יוג'ין קנדל: המחקר הכלכלי צדק - התמריצים עובדים מצוין, אך הם עלולים להיות פצצות אטום - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

יוג'ין קנדל: המחקר הכלכלי צדק - התמריצים עובדים מצוין, אך הם עלולים להיות פצצות אטום

קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, חושב שיש בעיה עם הפסיקות של בתי המשפט בישראל, עם הדרך שבה לוחצים על החרדים לצאת לעבודה ועם דמי הניהול המופרזים שאנחנו משלמים על הפנסיה שלנו ■ ראיון מיוחד

תגובות

יוג'ין קנדל צוחק כששואלים אותו באיזו שפה הוא חולם בלילה. התשובה שלו היא "תלוי". אם מדובר בחלום הנוגע לחייו המקצועיים, הוא כנראה יחלום אותו באנגלית. אם מדובר בחלום יום-יומי יותר, הוא כנראה יתנהל בעברית. אבל אם מדובר בחלום שנוגע למחשבות עמוקות ופילוסופיות לגבי מהות החיים, הוא יחלום בשפת אמו, רוסית. יוג'ין הוא תרגום של יבגני, שמו מבית. עד גיל 26, בביתו במוסקווה ומאוחר יותר בישראל, הוא נקרא יבגני. כשעבר ללימודי דוקטורט בכלכלה באוניברסיטת שיקגו - המכה של לימודי הכלכלה בעולם - יבגני תורגם ליוג'ין. 12 שנה מאוחר יותר, כשחזר עם אשתו הישראלית ועם שלושת ילדיהם לישראל, יוג'ין כבר נשאר יוג'ין. "עייפתי מפיצול האישיות בין עברית, אנגלית ורוסית", הוא מסביר את פשר ההחלטה. "ובכלל, עד אז כבר התחילה העלייה הרוסית, ופתאום היו כאן המון יבגני. יוג'ין יש רק אחד".

השילוב בין רוסית לעברית ולאנגלית מגדיר כיום את קנדל - פרופ' למימון באוניברסיטה העברית, מומחה בעל שם עולמי להתנהגות שוקי ההון, וכיום ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה - הגוף הממונה על התוויית האסטרטגיה הכלכלית ארוכת הטווח של ישראל, שבארבע השנים מאז הוקם צבר לעצמו מעמד כגוף המשפיע ביותר על ההחלטות הכלכליות של ראש הממשלה.

איך הכרת את בנימין נתניהו?

קנדל צוחק: "הכרתי אותו בערב תרבות שנערך בבית של ההורים שלי במוסקווה, באמצע שנות ה-70. אחד, אנטולי שרנסקי, בא אלינו וסיפר שבדיוק סיים לקרוא ספר מרתק בשם 'מבצע יונתן'. הייתי בן 16, וזאת היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את השם נתניהו. וברצינות: לא הכרתי את נתניהו לפני שמנואל טרכטנברג, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, הציע לי להחליף אותו בתפקיד. הגעתי לראיון אצל נתניהו עם חשש כבד, כי לא הייתי בטוח איזה משקל יש למועצה לכלכלה אצל ראש הממשלה. שמחתי לגלות שראש הממשלה למד לנצל את הגוף הזה היטב, כגוף היחיד בממשלה שעוסק בחשיבה מעמיקה לטווח הארוך לגבי כלכלת ישראל".

האזכור של אנטולי (נתן) שרנסקי אינו מקרי. קנדל אינו מסגיר כלל שורשים רוסיים. לא במראה, לא במבטא, ובוודאי שלא בשם. צריך לנהל שיחה עם עולים ותיקים מבריה"מ, כדי לגלות שסיפור העלייה של קנדל לישראל נחשב שם לסיפור גבורה: אביו פליקס היה אחד מאסירי ציון המפורסמים בשנות ה-70, הן בשל ההתעללות של השלטונות הסובייטיים במשפחה, והן בשל היותו היוצר של אחת מסדרות האנימציה המפורסמות ביותר בבריה"מ - "!nu, pogodi" - סדרת אנימציה לילדים שגיבורה היה זאב רגזן שנכשל תמיד בלכידת הארנבת. פליקס כתב ב-1969 את התסריט לסדרה, שנהפכה מיד לנכס צאן ברזל בתרבות הרוסית. "זה כמו מיקי מאוס", אומר קנדל. "אלו הן דמויות שכל ילד ברוסיה מכיר. מיד עם התחלת הסדרה, נהפכתי לילד הכי פופולארי בכיתה".

הפופולאריות לא סייעה לו כשהמשפחה החליטה להגיש בקשה לעלות לישראל, באוגוסט 1973. מאותו רגע היא החלה לסבול מרדיפות קשות. בקשת העלייה סורבה בנימוק הרשמי כי פליקס קנדל - שלפני הפיכתו לתסריטאי עבד כמהנדס טילים - מחזיק בסודות מדינה. לדברי יוג'ין קנדל, אביו "תיכנן את המנועים של הטילים הסובייטים שאיימו על ישראל במלחמת יום הכיפורים", אך הסיבה האמיתית היתה פרסומו של פליקס כסופר וכתסריטאי, והרצון של הסובייטים להפוך אותו לסמל של סירוב עלייה.

יוג'ין היה בן 14 באותם ימים. כילד הוא ראה איך אביו מאבד את עבודתו, וכיצד שמו נמחק בשיטתיות מכל הספרים שכתב ומהסרטים שיצר ("הם אספו את כל העותקים של "nu, pogodi", אלפי עותקים שהיו בכל רחבי בריה"מ, ומחקו את השם של אבא שלי מהם, עד האחרון שבהם"). הוא זוכר איך אביו היה יוצא לטייל עם הכלב בלילה, ו"אז היה מגיע שוטר שהיה מחזיר את הכלב לבד, מבלי לספר לנו מה קרה לאבא. רק לאחר כמה שבועות היינו מגלים שהוא עצור באיזה מקום". הוא מספר על שביתות הרעב הארוכות של אביו. "פעם אחת הוא שבת רעב 12 יום. אני לא מאחל לאף ילד לראות את אבא שלו במצב כזה", הוא אומר ודמעות חונקות את גרונו.

השלג האדים מהדם

השיא היה בסתיו 1976. ערב אחד הגיעו לבית המשפחה שני גברים לבושים בקפידה, ובלי להזדהות איימו על אביו שיחדול מפעילות העלייה שלו. אביו סירב. שלושה ימים מאוחר יותר תפסו שני גברים לבושים בקפידה את יוג'ין בן ה-17 והפליאו בו את מכותיהם. "השלג היה אדום מהדם שלי", הוא מספר.

התקיפה של יוג'ין היתה כנראה גם מה שהציל את המשפחה. קולנוענים בעולם, שהכירו את שמו של אביו כתסריטאי מוביל בבריה"מ, שמעו על התקיפה ונחלצו לעזרת המשפחה. בעיקר עזרה קבוצה של אנשי קולנוע משיקגו, שהחלו במסע רדיפה של כל איש קולנוע רוסי שהיה מגיע למערב ובתביעה כי אף סרט רוסי לא יוקרן בפסטיבלים בינלאומיים עד שמשפחת קנדל תשוחרר.

הלחץ הבינלאומי על תעשיית הקולנוע הרוסית עשה את שלו. בנובמבר 1977, חודש לפני פסטיבל הסרטים הבינלאומי של מוסקווה, שוחררה המשפחה. "יצאנו לישראל ב-18 בנובמבר 1977", מספר קנדל. "חיכינו חמש שעות בווינה עד שהמטוס של אנואר סאדאת בביקורו ההיסטורי ימריא מישראל. הגענו לארץ עם 400 דולר והמון ספרים, ביום שבו סאדאת סיים את ביקורו. ההורים שלי נתנו לי אז דוגמה איך ליהפך לחלק מהמדינה החדשה בלי להתלונן".

בישראל הוא נרשם מיד ללימודי כלכלה באוניברסיטה העברית. "בשיעור הראשון שלי בכלכלה, אצל פרופ' ראובן גרונאו, הבנתי בקושי שליש מהשיעור", הוא מספר. "אבל עם מורים כמו גרונאו, ניסים לויתן, אריאל רובינשטיין ואיתן שישנסקי, החלטתי שהמחקר הכלכלי הוא ייעודי בחיים". הוא הגיש בקשה להתקבל ללימודי דוקטורט בארה"ב. מכיוון שאיש לא יעץ לו, הוא שלח טופס בקשה רק לארבע אוניברסיטאות: שיקגו, MIT, סטנפורד והרווארד. שני מוסדות השיבו בחיוב, קנדל בחר בשיקגו. "זאת היתה חוויה מעצבת בחיים שלי", הוא אומר. "עד היום, כשאני מבקר שם אני נוגע בקירות הקמפוס בחרדת קודש".

שיקגו היתה ונשארה האוניברסיטה החשובה ביותר בעולם בלימודי כלכלה, עם המספר הגדול ביותר של זוכי פרס נובל בכלכלה מבין סגל המרצים שלה. שם, הוא מספר, רכש את היכולת החשובה ביותר שלו: ללמוד איך לחקור בעיה. "זאת התמצית של שיקגו: זיהוי בעיה ופישוט הבעיה עד שמזהים את הליבה שלה - ואת ליבת הבעיה צריך לחקור". עם זאת, את דרכו המקצועית הוא פיתח דווקא במקרה, כשהיה כבר מרצה לכלכלה באוניברסיטת רוצ'סטר. זה היה בעקבות מחקר אקדמי שחשף שערורייה של תיאום עמלות בין עושי השוק במסחר בבורסת נאסד"ק. קנדל הסתקרן מהמחקר האקדמי ומההשלכות המעשיות שהיו לו, והחל להתעניין גם הוא במסחר בשווקים. זה היה ב-1994, בתקופה שבה החלה הגאות הגדולה בשוקי ההון העולמיים - גאות שהסתיימה רק עם המפולת של 2008.

כיום, 14 שנה אחרי, אתה שותף להכאה על החטא של כישלון המחקר הכלכלי?

"מה פתאום? ההפך המוחלט הוא האמת. המשבר הוכיח עד כמה המחקר הכלכלי צדק: המשבר נבע ממה שנמצא בלב המחקר הכלכלי, ואלה התמריצים. כל כישלון שהתגלה במשבר נבע מתמריצים: אנשים פעלו בדיוק כפי שהתמריצים כיוונו אותם. הבעיה היתה שיווי המשקל של כל התמריצים יחדיו, ואת זה קשה מאוד לנתח בזמן אמת".

קנדל מביא כהמחשה את בנק וושינגטון מיוצ'ואל, שהיה הבנק השישי בגודלו בארה"ב והגדול ביותר בתחום המשכנתאות, וקרס במהלך המשבר הפיננסי. לאחר הקריסה התברר כי וושינגטון מיוצ'ואל, שהיה בנק משכנתאות סולידי כל השנים, החזיק ערב הקריסה ב-3,000 סניפים בקניונים בארה"ב. "כל מה שהסניפים הללו עשו", מספר קנדל, "היה למכור משכנתא לכל אדם שעבר בקניון, מבלי לבדוק אותו כלל - משכנתאות סאבפריים.

"התפקוד של הסניפים היה הגיוני מאוד: הפקידים בהם תוגמלו לפי כמות המשכנתאות שמכרו, וזה בדיוק מה שהם עשו. מכרו כמה שיותר הלוואות משכנתא, לא משנה למי. גם הלווים פעלו לפי התמריץ שקיבלו: הבטיחו להם משכנתא בגובה של 95% משווי הבית, עם שעבוד של הבית בלבד. מבחינת הלווים אין כאן סיכון: במקרה הרע הם יאבדו את הבית שאותו לא היו יכולים לקנות בכספם שלהם בלאו הכי. במקרה הטוב, ערך הבית יעלה והם ישלשו את הכסף הפרטי שלהם. כלומר, כל השחקנים פעלו בהתאם לתמריצים שקיבלו, ועכשיו נשאר רק לשאול מדוע וושינגטון מיוצ'ואל השתגע ונתן תמריצים כאלה לעובדים שלו".

להיזהר מחקיקה משתקת

התשובה, לדברי קנדל, היא צמיחה. "המלה הכי נפוצה בישיבת דירקטוריון כיום היא לא רווח, אלא צמיחה. בעלי המניות רוצים לראות את ערך המניה שלהם עולה - ובשביל זה צריך צמיחה מהירה של הרווח". רווח סולידי של שוק משכנתאות כבר לא היה מספיק טוב, כי הוא לא סיפק את הצמיחה הנדרשת של מחיר המניה. כדי לספק את תיאבונם של המשקיעים בשוק המניות היה צריך להביא פוטנציאל גדול של צמיחה - וזה היה מצוי רק בשוק המסוכן של משכנתאות הסאבפריים. כלומר, גם הנהלת וושינגטון מיוצ'ואל פעלה בהתאם לתמריצים שלה: התמריץ להגדיל במהירות את הרווח קצר הטווח, דבר שיסייע לעליית ערך המניות, ויסייע גם לבונוס שהיא קיבלה.

"המסקנה מהמשבר", אומר קנדל, "היא שתמריצים עובדים מצוין. אלא שתמריצים הם כמו אנרגיה גרעינית: אפשר לייצר מהם חשמל, ואפשר גם להפוך אותם לפצצת אטום. הבנו שתמריצים הם דבר חזק מאוד, ושהם עובדים. מה שלא הבנו זה איך הם עובדים בשיווי משקל".

הלקח מהמשבר, קובע לפיכך קנדל, הוא שצריך לשנות את התמריצים - אבל לעשות זאת בזהירות רבה, מכיוון שאנחנו לא באמת מבינים עד הסוף איך צעדי רגולציה שננקטים יכולים להשפיע על התמריצים בשיווי משקל. להמחשה, הוא מזכיר את החקיקה שהיתה נגד שכר הבכירים בארה"ב בזמן ממשל קלינטון, ב-1992. באותה עת שכר ממוצע של מנכ"ל בחברה אמריקנית גדולה (מרשימת 500 S&P) היה כ-2 מיליון דולר בשנה - מתוכם שני שלישים בשכר ושליש במענקים. בארה"ב קמה צעקה גדולה על כך שזהו שכר מוגזם, ומה פתאום המנכ"לים מקבלים שכר בלי קשר לביצועים ובלי קשר למחיר המניה. המחוקק האמריקאי הגיב בחקיקה שאסרה על תשלום שכר של יותר ממיליון דולר בשנה - שכר גבוה מזה אינו מוכר לחברה כהוצאה לצורך מס.

16 שנה מאוחר יותר, התברר כי החקיקה הביאה לכך ששכרו של מנכ"ל אמריקאי צמח ל-8 מיליון דולר בממוצע, מתוכם מיליון דולר שכר ו-7 מיליון דולר במענקים ובאופציות. אין ספק, המנכ"ל האמריקאי נהפך למעוניין מאוד בכך שמחיר המניה יעלה, כמעט בכל מחיר.

"צריך ללמוד מזה להיזהר בחקיקה לגבי שכר מנהלים", אומר קנדל. "למשל, אפשר לנסות להגביל שכר גבוה מדי באמצעות הטלת מיסוי על מקבל השכר, אבל חשוב מאוד להימנע מלקשור בין שכר המנהל לבין שכר עובדיו, כפי שמציעים כיום בישראל. חקיקה כזו פשוט תתמרץ מנהלים להגדיל את שכר העובדים שלהם, וכך לנפח לחינם את ההוצאות של החברה. הדבר הכי נכון, לדעתי, הוא להתיר את הקשר שבין מענקים לבין צמיחה ולאפשר לתגמל על צמיחה רק בדיעבד ולא מראש".

קנדל מציע לנקוט זהירות גם לגבי רגולציה בכלל. "צריך להיזהר מחקיקה כמו חוק סרביינס-אוקסלי, שנחקק בעקבות משבר שנות ה-2000 והביא לשיתוק של הצמיחה הפיננסית במגזרים שלמים בארה"ב. הרגולציה צריכה להבטיח שתהיה זרימת מידע כשורה מהשוק לרגולטור, ושלרגולטור יש יכולת לוודא כי התמריצים בתעשייה אינם כאלה המעודדים לקיחת סיכון יתר".

ומה לגבי ההצעה לאחד את הפיקוח על הביטוח עם הפיקוח על הבנקים, בחוק בנק ישראל?

"במבחן התוצאה, מאחר שלא קרסו בנקים וגם לא חברות ביטוח בישראל, התרשמתי לחיוב מהעבודה של רשויות הפיקוח, שעבדו בתנאים קשים של פאניקה ציבורית. אני עדיין לא יודע מהו מבנה הפיקוח האופטימלי. בתום המשבר צריך לחשוב על זה".

קנדל מעיד על עצמו כי אינו פוליטיקאי, אבל התשובה הזו מעידה אחרת. כאחד המומחים הגדולים בישראל לשווקים פיננסיים, וכמי שעמד בראש כמה ועדות שייעצו למפקח על שוק ההון במשרד האוצר, ידין ענתבי, אפשר להיות בטוחים שלקנדל יש כבר דעה נחרצת בעניין מיזוג הפיקוח הפיננסי על שוק ההון. אך מאחר שהשאלה הזו שנויה במחלוקת בין משרד האוצר לבין בנק ישראל, הוא מתחמק מלהשיב עליה.

איך מערכת היחסים שלך עם שר האוצר?

"מצוינת".

וזה על אף שהגוף שלך נתפש כסוג של איום בממשלה על ההגמוניה של משרד האוצר?

"אני לא רואה אותנו כאיום, אלא כגוף שעוסק בשיתוף פעולה עם כל הגורמים בממשלה. המועצה הלאומית לכלכלה נהנית מהזכות לבחור במה היא מתמקדת, וזה מחייב אותנו לתעדוף. בחרנו להתמקד בשאלות שיש להן השלכות אסטרטגיות ארוכות טווח על ישראל, תוך דגש על שאלות שבהן אנחנו יכולים לתרום, בשיתוף עם גורמים שכבר פועלים בתוך הממשלה. היתרון הוא שאין לנו חובות בשוטף, ולכן יש לנו זמן לחשוב ולהיכנס לעזור לגופים שכבר עוסקים בשאלות הללו. אנחנו לא מאיימים על הגופים האלה, אלא רק באים לעזור להם. כשהעניין מתקדם, אנחנו עוזבים ומשאירים את משרדי הממשלה להמשיך ולטפל בו לבד".

המסר של שיתוף פעולה ועבודה ביחד עובר כחוט השני בדבריו של קנדל. זאת גם גישתו ביחס לכמה מהמחלוקות הקשות המפלגות את החברה הישראלית, כמו עבודת חרדים. קנדל מביא בהקשר הזה את הדוגמה של יישור שיניים: בעבר, הוא מספר, נהגו להצמיד לשיניים ברזלים חזקים, ולהפעיל לחץ על השיניים להתיישר פנימה. זאת, עד שגילו שככוח הלחץ שמפעילים עליהן להתיישר לכיוון אחד, כך חוזקה של תגובת הנגד לכיוון ההפוך של השיניים כשמסירים מהן את הברזלים. לכן, משתמשים כיום רופאי השיניים רק בחוט דקיק המפעיל לחץ קל אך עקבי על השיניים. התברר שכך משיגים תוצאות טובות בהרבה.

הנמשל, במקרה שלו, הוא החרדים - והצורך לעודד אותם לצאת לעבוד. הדגש הוא על לעודד מרצונם, ולא להכריח אותם באמצעים שונים. "כשמסתכלים על מנועי הצמיחה של ישראל", הוא אומר, "מגלים שתעשיות הידע שלנו מתפתחות יפה, אבל יש להן חסם ברור של כוח אדם. כבר כיום האוניברסיטאות והמכללות מייצרות את כל כוח האדם הטכנולוגי האפשרי, אבל לא מספיק לצורכי התעשייה. הביקוש מוביל לעליית שכר, ולמעבר לפיתוח בהודו ובסין. הדרך להתגבר על המחסור בכוח אדם היא לפתח את שני מגזרי האוכלוסיה בעלי הפוטנציאל - החרדים והערבים. הנה, רק עכשיו סיפרו לי על מכינה מיוחדת שנעשית לבוגרי ישיבות, שמחצית מכל המשתתפים שלה התקבלו ללימודים בטכניון. זה נתון פנטסטי. אנחנו גם מנסים להקים קרנות מיוחדות, בעירוב של כסף ממשלתי ופרטי, שישקיעו במיזמי טכנולוגיה במגזר הערבי".

וזה יפתור את הבעיות של תעשיית ההיי-טק בישראל?

"חלק גדול מהן. יש חסם נוסף של קושי בגיוס הון מהשוק המקומי. זה פרדוקסלי שכסף של פנסיונרים אמריקאים מושקע בקרנות ההון סיכון הישראליות, ולא כסף של קרנות פנסיה ישראליות. יש כאן חסם שאנחנו מחפשים להסיר אותו בדרך דומה. אנחנו מכינים תוכנית לקרנות משותפות של הממשלה ושל הגופים המוסדיים, כדי לגרום למוסדיים להשקיע בקרנות הון סיכון ישראליות".

יש לישראל בעיה של היעדר מנועי צמיחה? פוטנציאל הצמיחה העתידי שלה בסכנה?

"לא. היינו בשבוע שעבר בביקור ב-OECD, ונדהמנו לגלות עד כמה האווירה היתה חיובית כלפי ישראל. בעקבות המשבר, ההערכה לכלכלת ישראל היא עצומה וכך גם למדיניות שהנהיג נגיד בנק ישראל סטנלי פישר. צריך להבין שמה שיש לנו הוא נס כלכלי. אם מישהו היה אומר בשיאה של תוכנית הייצוב של 1985, ש-20 שנה מאוחר יותר ישראל תיחשב למעצמה טכנולוגית עולמית - איש לא היה מאמין לו. זה מצביע גם על איתנות הכלכלה, שמצליחה לבלוע משברים ביטחוניים קשים כמו אינתיפאדות ומלחמות מבלי למצמץ. בעולם זה מעורר התפעלות רבה, וה-OECD בא ללמוד מאתנו לא פחות משהוא בא ללמד. חבל שאנו נוטים להסתכל על חצי הכוס הריקה, ומחמיצים את זה".

ישראל היא כמו קמרון

נו, ובכל זאת: מה עם חצי הכוס הריקה?

"ב-OECD אמרו שצריך לחשוב על הפערים החברתיים, על ההשתתפות הנמוכה יחסית בכוח העבודה של החרדים ושל הערבים, מנועי הצמיחה העתידיים. כל השאלות שאנחנו מודעים להן ממילא. בנוסף, הם מדגישים שקידום הצמיחה מתחיל מאווירה המעודדת יוזמה, מה שקרוי doing business, וכאן יש לנו בעיה. אנחנו מדורגים מקום 30 בעולם בעשיית עסקים, אבל עם פיזור עצום בין התחומים הנמדדים. בחלק מהפרמטרים אנחנו מדורגים כמעט באותה רמה כמו המדינה האפריקאית קמרון: רישום, קרקע, תכנון ובנייה או יישוב סכסוכים".

הבעיות בבנייה כבר מקבלות התייחסות ברפורמה בתכנון ובבנייה. אתה מדבר על רפורמה גם בתחום של יישוב סכסוכים - כלומר, עבודת בתי המשפט בישראל?

"חייבים. אנחנו כבר עובדים עם משרד המשפטים על איך להכניס מדדים ותמריצים למערכת המשפט".

כבר הכניסו תמריצים לזירוז טיפול בתיקים, ומה שקיבלנו הוא שופטים שלוחצים לסגור תיק בפשרות של שני הצדדים.

"השאלה היא מה הם התמריצים, ואנחנו חושבים על תמריצים של זמן, ודאות ועלות - לרבות מדידה אם הפסיקה היתה איכותית, במושגים כגון כמות הערעורים המתקבלת. מה שחשוב מאוד, עם זאת, הוא הוודאות. בבריטניה, לדוגמה, כשמגיעים לאכוף חוזה בבית המשפט, יש ודאות כמעט מוחלטת: החוזה ייאכף, נקודה. בישראל, לעומת זאת, יש לשופטים נטייה להיכנס לפרשנות לחוזה, ואז הוודאות שלך לגבי אכיפת החוזה יורדת מאוד. אי הוודאות היא בעיה, מה עוד שכשיש אי ודאות יש גם יותר תביעות - כי לא ברור מראש מי ינצח ומי יפסיד.

"בעיה דומה, אגב, יש במערכת המיסוי שלנו, שהיא מסובכת מאוד להבנה, וקשה להגיע בה לעקביות ולוודאות. גם זה מחייב פתרון".

איך פותרים את זה?

"בדרך של פישוט, ואפילו של כתיבה מחדש של פקודת המס".

אלא שכתיבת פקודת מס הכנסה מחדש היא רק תחילת העבודה בעבור קנדל. ידיו מלאות משימות: תוכנית לתמרץ גופים מוסדיים להשקיע בהון סיכון ישראלי, רפורמה בדרך עבודתם של בתי המשפט בישראל, תוכנית לעצירה של בריחת המוחות מהאקדמיה הישראלית, ניסיון לקדם את בנק הדואר כבנק שיעניק הלוואות למעוטי יכולת, קידום מוצרים פיננסיים חדשים, וגם יוזמות לעידוד רכישת השכלה בידי חרדים. חלק גדול מהעבודה הזו דורש ממנו להשתפשף בתחומים שבהם לא עסק בעבר. לאור כל זה, לא מפליא לגלות כי בתחום שבו הוא מבין הכי טוב - השווקים הפיננסיים - הוא מלא הצעות כרימון.

לאור המשבר הפיננסי, מה דעתך על ועדת בכר? האם הוועדה נכשלה?

"נהפוך הוא. מטרת הוועדה היתה להקטין את הריכוזיות של הבנקים, גם בכך שהיא פיזרה את מוקדי קבלת החלטות ההשקעה שעד אז היו מרוכזים רק בבנקים, וגם בכך שהיא מנעה מהבנקים לפעול בכל תחומי שוק ההון בו זמנית. את שתי המטרות הוועדה השיגה, וטוב שכך. למעשה, גם הבנקים יצאו נשכרים, כי ריבוי התחומים פשוט עצר את ההתפתחות שלהם. הבנקים הגיעו למצב שבו פיתוח של מוצר בתחום אחד תמיד נגד למוצר כלשהו בתחום אחר שלהם, ולכן זה היה מהלך נכון לעשות. עובדה, המהלך הצליח, והתפתח כאן שוק אשראי חוץ בנקאי".

שוק חוץ בנקאי, שספג הפסדים כבדים במשבר האחרון.

"זהו, שהיה דבר נוסף שוועדת בכר דיברה עליו ולא מימשה, והוא הסברה וחינוך פיננסי. בעקבות ועדת בכר, האזרח נהפך לאחראי הרבה יותר על החיסכון הפנסיוני שלו, ויש לו הרבה יותר אפשרויות בחירה והרבה יותר החלטות לקבל. אלא שרמת המוכנות של האזרח הישראלי לקבל החלטות פיננסיות היא נמוכה. צריך לדאוג שהידע הפיננסי של האזרחים יגדל".

האם ראית את בעיית הידע הפיננסי משפיעה לרעה במשבר האחרון?

"אין ספק שרמת הפאניקה של האזרח האמריקאי במשבר האחרון היתה קטנה יותר, וזה על אף שמצבו של החוסך האמריקאי היה טוב פחות מזה של החוסך הישראלי".

היתה כאן פאניקת יתר?

"היתה פאניקת יתר של הציבור, וצריך לטפל בזה. צריך לגרום לאנשים להבין עד כמה הם אינם מבינים דבר".

בין שאר תפקידיו, קנדל עומד בראש ועדה ציבורית המייעצת למפקח על שוק ההון במשרד האוצר, ידין ענתבי, בנוגע למעבר למודל הצ'יליאני. משמע, מודל של מסלולי חיסכון לפנסיה המותאמים לגיל החוסך (ובהכרח, לסיכון שלו). קנדל תומך במודל הזה ואומר שמי שאינו מבין בפיננסים, מוטב לצמצם מראש את אפשרויות הבחירה שלו, כדי להקטין את הסיכון שהוא יבצע בחירות שגויות.

הוא ממשיך עם הגישה הפטרנליסטית הזו, וממליץ לחדול מלפרסם תשואות של חיסכון פנסיוני אחת לחודש. די לחוסכים, הוא קובע, בפרסום התשואות אחת לשנה בלבד. באותה נשימה הוא מציע גם לאסור על ניידות - כלומר, לא לאפשר לחוסכים לעבור בין קרן פנסיה אחת לאחרת מדי חודש, אלא להגביל את המעבר לפעם בשנה. "בכל מקרה", הוא קובע, "רק אחוז זעיר מהחוסכים עוברים, ובגלל האחוז הקטן הזה קרנות הפנסיה נאלצות להחזיק עודפי מזומנים גדולים כל הזמן, והן גם עוברות לנהל את תיק ההשקעות בראייה חודשית - לא לפגר בתשואה באף חודש, כדי לא לגרום לעזיבת חוסכים באותו חודש - במקום בראייה ארוכת טווח. התוצאה כיום היא שמיעוט החוסכים שמניידים את החיסכון שלהם, פוגעים בחיסכון של כולם. זה ממש הזנב שמכשכש בכלב".

ואם נדמה למישהו שלקנדל יש דעה רעה על החוסך הישראלי, חכו עד שתשמעו את דעתו על יועצי ההשקעות ועל מנהלי ההשקעות הישראלים. יועצי ההשקעות בבנקים, הוא קובע, אינם מקצועיים דיים וגם אין להם מספיק ידע כדי להעניק ייעוץ פנסיוני אמיתי. חייבים, לכן, להסתמך על מערכות ייעוץ מרכזיות, והיועצים בסניפים מקבלים החלטות על פיהן.

מערכת הפנסיה הישראלית, הוא ממשיך וקובע, היא מונעת שיווק - במקום להיות מונעת מטובת הלקוח. "התעשייה כיום היא מונעת מוצר", הוא אומר. "אתה נכנס לסניף הבנק, ושם רוצים לדחוף לך את המוצר. בתי ההשקעות מפרסמים את עצמם בעזרת התשואה של החודש האחרון. אתה נכנס לשם ומגלה מאות עובדים שעוסקים בשימור ובשיווק, ומעט מאוד עובדים בניהול ההשקעות ובתפעול. זאת נהפכה לתעשייה של שיווק, ולכן צריך להגביל את התחרות בתחום".

הגבלת התחרות כוללת הגבלות על ניידות החיסכון הפנסיוני ועל פרסום התשואות. היא כוללת גם הצעה של קנדל כי התשואות של כל אפיקי החיסכון הפנסיוני יפורסמו בהשוואה למדדי השוק - כלומר, המנהלים ידווחו איזו תשואה עודפת הם הצליחו להשיג לחוסכים שלהם. כל התמרוץ של מנהלי ההשקעות יתבצע על בסיס התשואה העודפת בלבד. גם דמי הניהול וגם השכר של העובדים ייגזרו מהיכולת שלהם להניב תשואות טובות יותר מהשוק.

"צריך לעודד את ועדות ההשקעה ואת המנהלים להתמקד בחיסכון לטווח הארוך. בהתאם, הבונוס לעובדים בסוף השנה יהיה על בסיס ביצועי קרן הפנסיה לאורך שנים. אותו דבר יהיה בדמי הניהול: החוסכים יתחלקו עם המנהלים ברווח העודף שהם השיגו לאורך שנים. אני, כחוסך, מוכן לשלם למנהל ההשקעות שלי גם 20% מהרווח העודף שהוא הניב לי במשך שנים, אבל אין לי כל סיבה לשלם לו מראש 2% מהתיק כולו כפי שהמצב כיום".

ואם נחזור לתחילת השיחה, האם תמריץ כזה ימנע את המשבר הבא?

"הוא יכול בוודאי למזער ולהרחיק אותו. זאת המטרה".

"המושג פריפריה כאן הוא מגוחך"

המועצה הלאומית לכלכלה יושבת במשרד ראש הממשלה, מכיוון שהיא אמורה לסייע לראש הממשלה לקבל החלטות כלכליות אסטרטגיות נכונות. עם זאת, נשאלת השאלה מה תעשה המועצה במקרה שבו לראש הממשלה יש כבר דעה קבועה מראש ולאו דווקא דעה "נכונה". האם המועצה מסוגלת לשמור על עצמאותה במצב כזה?

זו אינה שאלה תיאורטית. כיום שוררת מחלוקת כלכלית עזה בין משרד ראש הממשלה לבין משרד האוצר, בנוגע לאחת ההחלטות הכלכליות החשובות של העשור הקרוב: האם להשקיע 50 מיליארד שקל נוספים בפיתוח תשתיות התחבורה והרכבת ברחבי ישראל, לרבות בהנחת מסילת רכבת לאילת. משרד ראש הממשלה הוא תומך נלהב ברעיון, והוא רואה בתשתית התחבורה כלי לפיתוח הפריפריה. משרד האוצר, לעומת זאת, מתנגד בתוקף וטוען כי מדובר בבזבוז של 50 מיליארד שקל שיכולים להיות מושקעים בהפרחת החינוך, הבריאות או איכות החיים בפריפריה - שלושה גורמים המשפיעים על התפתחות האזור הרבה יותר מהנחת מסילת רכבת לשם.

מהי עמדתה של המועצה הלאומית לכלכלה? "ה-OECD העיר לנו שאנחנו לא משקיעים מספיק בתשתית תחבורה, ופה אני שותף לעמדת ראש הממשלה - ולא מפני שזאת העמדה שלו - כי המושג פריפריה כאן הוא מגוחך", אומר יוג'ין קנדל. "לא יכול להיות שעיר המרוחקת 70 ק"מ מהמרכז המטרופוליני מרגישה שהיא מרוחקת ממנה שנות אור".

יש לא מעט כלכלנים, אפילו מהמחלקה שלך, שטוענים כי רכבות בישראל הן בזבוז, שהן ייסעו ריקות, ועדיף פי כמה להשקיע בחינוך.

"צריך להסתכל על פוטנציאל ההתפתחות העתידי של הרכבות בישראל, ושווה להסתכל גם על אירופה. על אף שאירופה הרבה יותר מפותחת מישראל מבחינת רכבות, היא ממשיכה להשקיע בתשתית הרכבת. לא למדנו עדיין את שאלת קו הרכבת לאילת, אבל נראה לי שקביעה נחרצת שלא צריך רכבות היא לא נכונה. איך נשכנע מורים טובים לעבור לגור בפריפריה, אם לא יהיו כבישים טובים לשם?"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#