הפרטה היא לא פתרון אמיתי - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הפרטה היא לא פתרון אמיתי

אולי סטירת הלחי שקיבל האוצר תגרום לתחרות בשוק

תגובות

1. משרד האוצר וכל שאר חובבי ההפרטה חטפו בסוף השבוע שעבר מהלומה כואבת מכיוון מפתיע. בג"ץ, בהרכב מורחב של תשעה שופטים בראשות נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, ביטל את החלטת הממשלה להפריט בית כלא ראשון בישראל. משפטנים יודעים היטב כמה נזהר בג"ץ מהתערבות כה ברוטאלית בהחלטות הממשלה. צריך לעבור הרבה מבחנים קשים כדי לקבל החלטה כזאת. כלכלנים ואנשי עסקים מבינים היטב כמה מרחיקת לכת ההחלטה לבטל פרויקט כה גדול שכבר בוצע ושהושקעו בו מאות מיליוני שקלים.

נימוקי בית המשפט עוד יילמדו וילובנו רבות בזירות הציבורית, המשפטית והכלכלית. לפסיקה יהיו השלכות רוחב ועומק דרמטיות. ואולם הפסיקה המפתיעה והקשה היא הזדמנות טובה לראש הממשלה, למשרד האוצר ולכל חובבי ההפרטות לחשוב מחדש על כל ההפרטות במדינת ישראל. או מה שאנחנו מכנים כאן ב-TheMarker כבר שנים רבות בקצרה "בלוף ההפרטה".

הפרטה נהפכה ב-20 השנה האחרונות למלת קסם בשיח הכלכלי. חובבי ההפרטה ניסו לאלף את הציבור להאמין שמי שדוגל בשוק חופשי, בקדמה ובתחרותיות - צריך להאמין בהפרטה, ומי שמתנגד להפרטה הוא קומוניסט, או סתם תקוע אידיאולוגית בתחילת המאה הקודמת.

הספרות המקצועית מדברת על ארבע מטרות עיקריות להפרטה: שיפור התחרותיות, היעילות או הפריון; הגדלת הסקטור הפרטי והקטנת מעורבות הממשלה במשק; הקטנת החוב הממשלתי ויצירת מקורות ממשלתיים למטרות טובות; ועידוד שוק הון חופשי מפותח.

מכל המטרות האלה, הרלוונטית והחשובה ביותר בישראל היא הראשונה: התחרותיות, החדשנות והפריון. טיפול בחוב הממשלתי בישראל צריך להיעשות בתקציב השוטף. מכירה חד פעמית של חברות לא תורמת לו הרבה, ושוק ההון הישראלי כבר מזמן לא זקוק לחברות ממשלתיות גדולות כדי להתפתח. הכשלים בשוק ההון הישראלי נמצאים במקומות אחרים לחלוטין.

הבעיה היא שההפרטה בישראל לא קידמה ברוב המקרים את התחרותיות ואת היעילות. לפעמים היא הסיגה אותן לאחור.

דוגמה טובה לכך היא חברת בזק. התחרות בענף התקשורת התקדמה במהירות עצומה במשך 15 שנה, ונבלמה מסיבות שונות דווקא בתקופה שלאחר הפרטת החברה. דוגמה נוספת היא מערכת הבנקאות: הבנקים ה"מופרטים" לא מציגים מאז הפרטתם יעילות יוצאת דופן או הישגים עסקיים בולטים, ולפעמים אף ההפך מכך. מנכ"ל בנק "מופרט" גדול אמר לנו לפני חודש בשיחה סגורה שכל הבנקים בישראל נשלטים על ידי ועדי העובדים, בין אם הם "מופרטים" או "ממשלתיים".

חלק מהחברות הממשלתיות שהופרטו הציגו שיפור ברווחיות שלהן כתוצאה מפגיעה בעובדים. אבל גם בזה אין בשורה אמיתית: העברת עושר מהעובדים לבעלי המניות לא מגדילה את העוגה המשקית, אלא מחלקת אותה בדרך פחות צודקת והוגנת - ולכן רק פוגעת במשק. ובכלל, שיפור ברווחיות אינו בהכרח שיפור ביעילות, שמשמעותו בדרך כלל היא שיפור ביעילות הייצור או הצגת חדשנות ושירותים נוספים.

הדרך להשיג שיפורים אמיתיים בענפי המשק השונים עוברת דרך שינויים מבניים, ובראשם הגדלת התחרות. אבל יצירת תחרות קשה שבעתיים מהפרטה, ולכן ממשלות ישראל לדורותיהן מעדיפות לסמא את עיני הציבור ב"הפרטות", במקום לדבר על הפתרונות האמיתיים לשיפור התחרותיות והרווחה במשק הישראלי. אולי סטירת הלחי שקיבלה הפרטת בית הסוהר מבג"ץ תשלח את אנשי האוצר ואת ראש הממשלה לחפש פתרונות אמיתיים יותר.

2. חגיגה גדולה בשוק ההון. קרן יורק האמריקאית מנהלת משא ומתן כדי למכור ברווח מרשים את בית ההשקעות פסגות לשתי קרנות זרות - אייפקס והלמן אנד פרידמן. רועי ורמוס, שהוביל את החברה להצלחה יוצאת דופן, יגזור קופון של 20-25 מיליון שקל.

אם העסקה תושלם ושתי קרנות זרות אכן יהיו הבעלים החדשים של פסגות, אפשר יהיה לציין לחיוב את האטרקטיביות של המשק הישראלי בתחום התחרותי מאוד של ניהול השקעות במשק.

אבל עד שיובהר אופי הניהול החדש בפסגות, יציאת יורק מישראל עשויה להיות בשורה רעה מאוד למשק הישראלי.

בשונה מרוב בעלי השליטה בחברות המנהלות-כסף-של-אנשים-אחרים, נתנה יורק למנהלים שלה יד חופשית בקביעת מדיניות ההשקעות שלה. מנהלי פסגות לא קיבלו הנחיות מאנשי יורק למי לתת אשראי, למי לא לתת אשראי, במי להשקיע, מי "החברים" שלנו ולמי אנחנו "חייבים". לוורמוס היתה יד חופשית, ולכן הוא היה הגורם הבולט ביותר בשוק המוסדי שיצא בגלוי נגד חלק מבעלי השליטה העשירים והחזקים ביותר במשק. אפשר למתוח גם לא מעט ביקורת נגד פסגות, שכמו כל שאר הגופים המוסדיים במשק, קנתה הרבה זבל לתיקי הלקוחות שלה בימי הגאות. אבל בפסגות ניסו להפוך את המשבר להזדמנות ולקבוע נורמות ראויות יותר בשוק ההון בשנה האחרונה.

איש לא תוקע לידינו שהבעלות החדשה בפסגות תמשיך בקו הזה. ככל שהמשקיעים בפסגות והאנשים שהם ימנו לפקח על בית ההשקעות יהיו רחוקים יותר מהמשק הישראלי ומעורבים בו פחות - כך גדל הסיכוי שפסגות תוכל להמשיך במהלך של השנה האחרונה. היא רק בתחילת הדרך: היא צריכה להפוך חלק גדול מהססמאות שהפריחה בשנה האחרונה למעשים. אם היו"ר הבא של פסגות יהיה אחד שעסוק בקידום הרשתות החברתיות שלו בקרב האוליגרכיה הישראלית - אזי שוק ההון הישראלי יצעד לאחור.

3. מה שמביא אותנו למסקנותיה של ועדת חודק - הוועדה שבראשה עו"ד דוד חודק שמינה הממונה על שוק ההון באוצר, ידין ענתבי, במטרה להסדיר את פעילותם של הגופים המוסדיים בשוק האג"ח.

ועדת חודק פירסמה לפני שבעה שבועות את מסקנותיה, שכללו המלצות מרחיקות לכת לגבי דרך ניהול ההשקעות של הגופים המוסדיים בישראל.

באופן לא מפתיע, ההמלצות של חודק זכו לביקורת חריפה מצד המנפיקים הגדולים במשק. הם רוצים להבטיח שגם בתקופה הבאה של אופוריה ותחרות פרועה בשוק ההון, יחזרו המשקיעים המוסדיים לקנות את ניירות הערך שלהם במחירים מפולפלים או בתנאים נוחים.

עם זאת, יש גם צדק בחלק מהביקורת נגד ועדת חודק. בשוק המימון החוץ בנקאי יש מקום לא רק לחברות מעולות שנותנות למשקיעים ביטחונות מצוינים. רוב סוגי החברות יכולות להגיע לשוק ההון ובלבד שהפרופיל שלהן והתנאים שהן יציעו יקבלו את הביטוי המלא במחיר שהן ייאלצו לשלם למשקיעים (הריבית, ההתניות הפיננסיות, התוספות באקוויטי וכדומה).

סילוקן של חברות מסוכנות יותר ושל הנפקות מסוכנות יותר משוק ההון הוא טעות גדולה. אם ניתן רק לחברות גדולות ומבוססות להנפיק - נחסום את ההתפתחות של החברות הקטנות יותר, שברוב המקרים הן סם התחרות והכלי ליצירת מקומות תעסוקה במשק.

אבל בוועדת חודק ישבו אנשים מנוסים משוק ההון, שמכירים אותו היטב. אם הם הגיעו למסקנה שצריך לשים מגבלות על ועדות ההשקעה של הגופים המוסדיים, הם יודעים מדוע.

הם יודעים, למשל, שיש כשל שוק בכל שוקי ההון בעולם בכלל ובשוק הישראלי בפרט.

כשל השוק בעולם הפיננסי הרחב הוא הנתק שמתקיים לעתים בין ביצועי המנהלים המוסדיים לבין התגמול שלהם. בתקופות אופוריה, עם השיווק הנכון, הם גורפים משכורות ובונוסים שהם לא יחזירו בתקופות שפל.

כשל השוק השני, שממנו סובל בעיקר שוק ההון הישראלי, הוא העובדה שרוב הגופים המוסדיים בישראל נשלטים על ידי חברות ועל ידי טייקונים שהם בעצמם לווים גדולים במשק, המחוברים בעשרות ובמאות קשרים ללווים אחרים. התוצאה היא שהמנהלים בחלק מהגופים המוסדיים מרוכזים פחות בביצועים של הלקוחות שלהם ויותר בהנחיות שהם מקבלים מלמעלה, מהבוסים ומהצדדים - מ"הרשתות החברתיות" שלהם.

אז מה המסקנה? מעורבות ורגולציה בשוק ההון נדרשות. מאוד. אבל כאלה שיטפלו בהטיות של מנהלי ההשקעות ולא כאלה שידחקו החוצה חברות ומנפיקים משוק ההון. השוק הוא זה שצריך להכריע.

מה שעל הרגולטור לעשות הוא להתערב במנגנוני התגמול בגופים המוסדיים, בשלב הראשון. ומה שיותר חשוב הוא שעל הרגולטור ליצור נתק, ככל שהדבר ניתן, בין אנשי ההשקעות בגופים המוסדיים לבין בעלי השליטה. הדרך הטובה ביותר ליצור את הנתק הזה הוא לאסור על קונצרנים גדולים ועל לווי ענק להיות בעלים של גופים מוסדיים.

מנכ"ל של גוף מוסדי גדול הסביר לנו לפני כמה חודשים שוועדות ההשקעות אצלו הן "עצמאיות לחלוטין" ושכל מנהלי ההשקעה שלו מקצועיים לחלוטין.

ואולם כאשר שאלנו אותו מי מינה את יו"ר ועדת ההשקעות שלו ומדוע לאיש יש ניסיון כה מועט בניהול כסף ומימון הוא שתק. שתיקה ארוכה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#