תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך ליצור את
 המורה המושלם

לכתבה
בית ספר בארה"בבלומברג

דאג למוב, מורה מבוסטון, מאמין ששיטות לימוד ההוראה הקיימות אינן מאפשרות למורים להשתפר - ונחוש לשנות את המצב ■ רב־המכר שפירסם, "ללמד כמו אלוף" מתחיל לשנות את התפישות של עולם החינוך על הוראה

11תגובות

הסרט לא נראה מרשים בצפייה ראשונה. כיתוב מודיע לנו כי אנו צופים באשלי הינטון, מורה בבית הספר היסודי ויילסבורג בניוארק שבניו ג'רזי. הינטון, אשה בלונדינית בצעיף משי צבעוני, ניצבת מול כיתה של בנים ובנות בגילאי 8–9, כמעט כולם שחורים. "מה עשויה דמות בסיפור להרגיש?", היא שואלת. היא חוזרת על השאלה, לפני שהיא סוחפת את התלמידים בשיח בקצב מהיר על מהי חוויית קריאה של ספר ומדוע אנשים כותבים ספרים.

בבוקר אחד באוקטובר האחרון, צפיתי בדאג למוב מציג את הסרטון הזה בפני חדר מלא מורות באולם בבית ספר במרכז לונדון. רבות מהן הביאו עמן עותק של ספרו של למוב, Teach Like a Champion ("ללמד כמו אלוף"), שבחמש השנים האחרונות הועבר מיד ליד בקרב אלפי מורות, וחדר למאות חדרי מורים. בעיני, הסרטון על השיעור היה הצצה לכיתתה של מורה אנרגטית וחביבה. אך למוב רואה בו משהו אחר, ולאחר דיון קצר הציג אותו פעם שנייה ושלישית.

הנה מה שלמוב רואה בסרט. הוא רואה את הינטון מציבה את עצמה בנקודות הראות שמאפשרות לה לראות את פני תלמידיה בצורה הטובה ביותר בכיתה. הוא רואה שאחרי שהיא שואלת שאלה בפעם הראשונה, כמה ידיים נשלחות מיידית כלפי מעלה אך מורדות מיד בחזרה מטה בתגובה לתנועה כמעט בלתי נראית של הינטון, כדי לתת לילדים האחרים יותר זמן לחשוב. הוא רואה אותה חוזרת על השאלה, כדי שזמן ההמתנה בשיחה לא יאט את זרימתה.

תלמיד בכיתה של מורה מאוד לא אפקטיבית, ב–5% התחתונים, ילמד בממוצע כמחצית מהתוכן בשנת לימודים אחת, ואילו תלמיד בכיתה של מורה ב–5% העליונים ילמד בממוצע שנה וחצי של תוכן. במלים אחרות, ההבדל בין מורה טובה לגרועה שווה שנה שלמה.

הוא רואה את הינטון משנה את זווית מבטה כל הזמן, כדי לוודא שכל התלמידים מקשיבים למי שמדבר באותו רגע, ומשתיקה את כל מי שלא באמצעות תנועה עדינה של ידה. הוא רואה בה משתמשת בתנועות דומות כדי להחזיר לשיעור בעדינות, אך ביעילות, תלמידים שנדדו במחשבתם, מבלי לפגוע ברצף הדיבור של עצמה או של התלמידים המדברים באותו הרגע. הוא רואה אותה יוצאת מנקודות הראות הטובות מדי פעם כדי לנוע בצדי הכיתה, כך שתלמידיה ידעו כי תמיד יש סיכוי שתהיה ליד השולחן שלהם תוך כמה שניות. הוא מראה כיצד במקרה אחד היא נעה אל עבר תלמיד ספיציפי, בעוד שליתר הכיתה נראה כי היא פשוט משנה נקודת מבט, כדי שתוכל לתקן את התנהגותו מבלי להביכו.

הוא רואה שהינטון מחייכת כל הזמן, משדרת חמימות לכיתתה ומגוונת את עוצמת קולה כדי להמחיש את התלהבותה מהנושא. הוא רואה שילדים מאחת השכונות העניות בארה"ב - ילדים שבמקום אחר היינו מצפים שיתפרעו או סתם לא יקשיבו, נסחפים לשיעור ולהוטים להשמיע את מחשבותיהם וללמוד.

בשורה התחתונה, הוא רואה שמאחורי התצוגה הזו, שנראית קלילה וחסרת מחשבה, יש אלפי שעות אימון מכוון והרבה מחשבה.

הנחיה מדויקת

למוב מעולם לא ראה בעצמו מורה מבריק. כשלימד בבית ספר בשכונה ענייה בבוסטון, היה נהנה מימי הכשרה, וחוזר מהם נחוש ליישם את מה שלמד בתכנון השיעורים לימים הקרובים. אך למחרת היתה תוכניתו קורסת: במקום שהתלהבותו לספרות או להיסטוריה תסחוף אחריה את הילדים, הוא היה מבלה את מרבית השיעור בתחינות לשקט כשהוא מדבר ולהפסיק לזרוק עטים.

Matthew Smith / Policy Exchange

יום אחד בחדר המורים, עמית מנוסה יותר נתן לו עצה. "כשאתה רוצה שהם ימלאו אחר הוראות, עמוד במקום. אם אתה מסתובב ומחלק דפי עבודה, נראה כי ההוראות אינן חשובות יותר מכל יתר הדברים שאתה עושה". עבורו, זו היתה התגלות. זו היתה בדיוק הנחיה מהסוג שהיה חסר לו — הנחיה ברורה, מעשית ומדויקת. והיא עבדה.

למוב, בעל תואר שני מהרווארד, אוהב דיוק, ואוהב לפרק בעיה לרכיביה לפני שהוא מרכיב תשובה. כך יצא לדרך לפתרון הבעיה של איך ללמד טוב יותר, וכך הוא גם חושב על הבעיה שמעסיקה אותו יותר מכל דבר אחר: סגירת פער ההישגים בין תלמידים עניים ליתר האוכלוסייה. למעשה, הוא רואה את שתי הבעיות האלה כבלתי נפרדות זו מזו.

לאחר שעזב את בית הספר בבוסטון, עבד למוב זמן מה כיועץ לבתי ספר כושלים. הוא למד להבין כי אף שייתכן שהוא עשוי לסייע להם ליישם מערכות הערכה טובות יותר או להשתמש בטכנולוגיה בצורה יעילה יותר, שום דבר לא יעזור אם המורים לא ישתפרו בללמד את הילדים ללמוד.

כיצד המורה עצמו יכול לעזור?

למוב החל עם גיליון אלקטרוני: השוואה של תוצאות מבחנים ודמוגרפיה איפשרה לו לזהות אילו בתי ספר משיגים את התוצאות הטובות ביותר עם תלמידים חלשים. לאחר מכן החל לבקר בכיתות של המורות הטובות ביותר באותם בתי ספר, בליווי צלם וידיאו. הוא צפה שוב ושוב בשיעורים שתיעד, כמו מאמן פוטבול שלומד משחקים, וניתח בפרוטרוט את מה שהמורות האלה עושות. הוא העניק שמות לטכניקות שזיהה אצלן. לאחר מכן, הפיץ את רשמיו למורות שעמן עבד. מורות אלה העבירו את הרשמים למורות אחרות שהכירו, שהעבירו אותן הלאה, עד שהמסמך קיבל חיים משל עצמו.

למוב הבין עד כמה הוא נפוץ כאשר מורה מקליפורניה פנתה אליו כדי לבקש עותק. ב–2010 שכנעו אותו להפוך את רשמיו לספר, שנהפך לרב מכר מפתיע בחוגי החינוך. במהדורתו האחרונה, כולל הספר "62 טכניקות שמעלות תלמידים למסלול של מכללה". לדברי למוב, חלק מהעצות בספר בוודאי מוטעות, והוא אינו מעמיד פנים שהספר מקיף הכל. אך הספר נהפך לטקסט מרכזי במהפכה בהוראה, שאינה שאובה ממדיניות ממשלתית כלשהי.

אין הרבה דברים שחשובים יותר מחינוך, אך כאשר אנו מדברים על חינוך, אנחנו מבזבזים הרבה זמן בוויכוח על דברים לא חשובים במיוחד. גודל הכיתות, תלבושת אחידה, תוכנית לימודים, איזה פוליטיקאי עומד בראש משרד החינוך — אף אחת מנקודות ויכוח פופולריות אלה אינן משפיעות יותר מדי על הצלחת הילדים בבתי ספר. עם כל הלבטים של הורים על בית הספר הנכון לילדיהם, חשוב יותר מי מלמד אותם ברגע שהם מגיעים לשם.

המשתנה החשוב: מה עושה ויודעת המורה

פרופ' ג'ון האטי מאוניברסיטת מלבורן לקח על עצמו הערכה קפדנית של אלפי מחקרים אמפיריים שהתבצעו על הישגים בלימודים. הוא הסיק כי מלבד היכולת הקוגניטיבית של הילדים עצמם, רק משתנה אחד חשוב: "מה שהמורות עושות, יודעות, ומה שחשוב להן".

הראיות מעידות כי ילד בבית ספר גרוע שלומד אצל מורה טובה נמצא במצב טוב יותר מילד בבית ספר טוב עם מורה גרועה. היתרונות של מורה טובה מלווים את התלמידים לאורך השנים — וכך גם המגרעות שבמורה גרועה. השפעות אלה אינן מתחלקות באופן שווה באוכלוסייה: הילדים שמרוויחים את המירב ממורות טובות הם ילדים מבתים חלשים שבהם הם זוכים למעט זמן הורי, כסף וספרים. נוכחות בכיתה של מורה נהדרת היא התקווה הטובה ביותר שיש לילדים אלה להתחרות בילדים אחרים, שנולדו לבתים חזקים יותר.

לאחר שנים של דיונים בקרב אקדמאים ופוליטיקאים, המורות עצמן מנסות כיום לפתור את בעיית איכות ההוראה. אך כיצד הופכים מורה גרועה למורה טובה? ומה הופך מורה לטובה?

ב–1992, כלכלן בשם אריק האנושק הגיע למסקנה מדהימה כשניתח נתוני יעילות מורים מעשרות שנים: תלמיד בכיתה של מורה מאוד לא אפקטיבית, ב–5% התחתונים, ילמד בממוצע כמחצית מהתוכן בשנת לימודים אחת, ואילו תלמיד בכיתה של מורה ב–5% העליונים ילמד בממוצע שנה וחצי של תוכן. במלים אחרות, ההבדל בין מורה טובה לגרועה שווה שנה שלמה.

הפתרון של האנושק לשיפור החינוך היה פשוט ואכזרי: לפטר את 10% המורות הגרועות ביותר ולהחליפן במורות טובות יותר. בארה"ב השתמשו בממצאיו כדי לטעון שלבתי ספר צריך להיות יותר כוח לפטר מורות גרועות ולמשוך מורות טובות יותר באמצעות שכר גבוה יותר.

תנועה זו, שבה תומכים בין היתר נשיא ארה"ב ברק אובמה ומייסד מיקרוסופט ביל גייטס, הובילה לעלייתם של בתי הספר הפרטיים למחצה (Charter Schools) בארה"ב והאקדמיות בבריטניה. אך מתברר כי הרבה יותר קשה להעלות את רמת החינוך ממה שחשבו רפורמטורים אלה. שכר מבוסס ביצועים מניב ביצועים מעורבים, ומתברר כי קשה להפריד בין מורות טובות לגרועות. בסופו של דבר, למרות כמה הצלחות נקודתיות, התלמידים באקדמיות ובצ'רטרים לא מצליחים יותר מהתלמידים בבתי הספר הרגילים.

בארגוני המורים לא רוצים דירוג לפי איכות

במקביל, איגודי המורים משני צדי האוקיינוס האטלנטי מתנגדים נחרצות לשכר מבוסס ביצועים. מצד אחד, קל להבין מדוע המורים רואים בניסיון זה מתקפה מוסווית על המקצוע כולו. אך מנגד, בהתחשב בכך שהוראה היא מקצוע תובעני ומורכב, היה מוזר אם לא היה פער גדול בין בעלי הביצועים הטובים ביותר לגרועים ביותר.

הגלובליזציה הגבירה את הלחץ על מערכות חינוך להשתפר, אך הלחץ מגיע גם מלמטה. מורות הובילו בעצמן דיון נמרץ על מתודולוגיה. האינטרנט מספקת פלטפורמות שבהן מורות יכולות לדבר עם מורות אחרות, מחוץ לבתי הספר שלהן ולפיקוח הרשמי.

מורות חולקות רעיונות, ראיות וטכניקות במדיה חברתית, מארגנות כנסים על מחקר חינוכי ומתווכחות על הדרך היעילה ביותר להוראת קריאה או מתמטיקה. לאחר שנים של דיונים בקרב אקדמאים ופוליטיקאים, המורות עצמן מנסות כיום לפתור את בעיית איכות ההוראה. והתברר כי כל הוויכוח הקולני על "מורות גרועות" מעורר שאלה חשובה בהרבה: כיצד הופכים מורה גרועה למורה טובה? ומה הופך מורה לטובה?

ב–2010, זיעזע העיתון "לוס אנג'לס טיימס" את העיר כשפירסם רשימה מפורטת של כל 6,000 המורות במחוז לוס אנג'לס, מדורגות לפי אפקטיביות. התברר כי המורות הטובות ביותר משיגות תוצאות לא רק הרבה יותר טובות מהגרועות ביותר, כי אם טובות כפליים ממורות טובות. בראש הרשימה ניצבה אשה בשם זנאידה טאן.

טאן לימדה בבית הספר היסודי מורנינגסייד, בית ספר סביר אך לא מרשים בהישגיו, שרוב תלמידיו עניים וחלקם הגדול לא דובר אנגלית. שנה אחרי שנה נכנסו תלמידים לכיתתה של טאן עם יכולת נמוכה מהממוצע בחשבון ובאנגלית, ועזבו אותה עם תוצאות מעל הממוצע. היה ניתן לחשוב שטאן היתה מפורסמת בקרב עמיתיה עוד לפני פרסום התוצאות, ושמורות אחרות מבקשות ללמוד את סודותיה — אך לא כך היה.

כש"לוס אנג'לס טיימס" שלחו צוות לראיין את טאן, הם מצאו אותה עובדת בשקט, בלתי מוכרת לאף אחד מלבד מי שלמדו אצלה וידעו איזו השפעה היתה לה על חייהם. "אף אחד לא אומר לי שאני מורה חזקה", אמרה טאן. היא ניחשה שעמיתיה חושבים כי היא "נוקשה, אולי אפילו אכזרית". בהערכת הוראה באחרונה ציין מנהל בית הספר כי איחרה לאסוף את תלמידיה מההפסקה שלוש פעמים.

תיאוריות זה לא הכל

יש התנגדות מערכתית בממסד החינוכי לציון לשבח לאנשים בודדים. כשאנשים רואים מורה שמרכזת ללא מאמץ את תשומת לבם של תלמידיה, הנטייה היא לייחס זאת למשהו באישיותה. למורים נהדרים יש פשוט משהו אחר, יכולת פנימית לתת השראה, כך אומרים.

סם פרידמן, ראש מחלקת המחקר ב–Teach First, ארגון המשלב בוגרי אוניברסיטה בעלי הישגים טובים בבתי ספר עם אוכלוסיית תלמידים מוחלשת, אומר כי גם בקרב המורות עצמן יש עוינות לרעיון שניתן לנתח ולשכפל את מעשיהן. אך המיתוס של המורה הקסומה חותר תחת מעמד ההוראה, ומסתיר את הכישורים הדרושים לביצוע העבודה ברמה גבוהה. הוא גם רומז כי לא ניתן לשכפל הוראה נהדרת.

במכללות להוראה, מורות מתחילות לומדות תיאוריות התפתחותיות ואת חשיבותם של מושגים כמו "משוב" ו"ציפיות גבוהות" — אך הן כמעט ולא מקבלות עזרה בהוראה של ממש. תארו לעצמכם שאומרים לכם כי עליכם להראות ציפיות גבוהות מתלמידיכם. "זה כמו לומר לילד להצליח טוב יותר במבחן", אומרת ג'ני תומפסון, מורה בדיקסונס טריניטי אקדמי בברדפורד, בריטניה. הסיבה שמורות מתלהבות כל כך מהרעיונות של למוב, היא שהוא נמצא אתן בקדמת הכיתה.

כמו ספורט, גם הוראה קשורה לאימונים

ללמוב יש מבנה גוף של שחקן פוטבול אמריקאי, אך למעשה הספורט האהוב עליו הוא כדורגל, שאותו שיחק במכללה בניו יורק. מאמניו שם לא דנו במשחק בצורה מופשטת. הם אמרו לו "לצמצם את הזווית" או "לסגור את הרווח". בספריו וסדנאותיו, למוב עושה דברים דומים, כשהוא מדבר על מהירות התנועה בכיתה, השפה שבה כדאי לשבח תלמידים, זוית הטיית הראש המאפשרת לתלמידים לדעת שמסתכלים עליהם. הוראה, לדבריו, "הוא מקצוע פרפורמטיבי".

אי־פי

מאמני ספורט יודעים שמה שנראה כניתן להשגה בקלילות, כפי שרוג'ר פדרר נותן חבטת גב יד, הוא למעשה תוצר של אינספור שעות אימונים וניתוחים. כשספורטאים נתקלים בבעיה או בחולשה במשחק שלהם, הם מפרקים אותה לרכיבים ומשפרים כל רכיב בנפרד לפני שהם מרכיבים הכל יחדיו. מי שמבינים את העיקרון הזה טוב מכולם הם אלה שנולדו ללא הכישרון של פדרר — ושנאלצו להתאמץ עבור כל שבב שיפור.

המורים הטובים ביותר לא מבינים בהכרח כיצד הוראה עובדת, מכיוון שהטכניקה שלהם שקופה עבורם. אחת המורות המוכשרות ברשימה של "לוס אנג'לס טיימס" אמרה בתשובה לשאלה מה הופך אותן לטובות יותר, כי מורות נהדרות פשוט אוהבות את התלמידים ואת עבודתן, ו"אי־אפשר לארוז את זה או ללמד את זה". המשימה שהציב לעצמו דאג למוב היא להוכיח שהמורה המוכשרת הזאת טועה.

בסדנה של למוב, המורות התאמנו בשאלת שאלות וקבלת תשובות — לא משהו שדמיינתי שדורש אימון. כמה דקות קודם לכן, ציין למוב מחקר שהעלה כי הזמן הממוצע שמורה מותירה בין שאלה לתשובה היא 1.5 שניות. זה לא מספיק, לדבריו. כשהמורות דנו בכך, התחלתי להבין עד כמה הוראה היא מקצוע קשה, והסיבה היסודית לכך היא שחשיבה היא דבר בלתי נראה.

דמיינו את עצמכם כמורה שעומדת לפני הכיתה. אתם שואלים שאלה: "מה היה הגורם המידי למלחמת העולם הראשונה?" שלוש ידיים מזנקות מעלה. עליכם להחליט במי לבחור. "אוקי, ליאון". ליאון נותן את התשובה שלימדתם בשבוע שעבר: ההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד. נראה שהשיעור הולך היטב. אך מה אם בשורה השלישית היתה ילדה שעמדה להגיע לתשובה הנכונה, אך ויתרה ולא הצביעה ברגע שליאון כבר הצביע? מה אם יש תלמיד בשורה האחורית שכבר לא טורח לחשוב, מכיוון שהוא יודע שליאון תמיד ראשון?

למוב מראה סרטון של מורה בשם מגי ג'ונסון, ששואלת את כיתתה: "מה אומר אטיקוס על הזמיר?" לאחר השתהות של כמה שניות, היא מקבלת תשובה. למוב מציג את הסרטון שוב, וכעת מפרק את הטכניקה של ג'ונסון לגורמים: כיצד היא משתמשת בזמן ההשהיה כדי לעורר ציפיות ולגרום לכל הכיתה לחשוב שיש להם תשובה ששווה לחלוק אותה עם הכיתה. עוד לפני שסיימה את שאלתה, ילד אחד כבר הצביע. ג'ונסון מחכה. שתי ידיים נוספות מתרוממות. היא חוצה את קדמת הכיתה, מחייכת, מבטה חולף בין ילדי הכיתה, בעוד יותר ויותר ילדים מצביעים.

לקח נוסף שהביא עמו למוב מעולם הספורט הוא שתחרויות אינן מספיקות. מורות כמו ג'ונסון שיפרו את כישוריהן מחוץ לכיתה, באינספור אימונים עם עמיתות. לכן הן מסוגלות לבצע את המהלכים בכיתה במעט מאוד מאמץ מודע, מה שמאפשר להן להתרכז במורכבות הרבה של המעקב אחר אילו ילדים הבינו כל דבר ואילו זקוקים לעזרה.

רטוריקה של "מורות טובות" ו"מורות גרועות" לא רק מחזקת את התפישה שהוראה היא כישרון מולד, אלא גם חותרת תחת שיתוף הפעולה ביניהן, מכיוון ששכר מבוסס ביצועים מעודד מורות לא לעזור זו לזו להשתפר.

זה לא כישרון מולד — אפשר ללמוד את זה

רטוריקה של "מורות טובות" ו"מורות גרועות" לא רק מחזקת את התפישה שהוראה היא כישרון מולד, אלא גם חותרת תחת שיתוף הפעולה מהסוג שלמוב מעודד — מכיוון ששכר מבוסס ביצועים מעודד מורות לא לעזור זו לזו להשתפר. אחד הדברים שקוסמים למורות בשיטות של למוב הוא שהן מציעות להם שפה משותפת כדי לשוחח על עבודתן.

למוב נזהר מרעיונות גדולים ומפילוסופיות חינוכיות. מרבית הכלים שהוא מציע נמצאים מתחת לרדאר של תיאורטיקני החינוך. אך יש לו פילוסופיה, גם אם הוא לא מכנה אותה כך. ואחד מעקרונותיה הוא שעל המורות למקסם את כמות החשיבה והלמידה בכיתתן בכל רגע נתון, ולהבטיח כי מאמץ זה מתפזר באופן כמה שיותר רחב בכיתה.

כלי אחד שמשמש לכך הוא בחירה בתלמיד מסוים לענות, גם אם לא הצביע. זה נשמע פשוט מכדי להיות משמעותי, אך זהו שינוי קטן שהשפעתו רבה. שיטה זו מאפשרת למורה לבדוק את רמת הלמידה של כל אחד מילדי הכיתה, שומרת על קצב גבוה של השיעור, מכיוון שהמורה לא צריכה לחכות למתנדבים, נותנת למורה סמכות, ומגבירה את רמת החשיבה והעירנות בכיתה — מכיוון שכולם יודעים שהשאלה הבאה עשויה להיות מופנית אליהם.

ההשפעות הטובות של פעולות שגרתיות

עיקרון נוסף של למוב הוא שלפעולות שגרתיות יכולות להיות השפעות קסומות. הוא לרוב פותח את סדנאותיו בהצגת סרטון של מורה בשם דאג מקורי באקדמיית אמיסטד בניו הייבן בקונטיקט, בית ספר נוסף עם תוצאות נהדרות עם תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות. הסרטון מראה איך מקורי מלמד את תלמידיו ביום הלימודים הראשון כיצד לחלק דפי עבודה. מקורי מסביר כדקה כיצד הוא רוצה שזה יתבצע, ולאחר מכן נותן לתלמידים לתרגל זאת, בעודו מתזמן אותם עם סטופר. "עשר שניות. לא רע. בואו נראה אם אפשר לאסוף אותם ב–8".

כשלמוב מראה את הסרטון, מורות רבות נראות ספקניות. מדוע מתמקד מקורי במשימה כה פשוטה? למוב מסביר כי בהנחה שבכיתה ממוצעת מחלקים ואוספים דפים כ–20 פעמים ביום, ונדרשות להם 80 שניות לכך, אם מקורי מצליח לצמצם את הזמן הנדרש לכך ל–20 שניות, הוא חוסך 20 דקות ביום. בית הספר הגדיל את הנכס היקר ביותר שלו, זמן הוראה, ב–4%, מבלי להשקיע דולר. במשך שנה, דקות אלה מצטברות לכדי שמונה ימי לימודים — מספיק לחטיבה שלמה בהנדסה או שירת המאה ה–20.

כשמדינות באסיה מתברגות בראש דירוגי החינוך הבינלאומיים, הנטייה היא לבקר את שיטות החינוך האכזריות שלהן. אך כשמארק טאקר, נשיא מכון מחקר החינוך האמריקאי NCEE, נסע לשנחאי, הוא גילה מערכת שנועדה לקדם שיפור מתמשך בהוראה. מורים נפגשים פעם בשבוע לפי כיתות ונושאים, ומתפצלים לצוותים כדי לעבוד על בעיות לבחירתם. לכל מורה צעיר יש מנטור מבוגר יותר. המערכת של שנחאי, לדברי טאקר, מתמקדת ברעיון כי "לא רק שאפשרי להשתפר, זו חובתם להשתפר, ושיפור זה לעולם אינו מסתיים".

התלמידים בדיקסונס טריניטי, שהושקה ב–2012, מגיעים מכמה מהשכונות העניות ביותר בברדפורד. רבים מהם הם ילדי מהגרים מפקיסטן או הודו, וחלקם אינם מדברים אנגלית בבית. אך תלמידי האקדמיה נהנים מביצועים טובים מהממוצע בבריטניה באנגלית ובמתמטיקה, ומי שמגיעים לבית הספר עם רמות ההישגים הנמוכות ביותר משתפרים יותר מכל היתר — מקור גאווה למנהל בית הספר, לוק ספארקס. "אם מצליחים אתם, מצליחים עם כולם", הוא אומר.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות