפעמים גם מפנקת את עצמי ומזמינה טייק אווי. גם כאן אני מרגישה שפחות מכירים ברווקים כקהל יעד למשלוחים, כי אני צריכה להזמין יותר משנחוץ לי כדי לעמוד במחיר המינימום למשלוח. אפשר לומר שאני מוציאה כל יום 80 שקל על ארוחות, וזה עוד לפני שדיברנו על יציאה עם חברים, חברות, דייטים ושאר ירקות. אז ההוצאה גדלה כבר משמעותית, ואני חייבת להגביל את הבילויים לפעם־פעמיים בשבוע.

אם כבר בבילויים עסקינן, העלויות נוסקות עוד יותר כשאני רוצה לצאת לחופשה. לא משנה אם בישראל או בחו"ל, יש כלל בינלאומי ברור – יותר יקר להיות יחיד בחדר מלון. זאת אומרת שגם כשאני כבר נוסעת לחו"ל עם חברים, שוב אני מוצאת את עצמי עם שותפים לחדר. אפשר לומר שגם כשאני לבד אני אף פעם לא לבד, כי אני פשוט חייבת למצוא פתרון ולחלוק את ההוצאות שמותאמות על פי רוב לזוגות או קבוצות, ולעולם לא ליחידים.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות