"אני חושש יותר מהפערים בחברה הישראלית מאשר מהחמאס" - Markerweek - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
ראיון עם בכיר התעשיינים

"אני חושש יותר מהפערים בחברה הישראלית מאשר מהחמאס"

במשך שנים התחייב דב לאוטמן שאם יציעו לו להיות שר החינוך, יפרוש מעסקים. לפני ארבע שנים, כשהוא סובל ממחלה קשה, נאלץ לפרוש והחליט לפעול בתחום בלי לחכות להצעה רשמית

29תגובות

באופן מפתיע, לא היה שום דבר מוזר ברגע ההוא. דב לאוטמן, מאושיות התעשייה הישראלית, שהקים את חברת הטקסטיל דלתא גליל ועמד בראש התאחדות התעשיינים, קרא למזכירתו וביקש ממנה לקנח לו את האף. "חזק ויותר למטה", הפציר בה, והיא, ככל הנראה מורגלת בבקשות מהסוג הזה, צייתה ללא טיפת מבוכה.

לאוטמן, כפי שהוא מעיד על עצמו, לא נותן למחלה הקשה שבה לקה להפריע לו. ישוב בכיסא גלגלים, ידיו רפויות וראשו נתמך במשענת, הוא עדיין איש מרשים. הוא רהוט, ממוקד ואופטימי, ואין לו שום קושי לדבר על הלקות הפיסית ועל הקשיים האחרים שחווה בחייו. להפך: לאוטמן אוהב את התקשורת ומתמסר לה ללא עכבות.

רלי אברהמי

"אני מתעלם מהמגבלה הפיסית, למרות מה שקרה לי לפני שלושה חודשים", הוא אומר בתחילת הראיון. "חטפתי דלקת ריאות חזקה. הייתי מאושפז במשך חמישה שבועות, ושלושה שבועות מתוכם אני לא זוכר. הייתי בטיפול נמרץ בבית החולים איכילוב. לאחר מכן עברתי הביתה לתהליך החלמה, ומאז אני נמצא תחת השגחת אחיות מטיפול נמרץ ותחת השגחתו הצמודה של פרופ' אליהו סורקין, מנהל מחלקת טיפול נמרץ באיכילוב, שבא אלי כמעט כל יום. בכל מקרה, אני ממשיך את הפעילות שאני אוהב לעשות. יש שש-שבע עמותות בתחומי החינוך והדו קיום עם ערביי ישראל שאני היו"ר והתורם עיקרי שלהן. אני לא מוכן לתת לדברים לעבור בלי שאנחנו בודקים מה עשינו ואם שיפרנו משהו. כל הפעילות הזאת נותנת לי הרבה סיפוק".

חייו של לאוטמן היו מלאי תהפוכות, כולל אסונות אישיים והצלחות עסקיות. הוא ייסד את תעשיית הטקסטיל בישראל, עם הקמת דלתא ב-1975 והפיכתה לאחת החברות המצליחות בעולם, עמד בראש התאחדות התעשיינים (1986-1993), שימש כשגריר מיוחד להשקעות של ראש הממשלה יצחק רבין (1993-1994), כיהן כיו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב (2000-2008), ומאז מארס 2008 הוא עומד בראש "הכל חינוך", התנועה שייסד לקידום החינוך בישראל. ביום העצמאות תשס"ז הוא קיבל את פרס ישראל בתחום מפעל חיים, על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

עוד כתבות בנושא

בחייו האישיים הוא התמודד עם אסונות כבדים: בתו הבכורה, לימור, מתה בשנתה כשהיתה בת תשעה חודשים, בנו עדי התאבד ב-1994 בעקבות מותה של אהובתו ממחלת הסרטן, ורעייתו האהובה רחל'ה הלכה לעולמה במפתיע ב-2008.

אם לא די בכך, לפני תשע שנים התפרצה בגופו של לאוטמן מחלת ה-ALS, שמתבטאת בניוון שרירים עד כדי שיתוק. המחלה אינה פוגעת בראייה, בשמיעה וביכולות האינטלקטואליות, ומשך החיים הממוצע של חולה במחלה, הוא אומר, הוא כארבע שנים. "אני דופק את הסטטיסטיקה הזאת", הוא מגחך.

בעקבות המחלה פרש לאוטמן מניהול דלתא גליל, והחל להקדיש את זמנו לקידום החינוך ולצמצום פערים בין ערבים ליהודים. אף שהוא מוקף בעוזרים שמאכילים אותו, משקים אותו ומטפלים בו, הוא מפגין עוצמות אנרגטיות של מנהל שיודע בדיוק לאן הוא רוצה להוביל ואיך להשיג את מטרותיו. בימים אלה הוא מתכנן במלוא המרץ מאבק ציבורי לקידום הצעת חוק בנושא החינוך, שתחייב את הממשלה לממש את אחריותה בתחום ולהפסיק את מימונם של מוסדות שלא ילמדו את מקצועות הליבה. בממשלה נוטים להצביע נגד ההצעה בלחץ ש"ס, אבל לאוטמן נחוש לנהל מאבק שימנע משמעת קואליציונית נגד ההצעה.

"שווה להמשיך לחיות"

הראיון עם לאוטמן התנהל במשרדו בבית אמות בתל אביב, לרגל צאת ספרו הביוגרפי שנכתב על ידי כרמית גיא, "דב לאוטמן לא מרים ידיים", בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר. לאוטמן, שהיה שותף מלא לתהליך הכתיבה, מרוצה מהתוצר הסופי. "כשהחלטנו לכתוב את הספר, הרעיון היה שזה יהיה ספר למשפחה ולחברים", הוא אומר, "אבל נתנו לכמה אנשי מקצוע ולכמה חברים, בהם נוחי דנקנר, לקרוא אותו, וכולם אמרו שזה חייב להיות על המדף. אז החלטנו לקחת הוצאת ספרים שתפרסם אותו".

בספר מדבר לאוטמן בגילוי לב על מחלתו, על מותו של בנו ומותה של רעייתו, ולצד זה מביא את סיפורה של הכלכלה ושל החברה הישראלית כפי שחווה אותן בקריירה העסקית והציבורית שלו. על רגע גילוי המחלה ב-2003 מספר לאוטמן: "הסיפור התחיל באי נוחות בשריר הכתף הימנית. חשבתי שמדובר בדלקת בשריר שתעבור עם הזמן, אבל חלפו שבועות וחודשים והתחושות לא נעלמו ואף החמירו. אל הכתף הימנית הצטרפה גם יד שמאל. התקשיתי לקפל את האצבעות".

מתוך הספר "דב לאוטמן לא מרים ידיים"

בדיקה מעמיקה גילתה את סוג המחלה, ולאוטמן חיכה זמן מה עד ששיתף את משפחתו בבשורות. "לזכותה ייאמר", הוא נזכר בתגובתה של רעייתו, "שהיא לא נכנסה לפניקה ולדיכאון. מובן שהבשורה הדאיגה אותה, אבל היא בהחלט התנהגה כרגיל". הבן נעם נזכר בספר ברגע ההודעה: "לא שמעתי את המונח ALS מימיי. נכנסנו לאינטרנט והתחלנו ללמוד את המעט הידוע עליה. הדבר הראשון שאבא רצה ללמוד היה אם זו מחלה תורשתית".

גיא מציינת בספר שהאצתם בה להשלים את כתיבתו במהרה, מחשש שאין לך זמן רב לחיות.

"נכון, האצנו את הכתיבה. מכיוון שאמרו שתוחלת החיים במחלה הזו היא ארבע-חמש שנים, פחדנו שלא אראה אותו. בינתיים התמזל מזלי ואני חי עם המחלה כבר תשע שנים. ליוויתי את הכתיבה מקרוב והשקעתי שעות רבות בעבודה עם כרמית".

כמה זמן בסופו של דבר נמשכה כתיבת הספר?

"שנה וחצי, וכרמית ראיינה כ-120 איש".

אתה מרגיש שזהו סיכום של חייך?

"לא. אני מרגיש שיש לי עוד הרבה לעשות ולתרום".

אתה מוטרד מסוף החיים?

"לא השקעתי דקה בלחשוב על הסוף. אני חושב מה אני רוצה לעשות ולהספיק. לא שהסוף לא מטריד אותי, אבל כשהוא יבוא, הוא יבוא. הדבר האחרון שהייתי מעלה על דעתי הוא שאשתי תלך לפניי".

ביולי 2008 נפטרה רחל'ה לאוטמן בגיל 72. "אני אדם ריאלי, מעשי. יש לי דיאלוג ממושך עם המוות", אומר לאוטמן בספר, "ואולי דווקא בגלל המחלה קיבלתי את מותה של רחל'ה, אף על פי שהוא היה מכה רצינית. רק מחשבה אחת מנחמת אותי: אולי עדי ורחל'ה יושבים שם למעלה וצוחקים".

הגעת בחיים להישגים רבים ושילמת מחירים אישיים. אתה מרגיש מבורך או כעוס?

"אני כועס על עצמי לגבי המקרה של עדי, על כך שלא זיהיתי את הכיוון שאליו הלך בשנתו האחרונה. הכאב קיים והזמן לא מקטין אותו, רק לומדים לחיות עם זה. העיסוק מסייע להתגבר על הכאב הזה. מצד שני, היו לי לא מעט הצלחות בעולם העסקי כנשיא התאחדות התעשיינים ולצדו של יצחק רבין. בסופו של דבר, אם הבן שלי והבת הקטנה שלי היו חיים, היה לי קל יותר להגיד שהיו לי חיים טובים. אבל גם בתוך הקושי הפיסי אני מאמין ששווה להמשיך לחיות. בפרט אם אפשר לתת מענה למוגבלויות".

בנו עדי, כך על פי הספר, היה ילד מופנם, רגיש וקשוב לזולת, שנמשך לתחום הגיאוגרפיה. את עדי אגמון, אהבתו הגדולה, הוא הכיר באוקטובר 1990 כשהיא הוצבה ביחידה 8200 שבה שירת בצבא, לאחר שהתבקש לסייע בחפיפה שלה כחלק משירות המילואים שלו. עדי הבת (כך הבדילו בין השניים), רקדנית בעלת קסם אישי ושמחת חיים, היתה ההפך הגמור מלאוטמן הצעיר. האהבה בין השניים ניצתה במהרה, ומקץ תקופת היכרות קצרה עברו השניים להתגורר יחד ותיכננו להינשא. אלא שזמן קצר לאחר מכן חלתה עדי בווילמס, סוג של סרטן כליות השכיח למדי בקרב ילדים ונחשב לבר טיפול רק בגיל צעיר. זמן קצר לאחר מכן היא נפטרה.

עדי, שלא יכול היה לשאת את האובדן, הקדיש את השנה שלאחר מותה לטיול במקומות בעולם שעליהם חלם כילד ובהנצחת זכרה. למעשה, בכל אותו זמן הוא תיכנן את מותו. באוקטובר 1994 הוא התאבד בנטילת כמות גדולה של כדורים. "הכישלון הגדול של חיי הוא העובדה שלא זיהיתי שעדי מתכוון לשים קץ לחייו", מתאר לאוטמן בספר. "זה כואב. איך ייתכן שאתה לא מזהה מה עובר על הבן שלך. הוא אירגן את האירועים לזכרה של עדי, בילה עם חברים, נסע לחו"ל, ועם כל זה כואב שלא גיליתי ולא היתה לי הזדמנות לעזור לו להבין שזה צעד לא נכון".

לאחר מותם של עדי ורחל'ה, נותרו לדב בנו נעם, איש עסקים, רעייתו דורית ושלושת ילדיהם, וכן חברים רבים ומסורים. לאוטמן מעיד על עצמו שתמיד היה מוקף חברים ואלה לא עוזבים אותו לרגע גם כיום. "חברים לא חסרים לי. יש לנו פרלמנט של שישי בצהריים, שמשתתפים בו איתמר רבינוביץ', אברהם (בייגה) שוחט, אורי דורי, עמוס ירון, שלום קיטל, איתן רף ורפי גינת. אנחנו יושבים בחדר פרטי במועדון הקצינים ברחוב הארבעה בתל אביב, ושם מתקבלות ההחלטות.

"אנחנו מדברים על פוליטיקה ומספרים סיפורי עבר. מנסים להעריך מה יקרה עם הסורים, ובספטמבר עם הפלסטינאים. אבל אנחנו מתמקדים בעיקר במה שקרה בעבר".

"מנכ"ל צריך להיות אופטימי"

בשנות ה-80 וה-90, כשלאוטמן היה בשיא אונו כתעשיין ישראלי ואף כיהן כנשיא התאחדות התעשיינים, נראה היה שדבר לא יסיט אותו מפעילותו בתחום, שקסם לו וריתק אותו מגיל צעיר. אלא שהמחלה אילצה אותו לבצע תפנית בחייו. ביולי 2007 הודיע כי הוא מוכר יותר ממחצית מאחזקותיו במניות דלתא לאיש העסקים אייזיק דבח, שהצטרף להנהלת דלתא שנתיים קודם לכן. לאחר השלמת העסקה הודיע לאוטמן על פרישתו מדירקטוריון החברה ומניהולה בשל מצב בריאותו, אם כי לא נפרד ממנה לחלוטין והוא מחזיק 10% ממניותיה. באחרונה הוא רווה נחת כשבנו נעם מונה ליו"ר החברה.

אתה סבור ששילמת מחיר משפחתי על היותך איש עבודה?

"אני מתאר לעצמי שכן. אם כי אני חושב שבמעט הזמן שיכולתי להקדיש לילדים הם חשו את זה. אין ספק שהדור של היום משקיע בילדים הרבה יותר שעות מאתנו. בין העבודה לפעילות הציבורית הייתי מעט מאוד בבית. כשעדי היה בניו זילנד, באוסטרליה ובמקסיקו הוא הציע שניפגש בחו"ל, ולמזלי הצלחתי לפנות את הזמן ובילינו שבוע יחד. לא אשתי ולא אני הבנו אז מה התוכניות שלו. גם החברים הטובים שלו, ואפילו הפסיכולוג שהוא הלך אליו, לא הבינו ולו ברמז שזאת התוכנית שלו. הוא תיכנן את התאבדותו מיום מותה, במשך יותר משנה, ולא נתן לאיש להבין מה הוא עומד לעשות".

לאוטמן שייך לדור מנהלים שהולך ונכחד: אנשי עבודה שהקדישו שעות רבות למפעל והיו מעורבים בכל החלטה. הוא גדל לתוך הוויית התעשייה. כילד התוודע לה דרך מפעל העטים גלובוס של אביו, ששכן בנחלת בנימין בתל אביב. בהמשך למד הנדסת מכונות ב-MIT בקיימברידג', ארה"ב, וחזר לישראל לנהל חברות בתעשיית הטקסטיל, עד שהקים את דלתא גליל. החברה להלבשה תחתונה הצליחה לשרוד את תהפוכות החשיפה ליבוא ואת הגלובליזציה בזכות ניהול ממוקד של לאוטמן, שידע לתמרן ולהוציא פעילויות ייצור לא תחרותיות לחו"ל, חרף ביקורת ציבורית שספג.

מי לדעתך מנהל טוב יותר: מנהל שמתמקצע בתחומו, או מנהל שעובר בין תחומים שונים?

"ממנהל בית ספר, מראש ממשלה וממנהל חברת דלתא נדרשות תכונות דומות. התמקדתי רק בטקסטיל, כי ניהלתי חברה שהיתה בבעלותי. ניהול הוא ניהול".

מהו מנהל טוב?

"מנהל טוב הוא מנהל שיש בו חזון ואופטימיות והוא יודע להאציל סמכויות. הוא יודע לקרוא את המפה ולשנות דברים במהירות. הוא צריך להיות מקצוען כמנהל, אבל אם הוא מנהל טוב הוא יכול להחזיק תחתיו עובדים מקצוענים בתחום הטכני.

"מנכ"ל צריך להיות אופטימי. מנהל הכספים צריך להיות פסימי. אם המנכ"ל לא אופטימי, אין לו חזון והוא לא מסתכל קדימה - יש בעיה. מנכ"ל צריך להיות ברמה כזו שתאפשר לו ללמוד מהר את היסודות העיקריים של הארגון שאותו הוא מנהל ולדעת להסתדר ביותר מנושא אחד. ראש ממשלה שאומר ‘אין לי זמן להתעסק בעניינים חברתיים', כי הוא עוסק בתהליך מדיני, אינו מנהל טוב. מנהל טוב יכול לנהל יותר מתחום אחד".

הניהול שלך, ועל כך מעידים עובדים לשעבר, היה חם וקרוב. יש לזה מקום גם כיום בחברות גלובליות?

"ניהול לא חם, שלא נותן תשומת לב לאנשים, הוא ניהול לקוי. מנהל טוב צריך לדעת מתי לתת מחמאה לעובד: החל בלומר למזכירה שהיא נראית טוב גם אם זה לא נכון ב-100%, וכלה במנהל שביצע משימה. צריך לתת לו מלה טובה לצד הערות על הביצוע, אם יש כאלה. זה יוצר מוטיווציה".

מה לדעתך עובד מעדיף: בונוס כספי או מלה חמה?

"עובד בדלתא היה מעדיף לקבל גם וגם. אני מאמין שחשוב לו יותר לשמוע על שביעות הרצון מתפקודו ומהן הציפיות שלי ממנו".

ואם מדברים על שכר, מה דעתך על גובה שכר הבכירים שעלה לדיון הציבורי?

"יש מקרים רבים שבהם הוא מוגזם מאוד. אני בהחלט מקבל את הטענה שמנהל חברה גדולה צריך להשתכר משכורת גבוהה, אבל הכנסה צריכה להיות בנויה יותר מבונוס על הצלחה ופחות מהשכר עצמו. הבונוס צריך להינתן לפי הצלחה שנתית. השכר הקבוע לא יכול להיות גבוה מדי, אבל בשנה טובה יכולה להיות לו תוספת הכנסה לפי הביצועים של החברה. אני מוכן לחיות עם שכר הבכירים בשנה רווחית, אבל אם זה קורה כל שנה - זה לא רק מוגזם, אלא לטעמי פוגע בבעלי מניות אחרים וגם בחברה הישראלית".

מהו שכר חודשי סביר למנהל חברה גדולה?

"כ-100 אלף שקל בחודש, ובשנים טובות, כשהוא מביא לרווחים גבוהים, הוא יכול להרוויח יותר".

הפערים מפחידים יותר מחמאס

מזה שלוש שנים לאוטמן אינו מחזיק בתפקיד ניהולי במגזר העסקי, אלא שקוע כל כולו בקידום החינוך בישראל. הוא מספר כי התוודע לחשיבות הנושא בעקבות רצח רבין, אז הבין שאם רוצים לחולל במדינה שינוי פוליטי איכותי, יש להתחיל אותו בגיל צעיר. "כל הפעילות הפילנתרופית האישית שלי החלה לאחר הרצח", הוא מסביר בספר. "היתה תחושה של משבר גדול בחברה הישראלית, שיש קבוצה שאינה מקבלת את יסודות החברה ואת עיקריה. הגענו למסקנה שהכתובת היא הנוער, שהכל מתחיל ונגמר בחינוך ובנוער".

"המודל שלנו היה ש"ס", נזכר בספר היועץ הפוליטי טל זילברשטיין. "נפגשנו עם אריה דרעי וממנו למדנו את המודל של הקמת גני ילדים והשקעה בחינוך. יש כוח פוליטי ויש מערכות חינוך שניזונות מהכוח הפוליטי ומזינות אותו".

לצורך קידום החינוך הקים לאוטמן קרן משפחתית שמממנת פעילות עמותות העוסקות בתחום. לדבריו, הקרן תורמת כ-1.5 מיליון דולר בשנה, המהווים 2% מההון העצמי שלה, ומציבה את לאוטמן בצמרת התורמים במשק. הוא אומר שבניגוד לאישים רבים במשק שתורמים באמצעות החברות הציבוריות שלהם, התרומה שלו היא מהקרן הפרטית.

החינוך בוער בעצמותיו, והוא פותח בהסברים על אמצעים חדשים לקידום המודעות לחשיבות הניהול בבתי ספר. "הגענו למסקנה שבאופן כללי המנהלים הם הגורם המשפיע ביותר על מערכת החינוך, ולכן הקמנו את עמותת צמרות שעד כה השתלמו בה 250 מנהלים. השנה אנחנו רוצים להעביר בה 100 נוספים. אנחנו מכשירים בה מנהלים שמכהנים בתפקיד ארבע שנים ויותר, ונותנים להם הרצאות. הם מקדישים יום מלא בשבוע ללימודי ניהול, ומלווה אותם חונך אישי. אני רואה בזה פרויקט חשוב מאוד. מנהל בית ספר לא יכול להיות רק מורה טוב, צריכות להיות לו גם תכונות של מנהל".

המדינה משקיעה כספים רבים בחינוך. איך קורה שהחינוך מידרדר?

"המדינה לא עושה מספיק. החינוך הציבורי חייב לשלוט, ועם כל הכבוד לעמותות - הן בשוליים. לכן הקמנו את עמותת ‘הכל חינוך', שמקדמת הצעת חוק המגדירה את אחריות המדינה לחינוך, כולל לימודי ליבה, אחרת לא יקבלו תקציבים, ומתייחסת גם למניעת אפליה, ולתקצוב דיפרנציאלי. כיום מושקע בחינוכו של ילד מרעננה פי שניים כסף מאשר בחינוכו של ילד משדרות.

"אם 25% מהילדים לא לומדים אנגלית וחשבון, אפשר להבין לאן זה מוביל. אם נותנים לחרדים כסף מתקציב משרד החינוך בלי שילמדו אנגלית, חשבון ומדעים, אז הכסף הולך לכיוונים שלא מצמצמים את הפערים בחברה".

העלאת שכר המורים היא תשובה לבעיה?

"זאת לא תשובה כוללת. הרפורמה שלנו, שהוגשה על ידי חמישה ח"כים, מגדירה את אחריות המדינה לחינוך. הספירה החלה, ותוך 40 יום אמורה ועדת שרים להחליט אם הממשלה מאמצת את ההצעה. כנראה שבגלל החרדים יחליטו לא לאמץ אותה, ויפעילו משמעת קואליציונית. אנחנו לא מתכוונים להרים ידיים. אני ממילא לא יכול להרים ידיים. ננסה באמצעות יחסי ציבור לגרום אי נחת לח"כים שיצביעו נגד. זו לא טריפה ללמוד אנגלית, אבל רבנים - אשכנזים במיוחד - לא רוצים שהצעירים יהיו חלק מהעולם המודרני".

אמיל סלמן

שר התמ"ת לשעבר, בנימין בן אליעזר, סיפר שיש שינוי מדיניות בקרב החרדים. אתה לא חש בכך?

"גם אני ישבתי אתם, שעתיים עם השר אלי ישי מש"ס ושעתיים עם ח"כ משה גפני מיהדות התורה. הם אמרו לי ‘תהיה סבלני, יש 600 חרדים בחיל האוויר ועוד 800 במכללת קריית אונו'. עשיתי חשבון ועניתי שבארבעה שבועות נולדים יותר תינוקות חרדים מהמספר הזה, ואם נחכה 25 שנה, 40% מאזרחי ישראל לא יידעו אנגלית ולא יידעו להשתמש במחשב".

הבעיה היא עם שרי החינוך?

"אני בטוח ששרי החינוך האחרונים, כולל גדעון סער, תומכים בהצעת החוק אבל יש להם בעיה במסגרת הקואליציונית. אני לא מאמין שיש שר חינוך שלא חושב שחייבים ללמוד מקצועות ליבה או שצריכים להפלות בנות ספרדיות ולא לקבל אותן לבית ספר של אשכנזים. אבל כנראה ששלמות הקואליציה חשובה להם יותר מפערים בחברה ובחינוך".

אתה מצטער שלא עברת מוקדם יותר לעסוק בחינוך במשרה מלאה?

"אני אומר שנים שאם יציעו לי להיות שר חינוך אפרוש מהעסקים. תמיד תפשתי את השילוב בין ניהול עסקי לעיסוק חברתי כשילוב מנצח וחשוב".

אתה מאמין שתספיק לראות שינוי מהותי בחינוך?

"כאופטימיסט אני מאמין שכן. אנחנו מגייסים כסף כדי להשקיע ביחסי ציבור ובמטרה להלחיץ את הדרג הפוליטי, שיתחיל להבין שחינוך יכול לעצור את ההידרדרות החברתית. אני חושש הרבה יותר מפערים בחברה מאשר מחיזבאללה ומחמאס, כי הפערים מסכנים את החברה הישראלית".

"עתידנו מותנה בשלום"

היית מעורב בקידום תהליך השלום במזרח התיכון, בעיקר בתקופתו של רבין. אתה מרגיש שהחמצנו את ההזדמנות?

"אני לא חושב שזה תהליך קל, אבל המנהיגים שלנו לא היו ריאלים מספיק ולא הלכו עד הסוף. אהוד אולמרט העלה הצעות שהיו בסיס טוב למשא ומתן. לטעמי עתידנו מותנה בשלום, ולכן מותר לוותר. מנהיגי ישראל צריכים להיות ותרנים יותר ולדחוף את העניין".

מה דעתך על ההתנהלותם של אהוד ברק ובנימין נתניהו בנושא השלום?

"נתניהו לא משאיר לצד השני פתח גדול מספיק להיכנס למשא ומתן. לא שאני לא מאשים את הפלסטינאים בחוסר התקדמות, אבל אם אנחנו רוצים להיות חלק מהעולם המערבי ולא חלק מהעולם המזרח-תיכוני, אנחנו צריכים לעשות כל מאמץ כדי שהעולם המערבי יעריך את העובדה שהישראלים עושים כל מה שאפשר כדי לקדם את התהליך המדיני".

תמכת בברק. אתה מאוכזב ממנו?

"עשיתי כמה שגיאות בחיים. בעבר ראיתי אותו כאישיות שיכולה לקדם דברים. הכרתי לו את טל זילברשטיין. אני לא רוצה להיכנס לפרטים אישיים של אורח חייו, אבל אני בהחלט מאוכזב מהעובדה שהמנהיגים, והוא ביניהם, לא מבינים את הקשר בין התהליך המדיני לקיומה של החברה הישראלית. הייתי מצפה מאיש כמוהו, עם החוכמה שכולם מהללים אותו בזכותה, שיהיה הרבה יותר פתוח ויותר מוביל בנושא.

"לצערי, ייתכן שרוב המנהיגים בליכוד רוצים שתי מדינות לשני עמים, אבל לא מוכנים לוותר על שטחים. מברק אני מצפה להבין שעוד כמה ק"מ לא יהיו משמעותיים לחברה הישראלית".

סלמן אמיל

אתה פועל לקירוב בין המגזר הערבי לבין היהודי. יש תחושה שמשהו משתנה בקרב ערביי ישראל?

"אני חושב שכן. אני מנסה לבדוק אצל המנהיגים של ערביי ישראל אם הם חשים שמעניקים להם תשומת לב גדולה יותר בשנתיים-שלוש האחרונות, מאז שהקמנו קרן השקעות במגזר הערבי, ובמשרד ראש הממשלה פועלת רשות ממשלתית, המסייעת לעובדים במגזר, שאני יו"ר הוועדה המייעצת שלה".

צומחת אליטה כלכלית ערבית?

"הם עדיין עסקים קטנים. לא כל יום שומעים על סיפור הצלחה כמו זה של עימאד תלחמי, מנהל לשעבר בדלתא שייסד את חברת ההיי-טק באבקום, שמחציתה נרכשה באחרונה על ידי מטריקס תמורת 15 מיליון שקל. תלחמי מעריך שעד 2014 יעבדו בחברה 5,000 איש. אין ספק שמתחילה להתעורר תחושה שיש מקורות שיזם ערבי יכול להיעזר בהם. הקרן, שמנוהלת על ידי חמי פרס ועמותת קו משווה להשמת אקדמאים ערבים, מעוררת בקרב רבים מערביי ישראל תחושה שיש מי שדואג להם".

יכול להיות שהתחום הכלכלי יביא שינוי ביחסים עם היהודים?

"זה תהליך לא קצר. אנחנו מעודדים ערבים שילמדו לא רק רפואה אלא גם מקצועות אחרים, שישתלבו בעסקים אחרים. אם יותר ערבים ילמדו היי-טק, מחשבים ופיסיקה, הסיכוי שזה יקרה גדול יותר. אנחנו כבר לא חיים בעידן של מתפרות, צריך ללמוד מקצוע".

אנשי עסקים ישראלים לא מהווים חסם בקליטת ערבים?

"בעמותת קו משווה אנחנו עובדים חזק עם המעסיקים. אנחנו מציינים לשבח עסקים שקלטו ערבים אקדמאים, ומנסים לשכנע שזו דעה קדומה לחשוב שערבי הוא עובד טוב פחות, או שתהיה בעיה לפטר אותו. הסוגיות שאנחנו מתמודדים עמן דומות במידה מסוימת להעסקת בעלי לקויות פיסיות".

למה לא רואים יותר אנשי עסקים משתלבים בניהול המדינה?

"שיטת הממשל, המבנה הפוליטי ושלטון הפוליטיקאים הוותיקים לא מאפשר לאנשים צעירים וחזקים להצטרף ולתרום את תרומתם".

קידר ניר

יצחק רבין ואברהם שוחט נהגו להיפגש עם אנשי עסקים, והדבר לא עורר ביקורת כמו בשנים האחרונות. האם הביקורת הנוכחית נובעת משינוי בתקשורת, או שהפוליטיקאים נהפכו למושחתים יותר?

"אני לא יודע לשפוט. בתקופות ההן מצב המשק היה חמור, האינפלציה היתה גבוהה מאוד והיה צורך שכל הגורמים ישתפו פעולה כדי לייצב את המשק. כל הגורמים, כלומר נשיא התאחדות התעשיינים, מזכ"ל ההסתדרות, ראש הממשלה ושר האוצר. יש אנשי עסקים שהדבר האחרון שהם מחפשים אצל הפוליטיקאים הוא עזרה עסקית. יש שמאמינים שניסיונם יכול לעזור בקידום תחומים שונים בחברה".

אתה סבור שיש מקום לפגישה אישית של ראש הממשלה עם יצחק תשובה, כשוועדת ששינסקי דנה בהגדלת תמלוגי הגז שתשובה צריך יהיה לשלם?

"לראש ממשלה מותר להיפגש עם אנשי עסקים, והוא גם צריך לשמוע דעות. הוא לא חייב לקבל אותן, או להיות מושפע מהן. אם הוא מנהיג שפועל רק על בסיס טובת הציבור והמדינה, טוב שישמע דעות מתחומים שונים כדי שיקבל את ההחלטה הנכונה ביותר. זה לא טוב אם שר מושפע ממנכ"ל חברה כשהוא נפגש אתו ביחידות. שרים צריכים לעשות מה שלדעתם טוב לחברה ולציבור, ולא מה שטוב לאדם זה או אחר".

חייך האישיים שזורים בחיי המדינה. אתה שבע רצון מאיך שהיא נראית?

"יש תחומים שאני מרוצה מהם, יש תחומים שאני עדיין מקווה שהמצב בהם ישתנה. אני לא שבע רצון מניהולו של התהליך המדיני בשנים האחרונות, ואני כן שבע רצון ממצבה הכלכלי של המדינה. אני לא מרוצה מהתנהגותם של פוליטיקאים רבים, שדואגים לכיסא יותר מאשר למדינה, והייתי רוצה שזה ישתנה.

"אני מרוצה ממה שאני עושה. אני מנסה למדוד את עצמי ולוודא שכאשר אני מסיים את היום אני יכול לומר שהזזתי משהו בכיוון הנכון, שהשגתי מטרה, שקיבלתי החלטות נכונות או שבזכותי התקבלו החלטות נכונות. כך אני יכול ללכת לישון מרוצה".

TheMarker

דב לאוטמן

יו"ר דלתא ישראל

גיל: 75

מצב משפחתי: היה נשוי לרחל'ה, שהלכה לעולמה ב-2008. אביהם של לימור, שנפטרה בינקותה, של עדי, ששם קץ לחייו ב-1994, ושל נעם, נשוי ואב לשלושה

מגורים: תל אביב

השכלה: תואר ראשון בהנדסת מכונות מ-MIT

תפקידים קודמים: מנכ"ל סברינה, מנכ"ל גיבור ספורט, נשיא התאחדות התעשיינים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#