"מנכ"ל קשת אבי ניר הוא שר החינוך בפועל של מדינת ישראל" - מדיה ופרסום - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"מנכ"ל קשת אבי ניר הוא שר החינוך בפועל של מדינת ישראל"

אורי רוזנווקס מבקש לדייק: "כשנעם פגש את בר" זה לא יצירה תיעודית, ריאליטי הוא לא יצירה חתרנית וספורט הוא לא יצירה מקורית ■ יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטרים הנכנס מרגיש שהוא מנהל קרב מאסף על שרידי התרבות הישראלית, ומבקש מטייקוני הטלוויזיה להחזיר את הסרטים הדוקומנטריים לשעות שאנשים ערים בהן

12תגובות

הבמאי אורי רוזנווקס נכנס לתפקידו כיו"ר פורום היוצרים הדוקומנטרים רק לפני חודשיים, אבל כבר עכשיו הוא מוטרד מעניין היורש. לא מפני שמישהו כבר חותר תחתיו או שואף לקבל את התפקיד הנכסף, אלא דווקא מפני שהוא חושש שאף אחד לא לוטש אליו עיניים. "ההישג הכי גדול שלי יהיה אם אצליח למצוא מישהו שיסכים להחליף אותי בתום הקדנציה, מכיוון שמספר היוצרים שמוכנים להתגייס למאבקים פוחת והולך". כשמתעמקים בפרטי העבודה של יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, אפשר להבין מדוע אין קופצים רבים על המשרה. יו"ר הפורום עובד בהתנדבות, מלווה בצוות מצומצם, ואמור להילחם בכל הכוחות החזקים שמניעים את עולם התקשורת והטלוויזיה בישראל. אבל אותם אנשים שעמם מתקיימים העימותים האלה הם גם אלה שקובעים, בעצם, את גורלו המקצועי של היוצר העצמאי. את השיקולים המנוגדים הללו רוזנווקס מבקש להכחיד. "אני חייל ותיק במלחמות האלה, ולצערי כשאני מסתכל סביב אני רואה את אותם פרצופים כל השנים", הוא מסביר, "אלה אותם כמה עשרות יוצרים, שמובילים את המאבקים. רובם כיום בני יותר מ-40. אני לא רואה אנשים צעירים שיש להם מודעות למאבקים האלה. חלק ניכר מהיוצרים הצעירים כבר בא עם תוכנית הפעלה תאגידית בתוך המוח. הם נולדו לתוך עולם שיש בו היררכיה ברורה והם חושבים שאי אפשר באמת להילחם באנשים החזקים.

"נהפכנו לכאלה שרק עושים לביתם. יותר קל לעשות סרט על עוולות חברתיות ויותר קשה לבוא ולהתעמת עם זכיינים, רגולטורים ומנהלי קרנות. אבל אי אפשר להמשיך להתקיים כיצורים מפוחדים ומתוך רצון לא להרגיז אף אחד. היעד שלי הוא ליצור סולידריות אמיתית בין היוצרים. בעיניי, העמדה של יוצר דוקומנטרי צריכה להיות קודם כל ערכית, והערכים שלך לא נבחנים בפסטיבלי סרטים, אלא אם אתה מוכן לעמוד מול אנשים שעלולים לסכן את הסרט הבא שלך, למען הכלל. המאבק על התמלוגים מסרטים הוא דוגמה קלאסית להצלחה. לפני עשר שנים אף אחד לא חשב שבמאים צריכים לקבל תמלוגים על היצירות שלהם, ובזכות המאבק של דורון צברי, אורי ענבר ואחרים, כל הערוצים כיום, חוץ מ-HOT, משלמים תמלוגים. זה הציל אותנו, כי אין לנו שום ביטחון פרנסה אחר. סולידריות ומאבק מביאים אותנו למקומות טובים של יצירה".

רוזנווקס, 45, נולד בירושלים ומגיל עשר גדל בבאר שבע. "אני גר ברמת גן כבר יותר מ-20 שנה ועדיין כששואלים אותי מאיפה אני, אני אומר מבאר שבע". רוזנווקס נרשם ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, ויצא לאוויר העולם המקצועי שלו בדיוק כשקם ערוץ 2. "כשהלכתי ללמוד אנשים התקשרו אלי ואמרו לי ?אתה מטורף, אני מכיר מישהו שלמד קולנוע והיום הוא נהג אמבולנס', אבל כשסיימתי את הלימודים קולנוע נהפך פתאום למקצוע אמיתי, נהייתה עבודה. היינו המומים מזה שמישהו מוכן לשלם לנו בכלל, ולכן גם אפשר היה לנצל אותנו". בתחילת דרכו ביים רוזנווקס דרמות עלילתיות בערוץ 2 ובמשך 12 שנה עבד בתוכנית "עובדה" כבמאי כתבות. הוא ביים את הסדרה "דרך האוכל" עם ישראל אהרוני וגברי בנאי, ובמקביל יצר סרטים דוקומנטריים על נושאים חברתיים ותרבותיים שונים, בהם "פועלים ירוקים", סרט על חייהם של שוטרי משמר הגבול; "אדריכלות זה אני", סרט על האדריכל רם כרמי במסגרת הסדרה "גיבורי תרבות" בערוץ 8; ו"החוג לקולנוע" שיצר בעקבות חוג לקולנוע שהקים בעיר הבדווית רהט לפני כשבע שנים (ראו מסגרת).

במקביל ליצירת סרטים, רוזנווקס הוא משתתף קבוע במאבקי היוצרים ומגדיר עצמו אדם פוליטי. לכן, מבחינתו נטילת התפקיד של יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטרים - עמותה רשומה שמאגדת בתוכה במאים, מפיקים, צלמים, עורכים וכל מי שיצירה תיעודית היא מרכז עיסוקו - היתה דבר טבעי.

המאבקים שבהם הוא שותף מתנהלים למעשה בכל החזיתות, ומול כל הגופים שאמורים לממן את היצירה הקולנועית והטלוויזיונית - הערוצים המסחריים, רשות השידור, ערוצי הכבלים והלוויין והקרנות. בכל חזית המאבק שונה, אבל העיקרון דומה: לאפשר את המשך היצירה העצמאית, תוך ניסיון להבטיח שלא תיפול קורבן לכללי השוק החופשי. את המאבק מול המחוקק בעניין המעבר מזיכיונות לרישיונות לגופי השידור של הערוצים המסחריים מובילים יו"ר איגוד הבימאים רני בלייר ויו"ר איגוד המפיקים מוש דנון. המאבק הזה כולל ניסיון להבטיח שהזכיינים יחזירו את חובות העבר שלהם בהשקעות שלהן התחייבו בסוגה עילית, בעוד הם מבקשים לפרוש להם את המחויבות הזו באופנים שונים. בנוסף, טוענים ארגוני היוצרים והמפיקים שהמועצות הממונות על שמירה על האינטרס הציבורי אינן ממלאות את יעודן ובמקרים רבים מצליחים הזכיינים לכופף אותן.

בימים אלה דנה ועדת הכלכלה של הכנסת במתן רישיונות קבועים לזכייניות הערוצים המסחריים, דבר שאמור לקרות כנראה ב-2012 ולכל המאוחר ב-2015. פירוש השינוי הוא שהחברות שיקבלו את הרישיון, יפעילו את הערוצים באופן קבוע, ולא לפי חלוקת ימים כנהוג כרגע. חששם של היוצרים הוא שברגע שיוסר מעל גופי השידור רשת וקשת האיום של אי חידוש הזיכיון, והם יקבלו רישיון קבוע, תינטל גם היכולת לפקח על התכנים המשודרים בערוצים שלהם. "מסך הטלוויזיה יתמלא בתוכניות בידור וריאליטי ובגיבורי תרבות לרגע, ואילו תכנים מהותיים ואיכותיים שמשקפים באמת את החברה הישראלית לגווניה - ייעלמו מהטלוויזיה כמעט לגמרי", כתבו ארגוני היוצרים לח"כים. "אנחנו משייטים בדרך לקטסטרופה רבתי מבחינת היוצרים וכרגע אנחנו מנסים למזער את הנזק", אומר רוזנווקס, "כבר היום הם עושים הכל כדי לא לעמוד בתנאי הזיכיון שלהם, וכשיהיה להם רישיון, יכולת הפיקוח עליהם תהיה עוד יותר קטנה. העתיד בטלוויזיה המסחרית נראה מאוד בעייתי ליוצרים. האופק שלנו שחור".

החזית השנייה שמוביל פורום היוצרים הדוקומנטרים היא המאבק מול רשות השידור. רשות השידור מתכננת רפורמה שאמורה להביא לפיטורי כמה מאות עובדים, ובמקביל להתחיל להפיק את מרבית התכנים שלה מחוץ לרשות, תוך הוצאת העבודה החוצה ליוצרים עצמאיים ולחברות הפקה עצמאיות. גם אחרי הרפורמה, לא ברור כמה תשקיע רשות השידור ביצירה מקורית ובכלל זה ביצירה דוקומנטרית. "הם הבטיחו שאחרי הרפורמה ההשקעה ביצירה מקורית תחזור להיות משהו בעל ערך", מסביר רוזנווקס, "אבל גם אם הרפורמה תעבור, ייקח זמן עד שהם יוציאו 50-60 מיליון שקל החוצה להפקות, שזה מה שאנחנו מצפים שיקרה. כרגע לא ברור איפה הם יכניסו את הדוקו ואת הדרמות בתוך כל מחויבויות הספורט שהם לקחו על עצמם. ישבתי לא מזמן אצל מנכ"ל רשות השידור מוטי שקלאר והוא אמר שזה נורא שהילדים כיום לא יודעים מי זה ביאליק ומי זה יהודה עמיחי. אחרי יומיים אני קורא בעיתון שהוא השקיע מיליונים בשידורי ספורט ולכן אין לו כסף השנה ליצירה מקורית, אז יש סיבה טובה לדאגה. בינתיים הם הודיעו שהם הוציאו מהרשות לגורמים חיצוניים יותר מ-10 מיליון שקל על פיתוח הפקות דרמה, תעודה ובידור. אם תהיה רפורמה, הפיתוחים האלה ייהפכו להפקות ממש. אבל בכל מה שנוגע להשקעה בספורט, הם לא מחכים לרפורמה. הם שופכים מיליונים על כדורגל ועל כדורסל עוד לפני שיש רפורמה, וזה מה שמרגיז אותנו".

רשות השידור מסרה בתגובה כי "לאחר צאתה של הרפורמה לדרך, אפשר יהיה להוציא סכומים משמעותיים להפקות חוץ. מנכ"ל הרשות מוטי שקלאר מקווה שכבר בתקציב 2011 יוקצה סכום משמעותי לטובת הפקות מקור. מליאת הרשות אישרה באחרונה סכום של 15 מיליון שקל נוספים כדי להיערך עם לוח שידורים ראוי ליום השקת הרפורמה ולהניח את הבסיס להתקשרויות עתידיות ל-2011. חלק מתפקידו של השידור הציבורי הוא לעסוק גם בספורט ובוודאי במשחקים של הנבחרות הלאומיות. כך הוחלט על ידי מוסדות הציבור. בינתיים, הערוץ הראשון הוא היחיד שמשדר תכנים ראויים גם בחגי ישראל.

"למרות הקשיים שבהם מצויה הרשות, בימים אלה שוקדים על הפקתן של תכניות חדשות בהן דרמות על פי סיפוריו של ש"י עגנון, תוכנית מיוחדת על נתן אלתרמן, 50 שנה ל'תרנגולים', חזרה ל'יומני גבע' של שנות ה-50 וה-60, 'המדינה שבדרך' - סדרת מסע אחרי המצפן האישי והלאומי של מדינת ישראל, ו'יהודים עכשיו' על שאלת זהותו של היהודי. במסגרת הרפורמה, תתרחב ההשקעה ביצירה המקורית, כחלק מתפישת ההנהלה לגבי ייעודו של השידור הציבורי".

מאבק נגד בעלי ההון

בכנס שקיים פורום היוצרים הדוקומנטרים בפסטיבל חיפה לפני כשבועיים, קיבלו כל המאבקים הללו ביטוי. בפאנל הראשון השתתפו נציגי הערוצים המסחריים 2 ו-10, בשני יו"ר רשות השידור הנכנס אמיר גילת והמנכ"ל מוטי שקלאר, ובשלישי התיישבו על הבמה נציגי קרנות הקולנוע. למרות הנוכחות המכובדת והעובדה שנאמרו דברים חריפים, שגרמו לנציגי המוסדות השונים לנוע באי נוחות בכיסאותיהם יותר מפעם אחת, לא התקבלה תחושה שנפתח דף חדש בחייהם של היוצרים העצמאיים. להפך, נראה היה שתהום של אי הבנה פעורה בין היוצרים לבין אלה שאמורים לאפשר את היצירה שלהם. אחד הביטויים לכך היה בדבריה של טלי גורן, סמנכ"לית לענייני רגולציה בזכיינית ערוץ 2 קשת, שאמרה שהיא חשה שהיוצרים נוקטים בגישה מתנשאת כלפי הערוצים המסחריים.

אבל רוזנווקס דווקא היה מרוצה מהמפגש. "דיונים קודמים שהיו בין קשת ליוצרים התפוצצו בצעקות. ההתנשאות היא הדדית בעיניי. יש התנגשות בין ?רוח קשת', לבין יצירה עצמאית. חלק מהדרישות שלהם הם שהדברים יהיו מפורמטים ולעוסים כדי שהצופה יוכל לקבל אותם. אלה הנחות מקדימות שקשה לנו עמן, שמבטלות את הדרישה מהצופה להפעיל אפילו תא מוח אחד. מצד שני, חייבים לשמוע את מה שיש להם לומר ולקיים עמם דיאלוג, למרות ההבדלים התהומיים בינינו. ההישג הגדול של הכנס הזה היה שהדיון אתם לא התפוצץ".

הטענה של הערוצים המסחריים היא שהם בסך הכל משדרים את מה שאנשים רוצים לראות. ואולי אנשים לא מספיק רוצים לראות סרטים דוקומנטריים? מי שרוצה לראות דוקומנטרי יכול להסתפק בערוץ 8 או ביס-דוקו, או כמו שכינה זאת בכנס מנכ"ל הרשות השנייה, מנשה סמירה, "הערוצים של הפריקים"?

"אם הז'אנר הדוקומנטרי לא יקבל את הביטוי שלו בערוצי המיינסטרים, הוא לא יתקיים. הוא לא יכול להמשיך להתקיים בערוצי נישה ובשעות שידור נידחות כמו 23:30. הערוצים המסחריים יאמרו שהם ניסו ושזה לא עובד, ואני אומר שהם לא באמת ניסו. זה לא פשוט לשדר סרט דוקומנטרי עם ברייקים לפרסומות, אבל צריך לפעול לכך שלדוקומנטרי יהיה מקום אמיתי בערוצים המסחריים.

"אחרי כל כך הרבה שנים של הקניית הרגלי הצפייה שערוץ 2 יצר, לבוא כיום ולזרוק עשרה סרטים דוקומנטריים לתוך המרק הזה, ולהגיד שזה לא הולך, זו לא חוכמה. אחרי שהרגלת את הצופים לצפייה כל כך פסיבית, אתה לא יכול לצפות מהם לאהוב דוקומנטרי. זה תהליך ארוך".

איך אפשר ליצור את הרגלי הצפייה האלה?

"אני רוצה שהזכיינים ידאגו לרצועה דוקומנטרית, עם קידום כמו שצריך והכוון צפייה כמו שצריך. הזכיינים קיבלו מהמדינה זכות גדולה, מכרה זהב, ויש להם גם אחריות ערכית. ערוץ 2 הוא כיום גורם ההשפעה מספר אחת על הציבוריות הישראלית מכל הבחינות - תרבותית, חברתית וצרכנית. יש להם השפעה גדולה יותר על החינוך מאשר למשרד החינוך, מפני שנוצר ריק. הם לא אחראים לריק אבל הם ניזונים ממנו ומגדילים אותו. בעיניי, מנכ"ל קשת אבי ניר הוא שר החינוך בפועל של מדינת ישראל. אף אחד לא חושב שהתפקיד של אבי ניר הוא לחנך, אבל בפועל זה מה שקורה. בתקופות החגים פתאום הם משבצים כל יום דוקומנטרי, אבל כשעונת השידורים בשיאה, ויש ?ארץ נהדרת', אז פתאום הדוקומנטרי נעלם.

"אנחנו חוששים שברגע שייתנו להם רשיונות קבועים, אז גם המחויבות המצומצמת שיש להם כרגע - תיעלם לגמרי. התשובה שלהם היא בדרך כלל - אנחנו ערוץ מסחרי. ברור שערוץ מסחרי צריך להתקיים וברור שיהיה בו ריאליטי, אף אחד לא מצפה שהם ישדרו כל היום סדרות על מוצרט. אבל צריך להיות איזון. ופה נכנס תפקידו של הערוץ הראשון. הוא היה אמור להיות הבית העיקרי של היצירה התיעודית הישראלית, להביא עד 10% צפייה בערב ולייצר אלטרנטיבה אמיתית, שתגיד לצופה הישראלי - אתה יכול לבחור בין שיטמטמו אותך ואת הילדים שלך לבין משהו אחר. לצערי, בינתיים זה לא קורה, בגלל כל הבעיות של רשות השידור. אם הערוץ הראשון יצליח להביא 10% צפייה בערב אז גם הזכיינים המסחריים יצטרכו לשקול מחדש את התכנים שהם משדרים".

המאבק שלכם הוא בעצם מאבק לשיפור תנאי העבודה שלכם.

"המאבק שלנו הוא למען הפרצוף של המדינה הזאת. היצירה המקורית, במיוחד הדוקומנטרית, נותרה אחד מאפיקי הביקורת היחידים האמיתיים בחברה הישראלית. זה נכון שמדובר במאבק איגודי, שדואג לתנאים של המשתתפים בו, אבל זה גם מאבק נגד בעלי ההון ולמען תקינות שלטונית. יש פה מצב אבסורדי, שבו חבורה של כל מיני בעלי הון התאגדו וקיבלו זיכיונות מהמדינה והם רק מנסים להקל בתנאים כל הזמן".

ערוצי 2 ו-10 יטענו שהם כן משדרים סרטים ותוכניות דוקומנטריות, והם הרי מחויבים לכך מכוח הסכמי הזיכיון שעליהם הם חתומים.

"לפעמים זה מגעגע כמו ברווז, אבל זה לא ברווז. יום בחייו של איל גולן, וכשבר רפאלי פגשה את נעם טור, וחיים רביבו ואופירה אסייג, לזה הם קוראים סרטים דוקומנטריים. יש לכך מקום, אבל הכל עניין של מינונים. קחי למשל את הסרט על הרנטגן שהיה בערוץ 10. את הסרט יצרה שרון כידון, אשתו של מודי כידון, מבכירי הפרסומאים. זה היה סרט תדמית שבו הופיעו בכירי המשק שהם חסידי הרנטגן, שהם אנשים שמפרסמים בערוץ הזה, בלי שום מילת ביקורת, ובלי שכידון הזכירה את העובדה שאנשים משלמים לרנטגן עבור הברכות שהוא נותן. אני מקווה שתופעות חמורות כאלה לא יחזרו.

"אני חייב לסייג ולהגיד שערוץ 10 ביצע שינויים ומחפש תכנים אמיתיים. הם התחייבו להפיק סרטים דוקומנטריים רציניים בתקציב נאות. נראה מה יקרה עם זה. גם הזכיינית רשת החליטה השנה לבנות רצועה דוקומנטרית, והזמינה 15 סרטים שיגיעו ב-2011 וגם לי יש שם סרט על העובדים של הכנסת. זה מכרז רציני וכסף רציני, וזמני העבודה הם ריאליים. יש פה ניסיון אמיתי של רשת ומעניין לראות אם הוא יצליח. גם קשת, אם היתה באמת רוצה לעשות רצועה דוקומנטרית טובה, שתקבל הד ציבורי ותביא רייטינג סביר - היתה מצליחה. אבל יש לה אינטרס להכחיד את הז'אנר, במובן האמיתי שלו, מהמסך".

קשת שידרו לאחרונה את "סיפורו של נחשון וקסמן", "תיכון ההזדמנות האחרונה" ואת "גם כשעיניי פקוחות", סרט שזכה בפסטיבל דוק-אביב. זה באמת הוגן להגיד שהם רוצים להכחיד את הז'אנר? ומה האינטרס שלהם לכך?

"הדוקומנטרי הוא ז'אנר שאי אפשר למסחר. אי אפשר לעשות לו תוצרי לוואי. וזה ז'אנר שמביא הרבה יוצרים שהם עצמאיים ובעלי מחשבה חופשית שלא מוכנים להתכופף לפי התכתיבים של הזכיין. בסרטים דוקומנטריים אי אפשר לשים תוכן שיווקי, הם לא מקדמים אג'נדות מסחריות וכלכליות. סרט דוקומנטרי לא מביא סלבריטאים שאפשר להרוויח מהם בהמשך. היוצרים העצמאים, מבחינת הזכיינים, הם חבורה של חוצפנים שמקשים עליהם להגיע לעולם של שידורים בלי מגבלות על תוכן. החלום האמריקאי. אבל בארה"ב יש כוח שוק אדיר שצורך יצירה אליטיסטית, 30 מיליון איש או יותר שצורכים תרבות גבוהה. התפישה האמריקאית לא מתאימה לפה. אין ספק שקשת מפיקה גם סרטים טובים, העניין הוא המינון והנוכחות. אני, שכן מנסה לעקוב אחר לוח השידורים, לא ידעתי שסרטו המרגש של אופיר טריינן על גבריאל בלחסן ("גם כשעיניי פקוחות") בכלל שודר. זה לדעתי מצביע על הבעיה. איזה קידום נותנים לסרטים האלה? איזה נוכחות ואיזה חותם הם משאירים כאשר הם מגיעים סוף סוף אל המסך? אני שוב טוען שללא נוכחות קבועה ומתמשכת, כלומר רצועה קבועה, הסרטים האלה לא יבואו לידי ביטוי".

מקשת נמסר בתגובה: "אנו מברכים את אורי רוזנווקס עם כניסתו לתפקיד. היה ראוי לו היה בודק נתונים ומביא את העובדות לאשורן ולא שבוי בדעות קדומות ובסטריאוטיפים. אנו מייחלים לכך שיתקיים דיאלוג עם היוצרים הדוקומנטרים מתוך עניין ורצון להצליח, כפי שקרה בתחום הדרמה, ולא יישאר בגדר שיח טכני על מכסות וכמות. נציין כי ב-2009 קשת עמדה במלוא מחויבויותיה כולל סרטי התעודה, ומתעתדת לעמוד במכסות הללו גם ב-2010".

לדוקומנטרי יש תפקיד

אחד הקשיים שעומדים בפני היוצרים בניסיון לגרום לערוצים המסחריים להמשיך ולהשקיע בקולנוע הדוקומנטרי הוא אתגר הגדרת הז'אנר - מהי בעצם יצירה דוקומנטרית. גם אם נניח שיום אחד הערוצים המסחריים ישתכנעו ש"כשיצפאן פגש את פרס" או "להיות אתך אבי נמני" אינן באמת יצירות דוקומנטריות, אף שהם מגדירים אותם ככאלה, עדיין ישנם מקרים פחות ברורים, כמו הסדרה "מחוברים". ואולי הז'אנר הדוקומנטרי בכלל נמצא בעיצומו של תהליך שינוי ואבולוציה. רוזנווקס מסרב לקבל את ההנחה הזאת.

"הרבה יוצרים מדברים עכשיו על ?מחוברים' ושואלים, זה ריאליטי או דוקומנטרי? את הסדרה יוצרים שניים מבכירי הדוקומנטריסטים בארץ - ג'ולי שלז ודורון צברי. הפחד שלי הוא שדווקא מפני שחתומים על זה יוצרים כל כך מוערכים, זה ייהפך לחזות הכל", אומר רוזנווקס. "הדוקומנטרי ייהפך להיות משהו שמחייב אנשים לשפוך את הקרביים שלהם, ז'אנר של חושפנות. הרבה פעמים דוקומנטרי צריך להיות בדיוק ההפך, להתבונן מהצד, באיפוק. לעמוד מרחוק ולא להתערב בנעשה. זה השתרש כל כך, שקורה שאני בא למרואיינים והם חושבים שהם צריכים לספק לי סחורה מסוימת. הם אומרים לי, זו תהיה סצנה מדהימה ומרגשת, וישר מחפשים איזה אח אובד או אמא שנעלמה. מרגישים צורך לספר סיפור חושפני וחסר תקדים. הערבוב הזה יוצר מצב שמבטל את התהליך בתוך סרט דוקומנטרי. אתה לא הולך כיוצר להתבונן ולראות מה קורה. להפך, אתה מכתיב את ההתרחשות. אני באופן אישי לא מתחבר ל'מחוברים', כי יצירות שהן כל כך חודרניות לא מדברות אלי. אני מעדיף יצירות שמעלות שאלות יותר פוליטיות וחברתיות, אבל זה עניין של טעם אישי. מאוד מדאיגה אותי ההשלכה של הדבר הזה מבחינת רגולציה. מדאיג אותי שהזכיינים יגידו, זה הדוקומנטרי שאנחנו רוצים".

ומה רע בזה?

"לדוקומנטרי יש תפקיד בעולם, והוא תפקיד ערכי. השליחות היא לעשות דברים שהם ערכיים, שמדברים באמת על החיים שלנו, לא על החיים הספציפיים של דודו בוסי, אלא על איפה אנחנו באמת חיים. להתבוסס במניירות האישיות של מישהו זה מקובל וטוב ויפה, אבל זה לא מספיק".

את הקולנוע שלך באמת אי אפשר להגדיר כקולנוע אישי.

"הסרטים שלי לא אקזיסטנציאליסטיים. אני לא באתי לעולם הקולנוע מתוך מקום פגוע, או רצון לספר את הסיפור של עצמי, או למצוא את המקום שלי בעולם, אלא מתוך עניין באנשים אחרים ובסיפורים רחבים. המשיכה שלי לדוקומנטרי, בניגוד לעלילתי, היא אינטלקטואלית. אני מעדיף מקומות שבהם אני יכול לשלב כיוונים היסטוריים ואינטלקטואליים. זה מה שאני גם אוהב לראות. יוצרים כמו קן ברנס או ארול מוריס, דברים שיש להם ערך נוסף מעבר למימד הרגשי. בעיניי 80% מהיצירה האישית היא בעייתית והרבה פעמים מעצבנת אותי. אבל סרטים כמו ?געגועים לאבא' של יאיר אלעזר או כמו ?שנת 66 היתה טובה לתיירות' של עמית גורן, הם סרטים שדיברו אלי, על אף שהיו סרטים אישיים. גם ?המדריך למהפכה' של דורון צברי הוא סרט שאהבתי. זה חיבור בין האישי לכללי, זה לא רק אני והתחת שלי, אלא אני והתחת שלי והעולם".

ולא היית רוצה גם אתה "לעשות יותר לביתך" כמו שאתה מגדיר זאת?

"הייתי רוצה להיות עם קצת יותר ביטחון כלכלי, שהקיום של אנשים כמוני, שקבעו את המקצוע הזה כאורח חיים, יהיה קצת יותר קל. לא הרבה, כדי שלא יפסיקו להיות יצירתיים, אבל קצת יותר קל. יש לנו תפקיד בעולם הזה - אנחנו צריכים להיות חופשיים ולהביע מחשבה עצמאית נטולת אינטרסים כלכליים מיידיים. הטרגדיה הגדולה של היוצרים היא שהם לא יכולים אחרת, וכל גופי השידור יודעים את זה. אנחנו מחפשים ליצור ומנסים לשרוד. מצד שני, כשאתה עושה סרט יש תחושת התעלות, אני מכור לזה".

מה אתה בכל זאת אוהב לראות בטלוויזיה?

"אני צופה בסדרה מד-מן ורואה כדורגל. ריאליטי אני לא רואה בכלל, אני נסגר בחדרי בהפגנתיות. הילדים שלי רואים כי אני לא מגדל אותם לבד, למזלם. הסדרה האהובה עליהם היא בוב ספוג, ואת זה אני יכול לראות שעות, זה גאוני בעיניי".

שני סרטים על מיעוטים

לפני כשבע שנים החל אורי רוזנווקס להעביר קורס לקולנוע בעיר הבדווית רהט. "באותה תקופה ביימתי את הסדרה ?דרך האוכל' בעולם, והיתה בי תחושה של ריקנות. זכרתי את רהט כמקום קטן ואינטימי ופתאום גיליתי יישוב של עשרות אלפי תושבים, חצר אחורית של המדינה, שבה מרבית הנשים מעל גיל 40 לא יודעות קרוא וכתוב, והרבה מהן מובטלות. הפריע לי שכדוקומנטריסט אני בדרך כלל בא למקום, מוצץ מאנשים את הרגש ואת הסיפור שלהם ואז נעלם. הפעם רציתי לפתח שיטת עבודה אחרת. התחלתי ללמד אנשים קולנוע מתוך מטרה שיחד נספר את הסיפור של המקום". יחד עם תלמידות החוג יצר רוזנווקס את הסרט "החוג לקולנוע", שחשף את סיפורם של העבדים השחורים בחברה הבדווית. העבודה היתה משותפת: תלמידות החוג - כולן נשים - ביצעו תחקירים מצולמים, ורוזנווקס כבמאי תיעד את חוויית הגילוי שעברו. שיאו של הסרט היה בנסיעה של כל בנות החוג לאפריקה, למסע שורשים. ההצלחה של "החוג לקולנוע" איפשרה את הפרויקט השני, "ארבעה סיפורים מהנגב", שיזמה ומימנה המחלקה הדוקומנטרית של הערוץ הראשון, יחד עם הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה. הפעם רוזנווקס שימש כמפיק, ואת מלאכת הבימוי לקחו על עצמן שלוש במאיות צעירות יוצאות החוג - יוסרה אבו כף, כאמלה אבו זע'ילה ומאי אלפראונה, ובמאי צעיר נוסף, מוראד אלפראונה, גם הוא מרהט, שלומד קולנוע במכללת ספיר. התוצאה היא ארבעה סרטים קצרים שמתעדים היבטים שונים מחייהם של הבדווים בנגב, ויוקרנו בשני (18.10) במסגרת התוכנית "הסיפור האמיתי" בערוץ הראשון.

למרות התוצאה המשמחת, רוזנווקס מתאר דרך חתחתים שכמעט ומנעה את השלמתו של הסרט. "לקח שנה לחתום על חוזה עם הערוץ הראשון, מה שעיכב את העשייה. חוץ מזה, לעבוד בחברה הבדווית זה לא פשוט. חלק מהבנות הגיעו לפעמים לחדר העריכה עם בעל עצבני שחיכה באוטו בחוץ, כי לא מקובל עליו שאשתו תשב לבד בחדר עם שני גברים. פעם חיכיתי לבמאית והיא התקשרה ואמרה שהיא לא יכולה לצאת מהבית כי יש נקמת דם על המשפחה שלה, ועד שיעשו הודנה היא לא יכולה לבוא".

הקשר האינטנסיבי שלו עם החברה הבדווית חשף בפניו את הקשיים הרבים העומדים בפניה, אבל גם הבהיר שיש סיכוי לשינוי. "הבדווים הם דוגמה קלאסית לאוכלוסיה שראתה עצמה מההתחלה כחלק מהמדינה, והמדינה דחקה אותם לפינה והפכה אותם לאוכלוסיה מיואשת ואפילו עוינת. כמובן שגם לחברה יש אחריות על עצמה. רוב הגברים שהכרתי בחברה הבדווית הנחילו לי אכזבה גדולה, כי נוח להם לשמר את המצב הקיים, ולדכא את הנשים. הדוגמה הבולטת היא הפוליגמיה, שלא רק שלא נעלמת, אלא אפילו גוברת, גם בקרב אנשים משכילים ובעלי עמדות. הסוכנות האמיתיות של השינוי בחברה הזאת הן הנשים. ופתאום הן הבינו שהן יכולות לספר את הסיפור של עצמן".

סרט נוסף של רוזנווקס, שאותו יצר יחד עם המפיק אסף אמיר, יוקרן בשלישי (19.10) בערוץ יס דוקו, וגם הוא עוסק, לדבריו, בדומה לסרטים על הבדווים, ב"מיעוט נרדף". הסרט, שנקרא "דור שלם דרש שלום", חוזר אל מקימיה של תנועת דור שלם דורש שלום - נעם קדם, טל זילברשטיין ואחרים - שקמה אחרי רצח רבין ובודק איפה הם כיום. בדרך זו מבקש רוזנווקס לתעד את מותו של מחנה השלום הישראלי, ואולי את היעלמות השמאל בכלל. "כשמסתכלים על המפה הפוליטית ושואלים איפה נמצאים האנשים בגילם של גדעון סער וגלעד ארדן בצד השמאלי - הם לא נמצאים. מחנה השמאל הוא כמו ציבור צופי הערוץ הראשון - אלה אנשים שמתים ולא נולדים. יש אנרכיסטים ושמאל רדיקלי, אבל מדובר רק ב-1,000-2,000 איש. השמאל לא המשיך להזכיר את רצח רבין כאירוע פוליטי, והאשמים בהשכחה הזאת הם גם תנועת דור שלם. רצח רבין יצר מרכז של קונצנזוס שאין בו שמאל או ימין ויש בו אנשים שלא אומרים כלום, כי כל אמירה פוליטית נתפשת כקיצונית. דור שלם כתנועת מחאה ניסו ליצור קונצנזוס, וזה היה מוזר. כששאלו מה הם בעצם, לא היו להם תשובות. ומה שחיסל אותם ואת כל מחנה השלום זה מה שברק עשה. מפח הנפש שלהם מברק הוא מפח הנפש של כל מחנה השלום. טל זילברשטיין אומר בסרט שעשר שנים אחרי שהוא ואחרים המציאו את הסיסמה ?שאין פרטנר פלסטיני', אנשים עדיין מאמינים בה וחוזרים על זה כמנטרה, שהוא יודע שהיא שקר מוחלט וזה רודף אותו".

אבל מתברר שבניגוד לכישלון הדרך, באופן אישי האנשים האלה הצליחו לא רע בחיים.

"מאז שרבין עלה לשלטון, האליטה שהרכיבה את מחנה השלום נהנתה מפריחה כלכלית חסרת תקדים. שואלים למה אין שלום? כי אנשי מחנה השלום בייאושם הלכו לעשות לביתם וראו שזה לא כל כך רע. מהפכות נוצרות תמיד על ידי המעמד הבינוני. טל זילברשטיין שטוען שהוא אידיאליסט, הוא לא במעמד בינוני, הוא מעמד עליון. הוא אמר לי שהוא לא מוכן לקבל את התיזה שמחנה השלום מת. הוא מגדיר את עצמו כעצלן זמני, שעוד יחזור ויעשה משהו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#