חממת מריחואנה, בית בושת וזוג שהתגרש והפסיק לשלם: בעלי דירות מספרים על שוכרים מהגיהינום - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
נדל"ן סופ"ש

חממת מריחואנה, בית בושת וזוג שהתגרש והפסיק לשלם: בעלי דירות מספרים על שוכרים מהגיהינום

זה לא קורה רק בסרטים: בעלי דירות צריכים להתמודד עם שוכרים שהפכו את הדירות לבית גידול מריחואנה או לבית בושת, ואחרים נגררו לסכסוכים בין בני זוג. אבל הבעיה הגדולה של המשכירים היא החוק שמקשה עליהם להוציא דייר - גם אם הוא לא משלם ומסב נזק לדירה

117תגובות
חדר מגורים הרוס
Getty Images ISRAEL

תמר ושאול (שמות בדויים) בנו וילה תלת־מפלסית בפרוור צמודי קרקע בשרון. בזמן הבנייה התגוררו השניים ביחידת דיור בחצר הוריה של תמר באחד מיישובי עמק חפר, והחליטו להישאר שם כדי לחסוך הוצאות תוך שהם משכירים את הבית החדש.

כשפירסמו מודעה שבה הציעו צמוד קרקע היישר מהניילונים בשרון, התעניין בו בחור צעיר דובר עברית במבטא זר, שאמר כי הוא מבקש לשכור אותו למגורים. השניים תהו מה לרווק בבית כה גדול, והוא הסביר שיש לו בת זוג שתצטרף לפעמים, והוא גם זקוק למקום מרווח כדי לארח את אמו שתגיע מחו"ל לביקורים בישראל ותשהה עמם פרקי זמן ממושכים. ההסבר היה משכנע, ותמר ושאול גם עשו כמה מהלכי "ריגול מדיה" — כלומר שיטוט יסודי בפרופילים ברשתות החברתיות. הם מצאו בהם דמות שגרתית למדי עם חברים ובילויים נפוצים. כך נחתמה העסקה לשביעות רצון כולם, והבחור קיבל את מפתחות.

אצל הדודה והדוד - דלג

עברו כמה חודשים, שכר הדירה שולם כסדרו, ומכיוונו של השוכר לא נשמעה כל תלונה, עד שבוקר אחד הגיעה לתמר ושאול שיחת טלפון. על הקו היה אדם המתגורר ליד הבית המושכר, שדיווח בקול מודאג כי מים פורצים מאחד הקירות. הם ניסו להשיג את השוכר בטלפון, אך התברר שהוא לא בישראל. מכיוון שהדליפה היתה עלולה לגרום לנזק בלתי הפיך לרכושם, הם החליטו להזעיק את הקבלן שבנה את הבית והיה באזור, משום שהוא בונה שם בתים נוספים. הזוג ביקש ממנו שישתמש במפתח שעוד היה בידו ויבדוק את פשר התקלה.

הקבלן הגיע במהירות, פתח את הדלת ונכנס, ולעיניו המשתאות התגלתה חממה מפוארת לגידול מריחואנה שהתפשטה לכל קומות הבית, מאובזרת בכל הציוד החדיש: תאורה, דישון והשקיה — ככל הנראה מקור הדליפה שהסגירה את המתרחש בווילה. תמר ושאול מצאו את עצמם במשטרה, קרוביהם הושארו במעצר בית מחשש לשיבוש הליכי חקירה, והם נדרשו להוכיח במבוכה גדולה שאין להם קשר למיזם החקלאי שהוקם בבית שבבעלותם.

הדירה נהפכה לבית בושת; "המשטרה הפגינה אוזלת יד"

ככל שהמקרה מבהיל, זו פרשה קלה בהשוואה למקרים אחרים שבהם השתבשו יחסי שוכר־משכיר. תמר ושאול אמנם ספגו נזק כספי כתוצאה משינויים שעשה השוכר הסורר בפנים הבית, אך הוא לפחות שילם שכר דירה עד הרגע האחרון ופונה מיד כשהתבררו מעשיו בבית. כל זאת בחינם ובאדיבות משטרת ישראל שחסכה מהם סחבת משפטית, אובדן הכנסה ועלויות גבוהות הכרוכות בשירותי פינוי והוצאה לפועל, שאותם נאלצים לשלם בדרך כלל בעלי בתים המבקשים להוציא באופן כפוי דיירים בנסיבות פחות פליליות.

"ברגע שנחתם חוזה השכרה, פוקעת זכותו של בעל הנכס עליו", מסביר עו"ד אביגדור מינס את המציאות שאליה נקלעים משכירי דירות. החוק בישראל מגן על דיירים אם הם משתמשים בדירה לא לצורך הכתוב בחוזה השכירות, גם אם הם מתעכבים בתשלום שכר הדירה ואפילו כשהפסיקו לשלם בכלל. דייר שחתום על חוזה שכירות אינו פולש: הוא קיבל חזקה על הבית בחוזה, ולכן יכול להישאר בנכס עד ששופט יפסוק שעליו לצאת, רק אחרי שהוכח שהפר את החוזה. כל פעולה אחרת שתכביד על שוכר — החלפת מנעול ואף כניסה לבית בלי שהשוכר נתן לכך רשות מפורשת — תיחשב הסגת גבול שהופכת את המשכיר לעבריין, אף שהנכס רשום בבעלותו. לא כל שכן הוא אינו יכול להפעיל כוח פיזי כדי לפנות אותו.

עד כמה שפר גורלם של תמר ושאול בבית המריחואנה שפונה מיד מלמד מקרה שנידון לפני שנתיים בבית המשפט המחוזי בחיפה לגבי בית פרטי בשכונת הדר שהיה בבעלות לאה (לייצ'ה) ועופר סמו — שם הליך הפינוי נמשך כמעט עשור. בני הזוג סמו השכירו את הבית לרפי, אדם שהכירו כתושב השכונה שבה נמצא הבית ובו התגוררו הם עצמם מראשית נישואיהם ובמשך 15 שנה. חוזה השכירות נחתם ב–2005, ולפיו רפי היה עתיד לעבור לגור בו עם משפחתו. החוזה נחתם בשם חברת שיפוצים שהיתה בבעלותו, וההסכם כלל אופציה להארכת השכירות לשבע שנים — תקופה שהיתה אמורה להסתיים ב–2013. שכר הדירה שנקבע היה כ–3,000 שקל — "לא הרבה בשביל הבית, אבל הרבה בשבילנו באותם ימים", אומרת לייצ'ה היום.

קצת יותר משנתיים חלפו כשהתחיל להתעורר אצל לייצ'ה חשד לגבי הנעשה בבית שהשכירו. כשהבינה שלא תוכל לברר מה קורה בתוכו בכוחות עצמה, היא שכרה חוקר פרטי שנכנס למבנה כאדם מהרחוב וגילה כי החלל הפנימי חולק לעשר יחידות אירוח המושכרות בתעריף שעתי. למעשה המקום תיפקד כבית בושת, וכשהדבר נחשף והיו ראיות, ביקשו הזוג סמו מרפי השוכר לפנות את הנכס שלהם בטענה שבבית נעשה שימוש שאינו הולם את תכלית ההשכרה המקורית.

רפי סירב, וזו היתה רק תחילתה של סאגה. מכאן ואילך התגלגלו הדברים להפסקת תשלום שכר דירה, תביעות הדדיות בבתי משפט, והגיעו עד לבירור טענה של רפי כי הדירה נמסרה לו עם הבטחה לקנות אותה, ושדמי השכירות שאותם כבר שילם היו מקדמות לקנייה. רפי אף הביא לבית המשפט מסמכים שתמכו בגרסתו ובפסק הדין נכתב שהם ככל הנראה זויפו.

הכניסה לבית של לייצ'ה ועופר סמו
רמי שלוש

"המשטרה הפגינה אוזלת יד משוועת", מספרת לייצ'ה. "משום מה השוטרים לא הצליחו למצוא את השוכר שלי כדי לברר את התלונות שהגשתי נגדו, אף על פי שאני ראיתי אותו בסביבות הבית והצלחתי לפגוש אותו בקלות. הסיטואציה יכולה להוציא אדם שפוי מדעתו: גרתי בבית שנים, גידלתי בו את ילדי, הרבה סנטימנטים, אני מבינה שאלה אינם טיעונים משפטיים. קשה לתאר את חוסר האונים כשהבית שלך תפוס ואת יודעת שאם תיכנסי אליו תיחשבי לפושעת ותשבי בבית סוהר, במקום שהאדם שתפס את הבית ייכלא בעצמו". סופה של הפרשה לפני כשנתיים, כשבית המשפט הורה על פינוי הבית, לא לפני שגם השוכרים וגם המשכירים עברו בדיקות פוליגרף במשטרה.

מקרים אלה יוצאי דופן ומייצגים מצבי קיצון של מה שמתארת עו"ד רונית שילון "מערכת יחסים לא שוויונית בשוק השכירות". השיח הציבורי, שנשלט כיום על ידי מושגים של צדק חברתי, מציג כמעט תמיד את בעלי הבית והאמצעים כמי שהכוח בידם. שילון סבורה שהאי שוויון הוא דווקא לרעת בעל הבית, והיא מאירה את המציאות מזווית לא שכיחה: "בחוזה שכירות יש בצד אחד משכיר, שנותן נכס בשווי של מיליוני שקלים לעתים, ומנגד יש שוכר המקבל חזקה על הנכס היקר תמורת הבטחה לשלם סכומים קטנים בצ'קים דחויים, שהם רק פיסת נייר עד שנפרעו".

שילון מתארת את המציאות שבה היא נתקלת כעורכת דין המטפלת בתביעות והוצאה לפועל נגד שוכרים: "החוק מקשה על הבעלים לנקוט צעדים כדי להחזיר לעצמו מה ששייך לו, ובישראל ידו של השופט רועדת כשהוא חותם על פינוי. כשמוסיפים לכך את העובדה שבדרך כלל למי שגר בשכירות אין נכס משלו שאפשר להיפרע ממנו במקרה של אובדן כסף בשל נזק לבית ולציוד, חובות לחברות החשמל והמים וכולי, מבינים שמשכיר דירה לוקח על עצמו סיכון לא מבוטל".

שילון מבהירה כי אינה מצדיקה חמדנות וניצול מצד בעלי נכסים, אך מדגישה כי יש בעלי בתים שעבורם שכר הדירה מייצג את עיקר ולפעמים את כל ההכנסה החודשית, למשל מי שפדו את הפנסיה כדי לקנות בית ובנו על ההכנסות ממנו כמשכורת שוטפת. "כשלא משלמים להם, הפגיעה היא בדרגה של הלנת שכר", טוענת שילון.

"הדייר השתמש בנו כדי לנקום בפרודתו על שעזבה אותו"

בעיה דומה היא כששכר הדירה מתוכנן לכסות שכירות של נכס אחר שבו מתגורר הבעלים, כפי שקרה לגלית (שם בדוי). היא ובעלה קנו בית פרטי קטן בן 4 חדרים בקיסריה, וגרו בו עם משפחתם עד שנסיבות הקשורות לעבודתם חייבו אותם לעבור לחו"ל לשנים אחדות. "היינו צריכים לשלם שכר דירה במקום שאליו עברנו, וברור שלא היה בידינו לשלם בו זמנית גם משכנתא לבנק תמורת הבית בישראל", מספרת גלית.

לדבריה, "פירסמנו מודעה והגיע זוג לפגישה. היא היתה בהריון, ואני שאלתי אותם איפה הם עובדים ואיפה גרו קודם, התברר שהם עוברים אלינו מדירה אחרת בקיסריה בשכונת הגולף, והנחתי שהם רוצים בית שיותר מתאים למשפחה הגדלה. אמרתי להם שהבית חשוב לנו, שהוא לא נכס להשקעה אלא מקום שאנחנו מתכוונים לחזור לגור בו. הם נראו נורמטיביים, לא היה רמז לבעיה שתצוץ. לפניהם התעניינה במודעה גרושה עם ילדים שהורי הגרוש שלה ביקשו לשכור עבורה את הבית כדי שתישאר עם הילדים בקרבת בנם, תושב קיסריה. דווקא הסיפור שלה היה נראה לי מסוכן, חשבתי שאם רק יתחיל ויכוח על חזקת הילדים, אני יכולה ליפול בסכסוך ביניהם".

רצה הגורל שהדבר שבגללו דחתה את הדיירת הגרושה, קרה לשוכרים שהתקבלו. חודשיים לפני תום החוזה הזוג הסתכסך והחליט להיפרד. האישה התקשרה, הסבירה מה קרה ואמרה שהיא יוצאת מהבית. מכיוון שהיא זו שהיתה חתומה על החוזה ולא בן זוגה, ביקשה גלית שהוא יחתום על חוזה חדש, אבל הדבר לא קרה. היא עזבה והוא נשאר. הוא הפסיק לשלם, וסירב לעזוב גם אחרי שפקע החוזה, בטענה שהכסף ששולם לגלית כדמי שכירות היה כסף שלו, ולכן יש לו זכות להישאר. כלומר, בת הזוג שלו חייבת לו כספים שאותם הוא פורע בכך שהוא נשאר בבית שגרו יחד.

דירה להשכרה בירושלים
טס שפלן

בין לבין גלית ומשפחתה חזרו לישראל, מצאו את עצמם מתגוררים עם ילדיהם בבית ההורים, תוך שהם משלמים משכנתא על בית שתופס אותו אדם זר ובו זמנית גם דמי שכירות של אלפי שקלים עבור מכולה שבה הגיעו חפציהם מהשהות הממושכת בחו"ל, שבהיעדר מקום לפרוק אותה נותרה בנמל אשדוד.

"היינו עם שני ילדים שצריכים להיקלט במוסדות החינוך בלי פינה משלנו. מרוב ייאוש כבר הצענו לדייר כסף רק כדי שייצא מהבית ויניח לנו, אבל הוא סירב גם לכך. לבסוף הגשנו תביעת פינוי משותפת לו ולה. יש לי הרגשה שזה הדבר שהבחור רצה להשיג. לא חסר לו כסף כדי לשלם. הוא השתמש בנו כדי לנקום בה על שעזבה אותו, אולי כדי להמשיך ביניהם את הקשר באופן עקום. אני מאמינה שזו גם הסיבה שהוא התעלל בבית — השחית ציוד ולא שילם חשבונות. הוא עשה נזק מכיוון שידע שנתבע את בת זוגו שהיתה חתומה על החוזה כשוכרת".

"אין לי מקום אחר לגור בו"

תופעת השוכרים שאינם משלמים שכר דירה היתה נפוצה יותר בעבר, טוען עו"ד רון ברנט העוסק בתחום שנים רבות. "משכירים היו מגישים תביעות פינוי, הדיירים היו מגישים כתבי הגנה וטוענים כי שיפצו את הדירה, וכי אי תשלום דמי השכירות הוא קיזוז הוצאות השיפוץ. גם אם לא היו דברים מעולם, זו טענה שהיה בה די כדי להעביר את התיק להליך רגיל של דיונים הנקבעים בטווחי זמן רחוקים, ונדחים שוב ושוב מטעמים שונים. שוכרים היו מנצלים את הסחבת בבתי המשפט, מושכים זמן, בין התביעה לפסיקה היו חולפות שנתיים, ועד שהיה מגיע צו הפינוי, השוכר היה עובר לעקוץ את בעל הדירה הבאה".

ב–2008 תוקן החוק ונולד הליך מהיר לפינוי שמפריד את תביעת הסילוק מהבית מהתביעה הכספית על הנזקים — שאותם קשה להעריך לפני שנכנסים לתוך הבית. ההליך המקוצר מחייב את בית המשפט לדון בפינוי בלבד תוך 60 יום, וכשהתביעה מתקבלת הדייר יכול לערער תוך 30 יום או לצאת.

ברנט מסביר כי גם אחרי שהשופט פסק לטובת בעלי הבית, הם אינם יכולים להיכנס אליו עד שהדייר מודיע על עזיבתו באופן רשמי ונותן להם רשות להיכנס לדירה. כניסה אליה כשהדייר עדיין מתגורר בה עלולה לסבך אותם, מפני שהוא יוכל לטעון שחפצים נעלמו או נפגעו, ולהאשים בכך את הבעלים. אם הדייר לא עוזב מרצונו. אחרי שהשופט פסק שעליו לעזוב, פונים להוצאה לפועל, שלאנשיה מותר להפעיל כוח כדי להיכנס לבית ולפנות ממנו חפצים. בנוסף לאגרות לרשויות, ההליך כרוך בהוצאות נוספות לבעלי הבית, ובהן שוטר שנשכר על חשבונם לליווי אנשי ההוצאה, עלויות ההובלה של חפצי הדייר שאסור להוציא לרחוב, ותשלום תמורת האחסון שלהם במחסני ההוצאה, עד שהדייר בא לתבוע אותם משם.

לדברי ברנט, מאז שתוקן ההליך המהיר לפינוי ירד באופן משמעותי שיעור הדיירים שאינם משלמים. אבל גם אותו יש דרכים לשבש, כפי שקרה בדירה שהושכרה על תכולתה המרוהטת לאישה בעיר בצפון. החוזה הוארך משנה לשנה במשך עשור, שכר הדירה עודכן, ואז היא הפסיקה לשלם תוך שהיא מודיעה בפשטות כי אין לה כסף ואין לה מקום חלופי לגור בו, ולכן לא תוכל לפנות את הדירה. כנגד תביעת הפינוי בהליך המהיר, הגישה האישה כתב הגנה שבו תיארה את עברה כדיירת הגונה. עם זאת, היא הודתה כי הפסיקה לשלם, ונימקה זאת בכך שירדה מנכסיה.

כשנקבע מועד לדיון בתביעת הפינוי הגיעה עובדת סוציאלית לבית המשפט ובקשה לדחותו כשהיא מצרפת אישור רפואי שלפיו השוכרת אובחנה כסובלת מהפרעה דו־קוטבית והיא מאושפזת במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים רמב"ם עקב הפרעות שינה, ירידה בתפקוד ומחשבות אובדניות. בבקשה לדחיית הדיון נכתב כי הטיפול באישה יימשך עוד כמה שבועות, בלי שצוין מועד ההחלמה הצפוי, וכך מצאו את עצמם בעלי הדירה במצב שאין לדעת מתי ואיך יגיע סופו. חלפו כמה חודשים, והשוכרת התפנתה אף בלי שבית המשפט התערב, אבל הבעלים הפסידו את כל דמי השכירות שלא שולמו עד אז, ואף נדרשו לשלם חשבונות שהותירה מאחוריה.

חדר שינה מבולגן
Sergio Azenha / Alamy Stock Phot

"הרוב המכריע של שוכרי דירה נכנסים לעסקה מתוך כוונה לעמוד בחוזה, אבל החיים מזמנים אתגרים מגוונים, אנשים מאבדים את מקום עבודתם, נקלעים למצוקה כספית ומסתבכים בחובות. רוב השוכרים נותנים עדיפות לתשלום שכר דירה על פני חובות אחרים, מכיוון שקורת הגג היא הדבר החשוב ביותר — אבל לפעמים גם זה לא עוזר", מסביר ברנט. "כשלא משלמים, הליך הפינוי הוא השלב הקריטי, ואותו אפשר לבצע בקלות יחסית, מפני שיש חוזה המוכיח שהדייר צריך לשלם ואי תשלום הוא הפרה של חוזה שמפקיעה את זכותו בדירה.

"אם בעל הבית טוען כי לא שילמו לו, על הדייר חלה חובת ההוכחה ששילם, וכשאין כזאת — הפינוי יקרה תוך כחצי שנה לכל היותר. אחרי שהדירה עברה חזרה לבעליה, מגיע הרגע לאמוד את הנזקים לבית ולחשב את ההפסד באובדן שכר הדירה. זה כבר סיפור אחר לגמרי. אחרי שהדייר עזב — לך תמצא אותו. צריך לשכור חוקר שיאתר איפה הוא גר, וגם כשמצליחים להגיע אליו, ברוב המקרים אין ממי לתבוע כסף. הרי אם היה כסף, הוא היה משלם את דמי השכירות. שוכרים אינם משלמים לא משום שהם רעי לב — אלא מפני שבאמת אין להם", מוסיף ברנט.

אז לוותר מראש?

"תלוי בסכום הנזק. לא הייתי יוצא למסע לתביעה מדייר שפונה, אם מדובר בפחות מ–50 אלף שקל שאפשר להוכיח בוודאות. ההוצאות מסביב גדולות מדי, והסיכויים להשיג את הכסף נמוכים מדי".

זו תחזית פסימית לבעלי דירות.

"החוכמה היא לקחת ביטחונות גבוהים, ולא להתפתות לוותר עליהם, גם אם השוכר מציע דמי שכירות גבוהים. עדיף שכר דירה נמוך יותר עם ביטחונות יותר טובים: ערבות בנקאית של חודשיים־שלושה לכיסוי מיידי של ההפסד עד הפינוי, והחתמת ערבים עם תלוש משכורת מסודר שאפשר להטיל עליו עיקול במקרה של אי תשלום. לערבים יש ערך כלכלי — עוד גורם שאפשר לגבות ממנו, ולא פחות חשוב מכך ערך פסיכולוגי: כשהם החברים או בני המשפחה של השוכר, הוא יעשה מאמצים גדולים לשלם כדי שלא יתבעו מהם כסף בגללו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#