"חברות התרופות עושות דברים לא כל כך אתיים. זה הטריד אותי, אבל כנראה שתאוות הבצע היתה חזקה יותר" - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"חברות התרופות עושות דברים לא כל כך אתיים. זה הטריד אותי, אבל כנראה שתאוות הבצע היתה חזקה יותר"

מורי ארקין חושב שלא היה לו מספיק חזון, אבל ממכירת השליטה באגיס הוא כבר קיבל חצי מיליארד דולר ■ הוא לא מבין כלום בעסקי התקשורת, אבל על ההשקעה בבזק הוא הרוויח 400 מיליון שקל ■ ראיון עם איש עסקים שיצא עשיר יותר מהמשבר

תגובות

"אני נרקומן של חדשות טובות. יש לי נטייה קלה לדיכאון. אני צריך כל בוקר איזו חדשה טובה שתעודד אותי", מעיד על עצמו מורי ארקין, לשעבר בעל השליטה בחברת אגיס וכיום מבעלי השליטה בחברת בזק.

ארקין, 57, לא יכול להתלונן על שיבושים באספקה הסדירה של חדשות טובות. לפני שבועיים מכרה קבוצת סבן-אייפקס-ארקין 3.6% ממניות בזק במחיר השווה לשיאה של המניה בחמש השנים האחרונות - והגדילה את רווחיה על אחת ההשקעות הטובות בבורסה בשנים האחרונות. ארקין הוא כנראה אחד מאנשי העסקים הבודדים בישראל שיצא מהמשבר הפיננסי עשיר משהיה בתחילתו.

יש מידה של צדק פואטי בכך שהאיש שחצה את המשבר הקשה ביותר ב-80 השנים האחרונות באורח כה מרשים הוא דווקא דמות כה חריגה בעולם העסקים וכה רחוקה מהסטריאוטיפ של איש העסקים הממוקד בעצמו ובעסקיו גם כשהוא עושה מחווה אופנתית, ובדרך כלל מיוחצנת, של עזרה לקהילה.

ארקין ידוע מזמן בשוק ההון כבעל חוש עיתוי מחודד בכל הקשור ברכישה ובעיקר במכירה של השקעות. ארקין ידוע גם כמי שמכיר את מערכת הבריאות על בוריה ומסוגל להצביע על חולייה בישראל ובעולם, ואולם מעטים יודעים כי הוא בראש ובראשונה איש רנסנס - בעודו מפתח תרסיס חדשני לטיפול באלרגיות, הוא פירסם מאמר על יצירתו של הפסל מיכלאנג'לו באחד מעתוני המחקר הבולטים בעולם, והוציא דיסק של שירי רחל שאותם הלחין בעצמו.

עוד על מורי ארקין:

>> "ואז עליתי על משהו - בפסל הזה הוחלפו הזהויות"

>> מסקנות ממלחמת יום כיפור

>> הכסף בהפועל רמת גן, הלב עם בני סכנין

>> מלחין שירים של רחל >> "כמו היחס של הבדואי לגמל - כך אני מתפרנס מהפרמה"

איש העסקים הממוצע גם לא נוטה, כפי שעושה ארקין, לצחוק על עצמו ועל חולשותיו - לדוגמה, על ההיפוכונדריה שלו - ולהודות ללא בושה שמצפונו האנין נכנע מדי פעם לתאוות הבצע.

ארקין מנתח את מוטיב הגאווה בשירת רחל, ובו זמנית עוקב אחר מסך הבורסה ורוכש את מניותיה של אחת מחברות הביוטק ("אני יודע שאין לה שם טוב, אבל מה לעשות, נראה לי שהתרופה שלה עובדת"), מספר על המחקר השני שלו הנוגע לדמויות המלאכים בפסליו של מיכלאנג'לו - ועדיין מכנה את עצמו "עצלן גדול".

ההשקעה המוצלחת בבזק, שאותה מממשים כיום בהדרגה ארקין ושותפיו, החלה זמן קצר לאחר שבמארס 2005 מכר את מפעל חייו, חברת התרופות אגיס, לחברת פריגו לפי שווי של 851 מיליון דולר, וזאת לאחר שמכר בהזדמנויות קודמות מניות אגיס בתמורה ל-153 מיליון דולר. תמורת מכירת חלקו באגיס לפריגו, גרף ארקין 335 מיליון דולר שהתחלקו שווה בשווה בין תשלום במזומן של 186 מיליון דולר להקצאה של 10.5% ממניות פריגו.

כיום, לאחר שמכר כשליש ממניות פריגו שהוקצו לו תמורת 110 מיליון דולר, מחזיק ארקין ב-7.2% ממניותיה של פריגו בשווי של 235 מיליון דולר, כך ששווי התמורה הכוללת שקיבל ממכירת השליטה באגיס הגיע ל-530 מיליון דולר.

בתור עצלן, מה אתה עושה כיום?

"האמת היא שאני לא עושה כל כך הרבה. איכשהו התמזל מזלי וכל ההשקעות עולות יפה בלעדי - ובאופן מוזר, סך הנכסים שלי כיום גבוה יותר מאשר לפני המשבר. המצחיק הוא שהרווחתי הרבה יותר כסף מאז שמכרתי את אגיס מאשר לפני שמכרתי אותה. קל לי יותר לדבר על הדברים שאני לא עושה. אני לא עושה דבר בבזק, וזו היתה השקעה פנומנלית.

"במונחים יחסיים, כלומר באחוזים מגובה ההשקעה, זו היתה השקעה טובה יותר מההשקעה באגיס. הרווחתי 400 מיליון שקל. אני לא מבין בעסקי התקשורת - אבל השותפים טובים מאוד, ההנהלה פנטסטית והיו"ר שלמה רודב הוא באמת משהו. גם פריגו בסדר גמור ועולה יפה מאוד. כיום אני רק דירקטור בפריגו, אבל הם מסתדרים מצוין בלעדי, ולהערכתי יסתדרו עוד יותר טוב בשנים הקרובות".

אחרי 37 שנה בעסקים, אתה בוודאי יודע מהו הכישרון המרכזי שלך.

"אני יכול לומר לך בקלות רבה יותר במה אני לא מוכשר. חלק מהמזל שלי היה היכולת לזהות במה אני לא טוב, ולקחת אנשים טובים שיעזרו לי בדברים שקשורים לניהול היום-יומי של העסק, כמו בצד הלוגיסטי ובהנהלת כספים. היה לי מזל שהיו לצדי אנשים כמו גיל ביאנקו ואחר כך רפי לבל שחיפו עלי, על חוסר העניין שלי בתחומים אלה.

"בשלב מסוים הגעתי למסקנה שאני צריך להשאיר את הניהול למנכ"ל מקצועי שיאפשר לי להתרכז בצד האסטרטגי או במחקר ובפיתוח. אני מניח שאני מנכ"ל שהוא סמנכ"ל מתוסכל למחקר ולפיתוח. התמודדות אינטלקטואלית במחקר ובפיתוח שיש לה תוצאה מעשית ריגשה אותי מאוד והפניתי לה תשומת לב רבה. מנכ"ל בעל מעורבות גבוהה במחקר ובפיתוח, שמזניח תחומים שדורשים ניהול יום-יומי קפדני - כמו הנהלת כספים או לוגיסטיקה - הוא שילוב בעל פוטנציאל מסוכן".

לארקין יש שלושה ילדים: ניר, 24 ("בחור מוכשר מאוד, שנכנס לדירקטוריון של חברת אקסלנז"), איתי, 21 ("שוער המשנה של הפועל רמת גן"), וקרן, 12.5. "אין לי בדל של רצון או שאיפה משלי שהם ייכנסו לעסקים, אלא אם זה מעניין אותם. אני לא חושב שזה עומד בראש סדר העדיפויות או שזה טעם החיים.

"הדור הזה נמצא במצב מעניין מאוד, כי הוא כבר לא זקוק לכסף כדי להשיג נוחות בחיים. את זה כבר יש לו עכשיו. הוא צריך לתת לעצמו סיבה אמיתית לכך שהוא פונה לעסקים".

אבל גם אתה יכולת לצאת לפנסיה בגיל 35, ובכל זאת המשכת לעבוד.

"נכון, עסקים הם לא בלתי מעניינים. תמיד חשבתי שפעילות עסקית אינה מספיקה והתמקדות בה מצרה את האופקים, אבל בעסקים יש הרפתקאות, אתגרים אינטלקטואליים ותחושה של מסע כשאתה פוגש דברים חדשים. אני חושב שאנשי עסקים מצליחים מגלים תמיד משהו, תובנה, הברקה אינטלקטואלית, פוטנציאל שאנשים אחרים מסתכלים עליו ולא רואים אותו. לזה צריך להוסיף תעוזה ונכונות לקחת סיכונים. זה לא דבר בלתי מעניין".

מנכ"ל בן 19

ארקין עשה את הונו מעסקי התרופות, שאליהם נקלע בנסיבות טרגיות ובניגוד למהלך החיים שתיכנן. בראשית שנות ה-70 נפטר אביו ממחלה קשה. ארקין היה אז חייל בשירות סדיר, ונקרא להציל את אגיס - עסק של כמה מיליוני דולרים בודדים, שעסק ביבוא תרופות ובייצוג של חברות תרופות אירופיות בישראל. ארקין רכש את החליפה הראשונה בחייו ונסע לאירופה, לשכנע את חברות הענק שלא לנתק את הקשר עם העסק הקטן שהקים אביו.

מה חשבת כילד בן 19 שנוסע מיד אחרי מות אביו לגרמניה ומשכנע חברות להשאיר את הזיכיון להפצת מוצריהן בידיו של אדם צעיר, חסר ניסיון והשכלה מקצועית בתחום התרופות?

"חשבתי שזה לא יצליח וניסיתי למכור את העסק. למזלי, ההצעות היו נמוכות מאוד. אני זוכר שההצעה הרצינית ביותר היתה מקונצרן תיעוש של בנק הפועלים. הם הציעו סכום של 1.5 מיליון לירות ישראליות ב-1973. במונחים של היום זה 7 מיליון שקל. זה נראה לי אפעס מעט. עד שהתנהל המשא ומתן, החזקתי כבר איכשהו במושכות וראיתי שלא מדובר בהנדסת טילים ושאפשר להסתדר עם זה.

"לחבר'ה מתיעוש היה גם הסבר לכך שהם מציעים סכום כה נמוך. הם אמרו, 'הנכס העיקרי שלך הוא סוכנויות שלא מובטחות לאיש, ודאי שלא לך, אז בעצם אין מה למכור - ותגיד תודה גם על ה-1.5 מיליון לירות'. אם היו מציעים לי 10 מיליון לירות, אולי הייתי מתפתה, אבל לפעמים צריך מזל. הרוכשים הפוטנציאלים היו חמדנים יותר מדי".

ומה גרם לחברות הזרות להשתכנע?

"אני מניח שהייתי ילד די עירני וקלטתי מהר. סוכם שכדי לא לנשל את המשפחה לגמרי מהעסק, הם ייתנו לי חצי שנה למצוא שותף שיהיה מעין מבוגר אחראי. אחרי חצי שנה הם השתכנעו שאני מסוגל לנהל את העסק. זה היה עסק פשוט למדי, וכשקיבלתי אותו עבדו בו להערכתי 20 איש".

היתה איזו נקודה בזמן שבה חשבת שאגיס תלך בכיוון של טבע ותיהפך לחברה גדולה?

"לא, זה משהו של אלי הורביץ הגדול, יו"ר טבע. אני לא חשבתי שאני עד כדי כך מוכשר לעשות את זה. תמיד חשבתי במונחים של נישות בשוק העולמי. לפני 30 וכמה שנה, כשעוד הייתי יבואן קטן, נפגשתי עם הורביץ. אני בטוח שהוא לא זוכר את זה. הוא אמר לי שיש לו מנהל במשרה מלאה שעוסק בענייני אסטרטגיה. זה היה לפני כל ההשקעות הבינלאומיות של טבע. שאלתי את עצמי: 'מנהל במשרה מלאה לעניינים אסטרטגיים? מה הוא עושה מהבוקר עד הערב?' - להורביץ היה את החזון הזה ולי לא היה. תמיד חשבתי במושגים של נישה ועוד נישה ואולי לחבר שתי נישות, אבל חזון כזה של מובילות עולמית - בשביל זה צריך להיות אלי הורביץ".

ובכל זאת, ירשת מאבא שלך עסק קטן מאוד ומכרת עסק גדול מאוד. מה היה היקף העסק שקיבלת מאבא שלך?

"זה היה עסק עסק קטן בן כמה מיליוני דולרים בודדים של יבוא לשוק המקומי. בתחילה היתה מחשבה לעבור מיבוא לייצור. עברתי כמה שלבים בחיי. כשהייתי יבואן, משאת הנפש של כל יבואן היתה ליהפך ליצרן - כי יבואן רק מעביר סחורה ממקום למקום, בעוד יצרן תורם למדינה, מעסיק כוח אדם ומכניס מטבע זר.

"כשנהפכתי ליצרן, רציתי להיות יצואן ולא להסתפק ברכישת ידע מחברות זרות כדי לייצר את המוצרים שלהן בישראל. כשהייתי יצרן תרופות, רציתי להיות יצרן של חומרי גלם כי זה נראה לי ראשוני יותר, ואז הדבר שהכי רציתי לעשות היה לפתח משהו חדש. תחשוב איזה סיפוק יש לאדם כמו הורביץ מפני שהתרופה קופקסון של טבע מטפלת במאות אלפי חולים בטרשת נפוצה. במסע האחרון לפני התחנה הסופית, בשנים האחרונות של הקריירה, אני מנסה להגיע לזה".

אבל את המעבר אתה עשית. אביך לא היה תעשיין.

"אבל הוא עשה את הדבר החשוב ביותר. לקשור קשרים עם חברות בחו"ל, וליהפך לשכיר ששובר את קופות הפיצויים שלו ומשקיע את הכסף בעסק חדש. אני לא יודע אם הייתי עושה את זה".

לך אין את האופי לעשות את זה?

"אין לי את האופי הזה. הוא עשה את הדברים הגדולים האלה - ואידך זיל גמור. מכיוון שחצי המיליון הראשון כבר נעשה, כל יתר הדברים היו אידך זיל גמור".

רוב אנשי העסקים המצליחים עושים אותו הדבר 20 שעות ביממה במשך 40 שנה. אתה תמיד עשית דברים נוספים. חיפשת הרפתקות אינטלקטואליות, וחששת שתחמיץ משהו אם תקדיש את כל זמנך לעסקים. אם היית ממוקד רק בעסקים, אגיס היתה חברה גדולה פי כמה וכמה?

"יכול להיות. אני לא יודע מה להגיד לך. אני חייב לומר שחלק מאנשי העסקים הם לא אנשים מעניינים כל כך. האופי הממכר של העסקים גורם להם להתמסרות טוטאלית והופך אותם לאנשים בלתי מעניינים מבחינה אינטלקטואלית, חלקם צרי אופקים עם איזו רוחניות אופנתית בגרוש.

"אני לא אומר שמות מפני שאני לא אוהב להעליב אנשים, זה לא חלק מהאופי שלי, אבל בוא נודה בזה - כל ההשתטחות על קברי צדיקים, מה זה? זו רוחניות בגרוש שמאפיינת אנשי עסקים בגלל העובדה שהם מכורים ליצר העיקרי, שהוא לעשות עוד כסף".

מה איפשר לך לא להתמכר ולעשות דברים נוספים?

"לא יודע. אולי זה פגם אישיותי. לא נועדתי להיות איש עסקים. היתה אמורה להיות לי קריירה כפסיכולוג או בתחום כלשהו במדעי הרוח. נכנסתי לעסקים בגיל צעיר כי אבי נפטר - וכל הזמן היתה תחושה של החמצה, של צורך לפצות, של משהו חסר - של קוטב אחד באישיות שאינו מסופק ושצריך למצוא דרך לבטא אותו באיזשהו אופן. תמיד חיפשתי את זה באופן מודע. גם באוניברסיטה, כשלמדתי פילוסופיה של המדעים לצד לימודי פסיכולוגיה, תמיד חיפשתי את הקוטב השני לעיסוק שלי. למה הייתי צריך את זה? אני לא יודע לענות, אבל תמיד הרגשתי שאם לא קראתי ספר, בגדתי בייעוד פנימי.

"ייתכן שאם היתה לי בת זוג מסוג אחר הייתי נותן להתמכרות לגרוף אותי, אבל יש לי אשה טובה, מאוד לא חומרנית, שכל הזמן הזכירה לי שיש את הקוטב השני, שיש תחומים אחרים, ועזרה לי לפתח אותם. לדוגמה, המחקר על מיכלאנג'לו וגם התקליט משירי רחל לא היו יוצאים לפועל אלמלא היא דחפה ועזרה. היא פסיכולוגית קלינית שלא עובדת בתחום אלא מנהלת בית ספר לפיסול, אבל סיימה בהצטיינות יתרה לימודים לתואר שני בפסיכולוגיה".

היה לך קשה מצפונית לעבוד בענף התרופות?

"העסק של תרופות מקוריות מורכב. מצד אחד, האנושות זקוקה לתרופות מקוריות ולחברות שעוסקות בפיתוחן. יש תרופות שממש מצילות ומאריכות חיים, ושאלמלא רצון החברות להרוויח לא היו מפתחים אותן. מצד שני, החברות האלו עושות הרבה פעמים דברים לא כל כך אתיים בתהליך השיווק והמכירה. הן מנסות לטשטש תופעות לוואי ולהדגיש יתרונות סרק, לערוך מחקרים לא השוואתיים בין התרופה החדשה לתרופה מהדור הקודם, כדי לא להסגיר את העובדה שההבדל ביניהן אינו משמעותי. דווקא בתחום הגנרי הכל יותר פשוט ונקי. בשנים שבהן שיווקתי תרופות מקוריות נתקלתי יותר בבעיות מצפון".

זה דבר שהעסיק אותך?

"זה העסיק והטריד אותי, אבל כנראה שתאוות הבצע היתה חזקה יותר. נהגתי כמו כל שאר המתחרים. אני מודה גם בדיעבד שהעבודה הזו בעייתית מבחינה מוסרית. מבחינה אחרת אני לא יודע להחליט אם זה רע בל יגונה או בלתי נמנע, יכול להיות שזה רע מובנה בתעשייה. בשנים האחרונות המצב משתפר. הביקורת הציבורית התהדקה והחברות קיבלו על עצמן קודים אתיים".

השאלה היא אם כל המבנה הלא אתי של התעשייה לא מונע גם מהרצון לייצר תשואות על ההון.

"נכון, אבל עדיין יש לנו את 'היד הנעלמה'. אתה צריך את התשואות הגבוהות כדי להצדיק את הסיכונים הגבוהים. גם האופה לא אופה כדי להשביע את הרעב.

"מה שמאזן את מערכת הבריאות בעולם הוא שמול החברות הגדולות עומדים כיום גופים ציבוריים גדולים יותר, חברות גדולות לביטוח רפואי, שמנסות להעמיד מול חברת התרופות לא את הרופא הבודד אלא גופים יותר חזקים - כמו ועדות תרופות, ועדות סל תרופות, כדי להגיע להחלטות רציונליות יותר".

סביר להניח שגם בתוך הגופים האלה יש כשלים שגורמים לכך שלפעמים מתקבלות החלטות על תרופות שאינן בהכרח הטובות והנחוצות ביותר.

"נכון, אבל ככל שמעמידים מול חברות התרופות גופים ציבוריים גדולים וחזקים יותר, כך יחסי הכוחות מתאזנים. גם בארה"ב רוצים ללכת בכיוון הזה. המקום שבו הדברים טובים מאוד הוא בישראל. הרפואה ברמה גבוהה, תוחלת החיים גבוהה, וההוצאה על בריאות ודאי לא דומה לארה"ב, אלא לאירופה.

"ספציפית, לגבי תרופות, תהליך ההחלטה בישראל לגבי רכש וכניסת תרופות לסל הוא ממוסד וציבורי. יש ארבע קופות שיכולות לתמרן בתוך התהליך. זה תהליך יעיל מאוד שמתבטא בעובדה שעלות תרופות לנפש היא 140 דולר לשנה בישראל לעומת 1,000 דולר לנפש לשנה בארה"ב, והם לא חיים שם יותר טוב או יותר זמן".

אם ראש הממשלה היה מציע לך להיות שר הבריאות, היית שוקל את המינוי?

"נולדתי בלי גן ציבורי. כשהייתי בתוך הענף, גם אני צווחתי ככרוכיה כנגד כל הוועדות האלה, שמצמצמות את הצריכה ומגבילות את היכולת לעשות רווח. אבל כשאני מסתכל על זה ומשווה את זה למדינות אחרות - המצב טוב".

אז צווחת מתוך המקום שבו היית. ידעת שזה כך, או שזה מילא אותך ולא היית מודע לכך?

"חצי חצי. אתה גם מודע לעובדה שאתה צריך לעשות את העבודה שלך, ובשלב מסוים אתה מתחיל להזדהות עם העניין כי אתה מעורב בו, ולכן זו לא תמיד היתה עבודה נעימה. אני גם מסיר את הכובע בפני האנשים שנמצאים בוועדות התרופות. הם צריכים לקבל החלטות שחושפות אותם ללחץ עצום, מפני שרוב התרופות שעולות כל כך הרבה כסף, ואמורות לטפל בחולים סופניים - הסיוע שלהן הוא בשוליים, בשבועות או בחודשים בודדים. הן עולות סכומי עתק שאף מדינה לא יכולה להרשות לעצמה. אבל החולה האינדיבידואלי שרופא אומר לו 'תשמע, זה יכול להציל אותך' - הוא לא מכיר או מתעניין בסטטיסטיקה".

כשהיינו אצלך לפני שנתיים היית במצב רוח גרוע יותר. כשנשאלת על הבעיות האתיות של התעשייה ועד כמה הן שונות מהבעיות בכל תעשייה, אמרת שהבעיות של שחיתות בתעשיית התרופות הן מעבר לזה.

"אני חושב שה'מעבר לזה' הוא שבתעשיית התרופות אתה מצפה שכללי המשחק יהיו אחרים. כשאתה מפרסם מכונית או קרם קוסמטי ומראה עור פנים של דוגמנית יפהפייה, אף אחד לא לוקח אותך ברצינות".

פרט לבחורות שקונות את הקרמים.

"גם שם, הבחורה שקונה את הקרם חיה על הסוגסטיה. היא הרי יודעת שהיא לא תהיה כזו יפה. חלק מהמשחק פה הוא שהצרכן קונה את האשליה ורוצה את ההילה שבאה עם המוצר, ולאו דווקא את התועלות הספציפיות שבו. הוא מבין שלא כל התועלות שמבטיחים לו הן אמיתיות.

"בתחום הרפואה, אתה מצפה שכל מה שיגידו לך יהיה אמת לאמיתה משום שמדובר בחיי אדם, בבריאות, בתקציבים גדולים. כששם יש דיסאינפורמציה, נותנים המון מידע אבל לא את המידע הרלוונטי. נמנעים מלעשות בדיוק את המחקר ההשוואתי שיענה על השאלה אם התרופה מהדור החדש, שעולה פי עשרה מהתרופה הגנרית מהדור הקודם, אכן טובה יותר ממנה.

"מממנים מחקרים של התרופה החדשה, ואז בסימפוזיונים שונים בכנסים רפואיים שונים כולם מדברים רק עליה, כי רק את המחקרים האלו מימנו. כך נוצרת מראית עין כאילו יש התקדמות ברפואה. השיפור העיקרי חל במקום שבו המבטחים הגדולים מעמידים את עצמם מול חברות התרופות, ולא את הרופא הבודד".

אם נסתכל על אתרי האינטרנט של חברות התרופות הגדולות ונחפש את ה"אני מאמין" שלהן, נמצא ברובן 200 מלה על אתיקה. זה בולשיט, לא?

"זו לא האמת לאמיתה, מפני שבתהליך השיווק צריך לעבור על חוקים. רק עכשיו נקנסה פייזר ב-2.3 מיליארד דולר. בדיעבד לא אהבתי את השנים שבהן עיקר פרנסתי היה משיווק תרופות מקוריות, כי הרבה פעמים ראינו שיש דיסאינפורמציה במידע שאנחנו שופכים על הרופאים".

אולי הדבר המטריד ביותר בהתחזקות של חברות התרופות הוא השפעתן על האקדמיה, בכך שהן משבשות אותה עד שעולם המחקר נהפך לחלק משמעותי מעולם השיווק?

"אני לא יודע אם זו כל התמונה. יש איזו תופעה שכתב עליה תומאס קון בספרו על המבנה של מהפכות מדעיות. הוא דיבר על מדע נורמלי שנמצא בתוך הפרדיגמה, התפישה המקובלת על ידי הקהילה המדעית בנקודת זמן מסוימת, ושם המחקר הוא לא פורץ דרך ולא יוצר תורות חדשות.

"בגלל המבנה שלהן, משום שהן כל כך גדולות, חברות התרופות פועלות בתוך הפרדיגמה. הן מפעילות מחקר שמבוסס על ידע קודם, על תיאוריות קיימות, על מודלים קיימים - כי אחרת קשה להניע מערכות של מאות ושל אלפי אנשים. לעומת זאת, במוסדות מחקר צצות המון חברות סטארט-אפ, חברות ביוטק, כתוצאה משיתוף שבין מוסדות מחקר ליזמים.

"חברות אלה מטפחות רעיונות מחוץ לפרדיגמה, וברגע שהמחקר מצליח, חברות התרופות הגדולות רוכשות רישיון לפתח אותו ולמסחר אותו. זאת אומרת שהחברות הגדולות זקוקות כיום גם לידע שנוצר מחוץ למסגרת שלהן - ומכירות בעובדה שרבות מפריצות הדרך נעשות במוסדות המחקר ובחברות הסטארט-אפ. ולכן הן משקיעות יותר מאמץ ביצירת מערכת יחסים פורה עמן".

האם המערכת הקפיטליסטית מקדמת באופן הטוב ביותר את ענף הרפואה והתרופות?

"אני סבור שכן. ההתחזקות של הגופים המבטחים גורמת לכך שקשה מאוד להצליח על ידי שיווק תרופות סרק. זה עדיין המאמץ העיקרי של חברות התרופות הגדולות, כי הן עובדות בתוך הפרדיגמה. הכי נוח לקחת את הפרדיגמה שיצרה תרופה מדור אחד, לערוך שיפור קטן בתוך הפרדיגמה - ולהציג פריצת דרך. לדוגמה, בתחום הפסיכיאטריה יש עשרות תרופות שאף אחת מהן לא יכולה להראות יתרון אמיתי על פרוזאק, התרופה הראשונה שהיתה מבוססת על מעכבי ספיגת סרוטונין בררניים (SSRI).

"מול זה עומדות ועדות הסל של הגופים המבטחים ואומרות 'אנחנו לא זקוקים לזה'. איפה חברות התרופות יעשו כסף? רק בפריצות דרך אמיתיות. שני התהליכים - מתן תמריץ לפיתוח תרופות חדשניות על ידי תשלום מחיר גבוה וביטול התמריץ לפתח תרופות סרק - ידחפו את ענף הרפואה קדימה".

אבל אמרת שמצבנו בישראל טוב יותר ושדווקא המעורבות הציבורית הגבוהה הופכת את מערכת הבריאות כאן לטובה יותר.

"זה פרדוקס גדול. בארה"ב יש את המערכת הכי גרועה מפני שיש כשל שוק בתחום התרופות. הדברים לא עובדים שם כמו בתחומים אחרים. יש לך מוצר חדש ומוצלח, למשל מרצדס. אני מוכר אותה לעשירון העליון ודורש עבורה 200 אלף דולר, נניח. אני עורך לעצמי את חישובי התשואה ומראה שאמקסם את הרווח אם אמכור רק לעשירון העליון במחיר גבוה. יש הסכמה ציבורית שלעשיר ולעני לא יהיה אותו סל צריכה. אף אחד לא בא בטענות על כך שאין לו מרצדס. הוא יסתפק בסובארו וכך בכל תחום אחר.

"המקום היחיד שבו אין הסכמה ציבורית על כך שעני צריך לקבל סל צריכה אחר הוא בתחום הרפואה. אולי גם בתחום החינוך, אבל בבריאות זה הכי בולט. כולם מצפים למרצדס. אתה לא יכול להגיד למישהו: "משתלם לי למכור את התרופה במחיר שאתה לא יכול להרשות לעצמך".

"אז יש שני דברים שבגללם צריך מערכת ציבורית. האחד, כדי להבטיח גישה לתרופות עבור כולם, אחרת יכולים לקרות דברים נוראים. הדבר השני, שפחות שמים אליו לב והוא בעיני החשוב ביותר, הוא שמערכת ציבורית מקטינה את המוטיבציה של חברות לפתח תרופות סרק כאילו היו מודל חדש של מכונית או סבון חדש. זאת מפני שיש סכנה שהתרופה לא תיכנס לסל או שתקבל דירוג נחות בהחזרים מחברת הביטוח".

אתה אומר שבארה"ב צריכת התרופות לנפש גבוהה יותר, תוחלת החיים קצרה יותר והשירות הרפואי לאזרח לא טוב יותר - ובכל זאת כשקם נשיא בארה"ב שמנסה ללכת בכיוון הזה, מתעוררת צעקה גדולה.

"מתנגדי הרפורמה מהלכים אימים כשהם מדברים על ועדות סל בריאות (death panel), אף על פי שברור שבארה"ב יקבלו בסופו של דבר את הכל. בבריטניה ובישראל יש ועדות סל בריאות חזקות ורציונליות מאוד. בוא נודה על האמת, כל התרופות לטיפול בסרטן עושות הרבה רעש אבל מחקרים מראים שהן מאריכות את חיי החולה בשבועות או בחודשים ספורים והמחיר שלהן אסטרונומי.

"האמריקאים בעצמם לא יודעים עד כמה הם דפוקים. הם לא יודעים שהם הפראיירים של העולם המערבי, כי הם מממנים את הפיתוח ואת הייצור של תעשיות התרופות והמכשור הרפואי של העולם כולו. אתה יודע מה הפער בין צריכת התרופות לנפש בישראל לבין צריכת התרופות בארה"ב? הפער הוא 1 ל-7. גם אם תתקן את זה לפערים בין כוח הקנייה לנפש בישראל ובארה"ב, אתה מגיע ליחסים מטורפים. הם לא חיים יותר מאתנו. הרפואה המונעת שלהם יותר גרועה מאצלנו, ואין להם את כל הדברים שמערכת בריאות ציבורית עושה טוב יותר מהמערכת הפרטית.

"ההוצאה שלהם על בריאות היא 16% מהתמ"ג ותגיע בתוך כמה שנים ל-20% מהתמ"ג, לעומת 10% בישראל. ההוצאה העודפת באה לידי ביטוי במחירי תרופות מטורפים ובשימוש בטכנולוגיות לא חשובות שלא מוסיפות דבר.

"הציבור לא תמיד מבין שההשקעה הגדולה בבריאות לא מתבטאת באיכות הרפואה אלא במחירים הגבוהים של השירותים הרפואיים ובשירותי סרק. הדבר השני הוא שלחוסר מזלו של נשיא ארה"ב ברק אובמה, עליו להפעיל את המדיניות הזאת בתקופה של גירעון שיא בתקציב, וזו מדיניות שתרחיב את הגירעון באמצעות הוצאה ציבורית נוספת, אז יש פה גם עיתוי לא מוצלח מבחינה היסטורית".

אבל אמרת שההוצאה לבריאות בארה"ב גבוהה, כלומר הבעיה אינה גובה ההוצאה אלא שהם לא עורכים שינוי מבני אמיתי, ופשוט שופכים כסף.

"נכון. דיברתי קודם על תרופות, אבל כללים דומים חלים על ציוד רפואי, למשל השיטה שבה רופאים ובתי חולים מקבלים פיצוי על פרוצדורות יקרות, דברים שלא קיימים בישראל. בכל העולם מקובלת שיטה פשוטה לאבחון ורק בארה"ב מעדיפים אנדוסקופיה. למה? כי הרופא ובית החולים מקבלים עליה מחברת הביטוח החזר שגובהו פי עשרה. זה לא קיים בישראל.

"האידיאל של מערכת בריאות מתבטא בדימוי של מטוס שבו שלוש מחלקות. המטוס מנחית את כל הנוסעים באותו יעד, אבל בין המחלקות הוא נותן למי ששילם יותר יתרונות של מה בכך וגובה מחיר יותר גבוה, מה שמאפשר לו לסבסד את השירות למחלת התיירים. אנחנו הכי קרובים למודל האידיאלי הזה, וארה"ב הכי רחוקה. המצב בישראל חותר לכך. השירותים הבסיסיים שניתנים לכל אדם הם שירותים טובים והיתרונות של מה בכך שניתנים לעשירים יותר מאפשרים לנהל את המערכת".

אבל אנחנו פונים לכיוון של ארה"ב? המערכת נהפכת ליותר ויותר פרטית?

"אנחנו מגדילים את הפער, אבל זה עדיין בגבול הסביר. זה בסדר לתת לחלק מהאוכלוסיה יתרונות של מה בכך, שמאפשרים למערכת לתת שירותים טובים גם לציבור הרחב בכסף שנוצר ממכירת שירותים לעשירים".

אנחנו עדיין בשלב שבו ההבדל בין הטיפול בסרטן שמקבל מולטי מיליונר לבין הטיפול שמקבל אדם מהיישוב הוא עניין של מה בכך?

"אולי ההגדרה של מה בכך היא קיצונית, אבל זה לא כצעקתה, כי רוב המקרים ששומעים עליהם בתקשורת הם קורעי לב מבחינה אנושית, אבל כשבודקים רציונלית רואים שאין הצדקה לשימוש בתרופות היקרות האלה".

לא דיברנו בהכרח על תרופות, אלא על ניתוחים למשל.

"בהשוואה למדינות אחרות, מצבנו לא רע. הפער בארה"ב גדול יותר, ויש מדינות כמו בריטניה שבהן המערכת הציבורית כל כך גרועה, שהיא לא יעילה לכולם. השיטה שלנו היא מודל בכלל לא רע. קל לראות את החסרונות, אבל לא ידוע לי על פתרונות טובים יותר במגבלות התקציביות".

ידעתי שהתחרות תחריף

ארקין מכר את אגיס במארס 2005, והיה מחויב לנהל במשך שלוש שנים את עסקי אגיס לשעבר בפריגו, למעט החלק של תרופות ללא מרשם רופא (OTC) של קליי פארק, שהיתה חברה בת בבעלותה המלאה של אגיס והוטמעה בעסקים המקבילים של פריגו. "זה הסתיים במארס 2008, ואז הסכמתי לשמש כיועץ לשנת מעבר נוספת - וכפי שאתם רואים, הן מסתדרות יפה".

פריגו אכן מסתדרת יפה, אבל כמה מעובדיה הישראליים של החברה החלו לחשוש באחרונה למקום עבודתם כשפריגו החלה בהליכים למכירת החברה הבת קרליין, שעוסקת בתחום הקוסמטיקה והטואלטיקה, ובמקביל הודיעה על העברה להודו של חלק מהפעילות לייצור חומרי גלם עבור תרופות. שתי הפעילויות מרוכזות בירוחם וברמת חובב, אזורים בעלי היצע מוגבל ממילא של מקומות עבודה.

איך אתה מרגיש בנוגע לכך שפריגו מוכרת את קרליין, חברת הקוסמטיקה שהקמת בירוחם, ומעבירה להודו חלק מהייצור של חומרי הגלם לתרופות?

"אלה החלטות כלכליות בלתי נמנעות, שהיו מתקבלות גם אם אני הייתי נשאר בשליטה. קרליין היתה קצת נטע זר. אגיס השתמשה בכמה טכנולוגיות קוסמטיות שלה שיש להן גם שימושים רפואיים. עם זאת, אין קשר בין קרליין לפריגו. סוג העסק והמנטליות של דוגמניות, פרסומות ותצוגות גדולות, הם לא התרבות הארגונית של חברת תרופות. לכן המכירה היתה עניין של זמן.

"לגבי ייצור חומרי גלם לתרופות בהודו - לא מדובר בהעברת כל העסקים, אלא בהעברת הייצור של חומרי גלם לתרופות מהמפעל הגרמני שלנו, שנהפך לסופר יקר, לאתר זול, ושימור המפעל ברמת חובב למוצרים מורכבים ומסובכים יותר, חלקם לתרופות נגד סרטן. הצעד הוא בלתי נמנע. טבע עושה את זה, כולם עושים את זה".

מה הביא אותך למסקנה שהגיעה השעה למכור את אגיס? האם זה היה קשור לתחושה שאתה רוצה לזוז לקוטב באישיות שלך שהרגשת שהחמצת כשעסקת בניהול פעיל של החברה?

"ההחלטה היתה מבוססת על ההנחה שהתחרות בתחום הגנרי תחריף ושיהיה תהליך בלתי נמנע של מיזוגים ורכישות שילווה בירידה ברווחיות של החברות. חשבתי שחברה שפועלת בתחומי נישה נוטלת סיכון גדול מדי כשהיא נשארת עצמאית. זאת מפני שלפעמים אתה פועל בנישה ויש לך מוצרים מעולים, אבל מספיק שעוד חברה או שתיים ייכנסו לאותה נישה כדי שהרווחיות תיפגע באורח אנוש. כשאתה חברה גדולה, מוצר אחד מפצה על אחר.

"בגדול קריאת המצב היתה נכונה. בדקתי את הביצועים של חברות גנריות בארבע השנים מאז שמכרנו את אגיס לפריגו. מיילן ירדה ב-20%, ווטסון הוסיפה 10% בלבד, פאר נפלה ב-50% כמעט, תרו צנחה ב-60% - ובאר הגדולה, שנחשבה למבריקה ביותר בענף, לא הצליחה לייצר דולר אחד של ערך לבעלי המניות שלה עד שנקנתה על ידי טבע בפרמיה של 30% - כך שאת הערך היחיד לבעלי המניות ייצרה באר כשנמכרה. כלומר התמונה שראינו אז לגבי השוק הגנרי היתה די נכונה, ומכירת אגיס לפריגו יצאה טוב למדי בגלל השילוב בין שתי החברות.

"אם בעלי המניות היו הולכים עם ההיגיון של העסקה עד הסוף ורוכשים את מניות פריגו בכל הכסף ממכירת אגיס - הם היו עושים 60% על ההשקעה, כלומר טוב יותר מכל החברות הגנריות הציבוריות למעט טבע שעשתה 70%, אבל היא יוצאת דופן כי היא החברה שמובילה את תהליך המיזוגים בענף, וגם בשל הרווחיות הגבוהה של קופקסון, שממסכת את הבעיות של הגנריקה הטהורה".

מאז שעברת מניהול עסקים לניהול השקעות, הדבר הגדול ביותר שעשית היה בזק?

"היו שתי ההשקעות שעלו יפה: פריגו שעלתה ב-60% - ומבחינתי עלתה ביותר, כי מימשתי במחירים יותר גבוהים; וההשקעה בבזק".

ההשקעה בבזק היתה במאי 2005, בסמוך למכירת אגיס. "חיים סבן ואייפקס חיפשו שותף ישראלי. לי היה כסף מזומן שלא ידעתי מה לעשות אתו, והשותפים היו כל כך רציניים, עם מומחיות בתחום התקשורת, אז אמרתי -'למה לא?' לא היתה מחשבה מעמיקה מצדי בהשקעה הזו. ידעתי שגם סבן וגם אייפקס נכנסים לזה לאחר שערכו בדיקת נאותות במשך שנה שלמה. בסופו של דבר זו היתה השקעה טובה יותר מכפי שהם חשבו".

התשואה הפנטסטית על ההשקעה בבזק מצליחה להשכיח מארקין את הימים הנוחים פחות בחברה ואת היחסים העכורים בנקודות מסוימות בין השותפים בגרעין השליטה. שנתיים לאחר שהשתתף ברכישת גרעין השליטה, ובלחץ רשות ניירות ערך, נחשפו פרשות של אי סדרים חשבונאיים והתנהלות לא תקינה בכל הנוגע להפרשות חשבונאיות לפחת ולדיווח על הקצאת אופציות למנכ"ל לשעבר יעקב גלברד. מנחם ענבר, אחד ממנהלי ההשקעות של ארקין פינה את מקומו כיו"ר ועדת הביקורת של בזק, ארקין פרש מהדירקטוריון ועל פי הערכות סבן ואייפקס הפעילו עליו לחץ למכור את מניותיו לשלמה נחמה, לשעבר יו"ר בנק הפועלים.

לא תמיד הסתדרת כל כך טוב עם שותפיך בבזק.

"אני הייתי שותף קטן וחסר הבנה בתחום. היתה תקופה שבה היו קצת בעיות אבל בסופו של דבר, אין לי יומרות להבין כמותם או להשתתף בניהול. הם ביקשו ממני להיות יו"ר אבל אני לא מבין בדברים שאין להם ריח של בית מרקחת או של בית חולים".

איך התרשמת מסבן?

"הוא טיפוס צבעוני לא מהוקצע, עם המון חכמת חיים עממית".

ארקין אינו עומד בהגדרה דומה. חכמת החיים שלו ואוצר המלים והדימויים שלו לא עוצבו ברחוב. הוא כנראה אחד האינטלקטואלים האמיתיים היחידים בקהילת העסקים. אסטרטגיית המימוש של ההשקעה תכלול כנראה הקטנה הדרגתית של גרעין השליטה עד לגודל של 25% עד 30% בשווי של 1.5 עד 1.8 מיליארד דולר.

לכאורה, ארקין יכול היה לחשוב על מכירת חלקו בשותפות לגורם חיצוני, אבל מכיוון שכמחצית מהרווחים שצברה שותפות סבן-אייפקס-ארקין מהשקעתה בבזק נבעו מדיווידנדים פטורים ממס, מכירת המניות לגורם חיצוני תיצור חבות מס גדולה ותחייב על כן את ארקין לדרוש מחיר גבוה ב-15% עד 20% עבור מניותיו בשותפות.

חיה פוליטית

"התכבדתי לממן את אירוע חלוקת הפרסים של תנועת 'יש גבול' על שם פרופ' ישעיהו לייבוביץ', ואני מאוד גאה בכך" מספר ארקין. "אפרופו הסיוע שלי לקבוצת הכדורגל של סכנין, אני מגיע למשחקי כדורגל בחו"ל ונראה לי שאם היו מודדים את היחס בין הדקות שאוהדים במגרשי כדורגל מעודדים את הקבוצה שלהם לבין הדקות שבהן שרים שירי שטנה לקבוצה השנייה, היו מגלים שבישראל היחס בין שטנה לתמיכה הוא הגבוה ביותר".

ישעיהו לייבוביץ' חזה את זה לפני 40 שנה כשדיבר על הכיבוש ועל תוצאותיו.

"הדברים קשורים, אבל קודם כל אני חושב שזו עובדה מעניינת. אני לא מדבר על שמחה לאיד תמימה, אלא על שירי שטנה קיבוציים. מאחלים לאבי נימני שיקבל סרטן ושהמטוס של הפועל יתרסק. אפשר היה לראות את זה בחגיגות הגביע של בית"ר. פה כבר אין יריבה, האוהדים יושבים ושרים שירי שטנה לערבים.

"האנרגיה האלימה שמזינה אותנו קיימת בכל מקום. יש לנו שיח אלים שנובע מהצורך לטפח את השטנה מול הערבים. יש כאן אפרטהייד, בוא נודה בזה. אנחנו רגישים מאוד אם פוליטיקאים זרים כמו ירג היידר או ז'אן-מארי לה פן משמיעים דברים אנטישמיים, אבל אצלנו שרי ממשלה מרשים לעצמם לומר בריש גלי דברים הרבה יותר גרועים. נהפכנו קהים לריח הגוף של עצמנו ואנחנו לא מבינים איזו צחנה יוצאת מאתנו".

כדרכו של ארקין, הוא מוצא תרופה מקורית לזרמים הלאומניים בפוליטיקה הישראלית שגורמים לו סלידה. "שוחחתי עם כמה אנשים על הקמת עמותה לצורך חיבור בית נוסף לתקווה, שיבטא את הרגשות הלאומיים של הערבים. חשבתי שתיווצר תחרות יפה של שירים ובסוף ייבחר משהו רגיש שמבטא באורח לא פולמוסי ולא מתלהם גם את הרגשות הערביים".

אפשר ללמוד מכך שאתה אופטימי בנוגע לאזור שבו אנחנו חיים?

"אני חושב שיש תקווה בכל מקום שבו יש רווחה כלכלית שזמינה לכולם באופן שווה ואין מצב של אפרטהייד רשמי או לא רשמי. אחד הדברים הנוראים בישראל הוא שהאפרטהייד נהפך לרשמי, שזה אומר בחינוך ובהעדפה מתקנת בחינוך".

אבל אנחנו מוקפים במיליארד מוסלמים שלא ברור אם בדור הזה או בדור הבא ייהנו משגשוג כלכלי.

"גם שם צריך למצוא דרך לגרום לכך שהשגשוג או הרווחה הכלכלית יגיעו אליהם, ואז גם לשם יבוא שינוי. אני לא מכיר דרכים אחרות פרט לחינוך, לצמיחה כלכלית ולצדק חברתי - שהוא אינטרס של כולם, לפחות במובן של נגישות לרווחה, לחינוך ולבריאות לכולם".

הגידול הדרמטי בפערי השוויון בישראל ובעולם כולו הוא לא דבר שמרחיק אותנו מכל הדברים האלה?

"כן, השאלה היא אם חלק מהסיבות לאי השוויון הרב לא קשורות לעובדה ששכבות שלמות באוכלוסיה, עשרות אחוזים שמודרים בעל כורחם או מרצונם החופשי מהחינוך הכללי ומחיי הכלכלה - כמו ערבים, חרדים וציבורים שהם לא ממש חרדים אבל הולכים אחרי מוסדות ש"ס.

"אני שואל את עצמי אם הקיטוב החמור נובע באמת מחולשת מעמד הביניים בישראל, או מכך שיש עשרות אחוזים מהאוכלוסיה במדינה שלא נטמעו במעגל החינוך והצמיחה הכלכלית שלה - חלקם בגלל היעדר השקעה כמו באוכלוסיה הערבית, וחלקם מפני שאם 30% מהילדים בני השש הם חרדים, אז ברור שאי השוויון רק יגדל".

במשבר הפיננסי הקודם, לפני שש שנים, קיצצו שרי האוצר בקצבאות לחרדים ואז גילו ששילמו על זה מחיר פוליטי. אז במשבר הנוכחי הגדילו את הגירעון, את הקצבאות לילדים ואת המס השולי ל-58%.

"הכניעה של שני הגושים לחרדים היא הפרת אמון ציבורית באופן הכי חמור. הם יודעים שהם עושים דבר נורא בכך שהם מטפחים את גידול הפרא של האוכלוסיה החרדית, שאימצה את ההשקפה הדתית שלפיה יראת שמים הולכת יחד עם יציאה ממעגל העבודה. אני חושב שגם בעיה זו תיפתר עם סיום הכיבוש, כאילו ששאלת עתיד השטחים וירושלים מצדיקה את הוויתור על כל ערך אחר. מרגע שהשאלה הזאת תרד מסדר היום, אולי הציבור לא יקבל בסלחנות את הכניעה הזו לציבור החרדי".

האם אתה שותף להערכה שישראל לא שונה מהותית מרוסיה, מתאילנד ומטורקיה במובן שיש בהן עשר משפחות ששולטות בכלכלה ומנווטות את השלטון?

"אני חושב שזו הגזמה. לי אין תחושה שכך הדברים עובדים - לא בבזק ולא בכל השנים שלי בתחום התרופות".

ובכל זאת אומרים שכל עוד יש קבוצה מסוימת של אנשים שמחזיקה בשלוש חברות הסלולר, מובטח שלא תהיה תחרות. אתה אחד מהם. אמנם אתה קטן ומשורשר ולא דומיננטי, אבל האם אתה שותף להערכה זו?

"ההשוואה לרוסיה מופרכת. אפשר להסתכל גם על הצד החיובי: העובדה שאפשר להעמיד ראש ממשלה לדין על שחיתות, ולהוריד ראש ממשלה מכהן ולא על דברים ענקיים - גם זה אומר משהו על עוצמת המערכת ועל הניקיון הבסיסי שלה. זה לא מובן מאליו בתאילנד או בטורקיה".

העובדה שכבר חמש שנים לא מצליחים להכניס מתחרים לשוק הסלולר, למשל על ידי מפעיל וירטואלי או הורדת דמי הקישוריות לאפס, מלמדת על קשר בין הון לשלטון.

"אני לא מתמצא".

אבל במספרים אתה מתמצא טוב למדי. האם זו היתה הצגה מניפולטיבית או שיש בה היגיון?

"צריך להשוות את המצב בישראל למה שקרה בעולם. אני חושב שגם בעולם חברות הסלולר מאוד רווחיות, אבל אני לא כל כך מתמצא. צריך לשאול את חיים סבן".

יש לנו הערכה די ברורה מה הוא יענה. אגב, אתה יכול לראות את זה במבנה ההון של החברות האלה. הן מתממנות באמצעות אשראי של 5 מיליארד שקל ואפס הון עצמי. ובכל זאת, התשואה על האג"ח שלהן נמוכה מאוד. כנראה שברור למי שמספק אשראי לחברות הסלולר שהסיכון לפגיעה בהכנסותיהן אפסי. ומתי הסיכון לירידה בהכנסות כל כך נמוך? שני תנאים צריכים להתקיים: שהביקוש קשיח לחלוטין, ושאין תחרות. איפה הניתוח הכלכלי שלי שגוי?

"אני לא צריך לענות על כל השאלות, אין חוק כזה".

אנו מוצאים אותך במצב רוח טוב הרבה יותר מבפגישתנו לפני שנתיים. מה השתנה?

"קודם כל, המיזוג עם פריגו התחיל רע מאוד. אני מדבר במונחים של סיכום של כמה שנים. השנה הראשונה היתה איומה. אז גם לא היו לי עסקים אחרים. בינתיים הכל עלה יפה, והכל הרוויח, פריגו הסתדרה, ואני מצאתי את מקומי".

ומה עם הבעיות הבריאותיות שלך? לפני שנתיים סיפרת שאתה סובל מכולסטרול גבוה ושאתה לא יכול לקחת תרופות נגד כולסטרול כי אתה רגיש להן.

"מצאתי שאני לא יכול לקחת את התרופה ליפיטור נגד כולסטרול, מפני שהיא גורמת לי לכאבי שרירים, אבל בעצת פרופ' דרור חרץ התחלתי לקחת אותה יחד עם תרופה שנקראת זטיה (איזיטרול), ומאז אין לי תופעות לוואי".

סיפרת שאתה לא יכול לאכול שום דבר שאתה אוהב והיית מוטרד מהעניין, עד כדי כך ששאלת את עצמך מה יותר גרוע, למות מכולסטרול או הדיאטה שנכפתה עליך.

"מה אתה אומר? עכשיו גם זה בסדר. אני זוכר שאמרתי לעצמי שאני חי במנזר קולינרי. עכשיו הכל יצא טוב".

זה באמת משונה שהבעלים של חברת תרופות ומומחה בתחום לא יכול לקחת תרופה לבעיה הרפואית שלו. יכול להיות שזה ממחיש את האמת באמרה שמיוחסת לך: "תרופות זה בשביל למכור, לא בשביל לקחת".

"זה משפט של אבא שלי, שהיה רוקח, נצר למשפחת רוקחים משך כמה דורות. 'תרופות זה בשביל למכור, לא בשביל לקחת' הוא משפט מכונן במשפחה. ליפיטור וכל המשפחה הזו ממש מאריכה חיים. זה פחות או יותר ככה שלכל אדם כדאי לקחת ליפיטור, כי יש מחקרים שמראים שככל שאתה מוריד את הכולסטרול - כך אתה מצליח למצוא עוד ועוד השפעות חיוביות עלייך כתוצאה מכך.

"הכי אירוני יהיה אם בשבוע הבא אחטוף התקף לב. תוכל לכתוב: 'מעניין, בשבוע הקודם דיברתי עם המנוח, והוא היה מרוצה מאוד ממצבו הבריאותי'. ההיפוכונדריה שלי הגיעה לממדים כאלה שכשסיפרתי לדוריס אשתי על מישהו, אמרתי: 'הוא נפטר, כמוני, מהתקף לב'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#