עיר הרפאים בעין חמד: חלום דירות הנופש בהרי ירושלים שהסתיים בהתרסקות כלכלית - נדל"ן - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עיר הרפאים בעין חמד: חלום דירות הנופש בהרי ירושלים שהסתיים בהתרסקות כלכלית

כעשר שנים לאחר שפונו מבתיהם, כך נראים חייהם של פליטי פרויקט פינת חמד שקנו דירות נופש וקיוו לגור בהן - אסתר משלמת שתי משכנתאות וחיסלה את כל החסכונות נסים גר בתנאים לא תנאים ■ במקרים אחרים זה נגמר בגירושים ובמחלות ■ ולחשוב שהכל התחיל עם חלום לבית פלוס גינה ונוף ירוק

42תגובות

הדרך לעין חמד מתפתלת בין שקדיות פורחות ועצי אורן וברוש המדיפים ריח רענן. השביל עולה במעלה המדרון, עד לשער גדול ונעול, מאחוריו מסתתר חצי עיגול של לבני אקרשטיין אדומות, מוקף שבעה קוטג'ים לבנים. זה אמור היה להיות השער לגן עדן - שכונה פרטית, סגורה ושמורה, בלב הפארק הלאומי עין חמד, המשקיפה על אחד האזורים היפים בישראל. אלא שבמקום זאת, היא עומדת ריקה ומוזנחת. בצד השער, כמו תזכורת מרה ואירונית, מתנודד לוח אינטרקום על עמוד בודד, ראשו עטוף ביריעת ניילון מהודקת בנייר דבק שחור ולוח המקשים שלו חלוד ומאובק. אסתר (שם בדוי) מסתובבת בביתה בפרויקט "פינת החמד", שאותו נטשה בצו בית משפט לפני כעשור - ונאנחת. "את יודעת כמה זמן לא הייתי כאן?" היא שואלת, "בעלי עוד בא לפה מדי פעם אבל אני עשיתי קאט. פשוט הדחקתי".

שמונה שנים עברו מאז קבע בית המשפט העליון, בהרכב של שלושה שופטים בראשות דורית ביניש, כי על אסתר ושאר דיירי הרחוב להתפנות מהבתים שרכשו. במקום מעולם לא היו אמורים להיבנות בתי מגורים: בתוכניות המתאר הארציות הוא מהווה חלק מ"שטח משאבי טבע", והבנייה היחידה שמותרת בו מיועדת לתיירות, כלומר מלון או דירות נופש.

בשבוע שעבר עלה עניין דירות הנופש פעם נוספת לכותרות, עם ההוראה שקיבלו הדיירים בפרויקט המרינה בהרצליה - שמחייבת אותם ליישם פסקי דין שניתנו לפני יותר מעשור ולהתפנות מהדירות.

בעלי הבתים בעין חמד קוראים עיתונים ולבם לא יוצא אל בעלי הדירות בהרצליה: בניגוד לדיירים במרינה, שרובם אינם תלויים כלכלית בהכרעת הדין בענייני נכסיהם ואף יכולים להשכירם, ב"פינת חמד" שילמו התושבים את כל כספם תמורת החלום על בית צמוד קרקע מול נוף ירוק (ראו מסגרת). לטענת אסתר וחבריה לצרה, פרקליטות המדינה "סימנה" אותם כדי ליצור תקדים, בעוד שדיירי המרינה זכו לטיפול רך יותר. "קל יותר להחיל את החוק על שבע משפחות מאשר על 100 איש במרינה", היא אומרת. כיום היא ממתינה עם שאר בעלי הבתים להחלטה בתביעת הפיצויים שהגישו, ונזכרת בפרשה שלדברי הדיירים "קרעה אותנו לגזרים".

כמו במקרה המרינה, גם כאן נעשתה העבירה בחסות הנורמה, המאפשרת כיפוף יצירתי של חוקי התכנון והבנייה - בין אם מדובר בבניית מרפסת או חנות בקרקע חקלאית - והאשמה מתחלקת בין יזמים שידעו על פרצות בחוק ובחרו שלא לספר את כל האמת, רשויות שלעתים בוחרות להעלים עין ולעתים לא, ובעלי הבתים שלא שאלו יותר מדי שאלות, אם בכלל.


השתלשלות פרשת "פינת חמד"

הרחוב שאסתר היתה אמורה לגור בו נראה כיום כמו עיר רפאים בסרט על סוף העולם: צמחים מגודלים בכל מקום, מכונית רנו מחלידה ליד אחד הבתים, ארון של בזק עומד פתוח וצינורותיו השחורים מתפתלים החוצה וערימת זבל ניצבת באמצע הרחוב. פנס רחוב ירוק מונח על צדו, חוסם את הדרך. במרחק נשמעת נהמת המכוניות בכביש לירושלים.

"כאן היו פעם פחי אשפה", מצביעה אסתר על ערימת אסלות ישנות ובקבוקי פלסטיק על הדשא הירוק, "ופה היתה אמורה להיות בוטקה של שומר. הבאתי את המפתח לבית שלי, שתראי את החורבה". אנחנו עולות במדרגות הבית. הגינה הקטנה מאחור נהפכה לג'ונגל של עשבי פרא, עץ הבננה התייבש והשביל כמעט נחסם בסבך של ענפים מגודלים. אסתר מביטה סביבה בייאוש. "אני בהלם, את יודעת איזו גינה יפה היתה כאן?" היא פותחת את דלת ביתה, מובילה אותי לסלון החשוך שריח עובש עומד בו, ומחווה בזרועה לעבר התריסים המוגפים, המקרר הישן הפתוח לרווחה והשיש במטבח, ששכבת אבק עבה מסתירה את צבעו המקורי. "וולקאם", היא אומרת בחיוך מריר.

ביתה של אסתר אמנם עומד ריק, אבל לפחות יש לו חלונות ורצפה. לבתים אחרים בשכונה היה פחות מזל. תושבי הסביבה, מספרת אסתר, משתמשים בבתי השכונה כמקור לחומרי בניין, ויש בתים שאפילו מפסקי החשמל נעקרו מהם. מרחק שלושה בתים מביתה של אסתר עומד מבנה פרוץ שחלונותיו מנופצים וחלק מתקרתו תלוש. מישהו עקר בכוח את לוחות הגבס מהקיר, וחשף יריעה צהובה של צמד סלעים. הרצפה מכוסה בשברי זכוכית, ועל הקיר כתובות גרפיטי. רק הנוף ההררי הנשקף מהחצר האחורית נותר מדהים, ממש כמו שהבטיחו הפרוספקטים.

"אין לנו אגורה לעתיד"

עבור משפחתה של אסתר, עזיבת השכונה סימנה את תחילתם של חיי נדודים. הם שכרו דירה, עברו שוב ושכרו שוב, עד שבסוף קנו דירה חדשה, קטנה וצנועה, וכיום הם משלמים שתי משכנתאות, נעזרים במשפחה וגומרים את החסכונות. "אין לנו קופות גמל, אין אגורה לעתיד, לפנסיה. כלום, ממש כלום", היא אומרת.

לאחר שהגיעה הפסיקה הסופית מבית המשפט, ניסו כמה מהדיירים לחתוך הפסדים: אם כבר קנו קרקע המיועדת למלונאות, חשבו - מדוע שלא יסבו את דירותיהם לדירות נופש ואולי יחזירו חלק מכספם? הם שכרו אדריכל שישרטט תוכניות חדשות, אבל לדברי אסתר, דרשה הוועדה המחוזית מהדיירים להכין תוכניות לא רק לשטח השכונה, אלא לכל שטח שמורת הטבע, שחלקו הגדול נמצא בכלל בבעלותה של משפחה אמריקאית בשם פלר ושל מינהל מקרקעי ישראל.

"מאיפה יש לי כסף לעשות תוכניות לכל המתחם?", שואלת אסתר, "בקושי יש לי כסף כדי לשכור בית". כמוצא אחרון ניסו להעמיד את הקרקעות למכירה, אך לא הצליחו למצוא קונים.

ככל שחלף הזמן נואשו ממציאת פתרון. כיום הם בעיקר מנסים לשכוח. "אני לא מדברת על זה עם אף אחד, גם לא עם חברות", מודה אסתר. "כבר יותר מעשר שנים העניין נמצא בתהליך משפטי, אנשים שחוקים עד דק. זה דרש כל כך הרבה אנרגיות, תעצומות נפשיות אדירות. אני עושה על זה מחיקון - פשוט מדחיקה הדחקה גדולה. אבל זה בכל זאת משפיע, אי אפשר שלא. רואים את התוצאה על הקמטים בפנים, על החיים. זה השאיר צלקות, והפרשה עוד לא מאחורינו".

לשכונת החלומות לשעבר היא מעדיפה לא לחזור. "אני לא רוצה להתקרב לבית הזה", היא אומרת ומביטה אל הבתים בצלע ההר, "מצדי שיישרף. בכנות. אני רוצה ליהנות מהדברים הקטנים בחיים, מיום עם הילדים. זה הכל".

כיום השכונה עומדת בשיממונה, אבל זה לא אומר שהיא נטושה לגמרי. בעודי מחכה לאסתר מחוץ לשכונה, חולפת על פני מכונית אפורה והשער נפתח לכבודה באלגנטיות. הנהג, בחור בתסרוקת קוצים ומשקפי שמש, נראה צעיר מכדי להיות אחד מגיבורי הפרשה ההיא. הוא חונה ליד אחד הבתים, שמתוכו בוקעות נביחות. הבחור הקוצני מזדהה כרוני, אחיינו של אחד מבעלי הבתים, שבא לשמור על הבית וגם ישן בו לפעמים.

"אם אני לא אשמור, הוא ייראה כמו אלה", הוא מחווה בזרועו לעבר הבתים הנטושים לשמאלו, על חלונותיהם הפעורים ותוכם הבזוז. "ולי יש גם את זה", הוא מרים אקדח מהמושב שלידו. בפנים מגיעות הנביחות לסף טירוף.

מה זה, למקרה שתיתקל בפורצים?

"פורצים, מי שלא יהיה. הייתי בגולני, הם לא מפחידים אותי".

רוני נכנס לבית, שקשוק של שרשרת נשמע מבפנים ומאחורי השער החלוד מופיע כלב דוברמן חום, שמתחיל לנבוח בהתלהבות.

לבתים הריקים פלשו נרקומנים, והבית הראשון בשכונה נכבש על ידי פולש. "לא ראית את המזרקים על הרצפה?" שואלת אסתר אחר כך. גם נסים ברבי, בעל חברת מנופים ושכן לשעבר של אסתר, מעסיק מישהו שיישן בביתו הנטוש. אין ברירה, הוא אומר. "אם לא אעשה את זה, יעקרו את כל הבית. צריך להראות נוכחות".

צו האי-אכלוס הגיע אל ברבי יום לאחר שעבר לביתו החדש. "לא יכלו לשלוח אותו שבועיים, חודש לפני, ואז לא היינו חותמים על קבלת הדירה?" שואל ברבי במרירות. "אם לא היינו מקבלים טופס 4 (אישור לחיבור לחשמל ומים), לא היינו חותמים על קבלת הבתים, והיינו מקבלים את כל הכסף חזרה מהבנק. אני כל כך רוצה לשכוח את המקום הזה".

ההליכים החלו, וברבי, שלקח 90% משכנתא על הבית, נכנס למחול השדים תוך שהוא ממשיך לשלם 13 אלף שקל מדי חודש לבנק. "נכנסתי לדיכאון קשה", הוא מספר, "כל ערב, במקום לגמור את העבודה ולהגיד יאללה, אני הולך לשבת על הערסל וליהנות, אני נוסע מדוכא כל הדרך הביתה, וחושב לעצמי - מה יקרה עכשיו, מה לקחתי על עצמי?"

אחרי הפסיקה לפינוי שקיבל העליון, משפחת ברבי עברה דירה. "עברנו לאמא של אשתי ואחר כך שכרנו דירה בשואבה. הייתי במצב נפשי קשה ביותר. בסופו של דבר סיימתי לשלם את המשכנתא על הבית בעין חמד וקניתי בית בניצני עוז, ליד כפר יונה. ברחתי הכי רחוק שיכולתי. כיום אני משלם משכנתא חדשה, 11 אלף שקל בחודש. אם לא היה לי עסק נורמלי, אני לא יודע מה הייתי עושה. גם כך אני עובד כל הזמן רק כדי לשלם על הבית".

לכספי הפיצויים הוא מחכה בכליון עיניים, כדי לשפץ את הבית שקנה. "אנחנו גרים בתנאים לא תנאים ואני מחכה לכסף הזה כדי לבנות. לפחות להתחיל לעשות משהו".

זאב (שם בדוי), מורה לנהיגה ושכנם לשעבר של אסתר וברבי, מתקשה אפילו למצוא זמן לראיון טלפוני - משעות הבוקר המוקדמות ועד הלילה הוא עובד ללא הפסקה, רק כדי לשלם שתי משכנתאות. הוא ואשתו גרו בדירה קטנה עם ארבעת ילדיהם, "ואז פתאום ראינו מודעה בעיתון - מודעה מושכת כזאת, על קוטג' מפואר, מקום מגורים לכל החיים, עם נוף לטבע. אני הייתי האחרון שקנה, ויצאתי מתוך הנחה שאם נמכרו שש דירות, אלה שלפני בדקו כבר את הכל. לא בדקתי, וגם אם הייתי בודק לא יכולתי לדעת, כי גם בטאבו לא הופיעה הערת אזהרה על כך שהשטח מיועד רק לנופש", הוא משתתק. "סמכתי על הקבלנים, כנראה עשיתי טעות".

כשהגיעו צווי האי אכלוס הוא נכנס ל"הלם טוטאלי", לדבריו. "הבן הקטן שלי עבר בית ספר כל שנתיים", מספר זאב, "לפני שעברנו לגור בעין חמד גרנו בשכירות במבשרת ציון, כדי שהילדים כבר ילכו שם לבית ספר. כשהם הגיעו לתיכון, שוב עברנו. עכשיו אנחנו גרים בהר חומה, ושם יש בעיות אחרות. אני משתדל לא לחשוב על זה, כי בכל פעם שאני מדבר על זה ונזכר, אני לא ישן בלילה".

אם הבן שלך היה מספר לך שקנה קרקע מקבלן, מה היית מייעץ לו?

"הייתי אומר לו שיבדוק טוב טוב את מה שהוא קונה. נהייתי אובר-זהיר, כל דבר אני בודק בשבע עיניים".

אסתר, ברבי וזאב נמנים עם המקרים הקלים של יוצאי פרויקט "פינת חמד". זוג אחר התגרש בעקבות המקרה. "אני לא רוצה לדבר על זה - היו לי חיי משפחה טובים, והפרשה הזו הרסה לי אותם", אמרה לי האשה. במשפחה אחרת, עגמת הנפש גרמה להתפרצות של מחלה קשה. גם משפחות שנשארו ביחד מתמודדות עם חובות כבדים. "היה קשה לעמוד בנטל הכלכלי", מספרת אסתר, "אנחנו עדיין משלמים משכנתא על הבית הזה, ובנוסף אנחנו צריכים לנהל חיים ולגדל ילדים. החיים שלי התערערו - הזוגיות, הילדים, זו התמודדות עם כל כך הרבה מתחים".

כך התחיל הרומן המגעיל

אסתר הגיעה לעין חמד עם בעלה מירושלים באמצע שנות ה-90 בעקבות מודעות בעיתונים: הם חיפשו בית ובדקו באזור. "השכונה הזו מצאה חן בעינינו, והמחיר לא היה נמוך", היא משחזרת, "בערך חצי מיליון דולר, במחירים של אז. לא היה פה שום צ'ופר - בדיעבד שמו אותנו באותה קבוצה עם היזמים, כאילו קיבלנו מתנות. אבל במחיר הזה יכולנו לקנות וילה גם במקום אחר".

עורכת הדין של חלק מבעלי הבתים, מלכה אנגלסמן, מספרת כי בחוזה המקורי הוגדרו הבתים כ"בתי מגורים בשכונת נופש". אבל לטענת אסתר, היא ובעלה הסתמכו על חוזה של מישהו שכבר רכש שם בית. "היה לנו ברור שנעשו כל הבדיקות. שילמנו לעורך הדין של היזמים, ולא העלינו על דעתנו שירמו אותנו".

איך זה שקניתם נכס כל כך יקר, ולא בדקתם את הכל בשבע עיניים?

"זיכרון הדברים עם המתווך דיבר על רכישת יחידות מגורים ו/או דירות נופש, אבל לא ייחסנו לזה משמעות. אף אחד לא דיבר על כך שנצטרך להעמיד את הדירות להשכרה, ובאותם ימים זה היה פשוט שטח אפור. ראינו מפרט של בתי המגורים, היה כתוב שהם יירשמו בטאבו ונקבל טופס 4. היתה תוכנית מאושרת של אדריכל. האפשרות שיהיו בעיות לא עלתה בראשנו אפילו. בכלל לא היינו במקום הזה".

כששומעים את הסיפור, קל להאמין שידעתם שזה לא חוקי אבל האמנתם שהכל יהיה בסדר.

"איזה עניין יש לאנשים שזה כל הרכוש שלהם - וכל מי שרכש כאן, זה כל הרכוש שלו - לסכן את כל זה לטובת גחמה של מישהו שאומר 'יהיה בסדר'? מישהו שפוי היה לוקח סיכון בדבר הזה? אם היה לנו ספק קל שבקלים, לא היינו נכנסים להרפתקה הזו".

במהלך הבנייה, היא מספרת, עלו מדי פעם שמועות על כך שיש בעיות, ובאחת הפעמים היא נעצרה אבל חודשה די מהר. "הלכנו למועצה המקומית ודיברנו עם המהנדס, והוא אמר - 'אתם תגורו שם, הכל בסדר, אין צו הריסה, הם בונים לפי היתר'".

בינתיים, בישיבות המועצה האזורית לתכנון, הבין אברהם שקד, רכז שמירת הטבע של החברה להגנת הטבע בירושלים והרי יהודה, ששני היזמים של "פינת חמד" - רפי טל ויורם חי - מבקשים אישור לשימוש חורג בקרקע שנועדה למלונאות, ומפרסמים שכונת מגורים שאמורה להיבנות באזור. הוא יצא למלחמה דרך הוועדה המקומית והוועדה המחוזית - מלחמה שנתקלה במה שהוא מכנה "המאפיה של היזמים".

הוועדה המחוזית והוועדה המקומית לא עשו דבר כדי לעצור את הבנייה: מבחינת הדיירים, אולי מוטב היה לו עצרו אותה. בפועל, הם קיבלו טופס אכלוס, שהתקבל על ידי חברת חשמל אף שהיתה חסרה בו חתימת ראש הוועדה המחוזית, ובמאי 1999 נכנסו הדיירים לביתם החדש. אבל אז, כמעט מיד, הם קיבלו צווי אי אכלוס: מתברר שמשרד התיירות ואיכות הסביבה הגישו בקשה לפרקליטות, לאחר שנכשלו הניסיונות להגיע לפשרה עם היזמים. אלה הכריזו על פשיטת רגל בתחילת שנות ה-2000, בדיוק כשהוגשה נגדם תביעת פיצויים.

הצו הראשון הורה על ניתוק מהחשמל, ואחריו הגיע צו איסור מגורים. "פתאום היה צריך להתמודד עם מציאות חדשה, אנשים עם המון כוח הפציצו אותנו בהליכים משפטיים ותוך חודש צריך היה להתייצב בבית משפט", מספרת אסתר. "אתה לא מבין בכלל מה קורה סביבך, ואין לך את הכלים להתמודד - שלא לדבר על המשאבים לעזוב את הכל ולהתעסק רק בזה כל הזמן.

"החיים שם היו נוראיים, מלאים מתחים. אתה פרנואיד, מרגיש נרדף. הפרקליטות ניהלה אחרינו מעקבים - מי גר בשכונה, מתי יוצאים, פתאום אנשים זרים התחילו להסתובב באזור. חיינו חיים של פחד ושיתוק. וכל הזמן הילדים הולכים לגנים, אנחנו לעבודה. אין ברירה. בהתחלה אתה נלחם, מונע מכוח האינרציה, אין לך זמן להיעצר ולחשוב ובכל מקרה - לאן תלך? תעזוב את הבית שהשקעת בו את כל כספך וחייך?"

גם ברבי הגיע לעין חמד בחיפוש אחר חיים טובים יותר. הוא גר בחולון וחשב לעבור לרעננה, אבל בהמלצת גיסו, שגר בבית נקופה, הגיע דווקא לכאן. "הוא אמר לי 'בוא, בונים על הגבעה, תעבור קרוב אלי'. באתי, ראיתי את המקום, נראה בסדר גמור, הפרוספקטים היו יפים. רציתי שאשתי תהיה קרובה למשפחה שלה, כי אני עובד הרבה שעות. לבן שלי יש סוכרת נעורים ויש כאן אקלים שמתאים לו יותר. אמרתי, יאללה, נתחיל לרוץ. כך החל הרומן המגעיל".

ברבי זוכר את החוזה קצת אחרת מאסתר: "הסבירו לנו שנגור בשכונה עם שומר בכניסה, ושמסביב יהיו דירות נופש מדורגות. שאלנו את עורך הדין שלנו לגבי זה, הוא אמר 'אני אבדוק', דיבר עם עורך הדין של הקבלן ואמר - 'אני לא רואה שום בעיה'". מתהליך הבנייה הוא זוכר שמועות על כך שמשהו לא בסדר, "אבל בעלה של אסתר הלך למועצה והם אמרו 'הכל בסדר, ממשיכים לעבוד'".

למרות הצווים - ולמעשה בניגוד לחוק - המשיכו הדיירים לגור בבתים. גם דיונים עם היזמים ועם פרקליט מחוז ירושלים דאז משה לדור, במטרה לארגן להם אישור לשימוש חורג למגורים ל-15 שנה, לא צלחו. לדור החליט לחכות עד לפסק הדין בפרשת המרינה בהרצליה וההליכים המשפטיים החלו.

הדיירים סירבו בינתיים לוותר על הרכוש היקר להם ביותר, וקיוו שבתי המשפט יתירו להם, בסופו של דבר, להישאר במקום. תווית העבריינים מרגיזה את ברבי יותר מכל. "היתה שופטת אחת שפשוט עשתה אלינו איקס אחד גדול וקבעה על דעת עצמה שהדיירים לא היו תמי לב. במשפט אחד היא גמרה אותנו לגמרי, וזה בלי לדבר עם אף דייר, בלי לחקור, כלום כלום. מאז, בכל צעד במשפט, זה היה - 'אבל השופטת אמרה שאתם ידעתם'".

"תבדקי במשטרה", מנופפת אסתר בסיגריה, "אין שום תלונה נגד אף דייר כאן, כולם נקיי כפיים. זו פשוט קבוצה קטנה שהיה קל למצות אתה את הדין".

מה יש לך להגיד נגד מי שחושב שידעתם כי השכונה לא חוקית?

ברבי: "שהוא טועה טעות חמורה. זה לא שאני מיליונר ויש לי עוד 20 מיליון דולר בצד, ואני אומר - ילך ילך, לא ילך לא ילך. זה כסף שלא היה לי. אני הייתי מתחייב אם הייתי חושב שיש אפילו אחוז אחד שזה לא יצליח? יש אחד במדינה עם ראש בריא שיסכים לעשות כזה דבר, שישים 600 אלף דולר על בית ובסוף לא יהיה לו כלום? אני לא מכיר אחד כזה. אני לא לוקח צ'אנסים בחיים, לא מהמר ולא כלום. אם הייתי יודע באלפית האחוז לא הייתי עושה דבר כזה".

העצבים של ברבי מגיעים לשיא כשהוא נזכר בדיון בבית המשפט העליון, בראשותה של ביניש, זה שבסופו נקבע שהם צריכים לפנות את הבתים. "הייתי ממש עם דמעות בעיניים", הוא מספר, "יושבים שם שלושה שופטים, השופט מצד ימין והשופטת מצד שמאל מנקרים במשפט, טראח הראש נופל להם. והשופטת השלישית לא יודעת במה מדובר בכלל. היא שואלת: 'אה, הם עוד גרים שם?' מי ששואל שאלה כזו לא קרא את התיק. כולנו שם עם המשפחות, ולא רואים אותנו ממטר".

באוגוסט 2002 הגיעה הפסיקה החד משמעית מבית המשפט העליון, והדיירים נאלצו לעזוב את המקום. ביניש לא חסכה מהם את שבטה: "נוכח הזהירות המתבקשת בנסיבות היה על הרוכשים לבחון היטב את אופיו של הפרויקט, וקשה להניח שלא עשו כן", כתבה בפסק הדין, "אין לומר כי פעולותיה של הרשות לניתוק הדירות מין החשמל נפלו כרעם ביום בהיר על המבקשים... מעת חתימת חוזי הרכישה של הדירות ועד לאכלוסן, משך מספר שנים, היו לנגד עיני הרוכשים תמרורי אזהרה רבים... התנהגותם של המבקשים בעניינינו, ובפרט התעלמותם מן ההחלטות השיפוטיות בעניינם... אך מוסיפה על חוסר החוקיות הבסיסית המתגלה במקרה זה".

מבחינת החוק אתם עבריינים.

אסתר: "אני יכולה להבין למה מה שעשינו לא חוקי, אבל לא יכולה להבין דבר אחד: את החוק צריך להחיל בשלבים התכנוניים - על היזמים, לא עלינו. ליפול בפח קל מאוד, הבדיקה לא צריכה להתחיל בי אלא בוועדות התכנון. אנחנו נשארנו בלי כל".

"קשה לי לראות את זה כך", אומרת אנגלסמן במענה לשאלת העבריינות של לקוחותיה, "כי אני אומרת לך שהרבה טובים ואחרים קנו במרינה דירות בסיטואציה זהה, על אותה מסכת עובדות - לא בדקו את רזי התב"ע (תוכנית בניין עיר). אז דווקא בעין חמד הדיירים הם עבריינים?"

בעלי הבתים בעין חמד נושאים עדיין את הצלקת של הבחירה הנדל"נית הגרועה שביצעו לפני יותר מעשר שנים. "ללא ספק, הם אכלו אותה", אומר שקד, "ישראבלוף זו מדיניות קבועה במדינת ישראל בתחום התכנון והבנייה, ואולי הם הלכו שולל אחרי המסרים שהכל יהיה בסדר. צריך לזכור שהדיירים ישבו בבתים באופן בלתי חוקי גם לאחר שקיבלו צו להתפנות.

"אני, בכל אופן, מעולם לא רציתי במפלתם. החשבון שלי הוא לא אתם, ואפילו לא עם היזם. הוא עשה רק את מה שהוא יודע. הבעיה שלי, לאורך כל הדרך, היתה עם ועדות התכנון - הוועדה המחוזית, הוועדה המקומית - ולמפלתן של אלה אני בהחלט מייחל".

זאב עסוק פחות בנקמה, ויותר בתהיות קיומיות. "אני כל הזמן חושב, למה זה קרה דווקא לי? היו כל כך הרבה בתים שיכולתי לבחור מהם, בפוקס הגעתי לכאן. למה קניתי דווקא את הבית הזה?"

תגובות

משרד הפנים, בשם הוועדה המחוזית: "מדובר באירועים שהתרחשו לפני יותר מעשור. לאור חלוף הזמן ולאור העובדה שהסוגיה לגבי אי חוקיות השימוש בקרקע נדונה והוכרעה בבית המשפט - אין אנו רואים מקום לשוב ולהידרש לעניין. בהתאם לנוהל, מי שחותם על תוכניות ועל כל הנספחים והמסמכים הקשורים לתוכנית הוא הממונה על המחוז, וזאת לאחר שמתכנן המחוז בודק את התאמת התוכנית להחלטות הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה במשרד הפנים. ייעוד הקרקע בעין חמד לא שונה. כל תוכנית לפיתוח, שהינה במסגרת הייעוד המקורי, תידון בוועדה".

דובר משרד המשפטים, בשם המחלקה האזרחית: "ייעוד המתחם על פי התוכניות הסטאטוטוריות החלות, לדרגותיהן השונות, הוא מלונאות, ושינוי הייעוד לדירות נופש או לכל ייעוד אחר הוא בסמכות מוסדות התכנון בלבד. מעבר לכך, לפי פסיקת בית המשפט העליון, גם דירות נופש אינן יכולות לשמש למגורים רגילים אלא מחויבות לעמוד להשכרה לציבור הרחב, כדי שתהיה לציבור הרחב נגישות למתחם. על הטענה כי הפרקליטות לא איפשרה לדיירים להסב את בתיהם לדירות נופש: אם רוצים לשנות את הייעוד הסטאטוטורי יש צורך ליזום הליכים תכנוניים בפני רשויות התכנון, שישקלו שיקולים תכנוניים. הפרקליטות אינה יכולה לקבוע עמדה בעניין או לקדם מהלך החותר תחת הסוברניות של מוסדות התכנון והתכניות התקפות".

תגובת הוועדה המקומית, באמצעות המועצה האזורית מטה יהודה: "מדובר בסכסוך משפטי שמתקיים יותר מעשור. בהליכים מינהליים שהסתיימו בבית המשפט העליון, קיבל בית המשפט את עמדת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, וקבע שיש לפנות את המבנים שנבנו, תוך מעשי רמאות מתמשכים. בתביעת הנזיקין הנוכחית, מתקיים הליך גישור בין כל הצדדים, שאמור לסיים סופית את המחלוקות הכספיות בין כל הצדדים בתקופה הקרובה. כדי למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד, מתקיים שיתוף פעולה הדוק בין הוועדה המקומית לוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, שבמסגרתו דורשת הוועדה המקומית אישורים מפורטים מהוועדה המחוזית טרם מתן היתרים. המועצה האזורית ממשיכה לפעול לפיתוח התשתיות והישובים תוך שמירה על הסביבה ועל החוק".

תגובת חברת החשמל: "טופס 4 שהוצג לחברת החשמל היה טופס מקורי ולא מזויף, אשר היה על פניו תקין. הטופס חתום בחותמת מקורית של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה והמקום המיועד לחתימות מלא. בדיעבד התברר שחתימתו המקורית של מהנדס הוועדה משתרעת גם על המקום שיועד לחתימת יו"ר הוועדה, והיא החתימה היחידה המופיעה על הטופס, אולם כאמור, על פניו אי אפשר לדעת שמדובר בחתימה אחת בלבד. היזמים העבירו את הטופס לחברת החשמל בלי שהפנו את תשומת לבה לכך שחסרה חתימה, אף שידעו שיו"ר הוועדה מסרב לחתום. לא היה מחדל בחברת החשמל. העובדים שטיפלו בטופס עשו זאת בהתאם לנהלים. לא היה צורך בשינוי נהלים כתוצאה מהפרשה. חברת החשמל מקבלת לידיה אלפי טפסי 4 בשנה מעשרות ועדות מקומיות והיא אינה יכולה לבצע מבדק גרפולוגי ואימות חתימות לכל טופס המתקבל אצלה.

"הוועדה המקומית היא האחראית למנוע הוצאת טופס 4 שאינו תקין. ששת בעלי הבתים היו מודעים לבעייתיות של הפרויקט ושל הטופס, שנועד לחיבור תשתיות בלבד ולא לאכלוס, ואף ידעו שהחשמל אמור להיות מנותק. למרות זאת, הם בחרו להיכנס לבתים במטרה לקבוע עובדות בשטח".

מעין חמד ועד המרינה בהרצליה

הצלקת של בעלי הבתים בפרויקט "פינת חמד" - שפונו ב-2001 בצו בית המשפט העליון מכיוון שהפרויקט לא מיועד למגורי קבע - כואבת במיוחד כשהם מסתכלים צפונה, אל מתחם המרינה בהרצליה. גם שם נבנו דירות מגורים בשטח שהיה מיועד לדירות נופש בלבד, בערך באותה תקופה שבה נבנו הבתים בעין חמד ותוך ניצול הנורמות האפרפרות ששררו בשנות ה-90 לגבי העניין.

אבל בניגוד לבעלי הבתים בעין חמד, חלק מבעלי הדירות בהרצליה הורשו להישאר בדירותיהם. כפי שנודע באחרונה, גם על שאר בעלי הדירות לא נאכף פסק הדין שקבע כי הם חייבים להשכיר את דירותיהם לנופשים.

תחילתה של פרשת המרינה בדצמבר 1998, עם עתירה שהגישה החברה להגנת הטבע לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד החברות הקבלניות שבנו במקום - בין השאר האחים עופר ומוטי זיסר - ונגד ועדות התכנון והמועצה הארצית לתכנון ולבנייה, בטענה שדירות שנבנו במקום אמורות לשמש לנופש ולא למגורים. שופט בית המשפט המחוזי אורי גורן פסק בדצמבר 1999 כי המגורים במרינה אינם חוקיים. החברות הקבלניות עירערו על פסק הדין לבית המשפט העליון, וביולי 2000 חזר הדיון למחוזי, והשופט גורן דחה שוב את טענות החברות הקבלניות. המקרה חזר לעליון ובפסק דין סופי ב-2006 נקבע כי הדירות אכן ישמשו כיחידות מלונאיות, למעט אלה שנמכרו לפני דצמבר 1999.

החודש פורסם כי 500 רוכשי דירות הנופש במרינה יקבלו מכתב המחייב אותם לפעול בהתאם לפסקי הדין, לפי מתווה ליישום פסק הדין שגיבשו הוועדה המקומית ומשרד התיירות. משמעות הדבר היא שפסקי הדין לא נאכפו במשך יותר מעשור, ושבניגוד למקרה בעין חמד, שם סוכלו הניסיונות להפוך את הבתים לדירות נופש - במקרה המרינה נעשה הליך מסודר שיסייע לרוכשי הדירות לקבל, לכל הפחות, תקבולים מהשכרת היחידות.

ממשרד המשפטים נמסר כי: "טענות האפליה (בין המרינה לעין חמד, נ"ד) נבחנו על ידי שש ארכעות שונות - שלוש במסגרת הליכים מנהליים שביצעה הפרקליטות לניתוק המתחם מחשמל, כולל ערעור לבית המשפט העליון; ושלוש במסגרת הליכים של צו מניעת פעולות שנקטנו במסלול שיפוטי, כולל ערעור בפני בית משפט העליון. הטענות הללו נבדקו על ידי כל הערכאות, 11 שופטים בסך הכל, ונדחו, ללא דעת מיעוט ולו אחת. בתי המשפט מצאו שבמקרה זה (של עין חמד, נ"ד) היתה הצדקה ברורה לאכיפה שננקטה בגלל ההפרה הבוטה של החוק והתוכניות וחוסר תום הלב של היזמים והקונים שידעו כי הנכס נמכר למגורים, אף שהמתחם מיועד למלונאות לפי התוכניות וההיתרים שניתנו".

אפשר לראות את שתי הפרשות כתולדה של שפה תכנונית מעורפלת, שפתחה פתח ליזמים להרוויח ממכירת דירות מגורים על חשבון שטחים ציבוריים, ולנצל משאבים טבעיים ציבוריים - חוף הים, לדוגמה - לצורך שיווק דירות יוקרה. משמעות המושג "דירת נופש" נדון בבית המשפט במשך שבע שנים בעקבות פרשת המרינה, עד שהוכרע לבסוף בבית המשפט העליון. באחרונה פורסם גם כי בג"ץ דחה את עתירתה של החברה הקבלנית מעוז דניאל, להקים דירות מגורים סמוך לחוף הים של ראשון לציון, וקבעה כי הפרויקט ישמש למלונאות. נראה כי את הקו הדק שבין מלונאות למגורים ממשיכים לחצות יזמים ורוכשים גם יחד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#