המהפכה הולידה מנהיג: "נתקפל רק כשנראה פתרונות אמיתיים" - מחאת האוהלים - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המהפכה הולידה מנהיג: "נתקפל רק כשנראה פתרונות אמיתיים"

יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית איציק שמולי חושב שצריך לשבת לדבר עם רה"מ, אבל מבהיר: "ביבי מתייחס רק לצד הרציונלי של המחאה; הוא לא מבין את הדינמיקה"

137תגובות

לקראת סיום הראיון עם איציק שמולי מתקרבת לשולחן בפעם השלישית העוזרת רעות, מתנשפת - כן, ליו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית יש עוזרת - ומודיעה: "חייבים לסיים, יו"ר מועצת יש'ע מחכה כבר הרבה זמן, עם רינה מצליח וצוות של חדשות ערוץ 2".

הנה כל הסיפור בסצנה פשוטה אחת. הנה השינוי באוויר הפוליטי בישראל שאפשר לזהות בקלות: יו"ר מועצת יש"ע, מהאנשים שניהלו את המדינה במשך עשרות שנים, שהיו מרחק שיחת טלפון אחת מראש הממשלה בנימין נתניהו, שקבעו לאן זורמים המיליארדים, עומד מזיע בשמש התל אביבית של אוגוסט וממתין שבחור בן 31, שיושב בבית קפה ממוזג, יסיים ראיון לעיתון של שבת.

שמולי, איש מנומס, לא מגיב. הוא לא רוצה להעליב אף אחד, ודאי לא את נציגם של מי שעד לא מזמן נחשבו לאדוני הארץ. אבל שפת הגוף שלו משדרת את התשובה: נסיים בנחת את הראיון, דני דיין יחכה עוד קצת. ודיין מחכה. הוא עומד מחוץ לאוהל שבשדרות רוטשילד פינת שנקין ומביט בשיח הציבורי שמשתנה לו מול העיניים. הוא מבין שמי שבמרכז עכשיו הם האנשים שצועקים מתל אביב: "העם רוצה צדק חברתי", ולא האנשים שצועקים מהשומרון: "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל".

אפלבאום תומר

בסופו של דבר שמולי יוצא מבית הקפה ופונה לעבר האוהל. הוא מציג בפני דיין את המאהל ומודה לו על התמיכה. דיין מחייך ומכריז לקול תקתוק המצלמות, "גם אני אוהב סושי". הפגישה עם דיין קצרה, ולאחריה מקבל שמולי על הספסל שמחוץ לאוהל שלו את נציגי ארגוני הנכים. בערב מגיע לחפש קצת תקשורת גם שר התחבורה ישראל כץ.

שמולי הוביל בשנה האחרונה את הסטודנטים לכמה מאבקים חברתיים. בין היתר הם נלחמו למען העובדים הסוציאלים והעלאת תמלוגי הגז ונגד העסקת עובדי קבלן באוניברסיטאות וחוק האברכים - אבל באף אחד מהם הוא לא היה מבוקש כל כך כמו בשבועיים האחרונים. הוא מקבל פניות ממנהיגי מפלגות, ראשי ערים ועוד בכירים בכל המגזרים, ורעות, העוזרת, נדרשת רק כדי שיוכל להישאר שפוי תחת שטף שיחות הטלפון והסמסים.

ויש לכך סיבה טובה. שמולי אמנם לא היה מיוזמי מחאת האוהלים, אבל הוא הצטרף אליה בכל הכוח יומיים לאחר שהחלה, מיד כשירד מהמטוס מניו יורק, ודי מהר נהפך לאחד ממנהיגיה, ולדמות שהכל סומכים עליה.

ביי ביי קובה

תומר אפלבאום

החזרה מניו יורק לא היתה עניין פשוט. את חופשת הסמסטר שמולי היה אמור לבלות רחוק מאוד משדרות רוטשילד. למעשה, ביום חמישי ה-14 ביולי, בדיוק כשדפני ליף וחבריה הקימו את האוהל הראשון, הוא היה במסע גיוס תרומות מטעם ההתאחדות עבור סטודנטים מעוטי יכולת - מרחק עשרת אלפי קילומטר משם בעיר הגדולה ניו יורק. לאחר הפגישות עם התורמים היה אמור שמולי לטוס לקובה לטיול שעליו חלם כבר ארבע שנים, משימה לא קלה בהתחשב בחרדת הטיסה שממנה הוא סובל.

אבל אז הגיע הטלפון הראשון שסיפר על כמה צעירים שהקימו אוהל מול הבימה. "אני מודה שבהתחלה התייחסתי לזה יחסית בביטול. חשבתי שזו עוד מחאה, כמו שהיו כבר לא מעט בזמן האחרון. בדיוק ישבתי עם תורם וזה הסתדר לי עם החלפת נושא השיחה לכיוון של יוקר המחיה בישראל, אבל לא מעבר לכך".

אלא שביום שבת התמונה השתנתה כאשר הסגן שלו, עפרי רביב, התקשר: "איציק, משהו גדול קורה כאן. יש לנו תפקיד מפתח במאבק הזה כי מנסים לצבוע אותו כמאבק של שמאלנים משינקין", אמר לו. כבר שנה וחצי ששמולי ורביב מנסים לקדם פתרונות בתחום הדיור ולכן הם מודעים לבעיות. "האמת שתיכננו להקים מאהל מול הכנסת באוקטובר בדיוק בעניין הזה והם פשוט הקדימו אותנו", הוא אומר. "לזה חיכינו, בוא נמנף את זה לכל הארץ", אמר לו רביב.

"בהתחלה עוד אמרתי לעצמי שהפעם אני לא מוותר על החופשה הזאת. ואז הלכתי בטרמינל בשדה התעופה קנדי בניו יורק בדרך לטיסה לקובה ושאלתי את עצמי 'מה אני עושה עכשיו?'. בסוף ביטלתי את הטיסה לקובה, נפרדתי מהידידה שהמשיכה בתוכנית הטיול, ועליתי על הטיסה הראשונה לישראל. זה עלה לי 2,500 דולר וויתור על חופשת חלומות, אבל הרגשתי שלא יכול להיות שהסטודנטים לא יקחו חלק במאבק חברתי כזה. וכמובן שלא יכול להיות שסטודנטים ישתתפו בו כשהיו'ר שלהם נופש בחו"ל".

במוצאי אותה השבת כבר הקימו אגודות הסטודנטים את המאהלים הראשונים מחוץ לתל אביב - בבאר שבע וחיפה, ובהמשך בקרית שמונה ובירושלים. כיום פועלים מאהלים ביותר מ-40 ערים בנוסף לתל אביב - רובם הוקמו על ידי אגודות סטודנטים או בסיוען.

אפלבאום תומר

עם המזוודות משדה התעופה נסע שמולי ישירות למשרדי ההתאחדות לתדריך של כמה שעות, כדי להבין מי הכוחות הפועלים במאהל ומה הם מתכננים, ומשם המשיך למאהל ברוטשילד. את כרטיסי הטיסה שבוטלה הוא עדיין נושא עמו, יחד עם הספר שהספיק לקנות לקראת הטיול - יומן מסע של צ'ה גווארה - שנהפך עבורו ממדריך טיול למדריך למהפכה.

"אני לא מזדהה עם האידיאולוגיה הכלכלית של קובה אבל גם בכלכלה חופשית אפשר להכניס רווחה ולהגיע לכלכלה אנושית יותר", אומר שמולי. "הממשלה בישראל לא מכוונת למימוש רצון האזרחים. היא נבחרת בבחירות, אבל על רקע מדיני-ביטחוני ולא חברתי-אזרחי".

ההשתלבות של ההתאחדות במאבק היתה נקודת מפנה ביחס אליו, בין היתר בזכות מה שמייצג שמולי - שהוא ההיפך מכל מה שניסו בסביבת ראש הממשלה להדביק למאבק כדי לגמדו: סטודנט, מורה לחינוך מיוחד, מילואימניק המשרת בקרבי ומתעקש על ההמנון. "שירת התקווה בסיום היתה תנאי שלי בעצרת האחרונה והם קיבלו את זה", הוא אומר.

עשרות המאהלים שהוקמו בפריפריה על ידי הסטודנטים הגבירו את התמיכה הציבורית במחאה ומוטטו די מהר את הטענה שמדובר בכמה תל אביבים מפונקים. "כבר במוצאי שבת כשההתאחדות רק הכריזה על כניסתה למאבק קיבלנו איתותים מהממשלה שזה מלחיץ אותם. שכבר אי אפשר יהיה להגיד שזה רק מאבק של אנרכיסטים. שיש פה גוף רציני שנכנס לעניין בכל הכוח", אומר שמולי.

"יוזמי המחאה חששו מאתנו"

אבל דווקא התכונות האלה, שמאוחר יותר זיכו אותו בתואר "הצעיר האחראי", שלא לומר "המבוגר האחראי" של המחאה, היו גם הבסיס לביקורת נגדו מצד שאר השותפים למחאה ויוזמיה. והעימות החל מיד. כשבעצרות קראו להפיל את הממשלה, שמולי אמר שצריך לדבר עם נתניהו, כשדרשו סדר עדיפויות חדש הוא טען שצריך להפעיל שיקול דעת ודחף לנסח מסמך דרישות.

כיום הצדדים במאהל מסתדרים זה עם זה פחות או יותר, נפגשים לפחות פעם ביום ומתאמים ביניהם פעולות, אבל זה לא היה כך בהתחלה. כשהסטודנטים רק הגיעו למאהל ברוטשילד חלק מתושביו ניסו לסלק אותם. הסטודנטים החליטו להתקפל ולהקים את המאהל שלהם בקצה השני של שדרת האוהלים באותה תקופה - פינת שנקין. "היה לנו ברור שאנחנו מצטרפים ומרחיבים את המאבק, גם אם מגרשים אותנו בהתחלה". כיום המאהל שלהם בשינקין שוקק פעילות ומוקף כולו באוהלים עד רחוב הרצל בדרום.

מה מצאת כשהגעת במוצאי אותה שבת?

"היה כאן ואקום ניהולי. הם ניסו לנהל את המאבק ללא ארגון כי הם נגד משהו ממסדי. זה לא שהם אנרכיסטים, אבל יש להם חשש מגופים גדולים כמו ההתאחדות או ההסתדרות".

ממה הם חששו?

"היתה התנגדות ראשונית מתוך חשש שגוף גדול ישתלט וייקח להם את מה שהתחילו לעשות, ובצדק. אבל עם הזמן החומות בינינו נפלו ולמדנו להכיר אחד את השני כבני אדם".

אך בשבוע הראשון העימות בין הסטודנטים ליזמים נמשך והוויכוחים על אופי המחאה גברו. הם נאלצו לקיים מסיבות עיתונאים בנפרד, ובשתי העצרות הראשונות יוזמי המחאה סירבו אפילו לאפשר לשמולי לעלות לבמה. "הבלגתי והסכמתי. השתתפתי בעצרת ולא נאמתי. גם בעצרת השנייה לא עליתי לנאום. רק בעצרת האחרונה עליתי לבמה".

איך זה הצליח בסוף?

"אני שמח שהגענו עם מספיק צניעות ותבונה והבנו שאם נפגע באותנטיות של המאבק הוא לא יתרומם. היינו יכולים לבוא ולהשתלט על המאהל אבל ידעתי שזה יפגע במאבק".

באת לעשות סדר?

"זה לא ככה. יוזמי המחאה נכנסו כבר לפנתאון הישראלי. הם נהפכו לסמל וכאן טמון הכוח שלהם. לי יש את הזכות והאחריות לקחת את זה מכאן למקום תכליתי יותר. אבל אף אחד לא ייקח מהם את העובדה שהם גרמו לכך שמאות אלפי צעירים יצאו לרחובות. ההתאחדות יכולה רק לתמוך בהם אבל הם היו הראשונים ואסור לקחת את זה מהם".

הסטודנטים החלו לשתף פעולה עם יוזמי המחאה, אך בהמשך התגלעו מחלוקות נוספות. הראשונה שבהן כששמולי סירב לדרישה שהציבו לדבר רק עם ראש הממשלה ועוד לצלם את המגעים במצלמות טלוויזיה. "לא אומרים לראש הממשלה לא ולא מבקשים לצלם אותו כי ראש הממשלה זה גם מוסד".

בסופו של דבר המחלוקת יצרה לדבריו שיח פורה יותר עם השותפים למחאה. הם חזרו בהם מהדרישה לצלם את המשא ומתן והחלו להיפגש כדי לגבש דרישות מסודרות. "אמרתי שאני לא יכול להוביל צעירים למאבק שלא ידוע לאן הוא הולך ואני לא יכול לבזות את ראש הממשלה. מאז אותו אירוע החלה דינמיקה טובה מאוד עם הארגונים החברתיים ותנועות הנוער. עכשיו כולם מתכנסים מסביב ומנסים לקיים דיון ציבורי".

אפלבאום תומר

אבל זה לא היה סוף המחלוקות. מחלוקת נוספת קשורה למעורבות של יו"ר ההסתדרות, עופר עיני. בעוד שלשמולי יחסים טובים וארוכים עם עיני, לא כל השותפים במאהל מיהרו לחבק את עיני כשפירסם הודעת תמיכה במאבק.

ההסתדרות היא אחד הגורמים ליצירת הפערים וליוקר המחייה בישראל, ואתה מתייחס אליה כחלק מהפתרון?

"ההסתדרות היא לא רק 800 אלף עובדים בשכר גבוה אלא גם עובדת בנעמ"ת שמרוויחה שכר מינימום. השינויים הגדולים בהיסטוריה היו כתוצאה משילוב כוחות של מחאה המונית ואיגודי עובדים".

אחת הבעיות של המחאה היא שלל הדרישות בסגנון 'תנו כסף לכאן, ועוד כסף לכאן'. מאיפה וממי צריך לקחת?

"אל תצפו ממני להגיד לממשלה מאיפה לקחת את הכסף. התפקיד שלנו כמוחים זה להציג את השינויים שאנחנו רוצים לראות. אני לא מאמין שנוכל לעשות שינויים משמעותיים בלי לטלטל תחומים מסוימים כמו בריאות ורווחה".

נראה שאתם נזהרים במיוחד מלהיצבע פוליטית כשמאל. אתם לא מדברים על התנחלויות למשל ולא על תקציב הביטחון. אפילו את החולצות האדומות שהיו בהתחלה החלפתם. אתה חושש מתדמית שמאלנית אנרכיסטית?

"כן. אבל לא רק של המאבק אלא גם של ההתאחדות. שלא יגידו שאנחנו שמאל קיצוני או הזוי. יש לנו חבר'ה מהימין ומהשמאל".

"ביבי לא מבין"

הפייסנות במאהל ושיתוף הפעולה בין הגופים השונים כבר נתנו אותותיהם השבוע עם פרסום טיוטת הדרישות מהממשלה, שבה מתוארים עקרונות בלבד. "אנו נדרשים להתמסר למאבק ארוך וצודק לתיקונה של המדיניות הכלכלית-חברתית, וכך נעשה", נכתב בטיוטה. "בהפגנות כולם צועקים, 'העם רוצה צדק חברתי', אבל אף אחד לא יודע מה זה אומר", מסביר שמולי את הצורך לגבש מסמך, "לקחנו את זה למקום שאני מסכים שהוא לא סופי אבל הוא כן יעד ביניים. אנחנו עובדים על גיבוש דרישות קונקרטיות אבל לא נוציא אותן בשלב זה כי כרגע אנחנו חוששים מהאופן שבו הוקמה הוועדה" - הוא אומר ומתייחס לוועדה שמינה נתניהו בראשות הפרופסור מנואל טרכטנברג, המשמש גם כיו"ר הוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה גבוהה (הות"ת).

"יש לנו כרגע משבר אמון מול הממשלה, וחלק ממנו נובע גם מאופן הפתרון של נתניהו", אומר שמולי, "אני מכיר את טרכטנברג אישית ומעריך אותו מאוד. אבל השאלה היא לא פרסונלית אלא גם מבנית. ציפינו למשהו תכליתי וקיבלנו ועדה מנופחת - מה שיפגע באפקטיביות שלה. את זה הממשלה פשוט לא מבינה".

השניות ביחסיו של שמולי עם נתניהו הגיעה לשיאה כשראש שהממשלה הציע בתחילת המאבק חבילה של פתרונות - שקרצה בעיקר לסטודנטים וכללה בנייה מאסיבית של מעונות והנחה בתחבורה ציבורית לסטודנטים. אף שהיה זה חלומו הרטוב של יו"ר התאחדות הסטונדטים, שמולי סירב להפסיק את המאבק. "חלק מהבעיה היא שביבי לא מבין את הדינמיקה של המאבק. הוא מתייחס רק למימד הרציונלי. הוא חשב שאפשר לתת לסטודנטים הטבות ולהוציא אותם מהמאבק, אבל זה לא עובד ככה. הוא עשה משהו מאוד מתוחכם. הוא לקח הרבה דברים שהסטודנטים דרשו בשנים האחרונות, שם הכל בחבילה אחת ואמר לנו 'קחו'. אבל אנחנו לא באנו לכאן בשביל כרטיסים לאוטובוס - זה כבר לא מאבק רק על דיור. המחאה לא תגמר אפילו אם הוא יחלק קופונים לדירות ברוטשילד".

במסיבת העיתונאים שקיימו מיד אחרי מסיבת העיתונאים של נתניהו, אמר שמולי שלמרות שמדובר בחבילה חסרת תקדים ואפילו היסטורית קבלתה תהיה "צעד לא אחראי ולא מוסרי", ופירוק המחאה נכשל. בהפגנת ה-300 אלף בשבת האחרונה שמולי היה מנומס פחות. הוא פנה לנתניהו וצעק "לא תצליח לפלג אותנו, לא נמכור את העם. אין לנו תקווה אדוני ראש הממשלה, כי אתה לא נותן לנו תקווה".

קשה היה לסרב להצעה שלו?

"זה היה ברור שלא נוכל לקבל את ההצעה בעיקר מטעמים אידיאולוגיים. אנחנו נאבקים על משהו הרבה יותר גדול ועקרוני. הם נהגו בשיטות פסולות ועקפו אותי. לפני מסיבת העיתונאים של נתניהו, התקשרה גילה גמליאל, סגנית שר במשרד ראש הממשלה, לכמה יושבי ראש של האגודות המקומיות בניסיון לשכנע אותם ללכת נגדי. הם אפילו מצאו באילת איזו שלוחה לא קיימת של התאחדות הסטודנטים בבן גוריון והודיעו שהיא פורשת מהמאבק. זה היה בדיחה. לא ברור למה במקום להתעסק בפתרון הם מתעסקים בפוליטיקה קטנה".

אבל לא לכולם היה ברור שהסטודנטים יסרבו להצעה של נתניהו ובדיעבד הסתבר לשמולי שיוזמי המחאה אפילו קבעו הפגנה מול מתחם האוהלים שלו. הם פשוט לא האמינו בכוחו לסרב. שמולי לא הופתע. "עד המאבק הזה התדמית של הסטודנטים היתה שאכפת להם רק מעצמם. כל הזמן מזכירים לנו את הפיצות שהעניקה לסטודנטים שרה נתניהו בהפגנות של 98', מה שסיים את המאבק. אבל עובדה שהציעו לנו הכל ואפילו יותר וסירבנו. אחת ההפתעות הנעימות שהיו לי היא התמיכה הגורפת מ-60 היו"רים של האגודות, גם של אנשי ליכוד. ההצעות של נתניהו שהיו מכוונות רק לסטודנטים דווקא הדליקו את הרחוב ואת המחאה".

לתווך בין נפוליונים

לשמולי ניסיון של שש שנים במערכת הציבורית. בשנה האחרונה הוא ייצג את התאחדות הסטודנטים כראש צוות המו"מ מול המדינה בדיונים על הרפורמה בהשכלה הגבוהה, שיצאה בסוף לדרך ללא הסטודנטים. באותה תקופה הוא היה סגן יו"ר ההתאחדות, ולפני שנה נבחר לשמש יו"ר. "בצעד חסר תקדים אמרנו למדינה שההשכלה הגבוהה במשבר ושגם לנו יש אחריות לפתרון המצב, אבל רצינו להיות שותפים בניהול ובפיקוח של המערכת. לא לראות שהסטודנטים שמים מיליארד שקל להשכלה הגבוהה ומסתבר שהכל הולך לכסות את חובות הפנסיות של המרצים. אבל בסוף לא הגענו להסכמה", הוא מספר.

דרכו לעשייה הציבורית לא היתה ברורה מאליו. לדבריו, אם זה היה תלוי בו הוא בכלל לא היה מגיע להנהגת ההתאחדות. "הייתי פעיל חברתי. פוליטיקה לא עניינה אותי. התנדבתי בעמותות בחלוקת מזון וסייעתי לילדים בסיכון, ועד לפני שנה לימדתי בבית ספר קדימה בקריות ילדים בעלי אוטיזם". אבל כשלמד חינוך במכללת אורנים "עשו לי אמבוש, לקחו אותי לאמפי שבו חיכו 60 סטודנטים שלא הסכימו להתפזר עד שהסכמתי לרוץ לראשות התאחדות הסטודנטים. במקביל גיליתי שאם אתה רוצה להזיז הרים ממקומם צריך להתחיל במערכת הציבורית. נפלה אצלי התובנה שבמשך השנים שבהן הייתי פעיל חברתי, הלכתי כל שנה לאותם בתים וראיתי את אותם פרצופים. כל שנה הם היו באותו מצב. אז אתה מבין שמשהו פה לא בסדר ושצריך לעשות משהו מעבר".

גם בשירותו בחיל השריון כנהג טנק, תפקידי פיקוד לא באו בחשבון. "הכרתי קבוצת חברים שהיתה מאוד משמעותית עבורי. ידעתי שאנחנו הולכים לעלות ללבנון אז לא רציתי לצאת לקורס מפקדים". עם שחרורו הוא שקל 120 קילו. "בארוחות בוקר הייתי אוכל שתי חלות עם גבינה וחמאה, קוראסונים עם שוקולד, מעדנים וקערת פירות. שיחקתי כדורסל, הייתי מטר שמונים בגובה ומטר שמונים ברוחב. קראו לי בייבי-שאק. אחר כך פשוט החלטתי שצריך לרזות ותוך חצי שנה הורדתי 40 קילוגרם".

עד 2004 שמולי בכלל החזיק במסעדת הפינה של איצק'ה, מסעדה משפחתית ברחוב קרליבך בתל אביב, יחד עם אביו, חיים שמולי, מסעדן ותיק. "עד שעבדתי עם אבא שלי רק חשבתי שאני יודע מה זה מוסר עבודה. ממנו למדתי איך עובדים. כל לילה בסיום העבודה היינו לוקחים את האוטו ונוסעים לחלק ארוחות לנזקקים. אבל המסעדה נסגרה לאחר ששמולי נסע לארגנטינה להשתתף בהקמת בית יתומים.

למה לא בישראל?

"כי כאן לא מספיק שיש לך כוונות טובות".

את הכישורים שלדבריו מסייעים לו לנהל את המאבק הנוכחי הוא לא רכש בהתאחדות אלא בעיקר בלימודי התואר לחינוך במכללת אורנים, להוראת חינוך מיוחד וכמורה לילדים בעלי אוטיזם. "אני מורה לחינוך מיוחד וזה הדבר שהכי עוזר לי בשדרה. יש פה המון 'נפוליונים' ואני מנסה לארגן את כולם. אתם יודעים מה זה לנסות להכניס לשדרה אחת אנרכיסטים, רודפי שלום, מתנחלים והומואים?" הוא מתלוצץ. "בשבועיים הראשונים חטפתי התנגדויות מכל הכיוונים והכלתי את זה בשקט".

התאחדות הסטודנטים מאגדת 60 אגודות סטודנטים מקומיות ומייצגת יותר מ-300 אלף סטודנטים. תקציבה השנתי עומד על כ-7 מיליון שקל. השכר של שמולי עומד על 8,000 שקל בחודש והוא מקבל גם רכב צמוד שאתו הוא נוסע מדי בוקר להתקלח בבית בגבעתיים לאחר לילה במאהל. "אני ישן באוהל, אבל חייב להתקלח, יש גבול".

עד היום הוציאה ההתאחדות 400 אלף שקל על המחאה החברתית עבור אוהלים, ציוד, כרזות ואוטובסים שהסיעו מפגינים אל מוקדי המחאה. בימים הקרובים הוא ייכנס את מועצת ההתאחדות כדי לאשר תוספת תקציב של כ-600 אלף שקל למימון המחאה. במקביל פתחה ההתאחדות חשבון תרומות, דרכו יכולים תומכים במאבק לתרום עד 1,000 שקל.

"אנחנו נערכים למאבק ארוך", מסביר שמולי. השבוע ניסו הסטודנטים להקים קרוואן באמצע שדרות רוטשילד כהכרזה על כוונתם להישאר במקום זמן רב, אך הוא פונה על ידי העירייה מספר שעות לאחר שנגע בקרקע. "אני לא מוכן לאלימות וברגע שהעירייה באה לפנות הוריתי לכולם לצאת מהקרוואן".

מתי תתקפלו?

"כשנראה פתרונות אמיתיים ויסודיים, כמו החלת חוק חינוך חינם מגיל שלושה חודשים. לא נסתפק בשינויים קטנים. נעצור ברגע שראש הממשלה ייאמץ ויעגן את ההחלטות. כשיהיה לכך ביטוי בחוק ובספר התקציב אהיה הרבה יותר רגוע. אני לא פוחד מתסריט של לשבת במאהל עוד חודשיים או יותר".

אבל כשהלימודים יתחילו כולם ייעלמו.

"לדעתי תחילת הלימודים בסוף אוקטובר רק תחזק את המאבק. כרגע יש סטודנטים בממבחנים וחופשות".

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים?

"אני רואה את עצמי בתחום החינוך. אני אוהב את התחום הזה. אין לי שאיפה נטולת כל רסן להגיע לכנסת. אני חושב שאפשר לשנות בה הרבה אבל אני לא אעשה הכל כדי להגיע למערכת הפוליטית. אם זה יקרה זה יקרה, אבל לא בכל מצב".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#