פרופ' דניאל כהנמן: "מנהלי בנקים מקבלים תמריצים שאין להם שום קשר לאינטרס הציבורי" - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פרופ' דניאל כהנמן: "מנהלי בנקים מקבלים תמריצים שאין להם שום קשר לאינטרס הציבורי"

אם היה צורך בהוכחה נוספת לנכונות התיאוריה של פרופ' דניאל כהנמן, הגיע המשבר הפיננסי וסיפק אותה ■ אנחנו מקבלים החלטות כלכליות בצורה לא רציונלית ■ החוקר, חתן פרס נובל לכלכלה, לא חושב שאפשר היה לחזות את המפולת ומתקשה להאמין שהמשבר ישנה משהו בהתנהלות של המוסדות הפיננסיים

תגובות

לפרופ' דניאל כהנמן יש עשרות סיפורים, אולי מאות, על התנהגות לא רציונלית של אנשים בסוגיות כלכליות. לא פלא: במשך עשרות שנים הוא חקר יחד עם עמיתו המנוח עמוס טברסקי את התנהגותם של אנשים. חלק גדול מהניסויים עסק בקבלת החלטות כלכליות.

אבל הסיפור שבו נזכר כהנמן כאשר שואלים אותו על המודלים הכלכליים שעמדו בבסיס המשבר הפיננסי האחרון לקוח דווקא מההיסטוריה ולא מניסוי שהוא ערך בעצמו. מסופר על קבוצה של חיילים מהצבא השווייצי, שיצאה למסע ניווט ארוך בהרי האלפים. מזג האוויר היה קשה והם איבדו את דרכם. לאחר כמה ימים, כאשר הייאוש כבר גבר, הם מצאו לפתע בכליו של אחד מהם את מפת האזור. הם עקבו אחר המפה והצליחו להגיע למקום יישוב. כאשר הגיעו למפקדה שאל אותם המפקד כיצד מצאו את דרכם בחזרה. "מצאנו לפתע את המפה", הם סיפרו. המפקד לקח את המפה ליד, התבונן בה ופסק: "אכן מצאתם מפה, אבל היא לא של הרי האלפים אלא של הפירנאים".

הלקח מהסיפור על פי כהנמן: חלק מהמודלים הכלכליים שלנו, אולי אלה של עולם ההשקעות, הם למעשה חסרי ערך - בעיקר בנקודות קיצון. אבל הפרטים - המשקיעים - זקוקים לביטחון, למפות של פירנאים, גם אם הן לכאורה חסרות ערך.

לעבודה של כהנמן התוודעתי בראשונה לפני כ-17 שנה, בלימודים לתואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת תל אביב במסגרת קורס בחירה בתורת "הפסיכולוגיה של הכלכלה". באותה עת הקורס של כהנמן נחשב פיקנטי ומעניין אבל שולי בצדם של לימודי הכלכלה הרציניים, שבהם לומד הסטודנט שהפרטים מקבלים החלטות בצורה רציונלית.

כהנמן וטברסקי הוכיחו בשורה ארוכה של ניסויים שביצעו במשך עשרות שנים שהפרטים כלל אינם רציונליים. ולא רק שהם לא רציונליים - למעשה אפשר לצפות מראש באיזו דרך לא רציונלית הם יקבלו החלטות כלכליות. כהנמן וטברסקי מצאו כי האנשים לא אוספים מידע בצורה שיטתית וסטטיסטית אלא מקבלים בדרך כלל החלטות לפי "כללי אצבע" - "יוריסטיקות" בפיהם של כהנמן ועמיתו. כללי האצבע האלה יכולים לסטות באופן שיטתי מכל תהליך איסוף וקבלת החלטות רציונלי.

לדוגמה: ניקח שתי קבוצות של אנשים ונשאל את הראשונה אם גובהו של העץ הגבוה בעולם הוא יותר או פחות מ-300 מטר. לאחר שישיבו נשאל אותם מה לדעתם גובהו של העץ הגבוה בעולם. נחזור על התרגיל עם הקבוצה השנייה של אנשים: הפעם נשאל אותם אם גובהו של העץ הגבוה בעולם הוא יותר או פחות מ-200 מטר ולאחר מכן נבקש מהם להעריך את גובהו של העץ. בסוף הניסוי נגלה שהתשובה הממוצעת של נשאלי הקבוצה הראשונה היא סביב 300 מטר ושל הקבוצה השנייה היא סביב 200 מטר.

מדוע? זאת תופעת ה"עיגון" - Anchoring - שמצאו כהנמן וטברסקי. אנשים נוטים להיתפס ל"עוגן" מסוים, בדרך כלל העוגן שהמציאות זורקת להם, ולא מנסים למצוא דרך רציונלית יותר לאסוף מידע, להעריך ולקבל החלטות.

גרינספאן הסיע ילדים בעיניים מכוסות

המפגש השני שלי עם פרופ' כהנמן היה בכנס של הפורום הכלכלי העולמי בניו יורק בתחילת 2002. זיהיתי אותו ברשימת הדוברים בכנס, שלחתי לו מייל וביקשתי לקיים אתו ראיון. תוך כמה שעות הוא השיב: "אתה כנראה התבלבלת. אני פרופ' לפסיכולוגיה שלא מעניין אף אחד". רק לאחר שהתעקשתי שאני יודע במי מדובר ושאני זוכר היטב את התיאוריה שלו מלימודי הכלכלה הוא התרצה והסכים להיפגש.

כעשרה חודשים לאחר מכן זכה כהנמן בפרס נובל לכלכלה ונהפך בן לילה לכוכב בינלאומי המצוטט ומוזכר בכל מקום. כיום התיאוריה שלו על קבלת החלטות לא רציונליות על ידי פרטים כבר נחשבת חלק חשוב ואינטגרלי בכל דיון כלכלי.

אבל כאשר פגשתי אותו שוב לפני חודשיים בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, הוא נשאר אותו כהנמן. "האמת היא שאין לי שום דבר חכם להגיד", הוא פותח ומזהיר. "אני גם לא מעורה במה שדיברו כאן בכינוס של הפורום. ביליתי את שלושת הימים האחרונים בחדר שלי במלון בכתיבה. זאת הגיחה הראשונה שלי החוצה. אני חייב לעבוד".

כאשר שאלתי אותו מדוע אם כך הגיע בכלל לדאבוס הוא גירד בפדחתו ולבסוף השיב: "כנראה מפני שיוסי ורדי ביקש שוב ושוב".

כמה ימים לפני הכינוס בדאבוס הופיע כהנמן יחד עם המתמטיקאי נסים טאלב בדיון משותף במינכן. טאלב נהפך גם הוא לכוכב גדול בשנה האחרונה בעקבות המשבר הפיננסי לאחר שספריו "תעתועי האקראיות" ו"הברבור השחור" צפו שהמערכת הפיננסית לא ערוכה, לא מצפה ולא יודעת להתמודד עם אירועים מפתיעים, שונים, הרחוקים מהסטטיסטיקה ההיסטורית - אירועים בשפה הסטטיסטית נמצאים בקצה הזנב של ההתפלגות הנורמלית.

באופן לא מפתיע מתברר שכהנמן, שחקר את חוסר הרציונליות של הפרטים, וטאלב נפגשו לפני חמש שנים ברומא ומיד התחברו. מאז הם מחליפים דעות על העולם המוזר שבו אנחנו חיים - היכן שהמודלים הכלכליים מתגלים כחסרי ערך בעת משבר גדול.

טאלב מסביר: "אנשים מתעלמים מההשפעה האדירה שיכולה להיות לאירועים נדירים על ההחלטות שהם מקבלים. אנשים פשוט לא מוכנים לקבל את העובדה שהם בעצם לוקחים סיכונים אדירים. הם אוהבים לחצות את הכביש עם עינים מכוסות. אלן גרינספאן, שהיה נגיד הבנק המרכזי של ארה"ב, נהג באוטובוס מלא ילדים עם עינים מכוסות בתקופת כהונתו. כאשר אתה מהמר נגד אירועים נדירים אתה מרוויח כל הזמן כסף קטן. כאשר האירוע הנדיר מתרחש, אתה מפסיד בגדול". טאלב מוסיף תיאור ציורי: "המשקיעים שמהמרים נגד אירועים נדירים אוכלים כמו תרנגולות ואחרי זה הולכים לשירותים כמו פילים".

האם זה אומר שכל השחקנים בשוק שמהמרים נגד אירועים נדירים, כמו המשבר הפיננסי שידענו בשנה האחרונה, אינם רציונליים? מה פתאום, מסבירים טאלב וכהנמן, הם פשוט עושים את זה עם כסף של אנשים אחרים. "כאשר אתה מפסיד הרבה כסף זה אף פעם לא הכסף שלך", אומר טאלב. "כשמרוויחים זה קפיטליזם וכשמפסידים זה סוציאליזם".

מבחינת כהנמן, הרגע החשוב ביותר במשבר הכלכלי האחרון היה כאשר אלן גרינספאן הופיע בשימוע בקונגרס והודה שהתיאוריה שלו על העולם היתה שגויה. "גרינספאן צפה שחברות פיננסיות יגנו על האינטרסים שלהן, כי הן חברות רציונליות והשוק הוא רציונלי והן לא ייקחו סיכונים שיאיימו על חייהן", אומר כהנמן. "איפה הוא טעה? בכך שהוא לא הבדיל בין החברות לבין ה"סוכנים" (המנהלים, ג"ר). יש פער גדול מאוד בין החברות לבין הסוכנים. לחברה יש טווח רחוק ולסוכנים יש טווח קצר ופרספקטיווה קצרה. מודל התגמול של החברה ושל הסוכן הוא שונה. המנהלים לא התאבדו כאשר הם לקחו את הסיכונים - מי שהתאבד הן החברות שנוהלו על ידי הסוכנים.

"כל הזמן אנשים שואלים אותי - האם האנשים שהיו מעורבים במשבר הפיננסי טיפשים? התשובה היא שמנהלי הבנקים לא היו כל כך טיפשים. הווידוי של גרינספאן דיבר בעד עצמו - התיאוריה שמניחה שבנק הוא איזה סוכן רציונלי שמגן על האינטרסים של הציבור היא שגויה. קודם כל ההנחה של רציונליות מופרכת בכל מקרה, ושנית ההנחה שצריך להסתכל על בנק בתור שחקן יחיד ורציונלי אינה רלוונטית. צריך להסתכל על מי שמנהל את הבנק - ההנהלה שמקבלת תמריצים כדי לעשות דברים שאין להם שום קשר עם האינטרסים של אף אחד".

מחפש מכוניות בוערות

בעיית ניגודי העניינים בין החברה לבין הסוכן ידועה מאז ומעולם בזירה הכלכלית והעסקית, אבל החלק המפתיע במשבר הפיננסי העולמי הוא התנהגותם של מיליוני לוקחי משכנתאות ומשקיעים בשוקי ההון. כאן משתלבת התיאוריה הפסיכולוגית של כהנמן: "ברמה הנמוכה ביותר יש את הפסיכולוגיה של הלווים, לוקחי המשכנתאות, שהאמינו שמחירי הנדל"ן, הבתים, יעלו לנצח. הפסיכולוגיה הזאת מעניינת: זה לא רק אופטימיות, זה לא רק שאנשים מאמינים במה שאומרים להם - אלא מעבר לזה.

"כיום מבחינים בפסיכולוגיה בין שתי מערכות חשיבה: המערכת האינטואיטיווית והמערכת החושבת. המערכת האינטואיטיווית מתאפיינת בכך היא שהיא לומדת מהר והיא מחליטה מהר מאוד שמה שקרה בשלוש הפעמים האחרונות יקרה לנצח שוב ושוב. זה מעניין כי זה מתרחש אפילו כשאתה יודע שזה לא יכול להימשך".

מדוע כאשר משהו קורה שלוש פעמים אנחנו מניחים שהוא יקרה שוב?

"אני סיפרתי על זה סיפור: נסענו פעם מניו יורק לבוסטון ביום ראשון בלילה, וראינו מכונית בוערת בצד הכביש. שבוע מאוחר יותר, שוב בראשון בערב, נסענו ושוב ראינו מכונית בוערת באותו מקום. האמת היא שבפעם השנייה היינו פחות מופתעים מאשר בפעם הראשונה, כי כבר למדנו שיש כלל - במקום הזה מכוניות בוערות.

"אתה יכול למצוא את זה בכל מקום: המהירות שבה אנשים יוצרים כללים, נורמות וציפיות מקורה במערכת האינטואיטיווית - גם אם אתה יודע שזאת שטות. האמת היא שמאז אני מחפש מכוניות בוערות באותו מקום שוב ושוב".

ב-40 השנים האחרונות הראית במחקרים שלך שאנחנו אף פעם לא מפעילים חשיבה סטטיסטית אלא חשיבה של יוריסטיקות, כללי אצבע. ואולם חלק מהכלכלנים אומרים כיום שהמודלים כן התבססו על סטטיסטיקה, אבל הבעיה היא שהם התבססו על סטטיסטיקה שלפיה השוק עולה ולא על סטטיסטיקה ארוכת טווח.

"ככל הנראה, הבעיה העיקרית לגבי הסטטיסטיקה שאותה בחנו היא הבעיה שנסים טאלב מדבר עליה. רבים מהמודלים מניחים התפלגות נורמלית בעוד שבחיים ההתפלגות היא לא נורמלית. יש הרבה תופעות שמתרחשות במרכז ההתפלגות אבל יש גם זנבות. נסים מוסיף את הרעיון של הברבור השחור: התופעות בקצוות הן גם קיצוניות. אז זה לא רק שמודלים טועים - מודלים טועים באופן קטסטרופלי.

"במימון אנשים קושרים בין סיכון לבין תנודתיות, אבל האמת היא שאין כל קשר. הקשר קיים, אך לא כאשר מדובר בסיכונים גדולים. גרינספאן ורבים אחרים האמינו שהמערכת הגלובלית - מעצם היותה גלובלית - נהפכת ליציבה יותר. ואז התברר שהיא יותר יציבה אבל גם יותר קיצונית.

"בחצי השנה האחרונה המודלים פשוט לא עבדו. ואז עולה השאלה - מדוע אנשים משתמשים במודלים? אני מדמה את מה שקורה כעת למערכת שחוזה את מזג האוויר והיא עושה את זה מצוין. אנשים יודעים מתי לצאת מהבית עם מטרייה, מתי יירד שלג. רק מה, המערכת הזאת אף פעם לא חוזה הוריקן. האם ישתמשו במערכת למרות זאת או שיזרקו אותה? מתברר שהם ישתמשו בה".

אוקי, הם משתמשים בה. אבל מדוע הם לא קונים גם ביטוח להוריקנים?

"השאלה היא מה יהיה המחיר של ביטוח להוריקנים. אי אפשר לחזות את האירועים האלה ולכן אתה צריך לקנות ביטוח נגד הרבה דברים. לו היו שומעים את כל האזהרות ומנסים למנוע את הדברים האלה - הכלכלה היתה נראית מאוד שונה מאיך שהיא נראית כיום. כעת עולה שאלה מאוד מעניינת: האם אחרי המשבר נגיע למשהו כזה? קשה לי להאמין".

המודלים של עולם הפיננסים בנויים על ההנחה שהמשקיעים הם רציונלים. אתה מראה שלא רק שהם לא רציונלים אלא שהם סוטים בצורות קבועות, בצורה שיטתית, ממשהו רציונלי או סטטיסטי. האם אפשר להגיד שמי שהפנים, הכיר והאמין באותן סטיות שאתה הראית לאורך שנים - יכול היה לראות את המשבר הזה בא?

"אפשר היה לראות ואנשים ראו את זה. היו הרבה אנשים חכמים עם הרבה ניסיון שאמרו: בועות נוצרות וצריך לתת להן להתפוצץ לבד. אבל מתברר שלבועה הזאת לא היה צריך לתת להתפוצץ לבד. יש לי קולגה בפרינסטון שאומר שהיו בדיוק חמישה כלכלנים שחזו את המשבר וזה לא כולל את בן ברננקי. אחד מהם הוא פרופ' בוב שילר, שחזה גם את הבועה הקודמת. הבעיה היא שיש אנשים כמו הכלכלן נוריאל רוביני, שחזה את המשבר הזה אבל חזה גם כמה משברים שלא היו".

הוא מאלה שחזו עשרה מתוך שלושה משברים.

"עשרה מתוך שלושה זה רקורד טוב יחסית. אבל המסקנה שלי מכך שרק חמישה אנשים חזו את המשבר הנוכחי היא שאי אפשר היה לחזות אותו. בדיעבד הכל נראה ברור, כולם נראים עיוורים, רק החמישה האלה נראים חכמים. אבל היו הרבה אנשים חכמים שהסתכלו על המצב, ידעו את כל העובדות, אבל לא חזו את המשבר".

כל תיאוריה משרה עיוורון

מכל התצפיות וההתנהגויות שראית ב-40 השנים האחרונות - וראית הרבה מאוד סוגים של התנהגויות לא רציונליות - איזה מהן אחראית יותר מכל למשבר?

"תראה, זאת שאלה מעניינת ואפשר לטפל בה ברמה הנמוכה ביותר: הלווים, לוקחי המשכנתא. מה קרה ללווים? הם באמת השתכנעו שמחירי הנדל"ן יעלו לעד. איך הם היו יכולים להאמין לדבר כזה? הם האמינו כי אנשים שיש להם אינטרסים אמרו להם את זה. הם לא היו מספיק חשדניים והשוק איפשר את זה".

מכל הניסויים המפורסמים שעשית, איזה ניסוי מראה התנהגויות דומות של אנשים?

"התופעה הכללית: Suggestibility - כשאנשים מאמינים יותר מדי למה ש'מציעים' להם. זה קשור ל'עיגון', לאותו Anchoring. עד כמה קל להשפיע על אנשים? אתה מכניס להם מספר לראש והם מתייחסים אליו כאילו יש בו ממש בשעה שאין. פתי מאמין לכל דבר".

איך למשל העיגון קשור לכך שאנשים האמינו שמחירי הנדל"ן כל הזמן יעלו?

"אני שואל אותך אם העץ הגבוה בעולם גבוה יותר מ-300 מטר. אחר כך אני אשאל אותך מה גובהו של העץ הגבוה בעולם ואתה תיטה לתת לי תשובה שנעה סביב 300 מטר. הסיבה לכך פשוטה - אני גרמתי לך לחשוב על עצים גבוהים מאוד. אם קורה משהו ברציפות במשך כמה שנים קל לראות שזה נמשך וקשה לראות מדוע זה ייפסק. האינטואיציה היא שדברים נמשכים".

אז איך מתמודדים עם זה? מהם לקחי המשבר?

"אני חושב שיהיו בעתיד כללים שיחייבו את המלווים לתת הרבה יותר אינפורמציה ללווים. הבעיות בפירמות הפיננסיות פחות מעניינות מבחינה פסיכולוגית. אלה בעיות של סוכנים וחברות שאותן הכלכלנים מבינים. הבעיה הפסיכולוגית המעניינת היא מדוע כלכלנים מאמינים בתיאוריה שלהם, אבל זאת הבעיה של התיאוריה - כל תיאוריה: היא משרה מעין עיוורון כזה. קשה לראות דברים שסוטים ממנה".

אנחנו מחפשים רק אינפורמציה שמחזקת את התיאוריה ומתעלמים מהיתר.

"כן. כנראה שזה מה שקרה לגרינספאן - היתה לו תיאוריה שלפיה השוק פועל והשוק יתקן את עצמו".

שאלה אישית, ברשותך. כשאתה מסתכל על ההתנהגות שלך כפרט בעולם הכלכלי אתה מרגיש שגם אתה עושה את אותן טעויות, או שאתה מודע לדברים ואתה רואה את עצמך כמחוסן?

"אני לא מחוסן, אני פחדן. זה משהו אחר. לפני כמה שנים החלטתי שאני לא צריך לקחת סיכונים, שאני רוצה פרישה אירופית - צמודה למדד. בארה"ב דבר כזה לא קיים. וביקשתי מיועצת השקעות לבדוק אם היא יכולה לדאוג לי לפרישה אירופית, בלי סיכונים. היא זרקה אותי מהמשרד שלה - זה נראה לה כמו משהו שלא מתאים לערכים האמריקאיים".

אז במה אתה מושקע כיום?

"איגרות חוב צמודות למדד. אני יודע שזה לא פופולרי בכלל. הרבה אנשים חושבים שזאת טעות וזאת הטעות שאני עושה".

אף פעם לא החזקת במניות?

"החזקתי רבע עד שליש מהתיק במניות. הרי הפסיכולוגיה אומרת שאנשים אוהבים צירוף של משהו בטוח והימור. גם לי יש משהו כזה - קצת מניות. אבל אני לא ממליץ לאחרים לנהוג כך".

נסיים בסיפור שלך על החיילים השווייצים ומפת הפירנאים. אני מבין מדוע המפה של הפירנאים עזרה לחיילים - כי היא נתנה להם ביטחון. אבל מדוע הם לא השתמשו במפה של האלפים? מדוע אנחנו לא משתמשים במודלים הכלכליים הנכונים, אלה שמתאימים גם למקרים קיצוניים, לאירועים נדירים?

"תראה, יכול להיות שפשוט לא קיימת מפה של האלפים, שאין משהו שצופה את ההוריקן".


הפסיכולוג שחוקר כלכלה

פרופ' דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה ל-2002, הוא למעשה פסיכולוג בהתמחותו. לדבריו הוא לא לקח אפילו קורס אחד בכלכלה, ואת עיקר הידע שלו בנושא שאב משותפיו למחקר ריצ'רד תאלר וג'ק קנטש. כהנמן קיבל את פרס הנובל לכלכלה בעקבות מחקריו בנושא כלכלה התנהגותית והטיות קוגנטיוויות שפועלות בעת קבלת החלטות כלכלית.

כהנמן נולד ב-1934 בתל אביב, בעת שאמו ביקרה אצל משפחתה. הוריו, ילידי ליטא, היגרו לצרפת בראשית שנות ה-20. במלחמת העולם השנייה חיה משפחתו תחת הכיבוש הנאצי, ואביו נלכד ושוחרר בזכות התערבות החברה שבה עבד.

כהנמן היה בכיתה ח' כאשר משפחתו היגרה לפלסטינה. הוא למד כעתודאי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, עם התמחות משנית במתמטיקה. לדבריו, היה בינוני בתחום המתמטיקה אך אהב פסיכולוגיה מאוד. כהנמן אומר כי פנה לפסיכולוגיה בגלל עניינו מילדות ברכילות. "גדלתי בעולם שהיה מורכב בעיקר מאנשים ומלים, ורוב המלים היו על אנשים. הטבע בקושי היה נוכח".

בצבא שירת כהנמן כפסיכולוג. הוא עשה דוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, וחזר לישראל כדי להרצות באוניברסיטה העברית. כיום הוא משמש כחבר סגל אמריטוס באוניברסיטת פרינסטון.

יחד עם עמוס טברסקי (שהלך לעולמו ב-1996), פיתח כהנמן את תורת הערך (Prospect Theory), כחלופה ריאליסטית לתורת התועלת של ג'ון פון נוימן ואוסקר מורגנשטרן. לפי התיאוריה, אנשים מעריכים באופן שונה רווחים והפסדים ומבססים את החלטותיהם על רווחים משוערים במקום על הפסדים משוערים - כך שאם בפני אדם כלשהו יועמדו שתי אפשרויות, האחת מתוארת במונחים של רווח אפשרי והשנייה במונחים של הפסד אפשרי, הוא יבחר באפשרות הראשונה. תיאוריה זאת, אשר מערערת על אחת מהנחות היסוד בתאוריה הכלכלית המודרנית שלפיה האדם הכלכלי הוא יצור רציונלי, היא שזיכתה את כהנמן בפרס הנובל.

בראיון שהעניק בסוף 2007 למגזין "מאני" אמר כהנמן כי "הכלכלנים טוענים שאנשים הם רציונלים מטבעם, שהם משתמשים בכל המידע הזמין לרשותם כדי לקבל החלטות ושאותן החלטות הן עקביות, לאורך זמן. הפסיכולוגים, לעומת זאת, טוענים כי זאת לא הנחה ריאליסטית. כלכלנים חושבים מה אנשים צריכים לעשות. פסיכולוגים בוחנים מה אנשים עושים באמת".

לתורת הערך, העוסקת בתהליכים הקוגנטיוויים הקשורים להחלטות הכרוכות בסיכון, יש גם קשר למשבר הנוכחי. המשבר נגרם במידה רבה מפני שבנקאים ומנהלי כספים העדיפו לחשוב במונחי רווח אפשרי מבלי לשקלל את הפוטנציאל להפסדים.

בראיון שהעניק באחרונה לעיתון "פייננשל טיימס" הסביר כהנמן כי "אם יש בפניך ברירה - לקבל בוודאות 900 דולר או לבצע הימור שיש סיכוי של 90% שתרוויח בו 1,000 דולר - כמעט כולם יבחרו לקחת את ה-900 הדולר. אבל אם תכריח אנשים לבצע החלטה - להפסיד בוודאות 900 דולר או לבצע הימור שבו יש להם סבירות של 90% להפסיד 1,000 דולר וסבירות של 10% להימנע לגמרי מהפסד - הם יעדיפו את ההימור". כהנמן הסביר כי המסקנה מאותו ניסוי היא שהמשקיעים מעדיפים לרוב להימנע מהפסד על פני הסיכוי לגרוף רווח.

ב-2006 פירסם כהנמן יחד עם עמיתיו באוניברסיטת פרינסטון מחקר אשר ניסה לענות על השאלה - האם כסף יכול לקנות אושר? התשובה שלהם, בניגוד להערכה רווחת, היתה שלא. לפי המחקר, לעלייה ברמת ההכנסה יש רק השפעה קצרת טווח על רמת הסיפוק בחיים. הם מצאו כי במדינות שבהן יש עלייה פתאומית בהכנסה לנפש לא נרשמת עלייה זהה ברמת הסיפוק של התושבים. לטענתם, ככל שאנשים עשירים יותר כך הם גם נוטים יותר לרגשות שליליים. אשר שכטר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#