הדיאטה החינוכית של מדינת ישראל

הדו"ח החדש של מקיזני הרבה יותר ענייני עבור מדינות כמו שלנו

מירב ארלוזורוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים10
מירב ארלוזורוב

פרופ' מייקל ברבר, סר מייקל ברבר אם תתעקשו, קנה את עולמו כאשר פירסם ב-2007 מחקר מקיף של חברת הייעוץ הבינלאומית מקינזי בדבר המאפיינים של 20 מערכות החינוך הטובות בעולם.

הדו"ח ההוא של מקינזי היכה גלים והפך לתנ"ך של שרי החינוך בעולם (כולל בישראל). היתה לכך סיבה כפולה: זאת היתה הפעם הראשונה שבה נעשתה השוואה עולמית מקיפה כל כך של מערכות חינוך מצטיינות, וזאת היתה הפעם הראשונה שהשוואה נעשתה תוך שימוש בכלים ניהוליים, ולא בכלים חינוכיים. ככה זה כאשר חברת ייעוץ אסטרטגיה בינלאומית ניגשת לבחון תחום שעד אז היה נחלתם של מומחי חינוך בלבד.

ההצלחה המסחררת של הדו"ח מ-2007 עודדה את מקינזי ואת ברבר לצאת עם דו"ח המשך. הפעם הדו"ח כבר אינו צפוי להכות גלים באותה מידה. בעוד הדו"ח הראשון של מקינזי היה מלהיב ומרתק, משום שסיפר את סיפורי ההצלחה החינוכיים הגדולים בעולם, הדו"ח השני הוא הרבה יותר טכני, פרטני ואפילו מייגע. במקום לעסוק ב"ליגת האלופות", הדו"ח השני עוסק באלה שנמצאים במרכז ואפילו בתחתית הליגה - הרחק מחוץ לפסגה של ליגת האלופות.

בקיצור, הדו"ח החדש של מקינזי הוא הרבה יותר מקצועי וענייני עבור מדינות כמו ישראל - אותן מדינות שמערכות החינוך שלהן רחוקות מאוד מהפסגה העולמית, והן שואלות את עצמן מה עליהן לעשות כדי להשתפר. לברבר יש בדיוק את התשובה לכך. למעשה, יש לו 575 תשובות - אלו הם מספר צעדי המדיניות שמקינזי מיפו ומצאו כצעדים שמסייעים למערכות חינוך להשתפר.

כלומר, הדו"ח החדש של מקינזי אינו עוסק עוד במצטיינים העולמיים, אלא במשתפרים העולמיים. הדו"ח בחן 20 מערכות חינוך בכל העולם שעשו קפיצת מדרגה - שיפרו את ביצועיהן באופן עקבי וחד-משמעי במשך חמש שנים ברציפות לפחות. את הבחינה שלו עורך הדו"ח על מערכות חינוך בכל הרמות. לשם כך חולקו מערכות החינוך בעולם לחמש רמות - חלש, בינוני, טוב, טוב מאוד ומצטיין - ונבחנו מערכות חינוך שהצליחו לעבור לפחות מדרגה אחת. בכל מדרגה, הדו"ח מפרט את הצעדים הנדרשים כדי לעבור למדרגה הבאה - על סמך הניסיון של מערכות חינוך שהיו באותה מדרגה והצליחו לפרוץ ממנה הלאה.

כמו בדו"ח מ-2007, גם בדו"ח מ-2011 השימוש בכלים ניהוליים לניתוח מערכות חינוך מעלה תוצאות מפתיעות. בעיקר, מתברר שההצלחה בשיפור של מערכת חינוך אינה תלוית תרבות, גיאוגרפיה או עושר לאומי, ובהקשר הזה אין הבדל בין הודו, דרום אפריקה, סינגפור, פולין או בוסטון.

בכל מדינות העולם השיפור של מערכות החינוך נעשה על בסיס כלים ניהולים דומים מאוד, ובכל המדינות הכלים האלה הם אופייניים מאוד לרמת ההתפתחות של אותה מערכת החינוך. הכלים הנדרשים כדי לשפר מערכת מ"חלש" ל"טוב", שונים מהכלים הנדרשים כדי לשפר מערכת מ"טוב מאוד" ל"מצטיין", וזאת ללא הבדל בין מדינות.

הממצא המפתיע הנוסף הוא שניתן לבצע קפיצת מדרגה ברמתה של מערכת חינוך, וניתן לעשות זאת אף בזמן קצר יחסית. ברבר נוקב בזמן הקצר עד מאוד של שש שנים - מהרגע שבו מתחילים להפעיל את המדיניות המשפרת ועד שניתן לקצור את הפירות (לראות סימני שיפור). זאת בניגוד גמור לתפישה הרווחת, שלפיה שיפור של מערכת חינוך אורך שנות דור.

הממצא הפחות מפתיע השלישי, הוא שלמרות זאת מעטות מאוד המדינות שמצליחות לבצע שיפור בתפקוד מערכת החינוך שלהן - ולא, זה לא בגלל מחסור במשאבים תקציביים. בין 1970 ל-1994 מרבית מדינות OECD הכפילו ואף שילשו את תקציבי החינוך שלהן במונחים ריאליים, אבל מרביתן לא הצליחו להניב תוצאות של ממש.

ברבר, בדרכו הציורית, ממשיל זאת לדיאטה: כולם יודעים מה צריך לעשות כדי לרדת במשקל, לאכול פחות ולהתעמל יותר, אבל כמעט אף אחד אינו מצליח באמת לרדת במשקל לאורך זמן. הסיבה לכך היא שכדי שדיאטה תהיה מוצלחת היא מחייבת כוח רצון, משמעת, נחישות והתמדה לאורך שנים - תכונות שהרוב המוחלט של האנשים אינו ניחן בהן. גם ממשלות לא, וזאת הסיבה כי רק ממשלות מעטות מצליחות להוציא את ה"דיאטה החינוכית" שלהן אל הפועל.

דווקא במקרה של מדינת ישראל, שברבר אינו חוסך שבטו מהרמה הנמוכה של מערכת החינוך שלה, יש סימנים להתחלה של דיאטה מוצלחת.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker