לאן, לעזאזל, נעלמו האנשים שהיו אמורים למנוע את השחיתות? - פוליטי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לאן, לעזאזל, נעלמו האנשים שהיו אמורים למנוע את השחיתות?

תיקים 3000 ו–4000 נחשפו בלי עזרת מבקרי הפנים של משרדי התקשורת והביטחון, ומעידים על החולשה המתמשכת של ביקורת הפנים בממשלה ■ עם חוק מ–1992 שמעולם לא הותקנו לו תקנות, גרירת רגליים בהקמת גוף שיפקח וכפיפות למנכ"לי המשרדים - זה כנראה לא מפתיע

112תגובות
צוללת הנבנית עבור חיל הים הישראלי במספנות תיסנקרופ בקיל, גרמניה, 2013
AFP

כשישקע האבק על שלל פרשיות השחיתות שבהן חשוד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ואחרי שנדע אם הוא מצליח להיאחז בקרנות המזבח ולהשלים כהונה כראש ממשלה — או שמא הוא ייאלץ, כמו קודמו אהוד אולמרט, להתפטר — נישאר עדיין עם השאלות הקשות. לדוגמה, כיצד לא הצליחו האיזונים והבלמים של ממשלת ישראל למנוע את השחיתות לכאורה במשרד הביטחון (תיק 3000, פרשת הצוללות) וגם במשרד התקשורת (תיק 4000, פרשת בזק)?

הרבה שאלות קשות עולות מהכישלון של שני המשרדים להבחין בעסקות המושחתות לכאורה הנרקמות לנגד עיניהם, או לבלום את העסקות האלה כשעוד היו כמעט גלויות לעין. הדבר נוגע לתפקוד הסמנכ"לים המקצועיים במשרד, למעמד היועצים המשפטיים, ולא פחות — לשאלה היכן, לעזאזל, היו מבקרי הפנים של המשרדים.

למעשה, השאלה האחרונה היא מציקה במיוחד, מכיוון שהיא אינה נשאלת. לא רק שמבקרי הפנים של שני המשרדים לא הוזכרו בהקשר של החשדות במשרדים הרלוונטיים, אלא שאפילו לא הרגישו בחסרונם. כל כך התרגלנו שלא לספור את מבקרי הפנים במשרדי הממשלה, שאנחנו אפילו לא מופתעים שהם אינם נוכחים כשנחשפות פרשיות שחיתות במשרדים שאותם הם מבקרים. מכל בחינה שהיא, המשקל היחסי של מבקרי הפנים במשרדי הממשלה בחשיפת שחיתות הוא אפסי, אם בכלל.

"זה לא עובד טוב", הודו אתמול גם באיגוד מבקרי הפנים בישראל בתשובה לשאלת TheMarker היכן היתה ביקורת הפנים במשרדי הביטחון והתקשורת בתקופות הרלוונטיות. "מבקרי הפנים במשרדי הממשלה עוסקים בטכני, ולא במהות. אין להם משקל", אמר פקיד ממשלתי בכיר, שאחראי גם על עבודת מבקרי הפנים. בועז ענר, לשעבר מ"מ מנכ"ל משרד מבקר המדינה והיום מרצה על ביקורת פנים באוניברסיטת בר־אילן, העיד כי "אני מכיר את המבקר של משרד התקשורת, והוא דווקא אחד היותר נועזים שבהם. אבל אי־אפשר לצפות ממבקרי הפנים להצליח לאכוף טוהר מידות, כשאין להם את הכלים לכך".

יחס של סרח עודף

אין עוררין בין גורמי המקצוע, לרבות האיגוד המקצועי של מבקרי הפנים, שמעמדם ותפקודם של מבקרי הפנים במשרדי הממשלה לוקה בחסר. למעשה, חדלונם של מבקרי הפנים בממשלה גלוי לעין כל כבר שנים ארוכות. שתי ועדות בין־משרדיות, ועדת זיילר ב–2006 וועדת פרידמן ב–2014, אפילו נדרשו לחיזוק מעמדם של המבקרים, ולפחות חלק ממסקנותיה של הוועדה האחרונה יושמו במסגרת נוהל חדש של נציבות שירות המדינה.

בכך נציבות שירות המדינה ניסתה לחפות במעט על החסך החוקי: מדינת ישראל חוקקה את חוק הביקורת הפנימית ב–1992, והיתה אחת המדינות הראשונות לעשות כן. רק שכדי שהחוק ייכנס לתוקף ויקבל שיניים, משרד המשפטים צריך היה להתקין לו תקנות. מאז החקיקה ועד היום חלפו 26 שנים, ותקנות — אין. ב–2012 אפילו הוגשה עתירה לבג"ץ בגין היעדרן של תקנות לחוק. באורח לא מפתיע, תשובת המדינה לבג"ץ היתה שקביעת תקנות היא זכות של שר המשפטים, ולא חובה שלו.

אין כמו התשובה המזלזלת של משרד המשפטים לבג"ץ כדי להעיד על יחסה של המדינה למבקרים הפנימיים שלה: יחס של סרח עודף. המבקרים הפנימיים סבלו כל השנים ממעמד מקצועי ירוד (הם אפילו לא דורגו כסמנכ"לים), מחוסר כרוני במשאבים, וכמובן מהיעדר עצמאות מקצועית. אף שהחוק מ–1992 מגן לכאורה על עצמאות מבקרי הפנים, בפועל הם תלויים במי שאותו הם אמורים בין השאר לבקר — מנכ"ל המשרד.

שלמה פילבר. "המבקרים עוסקים בפן הטכני"
מוטי מילרוד

המבקרים כפופים למנכ"ל. הוא מאשר להם את תוכנית העבודה שלהם (החוק קבוע במפורש כי "המבקר הפנימי יגיש לאישור הממונה הצעה לתוכנית עבודה, והממונה יאשרה בשינויים הנראים לו"), ובמשך שנים ארוכות הוא גם הקצה להם תקציבים ותקנים. בדו"ח של מבקר המדינה מ–2013 על תפקוד הביקורת הפנימית במשרדי הממשלה צוינה התלות של מבקרי הפנים במנכ"לי המשרדים כאחת הבעיות הקשות שלהם: מבקר המדינה ציין כי המבקרים ממעטים לבקר את המנכ"לים, ותופשים את עצמם כזרוע ניהולית של המנכ"ל ולא כמבקרים שלו.

גם מרכז המחקר של הכנסת, בדו"ח מ–2016, מציין את אותה נקודת תורפה: "בתפקידו של המבקר הפנימי טמון קושי אינהרנטי הנובע מכך שעליו לבקר את הארגון שהוא משתייך אליו, והוא כפוף להנהלת הארגון שהוא מבקר".

אלה אינן נקודות התורפה היחידות. שיחות עם בכירים בממשלה חושפות כי חלק גדול ממבקרי הפנים הם פקידים מבוגרים, עם קביעות לכל החיים, שאינם מחפשים לחולל מהומות. הם תופשים את עבודתם כעבודה ניהולית־פרוצדורלית, כלומר הם בודקים את תהליכי קבלת ההחלטות במשרדי הממשלה בצד הטכני שלהם. אף שהחוק הסמיך אותם להיכנס גם לצד המהותי של ההחלטות — לבדוק אם הן יעילות, וכמובן לנסות לחשוף גם שחיתות — מעטים מהמבקרים עושים זאת. כששאלנו את משרד מבקר המדינה כמה חשיפות של המבקר החלו בחומרים שמבקרי הפנים במשרדי הממשלה העבירו לו, נתקלנו בשתיקה מביכה. ככל הנראה, היו מעט מדי מקרים כאלה.

הדרך עוד ארוכה

עוד לפני שאלת חשיפת השחיתות, יש מקום לבחון עד כמה מבקרי הפנים הם אפקטיביים אפילו בגזרה הצרה שהם כן עוסקים בה — זו של שיפור היעילות של משרדי הממשלה. דו"ח מבקר המדינה מ-2013 גילה כי שליש מהמנכ"לים לא טרחו לדון בכל דו"חות הביקורת, אלא רק באלו שנראו להם מעניינים (וזאת אחרי שהם אישרו את תוכנית העבודה של מבקר המשרד בתחילת השנה); וכי ככל הנראה, על שליש מדו"חות הביקורת לא נעשתה עבודת מעקב.

מקורות במשרד מבקר המדינה אמרו ל–TheMarker כי ישנם כמה מבקרי פנים בעלי עוצמה, במובן הזה שהנהלת המשרד משתמשת בהם לייעול העבודה והיא קשובה להמלצותיהם. ספציפית צוינו המבקרים במערכת הביטחון דווקא — צה"ל, שב"כ והמוסד — בשל החשיבות שמייחסים דרגי הפיקוד באותם גופים להמלצות מבקריהם. בנוסף, יש כמה מבקרים פעילים נוספים, למשל במשרד הבריאות ובחלק מבתי החולים הממשלתיים. ואולם ככל הנראה מדובר בחריגים, ומרבית מבקרי הפנים אינם מוערכים אפילו בעיני המנכ"לים הממונים עליהם.

החולשה הניכרת של מבקרי הפנים בממשלה בולטת על רקע התפתחות מואצת של ביקורת הפנים במגזר העסקי. מבקרי הפנים בחברות העסקיות הגדולות נהנים מיוקרה, ממשאבים, מסמכות משפטית רחבה, וגם מעצמאות — הם כפופים לוועדת ביקורת בלתי־תלויה, ולא למנכ"ל.

בממשלה, לעומת זאת, הכפיפות של מבקר הפנים למנכ"ל נותרה בעינה כחלק מההמלצות של ועדות זיילר ופרידמן, אבל נוספה המלצה נוספת לחזק את עצמאותם ומקצועיותם של מבקרי הפנים באמצעות הקמת גוף שיפקח עליהם במשרד המשפטים. כשם שליועצים המשפטיים במשרדי הממשלה יש אבא בדמות היועץ המשפטי לממשלה, ולחשבים במשרדים יש אבא בדמות החשב הכללי באוצר — גם מבקרי הפנים זקוקים לגוף מקצועי שינחה אותם ויגן עליהם בו זמנית. משרד המשפטים אימץ את ההמלצה הזאת של ועדת פרידמן מ–2014, רק שעד עתה גוף כזה לא הוקם.

המלצות אחרות של ועדת פרידמן דווקא כן קודמו: מבקרי הפנים שודרגו לדרגת סמנכ"ל, כהונתם נקצבה לשמונה שנים, הוסדר תהליך המינוי שלהם באמצעות ועדה מיוחדת בראשות נציבות שירות המדינה, נוספו תקציבים לתקנים לעובדי ביקורת, וגם נקבע שאת התקן למספר עובדי הביקורת בכל משרד תקבע הנציבות, ולא המנכ"ל. יחידות סמך שלא היו בהן מבקרי פנים הקימו יחידת ביקורת, אם כי יש עדיין לא מעט יחידות סטטוטוריות גדולות בממשלה בלי מבקר פנים.

התקדמות, כלומר, יש, אבל היא רחוקה מלהספיק. דורון כהן, לשעבר מנכ"ל האוצר והיום יו"ר איגוד מבקרי הפנים, טוען שהחולשה היחסית של מבקרי הפנים בממשלה היא בת שיפור. "אם ניישם את כל המלצות ועדת פרידמן, לרבות הקמת גוף ביקורת חיצוני במשרד המשפטים, ואם נקים יחידה בתוך משרדי הממשלה שתהיה דומה בתפקוד שלה לוועדת הביקורת במגזר העסקי — ועדה שהמבקרים יהיו כפופים לה, ולא למנכ"ל — נראה את ביקורת הפנים בממשלה קופצת מדרגה", אומר כהן.

בלי צעדים מתבקשים כאלה, הרי שכישלונות כמו בתיקים 3000 ו–4000 — שמעידים כי עוד רחוקה מאוד הדרך עד שנראה מבקרי פנים יעילים ונשכניים במשרדי הממשלה — עלולים רק לחזור על עצמם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#