הרופא התרשל בטיפול. מה הסיכוי שתקבלו פיצוי? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הרופא התרשל בטיפול. מה הסיכוי שתקבלו פיצוי?

רופאים בישראל מוטרדים מהעלייה במספר התביעות המוגשות נגדם על רשלנות רפואית, ובטוחים שבתי המשפט נוטים לצד התובעים ■ ואולם הנתונים מספרים על מציאות הפוכה כמעט לגמרי: הרוב המוחלט של החולים נמנעים מלתבוע, גם כשיש על מה

30תגובות
רופאים

הנה תסריט שנשמע די מוכר: אדם נכנס לטיפול או ניתוח, ויוצא ממנו עם נזק רפואי. הוא מחליט לתבוע את הרופאה המטפלת ואת בית החולים שבו בוצע ההליך. בית המשפט, מצדו, רואה מולו אדם דל אמצעים ופגוע, אל מול רופאה ומוסד רפואי שיש להם ביטוח ו"כיס עמוק". התוצאה: המטופל זוכה בפיצויים גדולים - גם אם כלל לא בטוח שהתרחשה כאן רשלנות.

התסריט הזה הוא רק אחד מהנרטיבים שחוזרים על עצמם בשיח הרפואי על תביעות רשלנות רפואית. המכנה המשותף שלהם הוא התחושה הקשה של רופאים כי הם נתונים תחת איום תמידי של תביעות על רשלנות רפואית, שרבות מהן לא הוגנות ולא מוצדקות.

הכנס השנתי הגדול של ראשי מערכת הבריאות בישראל שהתקיים באחרונה עסק הפעם בנושא רשלנות רפואית. הנוכחים בו דנו במשך שעות ארוכות בצורך הדחוף ברפורמה בתחום הרשלנות הרפואית, על רקע הנתונים הבאים: בין 2006 ל–2017 חל גידול משמעותי של 29% במספר התביעות; וגם גובה התשלום הממוצע שמשולם לתובעים זינק מ–56 אלף שקל ב–2006 ל–134 אלף שקל ב-2017. על רקע הנתונים האלה, התחושה הרווחת של באי הכנס היתה כי האיום על הקהילה הרפואית מצד תובעים פוטנציאליים גדול, ורק הולך וגובר.

"התחושה בקרב רבים מהצוותים הרפואיים היא שבתי המשפט מחפשים כיצד להטיל אחריות על הרופא, מתוך רצון להיטיב עם התובע הניזוק", נכתב בחוברת המלווה לכנס. בדיונים נשמעו הערות רבות על רפואה מתגוננת - שבה רופאים נוקטים פעולות מיותרות רק כדי להגן על עצמם מראש מפני האפשרות של תביעה עתידית - על תביעות מופרכות שמסתיימות בניצחון התובעים, ועל פחד של רופאים מפני התנצלות בפני מטופלים ומקיום תחקירים, שמא מסקנות התחקיר יחזרו כבומרנג אל הרופאים בהליך המשפטי. אפילו כעס נשמע בכנס, שהופנה כלפי רופאים שמשמשים "חרב להשכיר" (ציטוט שחזר על עצמו לא אחת) כאשר הם נותנים חוות דעת לטובת מטופלים שתובעים על רשלנות רפואית - אך נגד קולגות שלהם.

אלא שאחרי יומיים אינטנסיביים של דיונים, במושב הסיום של הכנס, עלה לבמה להרצאת סיכום פרופ' רונן אברהם מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת טקסס באוסטין. אברהם, שתחום המומחיות שלו הוא רשלנות רפואית, נעץ סיכה גדולה בבלון הנחות היסוד של המשתתפים בכנס, והוציא ממנו כמות ניכרת של אוויר.

פרופ' רונן אברהם, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א
Brian Birzer

"כל רפורמה צריכה להיות מבוססת על ראיות", הוא אמר, והציג את הטיעון הבא: הגישה הרווחת כלפי נושא הרשלנות הרפואית בישראל ומארג היחסים בין תובעים, נתבעים, תביעות מוצדקות ותביעות שווא - מושפעים יותר מאמונות שגויות וטענות שחוזרות על עצמן, מאשר על עובדות בדוקות.

"האם בכלל יש משבר של ריבוי תביעות בישראל? ואם כן, מהן הראיות לכך?", שאל אברהם, וציין כי כלל לא בטוח שיש עלייה חדה במספר התביעות. אברהם הזכיר את העלייה בשיעור של 29% במספר התביעות ב–2006–2017, אך טען כי "באותה תקופה אוכלוסיית המדינה גדלה בכ-24%".

ואם אכן יש עלייה במספר התביעות, האם זו בהכרח בעיה? לשיטתו של אברהם, ממש לא בטוח. "אם נניח, למשל, שכל הגידול בתביעות מקורו בתביעות מסוג 'לעולם לא' (Never Events) - כלומר אירועים שאין ספק שאסור היה שיקרו, כמו נפילה ממיטת בית חולים, קבלת מנת דם לא נכונה או ניתוח באיבר הלא נכון - אז אלה תביעות מוצדקות, שמבחינה חברתית ראוי להגישן. לכן, השאלה הרלוונטית היא אם יש עלייה בתביעות השווא, ולא אם יש עלייה בתביעות בכלל", הוא אומר.

עו"ד עומר פלד, מרצה לדיני נזיקין באוניברסיטת תל אביב, הציג בכנס מחקר ייעודי שערך לטובת האירוע. הוא סקר 225 תיקים של רשלנות רפואית שהתנהלו ב–2013–2017 והסתיימו בפסקי דין, ומצא כי ב–48% מהם ניצחו התובעים. פלד מחזק את דבריו של אברהם ואומר כי "בקרב רופאים יש תחושה שבתי המשפט נגדם, ואחת המטרות של המחקר שעשינו היתה לבחון את הטענה הזאת. אז נכון שמחקר כזה לא יכול לבחון זאת עד הסוף ולעומק, כי רק חלק קטן מהתביעות מגיע לפסק דין, אבל על פניו נראה שאין הטייה של בתי המשפט נגד רופאים. תוצאה של 48% זכיות ו-52% הפסדים מתאימה למודלים כלכליים של קבלת החלטות של בתי משפט, שמנבאים כי אם בית המשפט לא מוטה נגד אחד מהצדדים, שיעור הזכייה בתיקים יהיה 50%".

98% מהמטופלים שנפגעו לא תובעים

המקרה של יעל (השם האמיתי שמור במערכת), יכול להמחיש את מצוקת החולים. יעל, בתחילת שנות ה-40 לחייה, חלתה לפני כשנה בסרטן השד. הבדיקה הראשונית גילתה גוש אחד קטן, ויעל פנתה עם הממצאים לכירורג שד שנחשב אחד המובילים בתחום.

הרופא טרח להרגיעה, ושלח אותה לבדיקת MRI, הליך מקובל לקראת ניתוח. עם קבלת תוצאות הבדיקה אמר לה כי אין שינוי בנוגע לאבחנה שניתנה: גוש ממאיר בגודל חצי ס"מ.

אלא שביום הניתוח גילה בטעות אחד המתמחים של בית החולים, שלמעשה בבדיקת ה–MRI נראו גושים נוספים עם חשד לממאירות, שלא הובאו בחשבון ולא אמורים היו לצאת בניתוח. בזכות עירנותו של המתמחה שינה הרופא את הנחיות הניתוח, הוצאו גם הגושים הנוספים והם נשלחו למעבדה. אלא שגם שם התוצאות שהתקבלו היו חלקיות ולא ברורות, ובכל פעם חזר הרופא עם מידע חדש שהחמיר את מצבה.

"בשלב מסוים בטיפול הרגשתי שהרופא פשוט לא טורח לקרוא את הנתונים על מצבי. איבדתי בו אמון", אומרת יעל, "אבל הייתי כבר אחרי הניתוח ולפני תחילת הטיפולים. חששתי להתעמת אתו וחששתי עוד יותר לעזוב אותו ולהתחיל הכל מחדש. בסופו של דבר שילמתי מכספי למעבדה נוספת, שבדקה את הנתונים, וביקשתי חוות דעת של רופא נוסף. על אף שמדובר בלא מעט כסף ובעוגמת נפש שנגרמה לי בתקופה הלחוצה בחיי, לא חשבתי לתבוע. במהלך הטיפולים לא היו לי כוחות לזה, ולאחר מכן רק רציתי להניח את הכל מאחורי. אבל מאז מלווה אותי המחשבה - מה עלול היה לקרות אם הגוש השני היה נשכח בגופי, כפי שכמעט קרה".

מחקר מפורסם שנעשה בהרווארד ב-1991 ניסה לבדוק מהו שיעור תביעות הסרק, התוצאות הלא רצויות והתביעות הלא מוצדקות ברשלנות רפואית. "החוקרים לקחו 30 אלף תיקים רפואיים והעבירו כל תיק לשני רופאים לבדיקה", מספר אברהם. "כל רופא עבר על התיק באופן עצמאי, והיה צריך לקבוע אם היתה או לא היתה בו רשלנות רפואית. אם היתה ביניהם הסכמה - זה מה שהוחלט. אם היו חילוקי דעות, התיק עבר למנגנון הכרעה". בסוף התהליך כל תיק קיבל כותרת: היתה טעות רפואית או לא היתה טעות רפואית.

המומחים מצאו שתאונות רפואיות מתרחשות ב-3.7% מהמקרים, כלומר ב-3,700 מקרים מתוך 100 אלף תיקים רפואיים אקראיים. זהו למעשה המאגר הפוטנציאלי לתביעות על רשלנות רפואית. השלב הבא היה לחלק את המקרים לכאלה שהיתה בהם רשלנות (28%) ולכאלה שלא היתה בהם רשלנות (72%) - ולבדוק מה קרה בכל אחת מהאפשרויות, אם המטופל הגיש תביעה ואם הוא זכה.

החוקרים גילו כי מתוך 1,036 מקרים (28% מהתאונות הרפואיות) שבהם היתה רשלנות רפואית - כלומר מקרים שמצדיקים תביעה משפטית - ב–98% מהמקרים לא הוגשה תביעה. רק 2% מהנפגעים שחוו רשלנות רפואית הגישו לבסוף תביעה לבית המשפט. מהם, רק 73% מהמקרים הסתיימו בניצחון התובע. בשאר המקרים הוגשה תביעה מוצדקת, אך בית המשפט דחה אותה. כך, רק ב-1.5% מהמקרים המובהקים של רשלנות רפואית המטופל הגיש תביעה וזכה בה.

התפלגות התביעות בגין רשלנות רפואית בארה"ב

שלוש תביעות שווא על כל 1,027 מוצדקות

החוקרים של הרווארד בדקו גם את הצד השני והמעניין לא פחות של המשוואה: תביעות לא מוצדקות. הם בדקו את כל המקרים שבהם היו תאונות רפואיות, אך לא היתה רשלנות רפואית, כלומר הוגשה תביעות שווא. הממצאים מדהימים לא פחות: ברוב המוחץ של המקרים האלה (99.6%) כלל לא הוגשה תביעה משפטית. תביעת שווא הוגשה ב-0.4% מהמקרים בלבד - 12 מתוך 100 אלף מקרים - כשברוב המקרים (72%) זיהה בית המשפט כי מדובר בתביעת שווא ודחה אותה.

המחקר מ–1991 חשף כמה עובדות חשובות: מערכת המשפט האמריקאית מגיעה לתוצאה הנכונה (תביעות מוצדקות שמתקבלות ותביעות לא מוצדקות שנדחות) בכ–75% מהמקרים. בנוסף, וחשוב לא פחות, תביעות שווא שמוגשות ומתקבלות הן אירוע כל כך נדיר (שלושה מקרים מתוך 3,700 מקרי רשלנות רפואית) עד שמדובר ב"רעש רקע". לעומת זאת, ב–98% מהמקרים כלל לא הוגשו לבית המשפט תביעות מוצדקות - וזו כבר בעיה של אי־נגישות לצדק.

“אם על כל 1,027 תביעות מוצדקות שאינן מפוצות יש שלוש תביעות שווא שמפוצות - כלומר יחס של 1:340 בין רופא אחד שהורשע שלא בצדק על כל 340 חולים שנותרו בלי צדק - הבעיה היא לא של פיצוי יתר בשל תביעות שווא, אלא יותר מדי תאונות רפואיות הנגרמות ברשלנות, שרובן המוחלט אינו מפוצה", אומר אברהם. לדבריו, "אנחנו יודעים את זה כבר כמעט 30 שנה, מחקרים מאוחרים יותר הגיעו לתוצאות דומות - ובכל זאת, הדעה הרווחת כאילו מערכת המשפט לוקה בפיצוי יתר של מטופלים ופוגעת ברופאים מנצחת את האמת האובייקטיבית".

ומהי האמת האובייקטיבית בעיניך?

אברהם: "שהמערכת הרפואית לא מספיק טובה ובטוחה, ושלרוב המוחלט של הקורבנות של רשלנות רפואית אין בכלל גישה למערכת המשפט".

זה מחקר שנעשה לפני המון שנים ובארה"ב. האם אפשר בכלל ללמוד ממנו משהו על ישראל של היום?

"זה מחקר קלאסי ששוחזר כמה פעמים מאז. אם כבר, החברה האמריקאית יותר ליטיגטורית (משפטנית) מאתנו, כך שאם יש הטייה, סביר להניח שהמצב אצלנו אפילו טוב יותר מבחינת תביעות השווא. אבל גם אם נהיה הכי מחמירים ונגיד שיש פה פי חמישה תביעות שווא מארה"ב - עדיין זה שיעור קטן מאוד".

מה קרה לתקלות רפואיות שדווחו* בישראל,
ב 2014-2000-

פלד מחזק את דבריו של אברהם, ואומר כי "על הרוב המוחץ של המקרים בישראל לא תובעים. אנחנו יודעים את זה, למשל, מהחברה לניהול סיכונים (מקבוצת מדנס, המבטחת מוסדות רפואיים ורופאים בישראל), שדיווחה שכ-74% מהאירועים הרפואיים החריגים המדווחים לה לא מגיעים למצב של תביעה, אלא נסגרים כעבור שבע שנים בשל התיישנות. אם מנקים מתוך זה את האירועים שבהם החברה גילתה על קיומו של האירוע רק משום שהוגשה תביעה, ובית החולים לא דיווח - וכן מביאים בחשבון שיש תקלות רפואיות רבות שלא מדווחות - רואים ששיעור המקרים שבהם הוגשה תביעה במקרה של אירוע רפואי חריג, הוא פחות מ–10%". לדבריו, "הנתון הזה תואם את המצב בארה"ב ומפריך את הטענה שכל אירוע הכי קטן עלול להפוך לתביעה".

רופאים בחדר ניתוח
GARO / Phanie

אגב, לאברהם ולפלד יש ביקורת לא רק על רופאים, אלא גם על הצד השני של משוואת תחום הרשלנות הרפואית - המשפטנים. "אחד המקורות לרפואה מתגוננת הם המשפטנים", אומר אברהם. "למשל, ראיתי בדיונים איך היועץ המשפטי של אחד מבתי החולים התמוגג מזה שכולם עובדים אצלו ויש לו כוח, והוא זה שקובע מה לעשות". לדבריו, "הבעיה המיוחדת למערכת הבריאות היא שהרופאים חיים תחת הנחת עבודה מוטעית, שכל הזמן תובעים אותם שלא בצדק, ושבית המשפט אוטומטית פוסק נגדם. אבל שוב, זה פשוט לא נכון. לרוב המוחלט של הקורבנות של רשלנות רפואית אין בכלל גישה למערכת המשפט. אפילו בסטטיסטיקות שפורסמו לקראת הכנס - שיעור הניצחון של התובעים הוא 48%. כך שברוב המקרים הרפואים מנצחים".

"אני מאמין לרופאים שהתחושה שיש להם היא שכל הזמן מחפשים לתבוע אותם, וזה לא קורה סתם - היועצים המשפטיים שלהם יוצרים סביבה כזאת, ובמידה רבה זה מה שדוחף את הרפואה המתגוננת", מוסיף פלד. הוא סבור גם שהבדלי גישות בין רופאים, עורכי דין והציבור מובילים לתחושות קשות של כל הצדדים. "תיק מפורסם שהגיע לבית המשפט המחוזי בירושלים לפני כמה שנים, היה של אישה חרדית שהגיעה לייעוץ אצל רופא בזמן ההריון. הרופא איבחן מום משמעותי, כזה שניתן לבצע הפלה בגללו, אך לא סיפר לה על האפשרות לבצע הפלה כי הניח שמכיוון שהיא חרדית, האפשרות של הפלה לא רלוונטית עבורה".

התינוק נולד פגוע, והאישה הגישה תביעה נגד הרופא על כך שלא יידע אותה על אפשרות של הפלה. טענת ההגנה שלו היתה שהוא לא סיפר לה כי נשים חרדיות לא נוהגות לבצע הפלה. בית המשפט הכריע שישולם לאישה פיצוי מלא, תחת ההנחה שהיתה עושה הפלה לו היתה מקבלת את המידע המלא.

טוב, זו הכרעה די ברורה, לא? הרופא לא יכול לעשות את ההחלטות הערכיות עבור המטופלים שלו.

פלד: "בעיניים של משפטן זה ברור, אבל בעיניים של חלק מהאנשים בתוך המערכת הרפואית זה פחות ברור, ואולי זו אפילו דוגמה לכך שבתי משפט 'מחפשים' להטיל אחריות על הרופאים".

יש מקרים שבהם בתי המשפט תורמים לתחושת הרדיפה של הרופאים?

"יש גם כאלה, בהחלט. למשל, מקרה של אישה בהריון שהגיעה לרופא לבדיקה שגרתית והוא טעה בהערכת שבוע ההריון שלה - היא היתה בשבוע 32 והוא הניח שההריון שלה צעיר בהרבה. למחרת היו לה צירים והיא ילדה בשבוע 32 תינוקת שסובלת משיתוק מוחין. עכשיו השאלה היא אם הנזק לתינוקת קשור להערכה המוטעית של שבוע ההריון?"

מה היו הטענות?

"הטענה היתה שאם הרופא היה מעריך נכון את שבוע ההריון, ייתכן שהיה עושה אולטרסאונד, ואם הוא היה עושה אולטרסאונד, ייתכן שהיה מזהה סימנים של צירים מוקדמים. אבל לא בטוח, כי לא תמיד מופיעים צירים מוקדמים לפני לידה מוקדמת. ונניח שהוא היה מזהה צירים מוקדמים - אז אולי היו נוקטים אמצעים למניעת הלידה המוקדמת, אבל גם אז לא בטוח שהלידה היתה נמנעת. מעבר לכל אלה, בכלל לא בטוח שהתינוקת נולדה עם שיתוק מוחין בגלל הלידה המוקדמת".

ולמרות זאת בית המשפט פסק לטובת האישה?

"כן. המהלך הזה לא הגיוני, זו הליכה רחוק מדי כדי להטיל אחריות על הרופא. אם הייתי רופא הייתי אומר: אתם נגדי. כי הסיכוי שהרופא באמת גרם לילדה לסבול משיתוק מוחין הוא אפסי. זה נקרא 'נזק ראייתי' - אין ראיות לכך שהרופא גרם לנזק, אבל מניחים שהוא גרם לו. זה מסוג התיקים שיוצרים את תחושת הרדיפה".

המסקנה של אברהם ברורה: "הדרך הנכונה ביותר להקטין את מספר התביעות בגין רשלנות רפואית היא להקטין את הרשלנות הרפואית, כלומר לשפר את מערכת הבריאות - ולא את מערכת המשפט". לדבריו, "צריך להבין שהרבה פעמים רואים צל הרים כהרים. אין ראיות לכך שיש תביעות שווא, אז בואו נתאמץ במטרה להקטין את כמות התאונות ולא את מספר התביעות, כי אין הרבה מהן, בטח שלא תביעות סרק".

"אנשים לא באמת רוצים לתבוע את בית החולים - אלא שמישהו יקבל אחריות"

אחת השאלות המרתקות שנידונו בכנס בנושא הרשלנות הרפואית היתה השאלה: האם יש לחוקק חוק שמטיל חיסיון על התנצלות של רופאים כלפי חולים שנפגעו במהלך הטיפול? השאלה הזאת עלתה מפני שלעתים רופאים חוששים להתנצל או להביע צער בפני מטופלים שהטיפול בהם לא צלח, שכן אותה התנצלות עשויה להפוך בבוא היום לראייה נגדם בבית המשפט, המוכיחה כי הם נהגו ברשלנות.

חששם של הרופאים להתנצל גורר פגיעה קשה ביחסים העדינים שנרקמים בין מטפל למטופל ובתקשורת ביניהם — ודווקא בנקודה שבה המטופל זקוק במיוחד לתקשורת עם הרופא. "לפעמים הרופא פשוט נעלם ברגע שצצה בעיה, בדיוק מהסיבה הזאת", אמר אחד המשתתפים בכנס. ההיעלמות וההימנעות האלה עלולות לגרור כעס, תסכול ואף לפגוע בהמשך הטיפול הרפואי, אומר פרופ' רונן אברהם מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. "אם יש לך הורה מזדקן שנכנס לבית החולים ולא צפוי לצאת משם — לפעמים את בסך הכל רוצה שיסבירו לך מה קרה", אומר אברהם. "לפעמים הרופא רוצה להיות אנושי, אמפתי, לבוא ולהתנצל, והמחלקה המשפטית עוצרת אותו".

בארה"ב כבר יש כמה מדינות, ובהן וירג'יניה, דרום דקוטה ודלאוור, שהטילו חיסיון על התנצלויות והבעת צער, והצעות חוק ברוח זו קיימות במדינות רבות נוספות. מחקר שנעשה בארה"ב מצא כי במדינות שבהן הוטל חיסיון, סכום הפיצוי הממוצע לתיק פחת ב– 32.6 אלף דולר. עוד נמצא במחקר, כי מטופלים לא הפחיתו מהערך של ההתנצלות כאשר הרופאים לא חששו להתנצל. גם בישראל אחת מהמסקנות שעלתה מהכנס היא שיש לקדם חקיקה דומה: "התנצלות היא חלק מהיושרה והאמפתיה שלהם מחויב הרופא. לפיכך, חיסיון על התנצלות יאפשר פתיחות רבה יותר בקשר מטפל־מטופל, ויועיל הן למטפלים והן למטופלים", נכתב בדברי הסיכום.

מה דחף את האמריקאים לחוקק חוקי חיסיון? לדברי אברהם, היה פה מקרה נדיר ששני הכוחות דחפו לזה: "הרופאים שביקשו 'תנו לנו להיות בני אדם', ומאידך בתי החולים וחברות הביטוח, שראו בסקרים שהרבה אנשים לא באמת רוצים לתבוע, אלא שמישהו יקבל אחריות, אבל הם נגררים להליך ארוך בגלל העלבון והכעס וההיעלמות של המערכת בזמן אמת". לדבריו, "גם עורכי הדין, שמרוויחים בארה"ב שליש מסכומי הפיצויים, לא התנגדו, כי הם העריכו שעדיף שחבר המושבעים לא יידע שהרופא
הוא בן אדם והתנצל".

השאלה הגדולה היא מה קרה בעקבות החוקים האלה בשטח. "מחקרים שבדקו איך השפיע החיסיון על התביעות מצאו שמספר התביעות ירד", אומר אברהם. "זו כשלעצמה אינה מטרה, כי המטרה החברתית החשובה היא לשפר את בטיחות החולה. לכן, השאלה היא אם כמות התביעות ירדה משום שהחיסיון שיחרר את הרופאים לעשות רפואה טובה יותר, או מפני ששחרור החרב המשפטית דווקא הוריד את רמת הזהירות שלהם". על השאלה הזאת קשה לענות, אך רמז לתשובה ניתן לקבל ממחקרים חדשים: "באחרונה נעשו מחקרים שלא מצאו ראיות לשיפור ברמת בטיחות החולה, ואולי אף להפך", אומר אברהם.

המסקנה שלו היא שחיסיון על התנצלויות, אם יוחלט עליו, "צריך לבוא כחלק מתוכנית כוללת של שיפור בטיחות בטיפול — ולא כמטרה בפני עצמה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#