ההיגיון המושתק מאחורי מלחמת הסחר של טראמפ - דורון צור - הבלוג של - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ההיגיון המושתק מאחורי מלחמת הסחר של טראמפ

נשיא ארה"ב נוטה להעביר מסרים שטחיים ותוקפניים, אך אין משמעות הדבר שהוא תמיד טועה ■ הניסוי האמריקאי הגדול - שבודק אם ארה"ב יכולה לשמור על הבכורה הטכנולוגית, גם בלי שהייצור יבוצע אצלה - עלול להתברר כמסוכן מאוד ■ השאלה האמיתית היא אם שווה לארה"ב לשלם את מחירי הגלובליזציה עבור מוצרים זולים יותר

48תגובות
טראמפ ושי בביג'ינג ב-2017
Damir Sagolj/רויטרס

כל העיניים נשואות למלחמת הסחר. הנשיא טראמפ מטיל מכס כזה או אחר, או מצייץ את הציוץ היומי התוקפני שלו, סין מגיבה, השווקים עצבניים, רוב הכלכלנים והפרשנים מגנים ומסבירים למה זה גרוע וכך הלאה. כל יום עם הכותרות שלו. אין רגע דל.

אלא שמרוב מעקב אחרי כותרות יומיות ותנודות אקראיות בשווקים, נדמה לעתים שהתמונה הרחבה מתפספסת לחלוטין. התמונה הרחבה אינה זו שמתמקדת בנתון חסר כל חשיבות, כמו בכמה ירדה מניית אפל בתגובה לציוץ לוחמני, או בכמה היא עלתה בחזרה כשהתפרסמו ידיעות על התקדמות בשיחות. זהו רעש רקע ותו לא. אלא שכדרכו של רעש, הוא מסיט את הדיון מהשאלות החשובות באמת.

בקרב הכלכלנים יש תמימות דעים כמעט מוחלטת סביב ההתנגדות הגורפת למגבלות על הסחר העולמי והטלת מכסים הדדית. הסיבה לכך נעוצה באחד מיסודות התאוריה הכלכלית, שעליה רובם גדלו - שנקרא "התמחות" או "יתרון יחסי". ההיגיון שמאחוריו פשוט: היתרון בסחר נובע מכך שכל אחד מהצדדים מתמחה או מנצל את יתרונותיו היחסיים, כדי לייצר או לספק את המוצרים והשירותים הטובים ביותר, באופן היעיל ביותר.

התוצאה של הסחר הזה, כפי שמראים המודלים, וגם ההיסטוריה האנושית, היא שיפור ברווחת כולם. זאת התיאוריה, אלה גם הממצאים האמפיריים, ולכן זהו במידה רבה הקונצנזוס. המסקנה, מבחינת הכלכלנים, היא: תן לסינים ולכוח האדם העצום שלהם לייצר בזול מוצרים פשוטים בייצור המוני תמורת שכר נמוך; ותשאיר בארה"ב את ייצור המוצרים ואת השירותים בעלי הערך המוסף הגבוה שמאפשרים תשלום שכר גבוה. נשמע הגיוני, לא? כן, הגיוני. אם אתה אמריקאי. זה לא הגיוני אם אתה סיני.

העולם לא פועל רק על פי שיקולים כלכליים

העולם לא פועל רק על סמך שיקולים כלכליים נקיים. התמקדות בלעדית במושגים כמו יתרון יחסי, יעילות או רווחת הצרכן - היא חשיבה שניתן לקרוא לה כלכלית, אך משולה לבחינת העולם דרך החור שבגרוש. היא לא מביאה בחשבון גורמים רבים אחרים, כמו שיקולים גיאו־פוליטיים, תהליכים היסטוריים, שיקולים מוסריים וחברתיים, הגנה על הסביבה ושיקולים נוספים שעלולים לפגוע ביעילות וברווחת הצרכן, אך הם בכל זאת נכונים וראוי להתייחס אליהם.

למשל, האם בשם טובת הצרכן ראוי לקנות מוצרים זולים ממדינות שמעסיקות ילדים בתנאי ניצול? האם בשם היעילות כביכול, מוצדק לקנות מוצרים ממדינות בהן אין שום הקפדה על הגנת הסביבה? בשתי הדוגמאות האלה, למדינות שבהן הייצור נעשה בתנאי ניצול או תוך זיהום סביבתי יהיה יתרון על פני יצרנים במדינות שבהן יש הקפדה על זכויות עובדים והגנה על הסביבה. האם יש צורך להביא זאת בחשבון כשדנים בסחר חופשי בין שתי מדינות כאלה? מבחינה כלכלית טהורה, התשובה תהיה לא. הטלת מגבלות על הסחר תפגע הרי ברווחת הצרכן הקדושה, וכן ביעילות. אבל אם מערבים שיקולים מוסריים וערכיים, התשובה כבר הרבה פחות חד־משמעית.

העובדים האמריקאים

הנשיא טראמפ, כך אנחנו למדים יום אחרי יום, אינו אדם שנוטה להעביר מסר מורכב, לבנות סט טיעונים מעמיק ולנסח משנה סדורה המתבססת על עובדות ונתונים שאליהם נלווה ניתוח אנליטי. רחוק מכך. גם אם היה יכול ורוצה, כנראה שקשה לעשות זאת בטוויטר. האופן שבו הוא מעביר את מסריו הוא קצר, תוקפני, ובעיקר משדר שטחיות. נכון, זה נשמע לא טוב - אבל זה לא אומר, למרות עיקום האף של אינטלקטואלים, כולל כאלה שזכו בפרס נובל, שטראמפ תמיד, ובאופן מוחלט, טועה.

בטור זה ננסה לבחון את המצב באופן שונה מזה הנפוץ בקרב קהל הפרשנים והמשקיעים, שרואים את העולם מבעד לפריזמה של מדדי המניות. ננסה להכניס קצת לוגיקה וטיעונים מסודרים בעד מלחמת הסחר של טראמפ. לא נשתמש בטיעונים של טראמפ עצמו - שלפיה קל לנצח בה, שהצרכן האמריקאי לא ייפגע ממנה, ולכן היא כמעט חסרת מחיר. אלה אכן טיעונים שגויים ונטולי היגיון, שמצדיקים את הטענות השטחיות שמופנות נגדו.

הטיעון שלנו יהיה שונה ומורכב יותר. למלחמת סחר, כמו לכל מלחמה, יש מחיר, אין בה בהכרח מנצחים, ובטח ובטח שלא קל לנצח בה. אך כל אלה אין משמעותם שהיציאה למלחמה היא טעות. יציאה למלחמת סחר יכולה להיות שקולה למלחמת מנע - יתרונותיה וחסרונותיה אינם צריכים להיבחן מול הפגיעה שלה ברווחת הצרכן; אלא מול המחיר האלטרנטיבי. כלומר, מול המחיר של אי יציאה למלחמה והמשך המגמה הקיימת, שמובילה את סין להשתלט גם על הייצור הטכנולוגי, כפי שהשתלטה בעבר על ענפים אחרים.

לארה"ב יתרונות כלכליים אדירים

קצת היסטוריה: ארה"ב זכתה בבכורה העולמית במהלך המאה ה-20 בזכות שלל גורמים. בצד הכלכלי היו לה יתרונות אדירים שאף מדינה אחרת לא החזיקה בהם, וכך גם כיום. אם נשווה את ארה"ב לחברה עסקית, הרי שבמונחים של מינהל עסקים - היא שלטה בכל שרשרת הערך.

ברמה הבסיסית ביותר, יש לה משאבי טבע רבים, שמאפשרים לה לספק לעצמה כמעט את כל המזון, חומרי הגלם והאנרגיה להם היא זקוקה, כך שנותרים לה עוד עודפים לייצא. לכך יש להוסיף תשתית לוגיסטית מפותחת של אמצעי תחבורה, תקשורת וייצור אנרגיה.

במדרגה הבאה, היתה לה תעשייה מפותחת - כלומר את היכולת להמיר את חומרי הגלם והאנרגיה בשילוב כוח אדם מיומן וחרוץ, שהגיע מכל העולם, למוצרים מוגמרים. במדרגה הבאה נוספו לכך הידע הטכנולוגי והמדעי שנצברו בארה"ב, שהם הבסיס לחדשנות. מדובר בידע פרקטי במתקני הייצור, וכן בידע אקדמי במוסדות המחקר.

טים קוק בסיור במפעל פוקסקון
via Bloomberg

לכל המרכיבים האלה של ייצור הערך - חומרי גלם, תשתית, כוח אדם מיומן ואמצעי ייצור וידע - נוספו שלושה מרכיבים חשובים. הראשון הוא סביבה פוליטית, חברתית, משפטית ותרבותית שעודדו יוזמה ומאמץ. אם נחזור ללשון העסקים, היא פשוט נוהלה היטב.

השני: תנאים סביבתיים של שקט וביטחון. ארה"ב אמנם היתה מעורבת במלחמות רבות, אך אלה היו רחוקות מאדמתה; ומחירן, בחיי אדם ובנזק כלכלי, היה קטן מאוד באופן יחסי למדינות אחרות. המלחמות האלה לא הפריעו כלל לבנייה של כלל מרכיבי הערך. אפילו להפך.

הנתון השלישי ששיחק לטובתה הוא פשוט יתרון הגודל.

לא היתה בהיסטוריה, ואין גם כיום, אף מדינה אחרת שנהנית מכל התנאים האלה. מעצמות אירופה של המאה ה-19, ובראשן בריטניה, היו בעלות תשתית לוגיסטית, יכולת ייצור וידע הנדסי ומדעי - אבל הן היו חסרות את חומרי הגלם ואת הגודל. על השקט הסביבתי אין כמובן מה לדבר אחרי שתי מלחמות העולם.

לרוסיה הצארית ויורשתה בריה"מ היו את חומרי הגלם, וגם ידע מדעי - אבל שיטה כלכלית איומה אחת, על גבול הפיאודליזם במאה ה-19, הוחלפה בשיטה איומה אחרת, הקומוניזם של המאה ה-20. זאת, כמובן, בנוסף להרס הנורא כתוצאה ממלחמות. המצב הזה הותיר את בריה"מ עם תשתית לוגיסטית דלה, ובלי מפעלי ייצור ראויים לשמם למוצרי צריכה.

יפן וסין, בעלות יכולת הייצור הטובה בימינו, סבלו גם הן מהבעיה של האירופים - חוסר במחצבים, אנרגיה ומזון; והרס פנימי של תשתיות במלחמות חיצוניות ופנימיות.

הנסיבות האלה הותירו את ארה"ב בודדה בצמרת. במחצית המאה ה-20 לא היה מי שיתקרב לכוחה הכלכלי ולרמת החיים שאיפשרה לאזרחיה. היה את העולם, והיתה ארה"ב, שהיתה בליגה משלה. הגוש הסובייטי אולי איתגר את ההגמוניה הגיאו־פוליטית, אבל בצד הכלכלי לא היה ספק בידי מי נמצאת הבכורה העולמית.

בודדה בצמרת

שינוי משמעותי בנסיבות הגלובליות

הנסיבות השתנו מאז. כבר עשרות שנים, כל אותן מדינות המתחרות בארה"ב נהנות מביטחון פנימי וחיצוני, ועסוקות בבניית תשתיות פנימיות, ולא בהריסתן. החוליה העיקרית שחסרה להן, ותהיה חסרה להן תמיד, היא העושר במחצבים ובאנרגיה, וגודלן הקטן יחסית לארה"ב.

עם זאת, את המשאבים ניתן להשיג בעולם בקלות; לסין יש את הגודל, בשטח ובאוכלוסייה; ובאירופה, למרות כל הביקורת עליה, יש שיתופי פעולה פוליטיים־כלכליים שמייצרים את הגודל. קחו למשל את ענף ייצור המטוסים, שבו ארה"ב שלטה ללא עוררין. איירבוס, חברה צעירה בהשוואה לבואינג, נהפכה ענק עולמי בעקבות שיתוף פעולה בין מדינות; וסין בסופו של דבר תייצר מטוסי נוסעים. זה רק עניין של זמן.

ניסוי עשו ויעקב

מזה זמן, בתהליך אטי אך מתמשך, ארה"ב מבצעת ניסוי רחב היקף. הייתי קורא לו ניסוי עשו ויעקב, אבל בהפוך. מטרתו לבחון אם בניגוד לעשו, ניתן גם לקבל נזיד עדשים וגם להשאיר את הבכורה אצלך. נזיד העדשים הזה הוא רווחת הצרכן האמריקאי. בתמורה לכך שהוא ייהנה ממוצרים זולים ואיכותיים יותר, לקול מצהלותיהם של הכלכלנים, שרואים בזה את חזות הכל - ארה"ב מוותרת בהדרגה על מרכז שרשרת הערך שתוארה כאן, שהוא יכולת הייצור התעשייתית.

יש איזו הנחה סמויה שגלומה בניסוי הזה, שעלולה להתברר כמסוכנת מאוד. ההנחה היא שארה"ב תוכל להמשיך להיות מובילה טכנולוגית, גם בלי שהייצור יתבצע אצלה. זו הנחה שיש בה גם שאננות וגם יהירות.

כדאי אולי שהאמריקאים ילמדו מההיסטוריה שלהם עצמם, על אף שמדובר בהיסטוריה רחוקה. בשנת 1750 חוקק הפרלמנט הבריטי את חוק הברזל. החוק פטר ממכסים את יצוא הברזל הגולמי מהמושבות דאז בצפון אמריקה, ובראשן פנסילבניה שהתמחתה בכך, לבריטניה.

המון אנשים בבלאק פריידי במייסי'ס בניו יורק,
בלומברג

למושבות באמריקה היה אז יתרון יחסי גדול בייצור ברזל - שפע עפרות ושפע פחם, שני המרכיבים שנדרשו לייצור ברזל גולמי. מצד שני, החוק אסר על ייצור מוצרים מברזל בצפון אמריקה עצמה. את ייצור המוצרים בעלי הערך המוסף הגבוה רצו להשאיר בבריטניה, שהיתה בתחילתה של המהפכה התעשייתית, והובילה ביכולת הייצור. "אפילו לא מסמר!" אמר אז אחד מיוזמי החוק על מה יש להתיר לאמריקאים לייצר.

בהתחלה, התוצאה היתה אכן פריחה עצומה בכושר הייצור של ברזל גולמי בצפון אמריקה, ושיפור גדול ברווחת הצרכן בבריטניה. השילוב בין יעילות הפקת הברזל באמריקה עם ההתמחות בייצור מוצרים בבריטניה, הוזיל אותם מאוד והפך אותם לזמינים יותר. הפטור ממכסים עבד, לשמחת הכלכלנים. אלא שהאמריקאים, בעלי חוש היזמות, לא חשבו לרגע אחד שעליהם להסתפק בייצור ברזל גולמי בלבד, ומהר מאוד עלו בשרשרת הערך, עברו על החוק הבריטי, ייצרו מוצרים באופן "פיראטי", ורכשו ידע בייצור מוצרים בעלי ערך מוסף גבוה יותר.

הניסיונות של בריטניה לאסור את ייצור המוצרים המתקדמים היו בין הסיבות להכרזת העצמאות האמריקאית, שאירעה פחות מ-30 שנה לאחר מכן. השאננות הבריטית והביטחון המופרז בכוחם הצבאי או הפוליטי למנוע מהאמריקאים לייצור מוצרי ברזל מתקדמים - הביא לכך שהתעשייה שקמה באמריקה הכתה אותם בסופו של דבר. בתמורה לרווח קצר הטווח שממנו נהנה הצרכן הבריטי, הם שילמו מחיר ארוך טווח של אובדן הבכורה.

למה שסין תסתפק בייצור פשוט?

הנסיבות כמובן שונות מאוד כיום, אבל העיקרון דומה. בואו נחליף ברזל בשבבים. למה שסין או מדינות אחרות, כמו קוריאה או יפן, יסתפקו בערך המוסף הנמוך יחסית של ייצור סדרתי של שבבים או מוצרי אלקטרוניקה מתקדמים, שתוכננו בארה"ב? כולם הרי רוצים לעלות בשרשרת הערך, ולהיות גבוהים יותר בסולם הידע. בניית כושר הייצור היא לא פעם רק השלב הראשון בסולם. הייצור וצבירת הידע שלובים זה בזה, ומזינים אחד את השני. זאת כמובן רק דוגמה, אך העיקרון ברור. לאורך זמן, בלתי־אפשרי להפריד בין הייצור לידע. מי שמייצר, צובר ידע. ומי שצובר ידע, רוצה לנצל אותו לטובתו. אלה עובדות החיים.

השיקולים בעד או נגד מדיניות של הסתגרות כלכלית הם מורכבים ולא חד־ממדיים. בעשרות השנים האחרונות, שבהן ארה"ב נהפכה ליבואנית הגדולה בעולם, מצבם של אזרחיה השתפר באופן ניכר מבחינה צרכנית. על כך אין ויכוח. יש להם מגוון רחב בהרבה של מוצרים איכותיים במחירים נמוכים. אבל האזרחים אינם רק צרכנים. מצבם של רוב עובדיה למשל, לא השתפר. שכרם הריאלי נשחק. הפערים הכלכליים בין אזרחיה גדלו מאוד והמוביליות החברתית בה פחתה.

כמדינה, ארה"ב נהפכה ממדינה שכל העולם חייב לה - למדינה שחייבת לכל העולם.האם ניתן לנתק את כל אלה מתהליכי הגלובליזציה והסחר החופשי? ואם הם שלובים אחד בשני, האם שווה לשלם את מחירי הגלובליזציה עבור נעליים יותר זולות, או עוד מסך שטוח במחירי סוף עונה? איך על כך תשובה חד משמעית, כמובן, אבל גם השלילה המוחלטת של מדיניות הדה־גלובליזציה שבה נוקט טראמפ, רק בשם העיקרון הכלכלי, יש חד־ממדיות. זאת, אף שמייצגיה מתנסחים הרבה יותר טוב מהנשיא.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#