הרשויות בשווייץ: 5 מיליארד פרנק בלאומי שווייץ מקורם בהעלמות מס - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הרשויות בשווייץ: 5 מיליארד פרנק בלאומי שווייץ מקורם בהעלמות מס

לאומי שווייץ / כתבה שפורסמה במגזין השווייצי "Tages-Anzeiger" חושפת פרטים חדשים על מעילת הענק בבנק

תגובות

לפני כשבועיים התפרסמה במגזין סוף השבוע של העיתון השווייצי "Tages-Anzeiger" כתבה העוסקת בפרשת המעילה שהתגלתה בבנק לאומי שווייץ לפני כשנתיים. החשוד בביצוע המעילה הוא ארנסט אימפלד, לשעבר האחראי על בנקאות פרטית בבנק, שהודח זמן קצר לאחר שהתגלתה המעילה. הכתבה חושפת פרטים חדשים על המעילה, שהיקפה הכספי לטענת הפרקליטות השווייצית הוא 300 מיליון פרנק שווייצי (כ-219.6 מיליון דולר) - פי ארבע מהיקף המעילה שביצעה אתי אלון בכספי לקוחות הבנק למסחר. לאומי שווייץ הוא חברה בת של בנק לאומי.

בנק לאומי הפריש בדו"חותיו הכספיים כ-165 מיליון פר"ש בגין המעילה. באחרונה הגיע בנק לאומי, בראשות המנכ"ל גליה מאור (ששימשה בתפקיד יו"ר לאומי שווייץ בזמן המעילה), להסדר עם חברת הביטוח שלו בלונדון על קבלת פיצוי בסכום של כ-60 מיליון דולר - מחצית מהסכום שהפריש הבנק.

בראיון עמו, המופיע בכתבה, מתאר אימפלד כיצד החל בפעולותיו הבלתי חוקיות ומפרט את המניעים שלו לביצוע המעילה. בראיון נוסף, עם הפרקליט הממונה על התיק מטעם מחוז ציריך, נתן לנדסהוט, מתוארים הליקויים בפעילות הבנק בשווייץ שאיפשרו את ביצוע המעילה. לדברי לנדסהוט, הכנת כתב האישום נגד ארנסט אימפלד תסתיים עד אביב 2004; אימפלד יואשם במעילה, ניהול עסקות תוך הפרת אמונים, מרמה וזיוף מסמכים - עבירות שהעונש בגינן בשווייץ הוא מאסר של עד 15 שנה.

מהכתבה עולה כי ללקוחותיו של אימפלד - ברובם יהודים המתגוררים בארצות שונות בעולם - אין סיבה לחשוש ששלטונות המס בארצם יאתרו את שמם בכתב האישום שיוגש נגד המנהל המודח. לנדסהוט, בן לאב יהודי, מודע לכך כי מרבית החשבונות בהם פעל אימפלד הם של יהודים ניצולי שואה; לדבריו, יימנע מלנקוב בשמות הלקוחות בכתב האישום שכן "מדוע על ניצולי המשטר הנאצי להפוך לקורבנות בשנית ולהיות מוסגרים לידי שלטונות המס?".

המעילה

בכתבה נטען כי בשנים בהן כיהן אימפלד כראש הבנקאות הפרטית של בנק לאומי שווייץ, התחזיות שלו על התפתחות השווקים הפיננסיים הקנו לו שם של נביא, והון מכל העולם הופקד בידיו. אימפלד הציג למראיין סטטיסטיקות של מחזור הפעילות שלו להוכחת תרומתו הרבה לסניף בנק לאומי בציריך. מהנתונים שהוא מסר עולה כי ב-2000 סחר אימפלד עבור לאומי במטבע חוץ בהיקף של 12.23 מיליארד פרנק בדיוק (כ-8.95 מיליארד דולר), שהם יותר מ-70% מהמחזור של הבנק. אימפלד סחר גם במניות והניע בשנה זו 1.07 מיליארד פרנק (כ-0.78 מיליארד דולר). בכתבה נטען עוד כי הסניף של לאומי שווייץ, מוסד אחד מיני רבים בציריך, שהעסיק 100 עובדים, הצליח לזמן מה להיות סוחר המניות השלישי בגודלו בשווייץ, זאת הודות לאימפלד.

בראיון אמר אימפלד כי ב-83' נכנס לתחום הבנקאות הפרטית של לאומי. באותה תקופה התנהל הבנק במסלול מסודר; "הלקוחות התייחסו אז להשקעות כאל תרומה נושאת ריבית נמוכה", אמר. בשנות ה-80, לאור ביצועי שוקי המניות שהשיגו תשואות גבוהות, "ניסינו להפעיל את כספם של הלקוחות", נזכר אימפלד.

לדברי אימפלד, סחר במטבע חוץ הוא הרווחי ביותר עבור בנק; "כאן אפשר לגלגל את הכסף כל יום", הוא הוסיף. בכתבה מתוארת פעילותו של אימפלד בתחום מטבע החוץ - פעילות שהביאה בסופו של דבר לנפילתו. נטען כי אימפלד סחר במטבע חוץ בהיקפים גדולים מאוד שהגיעו לעתים ל-50 מיליון דולר - מסחר שהניב לבנק רווחים גדולים כתוצאה מגריפת הפרש השערים בין עמדת הפתיחה לבין עמדת הסגירה של המכירה והקנייה של המטבע הזר. על פי הכתבה, העסקות במטבע חוץ התבצעו לא רק בכספי המשקיעים, אלא גם בכספי הבנק שהקצה אשראי של עד פי ארבע מההשקעה של הלקוח. אם לקוח הפקיד בחשבון מיליון פרנק יכול היה אימפלד לסחור עבורו בסכום של עד חמישה מיליון פרנק.

כשאימפלד הפסיד בעסקות במטבע חוץ, נדרשו לקוחותיו על ידי ועדת האשראי להפקיד סכומי כסף נוספים או לצמצם את נפח המסחר. במקרה קיצוני נאסר על משקיעים לסחור על חשבון הפיקדונות שלהם.

אימפלד עשה הכל כדי שלקוחותיו לא "יחוסלו" בדרך זו. הוא לא רצה שהמשקיעים יפסידו, וקיווה לאזן את ההפסדים מחדש בזמנים טובים יותר. כך החל אימפלד להעביר כספים מחשבונות "בריאים" לחשבונות "חולים"; הוא נתן להם "חמצן", כפי שאמר - פה כמה מאות אלפים פרנקים, שם דולרים, בהיקף שווה.

לטענת אימפלד, ב-94-'93' לאחר שאחת מלקוחותיו התרוששה בבת אחת בעקבות עסקת פירעון כושלת של מטבע חוץ בסך 400-300 אלף פרנק, הוא חשש שיאבד לא רק אותה, אלא גם משקיע גדול שהיה מיודד איתה ולכן איזן את ההפסד. במקביל הוא ביצע השקעה מוטעית בניירות ערך של חברות אמריקאיות, והפסיד שישה מיליון פרנק. אימפלד נאלץ לכסות את ההפסדים בכספם של לקוחות אחרים. באותה עת הוא ניסה לתקן את הנזקים עם עסקות ספקולטיוויות חדשות, "סגרתי עסקות שאף אדם שפוי לא היה עושה", אמר אימפלד.

בכתבה נטען כי פעולותיו של אימפלד התגלו בתחילת 2001, כאשר מפיץ סרטים גרמני רצה להמיר כמה מיליוני דולרים מחשבונו ליורו, והיה משוכנע שבחשבונו נמצא הסכום הנחוץ לו. . הואיל ואימפלד נעדר מהבנק לרגל חופשה, קושר הגרמני ישירות עם מנהל לאומי שווייץ, מאיר גרוס. להפתעתו, התברר ללקוח שבתיק המניות האמריקאיות שלו קיים חוב פתוח של ארבעה מיליון דולר. למפיץ הסרטים, שמעולם לא קנה מניות ולא ידע דבר על חוב פתוח, הובטח כי מדובר בטעות וכי הנזק יתוקן.

בעקבות המקרה טילפן גרוס ללא דיחוי לפלורידה ותבע הסברים מאימפלד, שחזר לציריך כעבור שלושה ימים והרגיש צורך לנקות את השולחן. "נמאס לי מהלחץ הבלתי פוסק", טען אימפלד. בימים הבאים התוודה אימפלד בפני הנהלת הבנק על העברות כספים בין חשבונות שנעשו על דעתו ומבלי לקבל את האישורים המתאימים לכך בהיקף של 20 מיליון פרנק.

השמועה על הבנקאי שהונה את לקוחות הבנק התפשטה במהירות, כך נכתב בכתבה. לקוחות נרגזים טלפנו כדי לקבל מידע ואף הופיעו בבנק בעצמם. משקיע גרמני מבוגר עמד על רצונו למשוך במזומן וללא דיחוי את שארית הונו בבנק בסך של כ-30 מיליון פרנק. כשהכסף בידו, הוא הלך ישר לסניף של בנק UBS; הכספרים ב-UBS, שנדהמו מהסכום הגבוה, הזעיקו את אנשי הביטחון ומיד נפתח נגד המשקיע המבוהל הליך משפטי בשל הלבנת כספים.

בתחילת ינואר 2001, כשהתגלה העברת כספים בלתי מאושרת בהיקף של מיליונים, הודח אימפלד מתפקידו והתייצב מיוזמתו בפרקליטות המחוז. בפברואר 2001 נכלא אימפלד לתשעה שבועות לצורך חקירה.

להערכת התובע נתן לנדסהוט, הפעילות של אימפלד היא אחת משערוריות הבנקים הגדולות ביותר בשווייץ. בעוד אימפלד תיאר העברות כספים בלתי מאושרות בסכום של 20 מיליון פרנק, לנדסהוט מדבר על מעילה בהיקף של יותר מ-300 מיליון פרנק. סניגורו של אימפלד, ברנרד רמברט, טוען לעומת זאת כי הסכום המופרז המוערך על ידי פרקליטות המחוז הוא סימן "מעורר דאגה לאיבוד אחיזה במציאות".

לטענת הפרקליטות בציריך, אימפלד העביר על דעת עצמו סכומי כסף בין חשבונות שונים, קנה מניות ומטבע חוץ על חשבון הלקוחות ולקח סיכונים גבוהים ללא ידיעתם. אימפלד חולק על ההאשמות: "הלקוחות לא באו אלי כדי להשקיע את כספם באופן שמרני. הם לא רצו ניירות נושאי ריבית קבועה, הם ציפו לביצועים גבוהים מהממוצע. עכשיו הם רוצים להשית על הבנק את ההפסדים שהם ספגו לאחר נפילת השערים בבורסות. המקרה שלי נותן להם אפשרות אידיאלית לעשות זאת". ואולם בראיון עמו, אמר לנדסהוט כי במהלך החקירות שביצע, לא נתקל עד כה בדרישות בלתי מוצדקות מצד הלקוחות.

בכתבה נטען כי במסגרת חקירת המעילה, נבדקו כל התנועות בחשבונות הבנק של אותם 50 לקוחות שהתלוננו על חריגות, וכן נחקרו מנהלי הבנק. בחקירה מחפש לנדסהוט נקודות אחיזה לחשד שכבר באמצע שנות ה-80 סחר אימפלד בלאומי בניגוד לחוק. ואולם הואיל ומסמכי הבנק מאותה תקופה אינם ניתנים עוד להשגה, מצטמצמת החקירה לשנות ה-90 בלבד.

העובדה שבמשך זמן כה רב לא הבחינו בבנק בעסקיו של אימפלד מפליאה גם את לנדסהוט. לפי ההנחיות הפנימיות בבנק, כדי לערוך פעולות העברה יש צורך באישור בכתב מהלקוחות, וכן שיחות הטלפון של מנהלי התיקים נרשמות לצורך הוכחה. ואולם כל זה לא עזר.

לנדסהוט תולה את כישלון הביקורת הפנימית של הבנק באישיותו של אימפלד, בתכונות המיוחדות של ציבור הלקוחות ובצורת העבודה של הבנק. אימפלד נהנה למעשה מאמונם העיוור של לקוחותיו. "הם היו חותמים אפילו על גזר דין מוות לעצמם אם אימפלד היה ממליץ על כך", טוען לנדסהוט. לדבריו, במהלך החקירות מביעים אמנם הלקוחות רוגז כלפי אימפלד, ואולם רק לעתים רחוקות ניתן לשמוע כלפיו האשמות חריפות או שנאה. אימפלד התעניין תמיד בשלומם של לקוחותיו, הזמין אותם למסעדות וביקר אותם בקביעות גם בבתיהם.

בכתבה נטען כי רוב הלקוחות של לאומי שווייץ מתגוררים בחו"ל - בגרמניה, צרפת, בריטניה, ארה"ב, ארגנטינה או דרום אפריקה; כמעט כולם ממוצא יהודי. רבים עשו את הונם הרב כסוחרי נדל"ן, יהלומים, טקסטיל או עתיקות, ובחרו בשווייץ כמקלט לכספם מטעמי הסודיות הבנקאית - דבר המאפשר להם להסתיר את הונם מרשויות המס. עוד נטען בכתבה, כי בנק לאומי ניהל בסוף 2002 הון של לקוחות בהיקף של כ-5 מיליארד פרנק שווייצי, ורשויות החקירה גורסות כי רובו המכריע הוא כסף שחור.

מטעמי דיסקרטיות נמנעו לקוחות רבים לקבל דואר שנשלח משווייץ; התכתובת נשמרה בבנק או נשלחה לעורכי דין שווייצים. המשקיעים הגיעו בדרך כלל פעם בשנה לבנק כדי לדבר עם היועצים האישיים שלהם, ומחלקה נפרדת מסרה להם את הדואר. לקוחות אחדים העבירו מיד את המסמכים לגריסה במגרסות שהועמדו לרשותם בבנק, אחרים למדו אותם בחדריהם שבמלונות "סבוי" או "באואר או לק". במקרה בו לקוח מיהר, פגשו אותו מנהלי ההשקעות גם ישירות בשדה התעופה קלוטן בציריך.

הפרקליטות השווייצית סבורה כי הפיקוח הפנימי של הבנק ואף המבקרים הכלכליים של חברת רואי החשבון פרייס ווטרהאוס קופרס לא הבחינו בזרימת הכספים הבלתי מאושרת, כך לפי הכתבה. גם ועדת האשראי הפנימית שנפגשה מדי שבוע כדי לבדוק את הערבויות להלוואות לא מצאה כל עילה להתערבות. "מנגנוני הביקורת של הבנק היו בלתי מספיקים בעליל כדי להבטיח ניהול עסקי ללא דופי של העובדים", אומר לנדסהוט, "ובנוסף, לא נשמרו הכללים הקיימים באופן משביע רצון".

כמו לכל מנהלי ההשקעות בלאומי, גם לרשותו של אימפלד עמדו שני מכשירי טלפון. ואולם לתדהמת כולם, נרשמו רק השיחות של קו אחד, ולכן הוראות הלקוחות שניתנו בקו השני אינן ניתנות עוד לשחזור. אמנם בהעברות של סכומים בהיקף של יותר מ-250 אלף דולר היה על מנהלי ההשקעות להפקיד בידי ההנהלה עותק של האסמכתה. ואולם החקירה ביולי 2002 העלתה כי שמאיר גרוס, המנכ"ל לשעבר של לאומי שווייץ, לא הסתכל כנראה בניירות הללו. הוא דרש אותם "יותר מסיבות פסיכולוגיות" - כך טען בפני פרקליט הממונה המופתע. בנק לאומי בטח בלקוחות שלו, שהם לדברי גרוס "הפיקוח הטוב ביותר, מכיוון שהם מחליפים במהירות את הבנק בשל חוסר שביעות רצון".

גרוס הודח מתפקידו כמנכ"ל הבנק בעקבות דרישת רשויות הפיקוח בשווייץ, עקב מעורבות הבנק בפתיחת חשבונות לראש שירותי הביטחון לשעבר של פרו, ולדימיר מונטסינוס. גרוס משמש כיום בתפקיד מנהל מרכז לבנקאות פרטית של בנק לאומי בהרצליה.

שוקי אורן, המנהל החדש של לאומי ציריך, העדיף שלא להתייחס בכתבה למנגנוני הפיקוח הקודמים ואמר: "במבט לאחור תמיד חכמים יותר". הדבר היחיד שחשוב לו עכשיו הוא שלאומי הסיק את המסקנות מהמקרה. בכל אופן, אין בנק שהוא מחוסן לחלוטין נגד מעילות, אמר אורן. כל חבר בהנהלה הראשית שיש לו כוונות הונאה יכול לעקוף את מנגנוני הפיקוח, זה יכול לקרות בכל בנק. "אימפלד ניצל את עמדת הכוח שלו, והיה קשה לפקח על כל עסקה ועסקה שלו באופן מוחלט", אומר אורן.

לאחר שנחשפה המעילה, שלח בנק לאומי לציריך משלחת של שמונה משפטנים שתפקידם העיקרי היה להכין את המשא ומתן עם הלקוחות שדרשו את כספם חזרה ואשר היה חשש כי יתבעו את הבנק בגין נזקיהם. ואולם במחצית מהמקרים הגיע לאומי לפשרה עם הלקוחות מחוץ לבית המשפט, ובמחציתם הקצה הבנק 165 מיליון פרנק לפירעון תביעות פתוחות של לקוחות. בראיון עמו לצורך הכתבה אמר אורן: "מטרתי היא להצעיד את הבנק קדימה", ובכתבה נטען כי כבר בשנה שעברה זכה הבנק בלקוחות חדשים ובהון של 200 מיליון פרנק שווייצי.

לטענת אימפלד, העברות הכספים נועדו לסתום פרצות שנוצרו בחשבונות עקב ספקולציות כושלות, משום שהוא חשש לאבד את לקוחותיו. פרקליט המחוז מאשר זאת, ואולם הוא משוכנע שחלק מהכסף שימש להתעשרותו של אימפלד עצמו. "אימפלד נהג בכסף בקלילות קיצונית", אומר לנדסהוט. ואולם עד כה לא הצליח לנדסהוט לבסס את טענותיו אלה ולאתר הון עצמי גדול של הבנקאי. לנדסהוט חושד שהכסף הועבר לחשבונות של רעייתו ובתו של אימפלד.

אימפלד מכחיש כל התעשרות אישית, אך מאשר שהשתמש בכסף באורח רובין הודי כדי לעזור לכמה חברים במצוקה. המשותף לכולם היה שהם ניהלו אורח חיים בזבזני מדי ונקלעו לחובות. אחד מהם, צלם האופנה א', הסתבך ביוזמות וחובות ופנה לאימפלד לעזרה. אימפלד פתח לו חשבון בלאומי ואירגן מיד אשראי למרות שלא היו לחברו ביטחונות. במשך חמש שנים עשה אימפלד עסקות דרך אותו חשבון, ועד שהתגלתה המעילה התאספו בחשבון שלושה מיליון פרנק. צלם האופנה לא רוצה לדעת כיום דבר על החשבון, ואימפלד שואל את עצמו מדוע עזר לאנשים כאלה; "הייתי כזה טמבל חברתי", אמר אימפלד.

אימפלד מתואר כאדם נדיב גם במגעיו עם כוח האדם של הבנק. לדוגמה, באחד המקרים הוא הפתיע את המזכירות של לאומי בסוף השנה עם מתנות ששוויין עד 500 פרנק; "היה זה תחליף לבונוס הרשמי ששמרו לעצמם ההנהלה ויועצי הלקוחות", אמר אימפלד. בכתבה נטען גם כי ב-99' ביקש האחראי על המסחר בבורסה מטעם לאומי שווייץ את סיועו של אימפלד כדי לסדר תוספת שכר לעובדי מחלקתו. באותה עת, מניות של חברות צעירות רשמו עליות ותשואות גבוהות. ואולם על עובדי הבנק נאסר לקנות את המניות בעצמם. אימפלד שיכנע את צלם האופנה וחמישה עובדים נוספים בבנק, לעשות שימוש בחשבון הבנק של הצלם כדי לרכוש את המניות. התמורה מרווח השערים, כ-1.5 מיליון פרנק ככל הנראה, התחלקה לבסוף בין חמשת העובדים והצלם. כשהתגלתה המעילה, וכשאימפלד סיפר בינואר 2001 על העזרה הבלתי שגרתית שלו, פיטר לאומי מיד את חמשת העובדים.

אימפלד מתחרט כיום על שהעביר את הכספים על דעת עצמו. "לא הייתי צריך להתחיל עם זה בכלל", אמר. לדבריו, לאחר שהחל בהעברות הכספים, אי אפשר היה לעצור זאת - תחת הלחץ שהכל יתפוצץ צריך היה לאזן מחדש כל הזמן את המבנה הנועז. "אם זה משתבש אז עד הסוף", אמר אימפלד לאשתו כבר לפני חמש שנים.

תגובת בנק לאומי

מבנק לאומי נמסר בתגובה כי היקף המעילה אינו 300 מיליון פרנק שווייציים - וכי סכום זה הוא הסך הכולל של החשבונות שבהם פעל אימפלד. לטענת הבנק, היקף המעילה היה 200 מיליון פרנק (כ-120 מיליון דולר), והבנק הפריש את הסכומים הללו בדו"חות שלו.

בעניין ההון השחור, מבנק לאומי נמסר כי אין הכוונה להון שמקורו בפעילויות פליליות, אלא בהון שמקורו בהעלמות מס.

מהבנק נמסר כי המעילה אינה נחשבת לאחת הגדולות בשווייץ. מהבנק נמסר כי הם מקווים שהדין ימוצה עם אימפלד, וכי אין הם מבינים כיצד הוא עדיין מסתובב חופשי. מבחינת בנק לאומי, כך נמסר, הפרשה היא נחלת העבר; הבנק הגיע להסדר עם מחצית מהלקוחות שנפלו קורבן למעילה, בוצעו כל ההפרשות המתאימות ונחתם הסדר פשרה עם חברת הביטוח על פיצוי של 60 מיליון דולר - נוסף על האפשרות לתבוע צדדים שלישיים.

לטענת מקורבים לבנק, מקריאת הכתבה שנכתבה בעיתון השווייצי ודרך הצגת העובדות עולה נימה אנטישמית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#