תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

היום שבו נולדה ישראל הקפיטליסטית

לכתבה
חנניה הרמן / לע"מ

תוכנית הייצוב של יולי 1985 לא רק חילצה את ישראל מההיפר-אינפלציה, והצילה את המדינה מפשיטת רגל, אלא גם שינתה את פניהן של הכלכלה והחברה ■ זה היה יום הכיפורים של כלכלת ישראל, ונקודת המפנה של המדינה לעבר כלכלה מודרנית ■ 30 שנה אחרי כן, קשה שלא לתמוה אם גם המנהיגים של היום מסוגלים היו לקבל החלטות הרות גורל, כפי שקיבל אז ראש הממשלה, שמעון פרס

36תגובות

קו פרשת המים של הכלכלה הישראלית הוא 1 ביולי 1985, בדיוק לפני 30 שנה. זה היה היום שבו נולדה כלכלת ישראל המודרנית: ישראל הסוציאליסטית של שנות ה-50 וה-60 פשטה את הרגל, ובמקומה נולדה ישראל הקפיטליסטית.

אם רוצים לדקדק, אפשר לקבוע שישראל המודרנית נולדה כתוצאה משני משברי ענק, הכרוכים זה בזה. האחד היה משבר מלחמת יום הכיפורים, שהביא את המהפך הפוליטי ואת סופו של שלטון מפא"י; השני היה משבר ההיפר־אינפלציה של שנות ה-70 וה-80, שהביא להיפרדות סופית מהשיטה הכלכלית של מפא"י. המפץ הזה אירע בבוקרו של 1 ביולי 1985, בסיומה של ישיבת ממשלה דרמטית שנמשכה 19 שעות ברציפות, בניצוחו של ראש הממשלה דאז, שמעון פרס.

מי שמתרפקים על ישראל הישנה והטובה, ומבכים את אובדן הסולידריות החברתית עם שינוי השיטה הכלכלית, צריכים לעמת את עצמם עם העובדה שהמעבר משיטה כלכלית אחת לאחרת לא היה עניין של בחירה; הוא היה הכרח, אחרי שהשיטה הכלכלית הקודמת - כלכלה ממשלתית ריכוזית ומולאמת, בנוסח מפא"י הישנה - קרסה.

אי־אפשר לחלוק על הקריסה: ב-1984–1985 סבלה ישראל מהיפר־אינפלציה, שהגיעה לרמות של 450% בשנה. האינפלציה הזאת הצטברה והלכה במשך עשור - תחילה בהשפעת משבר מלחמת יום הכיפורים, וביתר שאת לאחר המהפך הפוליטי והמדיניות הכלכלית חסרת האחריות שהנהיגו אז ממשלות הליכוד, כמעט באין מפריע.

שורה של מנגנונים צמודי אינפלציה, כמו המעבר לחסכונות צמודי דולר, ופיצוי מתמיד של השכר באמצעות תוספות יוקר - הפכו את החיים בצל האינפלציה לנסבלים, ואת הטיפול בה למשהו שניתן לדחות לעתיד הרחוק. במשך קרוב לעשור המערכת הפוליטית בישראל לא אזרה עוז לבצע את המהלכים הקשים הנדרשים לריסון האינפלציה, עד שהנזקים המצטברים הביאו את כלכלת ישראל אל סף פשיטת רגל.

הצורך המתמיד בגיוס כספים לממשלה הביא להלאמתו 
דה־פקטו של שוק ההון, ולדחיקת רגליו של המגזר העסקי, תוך פגיעה מתמשכת בצמיחה. חוסר הוודאות האינפלציוני הוביל גם הוא לנזקים מתמשכים לפעילות העסקית. עיוותים מטורפים שנולדו כתוצאה מהאינפלציה - כמו הפטנט להגנה על חסכונות הציבור, באמצעות השקעה במניות הבנקים, שמחיריהן במסחר בבורסה ווסתו על ידי הבנקים - הסתיימו בקריסת הבורסה וקריסת ארבעה מתוך חמשת הבנקים הגדולים בישראל.

חלקה של הממשלה בתוצר תפח והלך, והגיע לשיא של 76%, תוך צבירת גרעונות וחובות עצומים. ההערכה היא 
שב-1985 יחס החוב־תוצר, עד כמה שניתן היה לחשבו, הגיע כבר ל-220%. לשם השוואה, החוב של יוון כיום הוא 180% מהתוצר בלבד. הגירעון הממשלתי בישראל הגיע אז ל–12%–15%, ורזרבות המט"ח התכווצו והלכו בקצב מהיר. במשרד האוצר התחילו כבר להכין תוכניות לקראת היום שבו יאזל הדולר האחרון במרתפי בנק ישראל.

מודל לחיקוי

ב–1985 צעדה ישראל אל עבר פי התהום, ועשתה זאת בעיניים פקוחות. בשלב הזה נדרשה, מתברר, התערבות של אחרון המפא"יניקים הגדולים, שמעון פרס, כדי להציל את המדינה מעצמה. וכן, עזר מאוד גם לחץ פיזי לא מתון מצדם של האמריקאים, שעקבו בדאגה אחרי ההידרדרות הנמשכת של ישראל.

נשיא אמריקאי אוהד, רונלד רייגן, ושר חוץ אמריקאי אוהד, ג'ורג' שולץ, הציעו לחלץ את ישראל מהמצר, ולהזרים למרתפי המט"ח המדולדלים שלה מענק של 1.5 מיליארד דולר. התנאי, עם זאת, היה שישראל תבצע תוכנית הצלה כלכלית.

כדי להוציא את התוכנית לפועל דרשו האמריקאים מקצוענות. הם מינו צוות כלכלנים משלהם, הרב סטיין וסטנלי פישר, ודרשו צוות כלכלי מקביל מהצד הישראלי. כך נבנה הצוות הכלכלי המופלא שתיכנן את תוכנית הייצוב, עם הפרופסורים מיכאל ברונו ואיתן ברגלס בראש, כאדריכלי התוכנית, ולצדם פרופ' ניסן לויתן, ובחלק מהזמן גם הפרופסורים יורם בן פורת וחיים בן שחר. בכל תולדות ישראל לא היה מעולם ריכוז מרשים כל כך של כל המוחות המבריקים ביותר של עולם הכלכלה, שעבד בשירות המדינה.

בדיעבד, אחרי שתוכנית הייצוב הכלכלית נהפכה להצלחה מסחררת, הנלמדת עד היום בבתי ספר לכלכלה ברחבי העולם כמודל לחיקוי, פרטיה נראים פשוטים להפליא. כל שצריך היה לעשות הוא להקפיא ולייצב בו־זמנית את כל העוגנים הכלכליים — הקפאת מחירים, הקפאה ושחיקה של השכר, הקפאת שער החליפין (שאותו ניסו לא לשחוק, כדי לסייע ליצוא), ריבית גבוהה וקיצוץ בתקציב.

יעקב סער / לע"מ

עסקות החבילה נכשלו

זה נשמע פשוט, אבל בזמן אמת נולדה תוכנית הייצוב הכלכלית אחרי ששתי עסקות חבילה גדולות, שנחתמו עם ההסתדרות, נכשלו ורק הביאו לעליית מדרגה נוספת באינפלציה. ניתוח לאחור יכול גם להסביר מדוע עסקות החבילה נכשלו, במקום שבו תוכנית הייצוב הצליחה. ההסבר הוא כאב.

עסקות החבילה ניסו שלא להכאיב לאיש, ולכן נמנעו מביצוע של מהלכים כלכליים אמיתיים וכואבים. לא היו בהן קיצוצי תקציב ממשיים, לא היתה שחיקת שכר, ובטח שלא היתה ריבית ריאלית רצחנית, שהדעות חלוקות אם היא הגיעה לרמה ריאלית של 30% או 80%. עסקות החבילה ניסו להביא לריסון האינפלציה דרך השפעה על הציפיות — כלומר, הן יצרו מראית עין של תוכנית כלכלית, שקיוו כי תשכנע את הציבור ברצינותה, ותביא לכך שהציבור לא יצפה יותר לעליות מחירים, ובכך יביא לבלימת עליות המחירים.

הפתעה, הפתעה: התברר שהציבור לא כל כך טיפש, והוא זיהה את העובדה שמדובר במהלכים למראית עין, שנועדו לצורכי יחסי ציבור. הציבור לא שוכנע, הוא המשיך לרכוש דולרים ולרוץ לחנויות, כי מחר המחירים רק יעלו (ובכך הזין את תהליך עליות המחירים), ועסקות החבילה נכשלו.

"החיים הם ריאליים", אומר יורם גבאי, לשעבר הממונה על הכנסות המדינה באוצר, ומי שהשתתף בצוות היישום של תוכנית הייצוב. "עסקות החבילה ניסו לפעול דרך הפסיכולוגיה ולהשפיע על הציפיות. זה הכל בלוף. פסיכולוגיה לא עובדת בכלכלה, רק מהלכים אמיתיים".

אייל טואג

להבדיל מעסקות החבילה, תוכנית הייצוב היתה כבר תוכנית ריאלית רווית כאב. ראשית, בכוונת מכוון שחקו את השכר. לא זו בלבד, אלא שבפעם הראשונה בתולדות ישראל איימו על ההסתדרות בשחיקת השכר בצו, ולא בהסכמה. האיום אילץ את ההסתדרות, שהתנגדה נמרצות לתוכנית, להיכנס למשא ומתן כדי להגיע לשחיקת שכר מוסכמת. ההערכה היא שהשכר נשחק ריאלית ב-12%–14%.

ההסתדרות התנגדה לתוכנית, ואף ניסתה להשבית את המשק בגינה. אלא שאחרי שלושה ימים של התנגדות היא נכנעה, כשהתברר לה שהציבור אינו תומך בה. בניגוד גמור לפוליטיקאים, שחששו מאוד מלהשית על הציבור צעדים כואבים, כמו קיצוצי תקציב ושחיקת שכר, ובניגוד גמור לקיבעון המחשבתי של ראשי ההסתדרות (שלא השתנה מאז), התגלה הציבור הישראלי כאמיץ וחכם. הציבור הבין את חומרת השעה, וציפה מהפוליטיקאים שלו לנקוט צעדים אמיצים, שיחלצו את ישראל מהצרה שבה היתה שקועה. וכך, אף שהציבור שילם את המחיר על תוכנית הייצוב, הוא גם היה התומך העיקרי בה.

חנניה הרמן / לע"מ

"קיצוץ שאף ממשלה דמוקרטית לא עשתה"

מהלך משמעותי נוסף היה קיצוץ חד בתקציב המדינה. הנתח העיקרי בקיצוץ היה ביטול של משטר הסובסידיות על מוצרי יסוד - דבר שהוביל, כמובן, לזינוק אדיר במחיריהם והכביד עוד על הציבור. היקף הקיצוץ היה בין 600 מיליון למיליארד דולר, ושיעורו מהתקציב נע בין 4% ל-10%. משה מנדלבאום, מי שהיה אז נגיד בנק ישראל, ועד היום מעביר קורסים אקדמיים בנושא תוכנית הייצוב, טוען כי הכוונה המקורית היתה לקצץ 10% בתקציב - "קיצוץ שאף ממשלה דמוקרטית מעולם לא עשתה", כדבריו.

ואולם בסופה של ישיבת הממשלה הדרמטית נותר קיצוץ של 4% בלבד, אחרי ששר הביטחון דאז, יצחק רבין, הצליח להמתיק את רוע הגזירה של קיצוץ הביטחון. גם עמנואל שרון, שהיה מנכ"ל האוצר והאיש שניהל בפועל את תוכנית הייצוב, זוכר כיצד קיצוץ הביטחון רוסן מאוד. 30 שנה חלפו, ומתברר שבכל הקשור לנחישות הממשלה לגבי קיצוצים בביטחון, לא השתנה הרבה.

בכל מקרה, גם קיצוץ של 4% - 15 מיליארד שקל במונחים של ימינו - היה חריף למדי, והעביר מסר ברור של נכונות הממשלה לשלם מחיר כבד בעבור הצלחת התוכנית. היעד שהציבו לעצמם אדריכלי התוכנית - לעבור מגירעון תקציבי של 12%–15% לאיזון תקציבי - אכן הושג, ובתוך פחות משנה. עם זאת, ישנה מחלוקת לגבי הסיבות להשגת היעד.

המחלוקת הזאת רומזת לאחד הפרקים המפתיעים והבעייתיים בתוכנית הייצוב - החרם שהוטל על בנק ישראל על ידי מעצבי התוכנית. צוות הכלכלנים שעבד על הכנת התוכנית - ברגלס, ברונו, לויתן ומרדכי פרנקל, עם ניהול מקצועי ופוליטי של עמנואל שרון ושל אמנון נויבך, שהיה אז יועצו הכלכלי של פרס, ועם ליווי מרחוק של הכלכלנים האמריקאים סטיין ופישר, עבד בסודיות מוחלטת.

אגפים במשרד האוצר שלא שותפו בהכנת התוכנית, כמו אגף התקציבים בראשותו של אהרון פוגל, כלל לא ידעו על התוכנית ועל פרטיה. יתרה מכך, נגיד בנק ישראל, מנדלבאום, וראש המחלקה המוניטרית שלו, ויקטור מדינה, לא שותפו גם הם בסוד. רק בסוף יוני 1985, שלושה ימים לפני חשיפת התוכנית בממשלה, הם עודכנו בפרטים.

"העברנו מסר של נחישות לציבור"

איך יכול להיות שהתוכנית הכלכלית החשובה בהיסטוריה של ישראל נתפרה מאחורי גבו של בנק ישראל? מה שמפתיע עוד יותר זו העובדה שפרנקל, חבר בצוות ההכנה של התוכנית, היה ראש מחלקת המחקר בבנק ישראל. אלא שבמשך חודשים השתתף פרנקל בישיבות ההכנה של תוכנית הייצוב, בלי שהבוס שלו, מנדלבאום, יודע מכך.

על הסיבות להחרמת מנדלבאום יש גרסאות שונות. נויבך ושרון טוענים כי היה חוסר אמון אישי כלפיו, וחשש להדלפות לתקשורת. מנדלבאום טוען כי בנק ישראל רדף את הממשלה בדרישתו כי היא תחדל להשתמש בו להדפסת כסף, ובדרישה לאיזון הגרעונות האדירים בתקציב - ולכן סר חנו בעיני הפוליטיקאים.

בכל מקרה, ההתנהלות הבין־אישית המוזרה הזאת, שקשה לכנותה מקצועית, יצרה קצר בתקשורת, שהוביל למהלך הכואב השלישי של תוכנית הייצוב - הריבית הריאלית הרצחנית ששררה בעקבותיה. גם שרון וגם נויבך טוענים כי לא היתה כוונה להנהיג ריבית גבוהה כל כך, וכי בנק ישראל - עם מדינה כראש המחלקה המוניטרית - הגזים. "הם גרמו נזק אדיר ומיותר", אומר נויבך, ומזכיר את הקריסה של הקיבוצים והמושבים בעקבות הריבית הריאלית הגבוהה באותן שנים.

לעומת זאת, מנדלבאום ומדינה מגנים עד היום בלהט על מדיניות הריבית שהנהיגו אז, וטוענים כי היא הסיבה העיקרית להצלחתה של תוכנית הייצוב. "היו עוד מדינות שעשו תוכנית כלכלית דומה לשלנו - ונכשלו בה", אומר מנדלבאום. "זאת, משום שבשלב היישום הם לא העבירו מסר של נחישות ורצינות, ולכן לא הצליחו להפוך את הציפיות האינפלציוניות של הציבור שלהם. אנחנו הצלחנו מכיוון שבנק ישראל לחץ והתעקש על קיצוץ עמוק בתקציב ועל ריבית ריאלית גבוהה מאוד.

"לקחנו על עצמנו את העול הכבד של ריבית ריאלית של 80%, ריבית הרסנית ממש, כי היינו חייבים להעביר מסר של נחישות לציבור. הריבית הגבוהה שיכנעה את הציבור שאנחנו רציניים הפעם, וגרמה לעצירת הביקושים וללחץ עצום על המגזר העסקי לפרוע אשראים. עסקים שמצאו עצמם לפתע עם הלוואות בריביות ענקיות, עשו הכל כדי להקדים את פירעון ההלוואות, ולשם כך הם מכרו את המלאים שלהם מוקדם ובכל מחיר. זה היה מנגנון שהוריד את המחירים".

לדברי מנדלבאום, הציבור ששוכנע ברצינות התהומית של הממשלה, בגלל הריבית הפרועה ששררה, גם מיהר להקדים את תשלומי המסים שלו. וכך, אף שהקיצוץ בתקציב היה חלקי בלבד, ישראל עברה לאיזון תקציבי בזכות הכנסות המסים הגדולות שהיו לה.

"הותקפתי מכל הכיוונים", מספר מדינה. "לא קיבלתי תמיכה מהצוות של תוכנית הייצוב, רק מנדלבאום תמך בי. הבנו שהקיצוץ בתקציב עלול להשפיע באיחור על ריסון הביקושים במשק, ושהדרך היחידה לדכא ביקושים מיידית היא באמצעות הריבית. לכן, מדיניות הריבית לקחה על עצמה את התפקיד המרכזי של עצירת המחירים. כיווצנו את האשראי במשק בשליש בתוך שלושה חודשים. זה היה ריסון מוניטרי חריף ביותר, שלא היה כמותו מעולם בישראל, ואולי גם בעולם כולו".

אמנון נויבך, יו"ר הבורסה לנירות ערך
אייל טואג

מחלוקת מכוננת

המשקעים ממערכת היחסים העכורה בין האוצר לבנק ישראל, וגם המחלוקות המקצועיות לגבי מדיניות הריבית של הבנק לאחר תוכנית הייצוב, לא חלפו עד היום. עם זאת, במבט לאחור אפשר לקבוע כי המחלוקת הזו היתה מחלוקת מכוננת, משום ששם, ב–1 ביולי 1985, נולד בנק ישראל העצמאי והמודרני.

כדאי להזכיר שקודם לייצוב היה בנק ישראל שבוי בידי הממשלה. הממשלה הדפיסה כסף באמצעות לקיחת הלוואות ללא הגבלה מהבנק המרכזי. בנק ישראל, שמצא את עצמו מממן את האינפלציה באמצעות הדפסת כסף חסרת גבולות, ניסה לרסן אותה באמצעות הטלת מגבלות על האשראי שהעמידו הבנקים. זה היה ניסיון כושל: שוק הכספים פשוט נדד אל מחוץ לבנקים, תוך עקיפת המגבלות של בנק ישראל.

לכן, ב–1982 מצא עצמו בנק ישראל בלי שליטה מוניטרית מכל סוג שהוא. בשלב הזה הקים מנדבלאום את המחלקה המוניטרית בבנק (מצחיק לחשוב שהיא לא היתה קיימת קודם), והעמיד בראשה את מדינה.

בעקבות תוכנית הייצוב קרו שני דברים. ראשית, חוקק החוק שאוסר על הממשלה לקחת הלוואות מבנק ישראל. "ישראל וגרמניה", אומר מנדלבאום, "הן עד היום שתי המדינות עם החוקים הנוקשים ביותר האוסרים הדפסת כסף ממשלתית". בפועל, זה היה חוק לעצמאות בנק ישראל מהממשלה. שנית, בפעם הראשונה אי פעם מימש בנק ישראל את עצמאותו החדשה, והשתמש בנשק הריבית שלו. הכוח העצום של כלי הריבית נחשף אז לראשונה, וכידוע הוא נהפך מאז לכלי העוצמתי ביותר של בנק ישראל.

כלכלנים אחרים, שהיו שותפים בהכנת התוכנית, חולקים על העמדה של בנק ישראל כי כלי הריבית הוא שהביא להצלחת התוכנית, ומדברים על השילוב של קיצוץ בתקציב, שחיקת השכר והריבית, שהעבירו את המסר של הרצינות.

בכל מקרה, המסר הופנם בצורה מעוררת השתאות. בתוך שנה עברה ישראל מאינפלציה של 450% לאינפלציה של 20%. גירעון תקציבי של 15% התאזן בתוך שנה. קריסה מאסיבית של עסקים, שהסתבכו עם הלוואות גבוהות ומצאו עצמם כורעים תחת נטל הריבית הרצחנית, שינתה את פני המגזר העסקי בישראל. הקיבוצים, המושבים וחברת העובדים עברו מן העולם או נחלשו משמעותית.

מן החורבות של ההיפר־אינפלציה נולדו מוסדות חדשים, שהתחילו להוביל את המדינה. בנק ישראל, כאמור, נולד כבנק עצמאי ומודרני, שעושה שימוש רב בנשק הריבית שלו. חמש שנים מאוחר יותר הגיע השלב השני של מדיניות הדיסאינפלציה של בנק ישראל, עם הנגיד יעקב פרנקל, שהוריד את ישראל לאינפלציה חד-ספרתית. גם אז, אגב, היו מחלוקות עמוקות בין בנק ישראל לאוצר.

גם משרד האוצר שינה את פניו, ונהפך למשרד רב־עוצמה בזכות הכללים החדשים שנקבעו לניהול תקציב המדינה, כדי למנוע את הגרעונות והחובות הענקיים שנצברו בשנות האינפלציה. המדיניות התקציבית החדשה, זו שמוגבלת ביעדי הוצאה ויעדי גירעון, מובילה את מדינת ישראל מאז - והיא אחת הסיבות שבעטיין הצליחה ישראל לצלוח את משבר 2008 בשלום.

שינוי של 180 מעלות

הלקחים המרים של בנק ישראל ושל משרד האוצר מתקופת ההיפר־אינפלציה הביאו להקשחת כללי ניהול הכלכלה הישראלית, בהתאם ליעדים ומטרות מדוקדקים, כמו גם לשינוי התפישה שלפיה הממשלה יכולה לנהל הכל בעצמה — תפישה שהביאה לכך שהממשלה הגיעה לנתח של 76% מהתוצר ערב תוכנית הייצוב. "הבנו שאסור לתת לממשלה לנהל", אומר נויבך, "ואף שזה לקח אחר כך עוד חמש שנים, התחלנו אז לחשוב על הפרטות".

בדיעבד, אפשר לזהות בלקח הזה את שורשי המחלוקת הנוכחית לגבי ניהול הכלכלה: האם עדיפה ממשלה קטנה עם מעט מסים ומעט שירותים, על פני ממשלה גדולה עם הרבה שירותים והרבה מסים? חלקה של הממשלה בתוצר כיום הוא כ–40%. המאמצים להקטין את חלקה של הממשלה במשק הביאו לרפורמה בשוק ההון (הפסקת הנפקת אג"ח מיוחדות לקופות הגמל וחברות הביטוח, ובהמשך גם לקרנות הפנסיה), ושינו את פניהם של שוק ההון הישראלי ושל החיסכון הפנסיוני, שעבר מאחריות הממשלה לאחריות ציבור החוסכים.

ליאור מזרחי

המעבר למדיניות מוניטרית חייב לשכלל את שוק הכספים בישראל - מה שהוביל לרפורמה החשובה (והנשכחת) בשוק הכספים, שהגיעה לשיאה ב-1994 עם הליברליזציה במט"ח והמעבר למסחר חופשי בו. יחד עם הקטנת חלקה של הממשלה במשק, ננקטו גם הצעדים לשיפור התנהלות המגזר העסקי, עם תוכנית החשיפה של המשק ליבוא מתחרה.

בתוך עשר שנים מתוכנית הייצוב, לפיכך, מצאה עצמה המדינה עם בנק ישראל עצמאי ומודרני, משרד אוצר מודרני, רפורמה בשוק ההון, בפנסיה ובשוק הכספים, ומגזר יצוא מודרני המתחרה מול חשיפה לעולם. ישראל שינתה את פניה כמעט ב–180 מעלות, ונהפכה מכלכלה ריכוזית ממשלתית לכלכלה עסקית חופשית.

בדרך חל גם שינוי ערכי - זה של אובדן הסולידריות והערבות ההדדית. אפשר להתווכח אם השינוי הערכי הוא תולדה של שינוי השיטה הכלכלית, או שמא העובדה שהערכים השתנו היא שגרמה לקריסת השיטה הכלכלית הקודמת. אפשר להזכיר את הנהירה לרכישת מוצרי הצריכה (מכשירי הווידאו) בתקופת שר האוצר יורם ארידור, חמש שנים קודם לייצוב, שגרמה לכך שהשיטה הקודמת קרסה, ולא היתה ברירה אלא להחליפה. בכל מקרה, מתוכנית הייצוב צמחה ישראל אחרת, ישראל המודרנית והקפיטליסטית.

הלקח האחד של תוכנית הייצוב, שנותר שנוי במחלוקת עד היום, הוא זה של ההנהגה הפוליטית. ברונו וברגלס, שהגו את התוכנית, ושרון ונויבך, שהובילו את היישום שלה, הם כולם שותפים חשובים בהצלחתה - אבל אין מחלוקת שמי שהפך את תוכנית הייצוב לאפשרית היה ראש הממשלה דאז, פרס.

"אנחנו היינו האדריכלים", אבל פרס היה המצביא שהוביל לניצחון", מגדיר זאת כיום נויבך. אין ספק שנדרש מנהיג פוליטי משכמו ומעלה, כמו פרס, כדי שתוכנית קשה, מסוכנת וכואבת כמו תוכנית הייצוב תתממש. ובכל זאת, גם פרס נגרר לתוכנית כמעט בעל כורחו, תחת לחץ אמריקאי כבד ותחת האיום הממשי של קריסה קרובה של ישראל.

נדרש עשור שלם של הידרדרות, עד כדי הגעתה של ישראל כפסע מפשיטת רגל, כדי שההנהגה הפוליטית תתעשת ותעשה מעשה - וגם זה קרה בזכות שיעור קומתו של פרס. במבט של 30 שנה לאחור, כשבמערכת הפוליטית בישראל אין אף מנהיג בעל שיעור קומה, קשה לגלות אופטימיות לגבי היכולת של ההנהגה הפוליטית לקבל כיום הכרעות הרות גורל, גם כשאלה הכרחיות ממש.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות