טיפשים ושוביניסטים: גרירת הרגליים שעלולה לעלות לנו מיליארדי שקלים - קריירה - TheMarker

 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

טיפשים ושוביניסטים: גרירת הרגליים שעלולה לעלות לנו מיליארדי שקלים

המועד האחרון להעלאת גיל הפרישה לנשים חלף לפני כמה חודשים, והמשמעות היא שקרנות הפנסיה הוותיקות עומדות להיכנס לגירעון של 5 מיליארד שקל ■ בכנסת כבר נשמעים קולות הקוראים למדינה לקחת את הסכום הזה על כתפיה

55תגובות
אשה עושה חשבונות בבית
Getty Images IL

בתום שנתה ה–70 של מדינת ישראל יש מקום להכיר בחולשה העיקרית שלנו: אנחנו מנהלים איומים ונוראים, והיעדר כישורי הניהול שלנו הוא־הוא האיום האסטרטגי החמור ביותר על מדינת ישראל. היינו מתפתים לכתוב כי זהו איום אסטרטגי חמור מהסכסוך הישראלי־פלסטיני, אלמלא הסכסוך היה המחשה נוספת להיעדר יכולות הניהול שלנו (בחלוף 51 שנים - האם למישהו יש מושג לאן מדינת ישראל חותרת, ומהו הפתרון המועדף עליה לסכסוך?). ככלל מדינת ישראל אינה מנוהלת, והיא מסרבת לתכנן, להעמיד יעדים ומטרות, לקבוע מדדים ולבצע תיקונים נדרשים. כל עוד לא שמים לנו מאכלת על הגרון, נעדיף למרוח מאשר לקבל החלטות.

המזל הגדול של ישראל הוא שאנחנו מעולים בהתמודדות עם משברים. על משקל "פיקח נחלץ מצרות שחכם אינו נכנס אליהן", מדינת ישראל מתמחה בכיבוי שריפות שמדינות אחרות מונעות אותן מלכתחילה. לפחות כיבוי השריפות שלנו מצטיין במיוחד, ולראיה — ההיחלצות המזהירה של ישראל מכל המשברים הכלכליים הקשים שפקדו אותה: תוכנית הייצוב של 1985, תוכנית הקיצוצים של 2003, וגם ההיחלצות הקלילה ממשבר 2008.

ישראל מפגרת לעומת העולם - גיל הפרישה לנשים בישראל וב-OECD

את הפער בין התמודדות מוצלחת עם המשבר לבין חוסר היכולת למנוע את המשבר ניתן לראות בימים אלה בדיון ההזוי על העלאת גיל הפרישה לנשים. ב–2003, בשיאו של משבר האינתיפאדה השנייה, שר האוצר דאז בנימין נתניהו הוביל מדיניות כלכלית של טיפול בחלק גדול מהתורפות הכלכליות של ישראל. תחת האצטלה של המשבר קיבל נתניהו החלטות קשות שהיו הכרחיות להיחלצות מהמשבר, כמו הקיצוצים הכבדים בקצבאות הביטוח הלאומי, וגם החלטות קשות שלא היו חלק מהמשבר אבל זאת היתה הזדמנות היסטורית לקדם אותן. כך הולאמו קרנות הפנסיה הגירעוניות של ההסתדרות. הקרנות קיבלו חילוץ ענק מהמדינה בסכום של 78 מיליארד שקל, ועל הדרך גם הוחלט על העלאת גיל הפרישה של גברים ונשים בישראל ל–67 שנים.

130 מיליארד שקל כדי לקדם חוסר שוויון

ההלאמה של קרנות הפנסיה שינתה את שוק הפנסיה ואת שוק ההון הישראלי (בהמשך הקרנות נמכרו לחברות הביטוח, והפכו את חברות הביטוח לגוף פיננסי שווה בעוצמתו לבנקים), וגם את שוק העבודה הישראלי. ההחלטה על העלאת גיל הפרישה ל–67 הביאה לעלייה בהשתתפות של עובדים מבוגרים בשוק העבודה, צימצמה את הגירעון האקטוארי של מערכת הפנסיה, והפכה את ישראל לאחת המדינות הערוכות ביותר להתמודד עם משבר העלייה בתוחלת החיים. ב–2003 ישראל הקדימה את כל העולם המפותח בסדרת ההחלטות ההיסטוריות על שינוי גיל הפרישה ושינוי מבנה שוק הפנסיה שלה.

אלא שמרגע שחלף המשבר הכלכלי של האינתיפאדה השנייה, המסקנות והלקחים נזנחו. גיל הפרישה של הגברים אכן עלה ל–67, והוא כיום דומה לממוצע בעולם המפותח, אבל גיל הפרישה של נשים לא עלה כמובטח. כבר בזמן אמת התברר כי הכנסת מתנגדת להעלאת גיל הפרישה של נשים ל–67 (מ–60 אז), ולכן הוחלט על העלאת גיל הפרישה לנשים ל–64 בלבד. החלטה זו לבדה עולה לתקציב של מדינת ישראל כ–180 מיליון שקל בשנה כיום, והיא הוסיפה לעלות החילוץ של קרנות הפנסיה הוותיקות עוד כ–7 מיליארד שקל. אלא שגם ההחלטה על העלאת גיל הפרישה של נשים ל–64, שנחקקה ב–2003, מעולם לא מומשה. גיל הפרישה של נשים עלה ל–62, והוא תקוע מאז. המועד האחרון להעלאת גיל הפרישה ל–64, לפי החקיקה, חלף לפני כמה חודשים, והמשמעות היא שקרנות הפנסיה הוותיקות עומדות להיכנס לגירעון של 5 מיליארד שקל. כדי לממן את הגירעון, הקרנות הוותיקות הודיעו על כוונתן להרע תנאים — לקצץ את קצבת הפנסיה הממוצעת של הפורשים בכ–1.5%, קיצוץ של כ–70 שקל בחודש בקצבת הפנסיה המשולמת על ידן.

פורום נשים נגד העלאת גיל פרישה לנשים, בכנסת ב-2011
אמיל סלמן

כנסת ישראל, שמאז 2003 גוררת רגליים בדיון על העלאת גיל הפרישה של נשים, נרעשה ונרגשה כשגילתה לפתע שיש מחיר לגרירת הרגליים שלה. כאילו העובדה שאי־העלאת גיל הפרישה פוגעת בשוק העבודה ובפריון ומגדילה את ההוצאות של קרנות הפנסיה ושל הביטוח הלאומי לא היתה חקוקה באותיות קידוש לבנה על הקיר מאז 2003. מאחר שבכנסת לא מוכנים שתיפול שערה משערות ראשם של הגמלאים, עולה התביעה בכנסת שהמדינה תיקח את הגירעון בסך 5 מיליארד שקל על כתפיה. המשמעות, במקרה זה, תהיה שסך עלות החילוץ של קרנות הפנסיה הוותיקות מ–2003 יתעדכן לסכום המוערך, במונחים עכשוויים ב–110–130 מיליארד שקל.

נזכיר שסכום החילוץ הזה שולם על ידי מיטב אזרחי ישראל, שלא זכו להיות מבוטחים בקרנות הגירעוניות של ההסתדרות, וכי בפועל מבוטחי הפנסיה החדשה מסבסדים את מבוטחי הפנסיה הוותיקה ב–120 מיליארד שקל בממוצע. נזכיר גם שאי־העלאת גיל הפרישה מ–62 ל–64 גורע כ–15% מהפנסיה החודשית של מבוטחת בפנסיה החדשה. לעומת זאת, מבוטחת בפנסיה הוותיקה אמורה להיפגע מההחלטה בשיעור של 1.5% בלבד. למרות זאת, כנסת ישראל ממשיכה לקדם את הרעיון השערורייתי שלפיו מבוטחות הפנסיה החדשה, שהפנסיה שלהן נפגעת בשיעור עצום של 15%, יסבסדו את מבוטחות הפנסיה הוותיקה, רק כדי שאלה לא יספגו הרעה של 1.5% בלבד בפנסיה שלהן.

לחלופין, יו"ר ועדת הכספים ח"כ משה גפני (יהדות התורה) מקדם הצעת חקיקה לשורת הטבות לנשים, כדי לפצות אותן על העלאת גיל הפרישה. עלות הצעת החוק שלו היא 1.5 מיליארד שקל בשנתיים הראשונות, וכ–0.6 מיליארד שקל לאחר מכן. המשמעות של הצעת החוק היא סבסוד של אי־העלאת גיל הפרישה לנשים, באמצעות הצעות כמו מימון של דמי אבטלה במשך שנתיים לנשים מעל גיל 55. מאחר שדמי האבטלה כפולים לפחות מקצבת הזקנה של הביטוח הלאומי, ההצעה הזו שקולה בפועל לתשלום של ארבע שנים ויותר של קצבת זיקנה — כלומר, מעלים את גיל הפרישה מ–62 ל–64, אבל ממשיכים לשלם קצבאות לנשים כאילו הן פורשות בגיל 62. ההצעה הזו, בקיצור, אינה משנה הרבה. היא רק מזיזה את הנזק של אי־העלאת גיל הפרישה מסעיף תקציבי אחד לאחר.

גם טיפשים, גם שוביניסטים

פרישה בגיל 67 תגדיל את הקצבה ב-50% - גובה הקצבה הפנסיונית כתלות בגיל הפרישה של האישה, בשקלים

חוסר השוויון בין מבוטחי הפנסיות הוותיקות ומבוטחי הפנסיות החדשות זועק לשמים, וצריך היה כבר מזמן להוציא אנשים לרחובות. במקום זאת, אנחנו נותנים לחברי הכנסת להמשיך ולהתל בנו. בזמן שב–2003 הקדמנו את כל העולם המפותח עם ההחלטה על העלאת גיל הפרישה ל–67, כיום אנחנו מפגרים אחרי כל העולם המפותח, שמזמן כבר עידכן את גילי הפרישה של גברים ונשים. השוואה בינלאומית שערכה ב–2016 הוועדה הציבורית לבחינת גיל הפרישה של נשים, העלתה כי גיל הפרישה של נשים בישראל (זה שנהוג כעת וזה שמתוכנן לפי המתווה העתידי) הוא במקום הרביעי מהסוף בעולם המפותח, וכי בכל הקשור לפערים בגיל הפרישה בין גברים ונשים, ישראל היא אחת משלוש המדינות המפגרות ביותר. השתיים האחרות, למי שתוהה באיזו חברה מכובדת אנחנו מסתובבים, הן פולין וצ'ילה. רק כדי לסבר את האוזן, שבע מדינות בלבד מקיימות פער מגדרי בגיל הפרישה. שאר המדינות המפותחות מאמינות בשוויון מגדרי, גם בגיל הפרישה.

התפישה המעוותת־מגדרית, שנשים הן מין חלש ולכן הן חייבות לפרוש מהעבודה מוקדם יותר, צובעת את ישראל באור שוביניסטי מגוחך במיוחד. מחיר ההחלטה הזאת הוא גירעון של 12 מיליארד שקל לפחות רק בקרנות הפנסיה הוותיקות, פגיעה איומה בשוויון ובפריון, וגריעה של שליש מקצבת הפנסיה של נשים (הפער בקצבה בין פרישה בגיל 67 לפרישה בגיל 62 כיום). כלומר, אנחנו גם טיפשים וגם שוביניסטים. המקומם הוא ששר האוצר המכהן, משה כחלון, עובר בשתיקה על השטות הזו (הוא כנראה תומך בה), ושר האוצר לשעבר וראש הממשלה בהווה, בנימין נתניהו, שומר על שתיקה רועמת. פעם אפשר היה לסמוך על נתניהו שיידע להנהיג ולקבל החלטות קשות, היום הוא סתם נגרר. עוד נצטרך אותו כשר אוצר, כשיפרוץ המשבר מחדש.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם