תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"עכשיו אני בת 43, ומשאלת הרווקה הזקנה שלי התממשה"

לכתבה
צילומי סקס והעיר הגדולהרויטרס

כשהסופרת קייט בוליק הגיעה לגיל 40 היא הבינה 
שהיא כנראה כבר לעולם לא תתחתן ותוליד ילדים, ושזה ממש בסדר

93תגובות

כשהיתה בת 28, נפרדה העיתונאית והסופרת האמריקאית קייט בוליק מבן הזוג שלה. מעבר לעצב הרגיל של סוף מערכת יחסים בת שלוש שנים, לפרידה הזאת – בדומה לפרידות קודמות – נלווה גם חשש מטריד, ובוליק שאלה את עצמה אם עשתה טעות, ונגזר עליה להיות לבד לנצח. כמה שנים לאחר מכן, לאחר סיומה של עוד מערכת יחסים, שוב חשה בוליק את הלחץ המוכר. היא כבר היתה בת 36, וחשבה לעצמה ״אלוהים, אני מזדקנת״. בשלב הזה, האפשרות של חיים ״נורמליים״, של נישואים וילדים בגיל צעיר, כבר התרחקה ממנה. היא התחילה לחשוש שמאחר שלא ״התפשרה״, ולא עשתה את הדברים האלה בזמן ״הנורמלי״, היא לא תעשה אותם אף פעם. אבל אז, בוליק הבינה שכל זה לא משנה: היא הרי אוהבת את החיים שלה כפי שהם, וזה מה שחשוב. מאותו רגע ואילך, משהו מהותי השתנה בראיית העולם שלה – ולפתע היא הרגישה חופשייה.

במקום לבחור באחת משתי האפשרויות העיקריות שהחברה מציעה לנשים כיום – חיפוש נואש אחר נישואים, או רווקות נצחית מייאשת לא פחות – בוליק מצאה אפשרות שלישית: היא החליטה להתנער מהאשמה שהיא חשה על היותה לבד, והבינה שאם לא פתחה עד כה במערכת יחסים מחייבת, זה כנראה לא נועד לקרות, או שהיא לא מעוניינת בכך. וזה בסדר: החיים, אחרי הכל, אינם רק הכנה לחתונה, למרות מה שכל קומדיה רומנטית תספר לנו. ב־2011 בוליק יצאה מהארון כרווקה מבחירה בכתבת שער ב״האטלנטיק״. היא התחילה לקרוא לעצמה בגאווה ״רווקה זקנה״. בתרבות שעודנה אובססיבית למוסד הנישואים ולרעיון שהדבר המשמעותי ביותר שאישה תעשה בחייה הוא למצוא בן זוג, היא החלה לכתוב על ההנאות והאפשרויות שטמונות בבחירה להישאר לבד.

התוצאה היא הספר Spinster (״רווקה זקנה״), אותו פרסמה בוליק מוקדם יותר השנה. הספר משלב סיפורים מתוך חייה האישיים, על מערכות יחסים כושלות ועל ארוחות מאושרות לבד, על השעבוד העצמי לחיפוש אחרי זוגיות לכל החיים ועל ההנאות שברווקות, לבין סיפוריהן האישיים של רווקות מפורסמות, כמו המשוררת עדנה סנט וינסנט מיליי והסופרת אדית וורטון.

הספר, שילוב של ספר זכרונות וסקירה היסטורית של רעיון הרווקות, הוא בחלקו מניפסט שמבקש לענות על שאלה פשוטה – האם אישה יכולה לבחור לא להינשא ועדיין להיות מאושרת? – ב״כן״ מהדהד.

הכתבה מתפרסמת בגיליון נשים ועסקים של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

״אני לא הבנתי את זה למעשה עד אמצע שנות ה־30 שלי״, אומרת בוליק, כיום בת 43, בראיון ל־TheMarker Women. ״בגיל צעיר יותר הנחתי שאתחתן. אהבתי להתאהב, אהבתי שהיו לי בני זוג. לא היו לי ויכוחים פוליטיים או אישיים עם רעיון הנישואים. אבל ככל שהתבגרתי, עדיין לא רציתי את זה. בהתחלה הופתעתי, כי לא הבנתי למה אני לא רוצה משהו כל כך נורמלי. מה גם שמוסד הנישואים עצמו השתנה מאוד במשך השנים, והוא כבר לא המוסד הדכאני שהיה פעם. הפנמתי את כל הדברים שאנחנו אומרים על נשים רווקות: חשבתי שאני מפחדת ממחויבות, ושאני לא בוגרת מספיק. שאלתי מה לא בסדר אתי, שאני לא רוצה את זה. בגיל 36, כשעוד מערכת יחסים הסתיימה, הרגשתי עצובה וחשבתי לעצמי: אלוהים, אני מזדקנת. ואז חשבתי: למי אכפת, למה אני מסכימה לרעיון לפיו אני צריכה לעשות משהו שבאופן ברור לא מעניין אותי כרגע? וזה שיחרר אותי״.

הספר של בוליק, ולפניו הכתבה שפרסמה ב״אטלנטיק״, חוללו סערה תרבותית. במובנים מסוימים כי העולם השתנה, ובמובנים אחרים כי העולם נשאר אותו דבר. מאז שנות ה־70, מספר הנשים בנות ה־40 שלא ילדו ילדים כמעט הוכפל בארצות הברית. בהתאם, צנח שיעור הנישואים. 40% מהילדים שבאים כיום לעולם נולדים לאמהות חד־הוריות. מצד שני, התרבות לא משקפת בכלל את השינויים הדמוגרפיים האלה: התרבות הפופולרית עדיין אובססיבית לרעיון החתונה, שממשיך לספק השראה לתוכניות ריאליטי וקומדיות רומנטיות. אפילו ״סקס והעיר הגדולה״, שיר הלל לרווקות הנשית ולרעיון לפיו מערכת היחסים החשובה ביותר שאישה יכולה לנהל היא עם עצמה, הסתיימה אחרי שש עונות ושני סרטים כששלוש מארבע הדמויות הראשיות שלה נשואות.

גם ב־2015, חייהן של נשים רבות מוגדרים במידה רבה על ידי השאלה ״עם מי אתחתן, ומתי אכיר אותו?״ גברים אולי תוהים גם הם בנוגע לשאלה הזאת, אך היא לא מרחפת מעל ראשם באותו אופן, ולא הופכת למאיימת יותר ויותר ככל שהשנים עוברות. האובססיה התרבותית לנישואים גם מיתרגמת לשורה ארוכה של מיתוסים וסטריאוטיפים שנקשרים לנשים שבחרו ברווקות כדרך חיים: בסרטים ובסדרות, בשירים ובספרים, ״הרווקה הזקנה״ מוצגת כעצובה, בודדה ונוירוטית. במקרה הטוב, היא ברידג׳ט ג׳ונס. במקרה הרע, היא ״אשת החתולים המשוגעת״. הרווק הנצחי, לעומת זאת, הוא הזאב הבודד, הפרא האציל שלא ייתן לאף אחת לביית אותו. במקרה הטוב, הוא קלינט איסטווד. במקרה הרע, הוא פשוט מסרב להתבגר.

אחת מחמש הנשים שסוקרת בוליק בספר שלה, לאחר שלטענתה העניקו לה השראה במסע להכרה שלה בעצמה כרווקה מרצון, היא הסופרת האירית־אמריקאית מייב ברנן. ברנן, שהיגרה לארה״ב ב־1934, היתה סופרת מצליחה שכתבה ב״ניו יורקר״ והיתה ידועה בשל הגישה המודרנית שלה, השנינות שלה ויופיה. למעט נישואים קצרים שלא צלחו, היא חייתה לבד במשך רוב חייה הבוגרים. בהדרגה, היא החלה לסבול מבעיות נפשיות ונהפכה לחסרת בית, עד שלאחר עשרות שנים של חיים ברחוב ואשפוזים, היא הלכה לעולמה ב־1993.

Willy Somma

במידה רבה, ברנן מסמלת את אחד מהחששות הכי גדולים של נשים מחיי רווקות. לפי סקר שערכה הזרוע האמריקאית של חברת הביטוח אליאנץ ב־2013, 56% מהנשים הרווקות (וקרוב למחצית מהנשים בכלל) חוששות שייהפכו לחסרות בית שנושאות את כל רכושן בשקיות (Bag Ladies, בסלנג אמריקאי) – גם כשהן מרוויחות משכורות של שש ספרות ויותר.

״נשים רבות מפחדות להיות 'אשת השקיות', ובסוף יצא שמייב ברנן נהפכה לכזאת״, אומרת בוליק. ״אני בעצמי, כשקראתי את הביוגרפיה שלה, יצאתי מפוחדת. ברנן חיה בתקופה הכי גרועה להיות רווקה באמריקה, שבה רק 17% מהנשים היו רווקות והסטיגמה על נשים רווקות היתה חזקה במיוחד. אבל היא סיימה כפי שהיא סיימה מאחר שסבלה ממחלת נפש, לא מאחר שלא נישאה. למעשה, במהלך כתיבת הספר גיליתי חלקים בביוגרפיה שלה שלא היו ידועים: חיים נפלאים של חברות נשית, של מושבות כותבים. ברנן חיה בדרך שכיום נחשבת עכשווית מאוד, ופרחה כאישה לבדה״.

האישה החדשה–ישנה

לתרבות המערבית עדיין קשה לקבל את הרעיון של אישה שבוחרת ברווקות ולא סובלת מכך. אישה בת יותר מ־30 שאינה נשואה או נמצאת במערכת יחסים ארוכת טווח עדיין מוצגת ברוב הסרטים והסדרות כיצור נלעג. ואולם אחד הדברים המפתיעים שבוליק מגלה בספרה הוא שבתקופות קודמות, היחס לנשים רווקות היה למעשה ליברלי יותר.

“בתחילת העבודה על הספר לא הבנתי למה אני נמשכת לתקופה של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, השנים שבין 1880 ל־1920״, היא אומרת. ״הנשים האלה היו מרתקות, והקולות שלהן כל כך טריים ועכשוויים. הבנתי שזה מאחר שהן חיו בתקופה שיש לה הרבה במשותף עם התקופה שלנו. בתקופה ההיא נשים נכנסו בסערה לכוח העבודה ולאוניברסיטאות. כמובן, במספרים נמוכים יותר מהיום, אבל הן ניצלו את ההזדמנויות שעמדו בפניהן כפי שנשים לא עשו לפני כן.

"בתקופה ההיא, שבה נשים החלו לראשונה לחיות לבדן בערים, היה דיון חיובי בנוגע לנשים שבחרו לא להינשא. הן נקראו 'האישה החדשה' ו׳הנערה הרווקה'. זה היה הרגע הכי גדול עבור האישה הרווקה. לאחר מכן ההיסטוריה השתנתה, החברה נהפכה לשמרנית יותר והן ירדו למחתרת. גם באזור 1880 היו נשים, מעטות אבל משפיעות, קבוצה קטנה ופורחת של נשים שבחרו לוותר על נישואים, שאמרו ׳תשכחו מזה, אני לא מתחתנת לעולם, יש לי עבודה לעשות׳. אחת מהן היתה לואיזה מיי אלקוט (מחברת ׳נשים קטנות׳ - א.ש). היסטוריונים קראו לזה ״כת האושר שביחידות״ (Cult of single blessedness)״.

מאז כאמור, החברה השתנתה. החברה המערבית עברה כמה גלים של שמרנות וליברליות, ומעמדה של הרווקה השתנה בהתאם מתקופה לתקופה. בתקופה שבה בוליק הגיעה לבגרות, בשנות ה־90, החברה היתה בעיצומו של גל שמרני. ״החשבתי את עצמי לפמיניסטית וגדלתי עם אם כזו", היא אומרת. "אבל כל השיח הזה, השיחות שהתקיימו בסוף שנות ה־60 וה־70 בנוגע לבחירה של נשים לא להתחתן ולהוליד ילדים, היה היסטוריה בשלב הזה. הכל היה שמרני, אובססיבי לרעיון הנישואים״.

כיום, לעומת זאת, השיח התרבותי משתנה שוב: הודות לקומיקאיות וכותבות כמו איימי שומר ומינדי קלינג, התרבות הפופולרית פתוחה יותר לדמויות מורכבות של נשים רווקות, שלא מחכות לגבר שיפתור את כל בעיותיהן. מוקדם יותר השנה פורסמה האנתולוגיה המדוברת
,Selfish, Shallow and Self־Absorbed 
(״אנוכיים, שטחיים ומרוכזים בעצמם״), שכללה חיבורים של 16 כותבות וכותבים שכתבו על החלטתם לא לעשות ילדים. הספר של בוליק הוא התוספת האחרונה לשיח. ״מה שקורה זה שהשיחה התרבותית מדביקה את הפער מול הטרנדים הדמוגרפיים, אחרי 20 שנים שבהן היא פיגרה אחריהם״, אומרת בוליק.

הדרך של בוליק לערער על המוסכמות החברתיות בנוגע לבחירה ברווקות היא, בין היתר, לתפוס חזקה מחדש על המילה Spinster, מונח שנולד במאה ה־18 והתייחס לנשים שארגו אריגים בנול ולא נישאו, ולכן נאלצו להמשיך לעבוד. במשך מאות שנים צוירה הרווקה הזקנה כאישה טרגית. כעת, מנסה בוליק לקחת את המונח ולשנות את משמעותו. הצעד הראשון: לקרוא כך לספר שלה. המו״ל שלה, היא מספרת, חשב שזה רעיון רע לקרוא כך לספר: הרי איזו אישה תשב באוטובוס או ברכבת התחתית עם ספר שקוראים לו ״רווקה זקנה״? אבל בוליק התעקשה.

״בעיני לרווקה הזקנה תמיד היו קונוטציות חיוביות״, אומרת בוליק. ״לא קיבלתי את הקו השלילי בנוגע למי שהיא, כי ידעתי שההיסטוריה מורכבת הרבה יותר. בכלל, זאת מילה שאף אחד לא משתמש בה היום. לא ברצינות, זה לא חלק מהלקסיקון המודרני שלנו. היא קיימת רק כבדיחה, כדרך של נשים לרדוף את עצמן. לכן חשבתי שזה חשוב לקרוא לספר כך, כי למילה הזאת עדיין יש מטען רגשי כבד. ברגע שמשתמשים בה, היא משדרת מיד את כל הרעיונות המורכבים שלנו בנוגע לזהותה של האישה הרווקה. רציתי לברר למה למילה הארכאית הזאת יש כל כך הרבה כוח״.

אבל גם אם ״הרווקה הזקנה״ לא קיימת כמילה, היא קיימת כסטריאוטיפ – וזאת הבעיה. ״הסטריאוטיפ של הרווקה הזקנה הוא מעליב, סקסיסטי ורדוקטיבי. ישנה היסטוריה ארוכה של נשים שחיו לבדן חיים מלאים, מספקים ובעלי משמעות״, מדגישה בוליק.

בוליק, שכותבת בספר כיצד גילתה שהיא מרגישה ״הכי בחיים כשאני לבדי״, תמיד אהבה את המילה Spinster. כשהיתה צעירה, היא אהבה את הרעיון של אישה לבדה, אבל לא העיזה לממש אותו. במקום זאת, היא כתבה ביומנים שלה על מה שהגדירה ״משאלות הרווקה הזקנה״ שלה. ״כשכתבתי את הספר, הבנתי שאני צריכה לכתוב על שנות ה־20 שלי״, היא מסבירה. ״בהתחלה תכננתי לעסוק רק בשנות ה־30 לחיי, אבל במהרה הבנתי שאני לא יכולה לדבר על חיי הבוגרים מבלי לדבר על מותה של אמי, שמתה כשהייתי בת 23.

"אז חזרתי ליומנים שלי מתחילת שנות ה־20, כדי להיזכר מי הייתי אז ומה חשבתי. נדהמתי לגלות שכבר אז כתבתי על המשאלה שלי להיות רווקה זקנה. באותה תקופה היה לי חבר ארוך־טווח מהקולג׳. הייתי מאוהבת בו מאוד, אבל אהבתי לבלות זמן לבדי. והיה לי כל כך מעט זמן לעצמי, שמעט הזמן שהיה לי הרגיש כמו אוצר גנוב. ראיתי ברווקה הזקנה דמות שמייצגת אוטונומיה עצמית, עצמאות, מסתורין. כעת אני בת 43, ומשאלת הרווקה הזקנה שלי התממשה. יש לי המון זמן לבדי. כל דבר אחר נראה לי לא הגיוני כעת: אם הייתי מתחתנת והיו לי ילדים עכשיו, והייתי צריכה לתחזק תא משפחתי סטנדרטי עם שתי משכורות ולגדל ילדים, לא היה לי זמן לעצמי״.

בוליק, למען הסר ספק, לא מנסה להטיף לנשים להישאר רווקות. היא לא נגד אהבה, ולא נגד סקס. גם לא נגד זוגיות, ואפילו לא נגד נישואים. הדבר שהיא מתנגדת לו, היא מסבירה, זו האובססיה שמשעבדת נשים לרעיון שלפיו כל חייהן הם רק רקע לזוגיות עם גבר ולחיפוש אחר הזוגיות. המטרה שהיא מסמנת היא הבינאריות הכוזבת שמחלקת את הנשים בעולם לשני סוגים: נשואות באושר ורווקות אומללות.

״רק באמצע שנות ה־30 שלי הבנתי כמה כוזבת הבינאריות הזאת. כמה השלטתי טרור על עצמי באמצעות הרעיון שאני צריכה להתפשר ולהתמסד, לעשות את זה כי אני צריכה לעשות את זה. כי האלטרנטיבה היא להישאר רווקה ולהיות בודדה ועצובה ולמות לבד. ברגע שיצאתי מצורת החשיבה הזו אמרתי: זה מגוחך. חייתי את חיי כאישה רווקה, והייתי בסדר. ואמשיך לחיות כך כל עוד אחליט לחיות כך״.

כיום, היא אומרת, נשים יכולות לבצע בחירות שונות – אפילו, אם הן רוצות בכך, להישאר לבד. ״מה שאני רוצה זה שנשים יבינו שלהיות רווקה זה בסדר. אני מנסה לגרום לכך שנשים לא יפעילו על עצמן טרור. אם הן לא מצאו מישהו להיות איתו, זה לא אומר שמשהו לא בסדר בהן. זה רק אומר שהן לא רוצות בזה, או שזה פשוט לא קרה. אנחנו חיים בעולם שבו הסטיגמות סביב חיים לבד או חיים נטולי ילדים הן לא מה שהיו פעם. ועדיין, החברה מאורגנת סביב הזוג הנשוי, היחידה הגרעינית.

"אבל גם זה משתנה: אמי היתה רווקה לשנתיים־שלוש, אחרי הקולג׳. כיום צעירים נשארים רווקים לפחות עשור. הם מתחתנים בסוף שנות ה־20 או תחילת שנות ה־30, אבל הם מתייחסים לזמן הזה כאילו הוא סובב כולו סביב דייטינג. כל כך הרבה זמן מבוזבז סביב ההכנה להתמסדות. אני מנסה לקדם שיחה שתאפשר לאנשים לצאת לחפש, אבל לא להפוך את כל החיים לחיפוש. בסופו של דבר, בלי הלחץ גם החיפוש הופך למהנה וחיובי יותר״.

לאור יציאתו לאור של ספרה של בוליק, יצרה ההוצאה גזירי נייר של סופרות רווקות חלוצות:

courtesy of Crown
courtesy of Crown
courtesy of Crown
courtesy of Crown
courtesy of Crown

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות