ההופעה של פול מקרטני היתה למעשה תערוכה במוזיאון - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ההופעה של פול מקרטני היתה למעשה תערוכה במוזיאון

ייתכן שהוא חושב בלב "איזה עם של אידיוטים", ויכול להיות שהוא סתם בחור טוב

תגובות

קו B של הרכבת התחתית עוצר ליד בניין הדאקוטה, בפינת רחוב 72 וסנטרל פרק ווסט - משם יצאנו לצפות בפול מקרטני מופיע ביאנקי סטדיום. זו פינת הרחוב שבה נרצח ג'ון לנון ב-1980 ומולה, בכניסה לסנטרל פארק, מצוי "גן תותים לנצח" - האנדרטה המוריקה לזכרו, שבה אפשר למצוא כמעט תמיד מישהו שמנגן את אימג'ן, ושבה - לפי השמועה - פיזרה יוקו אונו את אפרו של ג'ון. אתוודה מיד שאני סבור שמקרטני הוא אחד מכותבי השירים המוכשרים ביותר אי פעם (על אף שיכולתו כמלחין עולה בהרבה על יכולתו כתמלילן), ואני גם משוכנע שכישרונו העצום מתגמד לחלוטין מול זה של שותפו וחברו משכבר הימים, אותו לנון שמביתו יצאנו להופעה.

אני מודה גם שייתכן שהדיון הזה, שבו עסקתי עם עצמי במהלך הנסיעה ברכבת, צבע קצת את הגישה שלי להופעה. את מקרטני ראיתי לפני שנים באירופה, וההופעה, שנערכה אז באולם סגור, היתה מרגשת במיוחד. פול עמד אז לבדו על הבמה ושר את "בלקבירד" בליווי גיטרה אקוסטית, ולמזלי היה חשוך מאוד, וכך איש לא ראה את דמעות האושר שלי. כשיצאנו השבוע מהסאבווי ונסחפנו לאצטדיון בזרם של 60 אלף הצופים, נזכרתי בציפור, וקיוויתי שהיא לא תיבהל מהמון האדם שהתקיף את התורים בכניסה, ומיד אחר כך את התורים הארוכים לא פחות לבירה ולנקניקיות.

מקרטני בן 69 ונראה בן 50. לא יודע אם הוא אוכל חביתת עוברי כבשים כל בוקר או בולע מאות ויטמינים, אבל זה עובד. ברגע הראשון הוא הזכיר לי את אל פצ'ינו ואת סבתי ז"ל. אולי פצ'ינו צף בזיכרוני כי הם חולקים את אותו מנתח פלסטי, או סתם כי לאנשים מאוד עשירים (הונו של מקרטני מוערך בחצי מיליארד ליש"ט) יש את אותו מראה מטופח ומדושן. האסוציאציה של סבתי היתה פשוטה יותר: פול צובע את שערו בדיוק באותו גוון חום-אדמדם שהיה כה חביב עליה.

לידי ישבה אשה מבוגרת שמדי כמה דקות נעמדה בפתאומיות ושאגה מכל הלב: "ווי לאב יו פול!" הבטתי עליה קצת בפליאה עד שהבנתי שהיא פשוט בגילו של מקרטני, אבל השקיעה פחות בטיפולי פנים. שוב עלתה בראשי ההשוואה הבלתי נמנעת ללנון - הלה לא היה צובע ומשתיל שיער וגבות. ג'ון היה נרקב בשלווה סטואית כאחד האדם ומקבל את הבלתי נמנע בכל בלתי נמנעותו.

ייתכן שאצטדיונים אינם המקום האידיאלי לשיר את "בלקבירד" בליווי גיטרה, או שאולי היתה זו המוכרת הענקית שצרחה בקולי קולות "באד לייט!" במהלך השיר, אבל פרט לביצוע יפהפה של "Something" כמחווה לכותבו, ג'ורג' הריסון, ההופעה לא היתה מרגשת. למרות זאת, המוסיקה היתה מעולה וההופעה מצוינת. מקרטני הוא וירטואוז ששליטתו בכלי הנגינה חשובה לו לא פחות מהשיר. כדי להגיע למיומנות עליונה בכל תחום שהוא, יש להתאמן בו 10,000 שעות. פול התחיל לנגן בגיל העשרה, נניח חמש שעות בכל יום במשך 60 שנים, ונקבל קרוב ל-100 אלף שעות נגינה ושירה. את התוצאה שומעים והיא מדהימה.

פול מחליף עשרות גיטרות במהלך ההופעה, ובסיום כל שיר הוא מניף את הכלי הרצוץ מעל לראשו כמו אומר "גברתי עליך" (עם הפסנתר הוא לא ניסה את זה). הלהקה מבריקה, העיבודים מדויקים, והמינון נכון: שעתיים וחצי, 35 שירים, רובם המכריע ביטלס, חלקם מתקופת "כנפיים", ואף לא אחד מהם נכתב אחרי סוף שנות ה-70. מדובר בתערוכה, במעשה אוצרות מדויק ומוקפד של הקריירה של מקרטני. באנו הנה לצפות באגדה חיה ולא לשמוע מוזיקה חיה.

בעודו מחזר אחרי הקהל המאוהב, נגהה עלי ההבנה שלמרות המבטא הליוורפולי הכבד, מקרטני הוא בכלל אמריקאי. מתבדח עם הקהל, מתעתע ב-60 אלף איש וגורם להם לשיר ואף לנבוח כרצונו, מקדיש שיר אהבה דביק ללנון, מקנח בזיקוקים, ואף מניף את דגל ארה"ב בהדרן. ייתכן שהוא חושב בלב "איזה עם של אידיוטים", ויכול להיות שהוא סתם בחור טוב שנותן את הלב עבור הקהל שכה אוהב אותו. לנון, שברח מחיבוק השנאה כלפיו בבריטניה לזרות ולפרטיות של ניו יורק, נותר בריטי מתריס בכל רמ"ח איבריו. מקרטני היה ונשאר חידה. האם תוכו כברו? האם הוא סתם בחור שופע חיוביות, או אולי ציניקן מוחלט, קונטרול פריק ששר שירי אהבה מתקתקים וממשיך לכשף את הקהל כדי להישאר צעיר לנצח?

הגישה הרומנטית קובעת בבירור שפול היה צריך למות צעיר ובשיאו, ולא לגרור אותנו לאצטדיון עם עוד 60 אלף זרים כדי לראות את המומייה שלו עושה כשפים בפסנתר. כך היתה נחסכת מאתנו ההתמודדות עם הזיקנה הממשמשת של עצמנו, ועם הידרדרותה הבלתי נמנעת של החיפושית האחרונה (ג'ון וג'ורג' עשו את הדבר הנכון, ורינגו היה הרי טרמפיסט). עם המחשבה הלא משמחת הזו הגיע גם ההדרן האחרון: ביצוע אלוהי ומושלם של גולדן סלאמברס/קארי דט וויט/דה אנד, ופתאום נזכרתי שמקרטני הוא ההזדמנות האחרונה לשמוע חיפושית אמיתית מזמרת. מה לנו כי נלין.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#